מאת נילי ארנועם

היא בת 8,000, 7,500 או רק 6,000 שנה, על זה יש גרסאות שונות, אבל כולן אומרות שהיא הייתה העיר המרכזית ביותר בארץ ישראל. על זה אין ויכוח. העיר בה נפגשו כביש האורך צפון-דרום וכביש הרוחב מזרח-מערב. בנקודת המפגש הזאת בדיוק נמצאת העיר לוד.

כבר במפת מידבא, מפת פסיפס של ארץ-ישראל מהתקופה הביזנטית (מאות 6-7 לספירה) שהתגלתה במידבא שבעבר הירדן, מופיעה העיר לוד  בשם "לידה" ובשמה הקודם "דיוספוליס" - עיר האלוהים. במרוצת כל השנים ובעיקר בתקופה הקדומה של שלטון רומי ובתקופה המאוחרת של המנדט הבריטי, תקופות עם ממשל מרכזי וארגון מופתי, הייתה לוד מרכז השלטון והמינהל של ארץ-ישראל.

אז מה קרה לה מאז? מדוע היום היא בכלל לא "על המפה" ובטח שלא על מפת התיירות. אפילו את שדה התעופה לוד הפכו לנתב"ג. מי היום זוכר שכדי לצאת ולחזור מחו"ל היינו צריכים לעבור דרך לוד?

זאת הסיבה שהמועצה לשימור אתרי מורשת בשיתוף עם קרן לוד יזמו סיור שחשף את חמודותיה של לוד וגם את אלה שטרם נחשפו, שעדיין מצפים לחשיפה. לאחרונה התגלגלה באינטרנט מצגת מדהימה שסיפרה "בסודי סודות" על רצפת פסיפס יפהפיה שנחשפה במקרה בשנת 1996 תוך כדי עבודות פיתוח סביבתי וסלילת כבישים. אכן, ממצא נדיר, מרהיב ביופיו ומרשים בגודלו, 180 מ"ר,  שאינו דומה לשום דבר אחר הקיים בארץ. במהלך העבודות נמצאו אחר כך פסיפסים נוספים, לא פחות נפלאים, וכדי להגן על ה"אוצר" הוחלט לסגור את האתר למבקרים. באופן יוצא מן הכלל וחד פעמי פורסם בעיתונות לפני זמן מה על אפשרות ביקור במקום בסוף שבוע אחד ומספרים על עשרות אלפי מבקרים שנהרו למקום. בינתיים, כדי לראות קטע ממנה, צריך לטוס אל המטרופוליטן בניו-יורק.

מה כן אפשר לראות היום? את מה שהיה, את הפוטנציאל ואת מה שיהיה, אם קרן לוד תצליח לעמוד במשימה והלוואי. מגיע להם.   

בניגוד לפרויקטים תיירותיים אחרים, כאן נוסף לנושא התיירותי גם אספקט חברתי. שילוב ומעורבות של האוכלוסייה המקומית, על כל מרכיביה וגווניה. ניהול העיר בעייתי, האוכלוסייה חלשה, רבים מהם עולים חדשים מחבר המדינות ואתיופיה, שליש מן התושבים הינם ערבים, חלקם מוסלמים, חלקם נוצרים ורובם בדואים שהתיישבו בעיר במהלך 30 השנים האחרונות. תמהיל די בעייתי ודימוי גרוע.

מי למשל מכיר את כנסיית ג'ורג הקדוש, כנסייה אורתודוקסית יוונית חשובה שמבקרים בה מדי יום מאות צליינים ומאמינים המגיעים למקום באוטובוסים של תיירים? ג'ורג הקדוש ידוע כ"ג'ורגקוטל הדרקון" אחד הקדושים החשובים ביותר בתרבות הנוצרית, אשר על פי האמונה קבור במרתף הכנסיה, אליו ניתן לרדת ולראות שם את הקבר. מבנה הכנסיה שונה מן המוכר, כיוון שבמרוצת השנים עבר תהפוכות רבות. נבנה בתקופה הביזנטית, נהרס בתקופה הערבית, נבנה ושוב נהרס בתקופה הצלבנית. אחר כך נבנה על שרידיה מסגד ולאחר ששוקמה מחדש, נבנתה בהתאם לאילוץ שבשטח. המסגד ומגרש החניה הגדול שלידו הינם נקודת מוצא לסיור במה שמכנים "המייל ההיסטורי": השוק, המסבנה, הכנסיה, בית הקשתות, בית הבד של משפחת חסונה ובשרידי חאן חילו.

אפשר לבקר לבד, שלטים צנועים מאפשרים לקבל מידע מה על חשיבות כל אתר ואין טוב ממראה העיניים. בית הבד הגדול מצביע על מרכזיותה של לוד ביצור שמן הזית בזמנים עברו. כ-500 מ"ר של מבנה קשתות איתן שמחזיק מעמד למרות פגעי הזמן. המפעל הגדול של משפחת חסונה, המשמר בתוכו את מכונות היצור במצב יחסי טוב, מלמד על הטכנולוגיות המפותחות בהן השתמשו ליצור סבוני כביסה, טחינה, חלווה ועוד. משפחת חסונה, משפחה ערבית מכובדת וידועה, השכילה לשמור על יחסים טובים גם עם השלטון הבריטי והישראלי וכנראה תשמח בשיקום ושימור האתר, לא פחות מטל בן-נון גלז, מנהלת מחוז המרכז של המועצה לשימור אתרי מורשת.

חאן חילו,  מבנה קשתות גדול, בעל 3 צלעות, היה חאן עירוני ששימש את כפריי הסביבה בהגיעם לימי השוק שהתקיימו בעיר הגדולה, לוד. איכרים שהביאו  את יבולם ופרי גנם וחזרו למחרת עם מוצרים או כלי עבודה שרכשו בסחר חליפין, או צרור מזומנים. במרוצת השנים הפך המקום למזבלה העירונית. שלדי מכוניות, מכונות כביסה ישנים וכל מה שלא צריך, נזרקו לשם. כ-70 מכוניות אשפה אספו פסולת וגרוטאות לפינוי המקום, והעבודה, כאמור, נעשתה בשיתוף עם האוכלוסייה המקומית, על כל מרכיביה. הניירת התדמיתית מופקת בשלוש שפות: בעברית, באנגלית ובערבית.  

אביב וסרמן, מנהל קרן לוד, המובילה את פעולות השיקום, מקפיד לציין בדבריו את הפן החברתי, השיתוף והמעורבות החברתית בפרויקט. זהו רק אחד הפרויקטים שמנסה לקדם קרן לוד לשיפור פני העיר והתדמית. לשיפור הדימוי של העיר בפני אזרחיה שלה ובפני כלל אזרחי המדינה. חשוב לו לגבש קבוצה של תושבים ואנשים אכפתיים, שיובילו את המהלך, שיוצאו את העיר מן הבוץ ושאריות הפסולת ויחזירו אותה אל מקומה המרכזי על המפה ועל מפת התיירות.

החלק המנדטורי של העיר, תחנת הרכבת ושכונת עובדי הרכבת, יכולים להעיד על מה שהייתה. צומת דרכים מרכזית, בעיקר בתקופה המנדטורית, בה 30 מסילות הובילו ממנה אל הארצות הסמוכות. מצרים, סוריה והלבנון. אל אפריקה, אסיה ואירופה. בה נפגשו כל הרכבות, בה עלו ירדו נוסעים ואישים חשובים, עוד בימי השלטון הטורקי, המוסלמי, הצלבני, הרומי וקודמיהם במרוצת אלפי השנים.

איך מגיעים? מכביש מספר 1, מכביש 44 או 443 , יורדים לכביש מספר 40 לכיוון העיר לוד. בצומת גינתון נכנסים לעיר וממשיכים ישר. בכיכר השנייה פונים ימינה לשדרות צה"ל וימינה לאליהו גולומב עד לחניה ליד הכניסה.

12/09/2010