מאת יוסי פישר*

השבוע חל חג הקורבן אחד מהחגים החשובים ביותר למוסלמים. חג בו מיליונים של מוסלמים מרחבי העולם עולים לרגל למכה ומדינה. שתי הערים החשובות ביותר מבחינה דתית למוסלמים.

להבדיל, השבוע פורסם שהאפיפיור החדש מבקש לערוך סיור בארץ הקודש וברשות הפלסטינאית בחודש מרץ 2014. מטרת הביקור , עלייה למקומות הקדושים לנצרות.

השבוע התפרסם במגזין הכלכלי החשוב בעולם, ה-ECONOMIST מאמר שכותרתו Religious Tourism - Pennies from heaven - Pilgrimages are a big business - and getting bigger

המאמר עוסק בתופעה הגלובלית של טיולי עלייה לרגל בקרב מאמינים. מוצגים בו כמה נתונים ועובדות מעניינות.

הכלכלה הסעודית נהנית מאוד מתיירות האמונה, המכניסה כ-16.5 מיליארד דולר בשנה ושוות לכ-3% מהתל"ג הסעודי.
תיירי האמונה מושפעים הרבה פחות מכל תייר אחר מהמצב הביטחוני וכעובדה - מאות אלפי עולי רגל שיעים מרחבי העולם מגיעים מידי שנה לנאג'ף וקארבלה ששוכנות באזור רווי אלימות בעיראק.
למרות המחשבה שתיירות אמונה היא ברובה חסרת אמצעים, המציאות שונה. למרות המצב הכלכלי הקשה במצרים, מחיר חבילת עלייה לרגל למכה עומד על כ-80,000 לירות מצריות - סכום השווה לכ-11,500 אלף דולר. במכה מוקמים כיום בתי מלון בהיקף השקעה כולל של כ-100 מיליארדי דולרים - רובם מלונות ברמת 4 ו-5 כוכבים.
חלק ניכר מתיירות האמונה למקומות הקדושים לאסלאם הוא מתיירות אזורית בתוך המזה"ת.
מדינות בהן אין אתרי עליה לרגל מנסות 'לייצר' אטרקציות תיירות דתית דוגמת פארק הקוראן הראשון מסוגו שהוכרז בחודש יוני האחרון בדובאי.

מעבר לאיסלאם קיימים אתרים קדושים ברחבי העולם המושכים עשרות ומאות מיליונים של עולי רגל אליהם. הוותיקן ברומא, סאנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, לורד בצרפת, המקדשים הסייקים באמריצר שבהודו, פסטיבל ה'קומבה מלה' בארבע ערים בהודו. בנוסף יש אתרי עלייה לרגל לבודהיסטים ברחבי העולם בדגש על הודו, תאילנד וסרי לנקה.

מה חלקה של ארץ הקודש בעוגת העלייה לרגל?

אם נתייחס למספרי המבקרים בארץ הרי שמתוך כ-3.3 מיליוני מבקרים ניתן להעריך שכשני מיליון מאלו יכולים להיות מוגדרים כ-"תיירות אמונה" או כפי שמוכרים יותר בתעשיית התיירות הישראלית - צליינים. באלו אני כולל בזה את כל קבוצות עולי הרגל הנוצרים וכן את התיירות היהודית הדתית. וכן, גם קצת עולי רגל מוסלמים.

האם ישראל זוכה לקבל את חלקה הראוי בעוגת תיירות האמונה העולמית? התשובה לכך היא חד משמעית - לא!

מדוע אם כן ארץ הקודש מקבלת קצת יותר מחצי אחוז מתנועת תיירות האמונה העולמית? הסיבות לכך רבות ומגוונות.

ראשית, תדמיתה של ישראל בעולם. ישראל נתפסת כמדינה בעייתית ביותר המצויה במלחמה מתמדת עם שכניה וחשופה לפיגועי טרור חדשות לבקרים.

שנית, חסמים שונים בתעשיית התיירות יוצרים מצב בו מחירי הטיסות ומחירי המלונות בישראל גבוהים ובתקופות מסוימות בשנה גבוהים מאוד. קיימות תקופות של שבועות ולפעמים חודשים בהם קשה ואפילו בלתי אפשרי להשיג חדרים בירושלים, אך לא רק בה.

שלישית, קיימות בישראל מגבלות שונות חלקן מסיבות ביטחוניות, המונעות למשל תיירות מוסלמית להר הבית. ואני לאו דווקא מציין את התיירות המוסלמית ממדינות ערב, אלא תיירות מאינדונזיה ומהודו - שתי המדינות בעלות האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם.

נשאלת השאלה מה אם כן ניתן לעשות על מנת שישראל תקבל את חלקה הראוי בתיירות האמונה?

בואו נחזור לבסיס: אם מדינת ישראל רוצה לשמור על זכותה על המקומות הקדושים עליה לפתח את תעשיית התיירות שלה. אנחנו לא רוצים להיות במצב בו באיזו שהיא נקודת זמן יעלה כנגד ישראל הטיעון שהיא אינה מאפשרת בצורות שונות תיירות אמונה למקומות הקדושים.

עלינו להתגבר על חסמים בירוקרטיים ולאפשר בניית הוסטלים ומלונות ברמה עממית באזור סובב-ירושלים, סובב-כנרת ונצרת.

על ישראל לפתח שדה תעופה איזורי תומך לנתב"ג בצפון הארץ שיפעל בעיקר עבור טיסות לואו-קוסט מאירופה ויאפשר גישה מהירה ל-'משולש הקדוש' בצפון ומשם בציר הבקעה גישה לירושלים ובית לחם.

השקעה מאסיבית בפיתוח תיירות האמונה הנוצרית מסין לישראל (על פי אומדנים זהירים יש כיום בסין כמאה מיליון נוצרים). ההשקעה צריכה להיות בשיווק המוצר התיירותי בד בבד עם הקלות משמעותיות בהליך קבלת האשרות וכן יצירת תשתית של מדריכים ומורי דרך שישלטו בניבים הסיניים השונים ולא רק במנדרינית.

ללא קווי תעופה המופעלים על ידי חברות סיניות יהיה קשה לפתוח את צוואר הבקבוק הקיים כיום בטיסות מסין או יותר נכון מיעד אחד בלבד - מבייג'ינג לתל-אביב.

הרעיון שלי הוא, שלפני שמדינת ישראל מעניקה לחברה סינית זיכיון לפתח מסילת רכבת לאילת יש להתנות בין השאר את אשרור ההסכם בהפעלת קווי תעופה של חברות תעופה סיניות ממספר צמתי תעופה (HUBS) גדולים בסין לישראל. זה בידיים של משרד התחבורה.

תיירות מוסלמית: הנושא רגיש בעיקר מבחינה ביטחונית, אך בואו נשאל עצמנו בכנות האם כל מוסלמי מאמין הוא בהכרח סיכון ביטחוני? מדוע שלא נקדם תיירות עלייה לרגל מהודו, אינדונזיה, ניגריה? או, מה עם טורקיה? זאת עוד לפני שנגענו במדינות המפרץ, שאינן מוגדרות כ'ארצות אויב'. האם בעצם זה שנאפשר תיירות אמונה ממדינות אלו לא נשפר בהכרח גם את תדמיתנו?

לסיכום, ניתן בהחלט לומר שבידי מדינת ישראל נמצא משאב כלכלי ענק לא מנוצל שאפשר לומר קרוב בגודלו למשאבי הגז לחופי ישראל או 'ההיי-טק' הקיימים פה. היתרון הענקי של המשאב הזה הוא שמשאב זה אינו משאב מתכלה. הוא קיים מעל 2,000 שנה ויהיה פה לנצח. לצערנו, ממשלות ישראל לדורותיהן אינן רואות את האור מתחת לפנס.

קישור למאמר ב-Economist

_________________________________________________________________

* מומחה תיירות, בעלי חברת VISION HOSPITALITY & TRAVEL

15/10/2015