מאת טלי קלדרון
שנים רבות שאני מלווה אתכם בסיפורים מאירועים וסיורים בארץ ובעולם, מקוקטיילים וסתם כך בהבעת דיעות על עולם הנסיעות והתיירות. ביחד צברנו קילומטרז' גדול של ניסיון, שינויים ומהפכות. הוותיקים ביותר יכולים להביט על כל דבר שקורה היום בענף ולהעיד: כן, אנחנו זוכרים איך זה התחיל, הרי את החיתולים של תופעה זו או אחרת נאלצנו פעם לכבס במו ידינו.
אז במזג אוויר האילתי של הכנס השנתי בואו נהדק חגורות ונמריא ביחד אל מחוזות הנוסטלגיה. אצלי זו נוסטלגיה של 30 שנה בלבד, אז ביקשתי מכמה ותיקים שיספרו זיכרונות על תקופות קדומות יותר.
כיס המסמכים הקטן שצמוד לדוקט
בואו נתחיל מכך שמשרד נסיעות היה מוסד רציני ומכובד ומקצוע סוכן הנסיעות היה עיסוק אליטיסטי, משהו נוצץ עם ניחוח של חו"ל. עד היום אני זוכרת את כרטיס הביקור הראשון שלי, שעליו שמי והתואר "סוכנת נסיעות מורשה". רק מההתרגשות לא עצמי עין שבוע. למדתי והשקעתי הרבה עד לאותו הרגע, שאליו באתי מאהבה ומרצון עז להצטרף למקצוע. אחר כך עוד הייתי צריכה לצבור שלוש שנות ניסיון כדי להתקדם ולגשת לקורס מומחים.
מי שרצה לפתוח משרד נסיעות הייה חייב לציית לחוקי ברזל. למשל, הסוכנות חייבת היתה לפעול בחנות עם חלון ראווה שפונה לרחוב ואפשרות חנייה בקרבת מקום, ובתוך המשרד היה צריך לתלות במקום בולט את רישיון משרד הנסיעות ואת רישיון המומחה של המנהל. במשרד היתה צריכה להיות כספת ("במקום חבוי צמודה לרצפה", כך נכתב בתקנות), והעובדים חייבים היו להיות בעלי תעודת פקיד מורשה לפחות. כן, והיו כמובן הערבויות ליאט"א שמוכרות גם היום.
וכך התנהלה העבודה: המחשבים היו עדיין מדע בידוני, כך שהכל נעשה ידנית. את הרישום ניהלנו על גבי דוקטים, שחולקו לעמודות - טיסות, סידורי קרקע ,טיולים, ויזות ושונות. לדוקט גם היה כיס קטן שבתוכו צברנו את כל ניירת הנלווית, הרישומים והאישורים. גם הסיטונאים ניהלו את העבודה על גבי מסמכי נייר, והשתמשו בכרטיסיות בתוך גלגלת לפי שמות משרדים או לפי היעדים.
כרטיסי הטיסה כמובן נכתבו ביד, היה צריך לתלוש קופונים של VOID , והכי חשוב היה ה"ולידייטור" - החותמת הסופית למתן הכשר לכרטיס חוקי.
חיוג, עוד חיוג ושוב חיוג
מכשיר חשוב ביותר היה הטלפון. לא דיגיטלי כמו היום אלא אחד כזה עם חוגה. לכל בירור הכי קטן היינו צריכים לשבת שעות ולחייג (באצבע!) לכל חברה כדי לשאול איזו טיסה ממריאה באיזו שעה ומתי היא נוחתת. אחרי שהלקוח היה מסכים, שוב חיוג - הפעם כדי לבצע הזמנה ולקבל מספר אישור.
את רוב טיסות אל-על היה צריך להשיג באיירתור, ששיווקה את המושבים בקבוצות של מינימום עשרה נוסעים. תאריכי היציאה והחזרה של הטיסות היו מוגדרים מראש, ומי שהתאריכים והתנאים התאימו לו זכה במחיר טוב יותר.
נשמע מסורבל? כך עבדנו שנים רבות והרווחנו את לחמנו. כולם חיו באושר ואפשר לומר שהרוב גם בעושר. המחירים היו אחידים, לפי מחירוני קיץ ומחירוני חורף, עם לא יותר משתי מחלקות רישום לביזנס ואולי שלוש למחלקת תיירים.
לחייג בטלפון הרי כל אחד ידע. אז איפה באה לדי ביטוי המקצוענות האמיתית של הסוכן? בחישובי כרטיסי הטיסה, בחישוב המיילג' מנקודה לנקודה, בידיעה איפה נחתך המחיר וכמובן בשימוש בספרים הגדולים ABC , APT או בספר הרכבות של תומס קוק עם האותיות הקטנטנות. עם ספר בתי המלון העולמי הרגשנו שליטה בעולם.
מלבד הטלפון היה גם טלפרינטר - מכשיר גדול ומטרטר שבאמצעותו היו מגיעים טלקסים מחו"ל עם אישורים להזמנות בתי מלון למשל. לא היו אלה סתם מסמכים אלא סרטים מחוררים, מוצפנים, הדרושים פיענוח. ואם ההזמנה נעשתה דרך סיטונאי ישראלי היינו מריצים שליחים לאורך רחוב בן יהודה, שבו היו מרוכזים רוב המשרדים וחברות התעופה, כדי שיביאו את "החומר", את כרטיסי הטיסה וגם את התיק לטיול המאורגן.
שעיה חרסית מפעיל שוטרי חרש
כמה מילים על עמלות חברות התעופה. היו כמובן עמלות צנועות של 9%, אבל היו גם עמלות של 14% ושל 17% וגם יותר. לדרום אמריקה אפשר היה לקבל עמלות של יותר מ-20%. אבל מה? אסור היה לתת הנחות ללקוח. אלא שיצר התחרות הטבעי והבריא של משרדי הנסיעות היה יותר חזק מהחוקים של חברות התעופה והם נתנו הנחות, ועוד איך, לכל מי שרצה לטוס לדרום אמריקה.
לתוך הקלחת הזו נכנס שעיה חרסית, מנהל אל-על סניף ישראל, שהחליט לשבור את חגיגת ההנחות לדרום אמריקה ויהי מה. הצעירים היום אולי לא יאמינו, אבל מנהל סניף ישראל הפעיל מנגנון בילוש, עם פקחים שהתחזו ללקוחות והסתובבו במשרדים כדי לצוד את הסוכנים הסוררים שנותנים נחות. "הפלנגות של חרסית" קראנו לחבר'ה האלה. ומי שנתפס - אוי ואבוי היה לו. העבריינים הוזמנו לשימוע אצל חרסית, עברו מסכת השפלות במשרדי אל-על והיו צריכים להתנצל, להכות על חטא, להתחנן על נפשם ולהבטיח שלא יחזרו עוד על הפשע הנורא. בסיומו של תהליך החינוך מחדש היו עושים להם טובה ובמקום עונש מלקות אל-על היתה מטילה עליהם קנסות כספיים גבוהים. כל כך גבוהים, שכמה בעלי משרדים לדעתי סופגים את הנזק עד היום.
סטודנט לשעה קלה
היום זה נדיר למצוא בטיסה אחת שני נוסעים ששילמו את אותו המחיר. לפני 30 שנה היו כאמור מחירונים אחידים. אבל היו גם יוצאי דופן, כמו למשל מחירי כרטיס לצעירים ולסטודנטים.
יום אחד נכנס למשרד שבו עבדתי לקוח שביקש לשלם מחיר של צעירים. אני לא יכולה לתת לך כי כבר עברת את הגיל, עניתי לו. טוב, אז תרשמי שאני סטודנט, התעקש. אבל לכרטיס אני צריכה לצרף אישור מאוניברסיטה שאתה סטודנט, הסברתי לו. אין בעיה, הבטיח הבחור, אני אחזור אחרי הצהריים. אחרי כמה שעות הוא הגיע למשרד עם מתקן שעליו תלויות עשרות חותמות מאוניברסיטת תל-אביב. "תכיני את האישור ואני אחתום עליו," אמר בנימת ניצחון. "איזו פקולטה הכי מתאימה לך?" מסתבר שבחור נכנס לאחד המשרדים באוניברסיטה וסחב משם את כל החותמות.
איזה מזל היה לי ששעיה חרסית לא תפס את הסטודנט המתחזה שלי.
קופסאות הפח המסתוריות
בערך במחצית שנות ה-80 הופיעו במשרדי הנסיעות אותן קופסאות פח מסתוריות ששינו לנו את החיים. כן, הגיע עידן המחשבים. הפלא בהתגלמותו. לראשונה אפשר היה לראות את טיסות אל-על בזמן אמת ואפילו לעשות הזמנה מיידית במערכת כרמל שאליה כל כך נקשרנו וממנה נפרדנו דווקא לא מזמן - וכל זה בלי צורך לטלפן לחברה! בהמשך, ליד המסך של אל-על צץ לו על שולחנם של הסוכנים מסך שני, של פארס (לימים וורלדספאן והיום טרוולפורט), שבאמצעותו התחלנו לתקשר עם חברות התעופה הזרות. לאחר מכאן נכנסו לשוק מערכות ההפצה אמדאוס וסייבר, ובמקביל גם התוכנות לניהול משרד, וכל אלה שינו לנו את החיים. ביי ביי לדוקטים עם מסמכי הנייר.
יעקב קופלביץ, מנכ"ל טרוולפורט, מספר: "טרוולפורט, שנקראה בהתחלה PARS, החלה לפעול בשנת 1987 בבעלות חברת התעופה TWA שכבר אינה קיימת. כל משרד היה מחובר בקו נל"ן, וזה היה הקשר בין הסוכן לחברות הזרות. החידוש הגדול היה האפשרות להנפיק באמצעות המערכת בורדינג פאס בחברות האמריקאיות, ומי שקיבל בורדינג כבר לא היה צפוי להיתקל בתופעה של אובר בוקינג. בשנת 1991 חברת דלתא איירליינס הצטרפה כשותפה בחברה והשם הוחלף לוורלדספאן. וכך התגלגלנו עד לטרוולפורט של היום, שמאפשרת לבצע הזמנה מכל מקום."
אמדאוס נכנסה לענף הרבה יותר מאוחר, לפני עשר שנים. גדי מור המנכ"ל מספר: "כשנכנסנו לשוק, הטכנולוגיות בישראל היו בסיסיות ביותר, עם תקשורת רעועה, והיה צריך לתחזק מספר מערכות ביחד בעלויות מאוד גבוהות. אנחנו הבאנו תפיסה חדשנית ורישתנו את השוק במערכות אינטרנטיות שיכלו להתחבר יחד. מאז החלה המהפכה שגרמה התייעלות מסיבית בנושא של תקשורת ומיחשוב של משרד הנסיעות."
מס נסיעות והקצבת מט"ח
מישהו עדיין זוכר את התקופה שבה הנוסע לחו"ל היה צריך לשלם מס נסיעות בגובה של 250 לירות ועל כל כרטיס טיסה היה צריך להוסיף היטל של 20%? היטל ממש, של האוצר, ולא תוספת המחיר של חברות התעופה שמשתמשות היום בביטוי המטעה "היטל דלק". כך שיציאה לחו"ל היתה מוצר יקר, תענוג שלא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו. גם היתה הקצבת מט"ח של עד 420 דולר, כולל סידורי קרקע, עם חותמת בדרכון.
בדרכון היו גם המון ויזות, בטח אם הנוסע יצא לטיול מאורגן של שמונה מדינות בעשרה ימים. כן, ישבנו שעות ומילאנו ידנית טפסים לוויזות עם העתקים. אפילו כשהתחילה הבהלה לאנטליה עדיין היה צריך להצטייד בוויזה.
מצגת אינטראקטיבית במקום עיפרון מחודד
מכאן בואו נמשיך במסע שלנו לצד השני של המתרס, לחברות הסיטונאיות של הטיולים המאורגנים. אך, כמה שנות אור מפרידות בינינו לבין התקופה שטיול מאורגן היה הלהיט ושיא הלוקסוס בתיירות. המתחרות הגדולות היו נתור ורימון, וגם דיזנהויז ואופיר טורס נתנו פייט לא קטן. והיו גם חברות שזוהו עם נישות מסויימות: פי-טי-סי בתחום טיולי גיל הזהב, בוא ניסע המיתולוגית עם הטיולים הרגילים וטיולי הצעירים, אירופה טורס עם הטיולים ל-30 ו-40 יום. לא כמו היום, שהכל מיש-מש אחד, כולם מוכרים הכל, לעקוף את הסוכן ולמכור בשיווק ישיר כבר לא בושה ודיזנהויז סיטונאות היא בכלל מחלקה בתוך נתור.
לנו, הסוכנים, היה חשוב למכור כמה שיותר מאורגנים, כי מלבד העמלה גם הבטיחו לנו שהחרוצים ביותר יטוסו בסוף העונה לאדיוקשיונל שכה ציפינו לו. כך הצלחנו להכיר את המוצר שמכרנו ללקוחות וגם לראות את העולם.
למוסיק בריקמן, אז מנכ"ל בוא ניסע והיום בכיר באיסתא, יש הערה מעניינת על ההבדלים בין אז להיום: " אמנם הנוסטלגיה משכרת ומלטפת את האגו, אך בעיקר היא מאפשרת לנו לבדוק כמה באמת ארוכה הדרך שעברנו. מצד אחד, הטיול המאורגן מתבצע היום לפי אותם העקרונות גם אם הוא נקרא בשמות עכשוויים יותר. מצד שני, בעקבות המהפכה הטכנולוגית אנחנו מתכננים את הטיול באמצעות גיליון אלקטרוני ומצגת אינטראקטיבית במקום על דף משובץ ובעפרון מחודד."
למה אנחנו מצדיעים לצ'רטר
הצ'רטריסטים היו בכלל נישה נפרדת. טיסות צ'רטר היו טיסות מוזלות שלא התאימו לכל אחד, ובתחילה רובן נמכרו לצעירים שטסו כיוון אחד או בחבילות נופשונים. השם "נופש פלוס" עוד אומר משהו למישהו? ו"סופרצ'רטר"? או חבילות נופש לפלמה וטנריף של חברת "מליה"? או של "בא לי נסיעות"? את קשרי תעופה כולם מכירים כי היא צמחה והפכה גורם גדול בשוק, וכמוה השטיח המעופף. אבל אני עדיין זוכרת שהשטיח נולדה ממשרד קטן של ירון מילר ברחוב בוגרשוב בשם מונה טורס, שמכר צ'רטרים לגרמניה ולונדון. ותראו לאן היא צמחה.
אבל תקופות הזוהר של הצ'רטריסטים לדעתי החלה בשנות התשעים המוקדמות, כשאיזי מדם מ"טי-איי-טי" גילה לנו את טורקיה ובעיקר את אנטליה, היעד האהוב עליי אישית, ואת הקונספט של הכל כלול.
רשות הדיבור לאייל קשדן, לפני 15 שנה איש השיווק הצעיר והנמרץ של השטיח המעופף והיום מנכ"ל החברה: "לפני 30-20 שנה הצ'רטר נתן מענה בטיסות פחות נוחות ללא מחלקת עסקים לשדות תעופה פחות אטרקטיביים ורחוקים יותר מהעיר. שעות הטיסה היו לא הכי נוחות, אבל הציעו יתרון של תעריף מוזל ללא צורך במינימום שהייה. לאט לאט גם הנוסעים העיסקיים למדו להכיר ולסמוך על מוצר זה ולנצל את יתרונותיו."
ואני מוסיפה שהיום חברות התעופה הסדירות מתנהגות לא פעם כצ'רטריסטים יותר מהצ'רטריסטים עצמם ומורידות מחירים בצורה משמעותית כשנוח להן. ואילו הצ'רטריסטים מבטיחים לסוכן עמלות גבוהות יותר מאשר החברות הסדירות, אם הן בכלל מועילות בטובן לתת משהו. לא פלא שהסוכנים מצדיעים לחברות השכר ושומרים להן אמונים.
מהפכת ועדי העובדים במלונות
כמה שהנסיעות לחו"ל היו יקרות, כדי לבלות חופשה במלון בארץ היה צריך להיות ממש עשיר. במלונות התארחו בעיקר תיירים, ובני תמותה ישראלים רגילים ראו את המלונות מבפנים בדרך כלל רק פעם אחת בחיים: כאשר יצאו לירח דבש.
כך זה היה עד שלשוק הנופש בארץ הצטרפו ועדי העובדים, שדרשו וגם קיבלו מחירים יותר אטרקטיביים.
ליאור רביב, מנכ"ל רשת ישרוטל, מסביר: "היום לינה בבתי מלון זה חלק משגרת תרבות החופש והפנאי, וחופשה זה חלק מהחיים. אנחנו נהנים מהתפתחות תופעה זו ומברכים עליה. היום, בניגוד לעבר, בתי המלון מציעים מגוון אדיר של אפשרויות בכל הפלחים - נופש, בריאות, ספא וצימרים במחירים המתאימים לכל כיס. אין ספק שהיום החופשות הן קצרות לעומת שהיות ארוכות בעבר. היום זהו מוצר נגיש וזמין ללא תכנונים מראש."
בירה ב"קומקום" וכנס באיסטנבול
הסיורים הלימודיים היו תמיד אמצעי חשוב לא רק ללימוד אלא לגיבוש קשרים חברתיים בין עובדי הענף. כשטסים יחד לחו"ל (פעם, לפני שנולדתי, היציאות לאדיוקשיונלים היו בהפלגה מחיפה), מתפתח הווי עליז ונוצרות חברויות שנשמרות לתמיד.
מוסד לא פחות חשוב שתרם לגיבוש החברתי היה פרלמנט התיירות של קבוצת סוכנים שנהגו להתכנס בימי שישי בבית קפה "הקומקום" בתל אביב על כוס בירה. כמשתתפת קבועה אני יכולה לומר שהרבה בעיות ענפיות לובנו שם ונפתרו שם, וכולם היו חברים עם כולם.
והיו כמובן חברות שדאגו לנו לאירועים בחגים. פורים תמיד היה שייך לבריטיש איירווייס, עם מסיבות של תחפושות מרהיבות. חנוכה היה שייך לסופגניות של אוסטריאן איירליינס וחדשות תיירות אירגן ימי ספורט.
הכנס השנתי של סוכני הנסיעות, כן אותו כנס שכרגע אנחנו נמצאים בו, היה נמשך מיום ראשון עד חמישי, פעם בארץ ופעם בחו"ל. הכנס הראשון בחו"ל התקיים בקלאסיס באיסטנבול, ומי שהשתתף בו לעולם לא ישכח את הפאר, השמחה ואמנים שבאו מהארץ לבדר אותנו שם, הכל בניצוחו של איזי מדם, וגם לא את שיירת האבטחה שליוותה את האוטובוסים שלנו.
אל תשכחו לעשות לי "לייק"
עכשיו תתיישרו, תתכוננו לנחיתה ותחזרו למציאות, כי כל מה שהיה אז כבר כמעט איננו. כמו שאומר ברקו קריגלר מאול מרידיאן: "בזמנו, הסוכנים היו יותר מעורבים אחד עם השני. כולם שמרו על כבודו של הסוכן, גם הקולגות, גם חברות התעופה וגם הלקוחות. בין הסוכנים היתה יותר אכפתיות והקשר היה יותר קרוב. היום יש יותר חברות גדולות מאשר משרדים פרטיים וכל אחד רואה לצערי רק את האינטרס שלו."
מי שעדיין מחזיק ברשיון מומחה יכול לאפסן אותו בבוידם, ואת משרד הנסיעות אפשר לתפעל מכל מקום - מהבית, מהמכונית, מבית הקפה או מהספסל בשדרה. התנאי היחידי הוא שיהיה לך מחשב עם תקשורת, תיבת דוא"ל וטלפון נייד.
מישהו היום ידוע מה מחיר הטיסה ליעד מסויים? אין דבר כזה. במקום, יש עשרות מחירים עם עשרות חוקים שונים ומשונים. אבל ממילא המחשב מתמחר בעצמו את הכל. והעמלות, נו, על זה אני לא צריכה לספר לכם.
העיקר שיש לנו אינטרנט, פייסבוק וטוויטר. אז יאללה, תתקדמו ואל תשכחו לעשות לי "לייק".
13/03/2011