הסיפורים הזוכים והפרסים:
פרס ראשון: סיפור מס' 12 - "יודללליייי" מאת ניר רוטנברג ממשרד איסתא ברמת גן
ניר זוכה בטיסה (ליחיד) לאחד מיעדי אל על בארה"ב או במזרח הרחוק + רכב שכור של חברת HERTZ לשבוע ימים
פרס שני: סיפור מס' 18 - "נקמה מתוקה" מאת דניאל שטינברג ממשרד אופקים נסיעות בירושלים
דניאל זוכה בטיסה (ליחיד) לאחד מיעדי אל על באירופה + רכב שכור של חברת HERTZ לשלושה ימים
פרס שלישי: סיפור מס' 04 - "סיפור אהבה באי ג'רבה" מאת נגה צייטלין ממשרד גנים טורס ברמת-גן
נגה זוכה ביום פינוק זוגי בספא יערות הכרמל, מתנת חברת סייבר
פרס רביעי: סיפור מס' 33 - "פיענוח גניבת הארנק" מאת יענקי מינץ ממשרד אידיאל טורס בירושלים
יענקי זוכה בטיסה (ליחיד) לאחד מיעדי סאן דור באירופה
פרס חמישי: סיפור מס' 14 - "יהלומים תוצרת הודו" מאת קלוד שביט ממשרד איסתא בעפולה
קלוד זוכה בטיסה (ליחיד) לאחד מיעדי סאן דור באגן הים התיכון
פרס לכל משתתף: כל סוכן אשר שלח סיפור המשתתף בתחרות, זוכה ב-25 נקודות במועדון Sell and Fly של אל על
תודה לכל הסוכנים שהשתתפו בהצבעה.
נתראה ב"תורסיפור 2011" בשנה הבאה.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 01
סיור זוועות בהודו
עמליה קירשנבוים - חולון טורס
אני סוכנת נסיעות ותיקה העובדת בענף מעל 35 שנים. במשך השנים גם ניהלתי משרד בחולון תקופה ארוכה.
בנסיעותי המרובות לרחבי העולם זכיתי לחוות חוויות שונות ומגוונות. לצד שבעת פלאי העולם וכל המקומות היפים והמעניינים בנסיעותי - זכורות לי שתי חוויות מפוקפקות במיוחד - אשר משתיהן חזרתי והיה לי דחף עז לנשק את האדמה עם הנחיתה בלוד.
אספר הפעם על החוויה מסיור לימודים בהודו לפני כעשרים שנה. בהודו ביקרנו בעיקר בערים המתויירות ושם נתקלתי לראשונה בחיי בעוני המחפיר, בזוהמה האיומה, בצפיפות הזוועתית, בניצול ילדים רכים לעבודה בטווית שטיחים וכן התעללות בקופים - שנועדו למשחק והוכו בשוטים לעינינו - כאב-לב של ממש.
בסיור בוואראנאסי, העיר הקדושה להינדים, בצד המקדשים היפים נאלצנו להתהלך בין הנכים הזוחלים והפצועים. והגרוע ביותר - בעת השיט בנהר הגנגס, עם הזריחה, עת ירדו קבוצות הודים חצי עירומים - בקור העז ששרר - כדי להשתכשך ולהתרחץ במים המזוהמים, והשיא היה כאשר ראיתי אחדים מצחצחים שיניים ושוטפים במי הנהר, וכל זאת כאשר בו-בזמן יורדות פרות מהחוף כדי לשתות מהמים. גם הכובסות מתחילות יום עבודה באותם המים, בעת שבגדה מתקיים טקס שריפת גופה.
משם חזרתי ממש מזועזעת ורק הודיתי בליבי - שלמזלי הטוב ילדו אותי הורי בארץ ולא בהודו.
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 02
מתנה ברשימת המתנה
גיתית דווידוביץ' - לכיש טורס ר"ג
איציק הינו לקוח קבוע ונאמן למשרדנו במשך השנים האחרונות, ידעתי עליו את הפרטים הבאים: ידעתי שהוא חרדי, איש עסקים ורווק מזדקן.
מספר ימים לפני חג סוכות, קיבלתי ממנו שיחת טלפון, בה הוא מבקש לטוס לאחותו שבניו-יורק לחג. גיחכתי. אמרתי לו שהסיכוי שיהיה עבורו מקום קלוש מאוד, אבל כמובן הכנסתי אותו לרשימות ההמתנה שלנו לקבוצות ולרשימות ההמתנה הכלליות. בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה והוא רכש מקום בטיסת אל על במחיר הרבה יותר גבוה ממחיר הקבוצה (איציק הוא פריק של אל על). למזלו הרב, הטיסה הייתה מלאה לחלוטין והוא קיבל שדרוג למחלקת עסקים בשל היותו נוסע מתמיד. שמחתי מאוד שלפחות הייתה תמורה בעד האגרה...
איציק הועבר אחר כבוד למחלקת עסקים, והתיישב בסמוך לאיש עסקים חרדי אחר, שהיה אמור לחזור מספר ימים קודם, אבל נסיעתו התעכבה בגלל כל מיני בעיות בביזנס (כלשונו). התפתחה ביניהם שיחה. מסתבר שלשניהם יש עסקים בתחומים קרובים ויש להם אפילו מכרים משותפים. הם חלקו תפיסת עולם דומה וצחקו זה מבדיחותיו של זה.
לפתע עוברת באיש העסקים מחשבה: נראה לו שיש כאן זיווג משמיים. עדינה אחותה של אשתו. נראה לו שזה יכול ללכת - גם היא ממש כמו איציק מגיעה אליהם מהארץ כמעט כל שנה בתקופת החגים. היא כבר בת 35 וטרם מצאה את זיווגה למרות היותה כלילת מעלות. כל מה שנותר הוא להכיר את הבחור לאשתו ולגיסתו ולהתפלל שהתוכנית תצליח. הזמן חולף מהר שנהנים וכך הגיעה הטיסה לסיומה כשאיש העסקים מתעקש להזמין את ידידנו איציק לארוחת ערב באחד מימות חול המועד. אומר ועושה - שולף כרטיס ביקור וקובע איתו זמן ומקום מדויקים. לא סתם הזמנה בעלמא.
הערב עבר בנעימים, ובסופו, אשתו של מר פישביין הייתה משוכנעת עוד יותר ממנו שחייבים להכיר ביניהם וכך הוזמן איציק שוב לביתם והפעם בכדי לפגוש את עדינה.
לא נלאה אתכם. איציק ועדינה הקימו את ביתם המאושר. הקץ לרשימות ההמתנה.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 03
על נסיעה לאמא ברוסיה, כתבת צבאית וסוכנת איכפתית במיוחד
אילנה סעדון - לכיש טורס אשדוד
לפני מספר שנים נכנסה למשרדי חיילת צעירה שביקשה לרכוש כרטיס טיסה הלוך ושוב למוסקבה. היא סיפרה שהיא חיילת בודדה, וקיבלה הודעה מקרובי משפחתה שאמא שלה חולה מאד ומאושפזת ברוסיה, ושעליה להגיע בדחיפות לבקרה.
שאלתי אותה אם יש בידה אישורים מתאימים מהצבא עבור נסיעה זו, והיא השיבה שיש לה אישור כתוב ממש"קית ת"ש (תנאי שירות) של בסיסה. טיפלתי בויזה לרוסיה, כירטסתי את הכרטיס, ותוך ימים ספורים היתה אמורה לטוס.
יממה לפני הנסיעה הצפויה, נכנסה החיילת למשרדי, בוכייה. היא סיפרה שהמפקד שלה לא מאשר לה לטוס, בטענה שהרבה חיילים מהמחלקה נמצאים בחופשה באותה עת, והורה לה לשוב מייד לבסיס. נדהמתי מהאכזריות וחוסר-הרגישות של מפקדה, במיוחד כלפי חיילת בודדה.
התקשרתי לקרוב-משפחתי, שעובד בגלי-צה"ל. הוא קישר אותי עם הכתבת לענייני צבא של קול ישראל, כרמלה מנשה. סיפרתי לה את פרטי המקרה. הכתבת התקשרה למפקד הבסיס, הביעה מחאתה בפניו ואמרה לו ש"חבל שסוכנת הנסיעות דואגת לחיילת יותר מהמפקדים שלה...". תוך כמה שעות, כשהחיילת כבר היתה בדרכה לבסיס, קיבלה הודעה ממפקד הבסיס שהיא רשאית לצאת לחופשה ולטוס לבקר את אימה.
החיילת חזרה לביתה, להתארגן שוב לנסיעה, לא לפני שעברה במשרדי כדי להגיד תודה.
____________________________________________________________________________________________________
מקום שלישי:
סיפור מס' 04
סיפור אהבה באי ג'רבה
נגה צייטלין - גנים טורס ר"ג
החודש חזרתי מסיור לימודי בטוניס.
ברצוני לספר על סיפור אהבה אשר מתרחש ממש בימים אילו בין שרון - סוכן נסיעות צעיר שהשתתף בטיול ובין נחמה מורה חמודה המלמדת בבית ספר היהודי של הקהילה העתיקה שבאי גְ'רבה.
הקהילה קיימת באי מאז חורבן בית ראשון - כאלפיים שנה. עם ביקורנו במקום, נכנסנו לבית הספר היהודי, ובו פגשנו ילדים שומרי מסורת, אשר הראו לנו בגאווה כיצד הם קוראים מהתורה ושרים שירי פורים.
אבל שרון שלנו היה עסוק באותו זמן בדברים שונים לחלוטין. הוא שם עינו דווקא על המורה הצעירה, ונראה שגם נחמה גילתה עניין בשרון. כל עוד הקבוצה נשארה במקום והתענינה בחיי היהודים, היה הזוג שקוע אחד בשני. לאחר מכן נאלצנו כמובן לעזוב את המקום, אבל שרון המאוהב החליט לכתוב לנחמה מכתב, ולצרף מתנה.
לא היה פשוט להעביר את המכתב לנחמה, מכיוון שהשמירה על רובע היהודים הדוקה ביותר. השוטר בכניסה סירב להכניס את השליח, שנשלח על ידי מדריך הקבוצה נתי, עם המכתב למתחם. לאחר תחנונים וטלפונים רבים מצד המדריך, הוסכם שהשוטר עצמו יכנס לבית הספר וימסור אישית את המכתב והמתנה לנחמה. אולם אז הסתבר כי נחמה לא הגיעה דווקא באותו היום לבית הספר, והמכתב נמסר לחברתה הטובה, עם הבטחה כי ביום המחרת תקבל נחמה את המכתב של שרון - אישית .
כל סוכני הנסיעות בקבוצה היו מעורבים בסיפור האהבה המתרקם בין שני הצעירים. 24 שעות המתנו במתח רב עד לשיחת הטלפון של נחמה לשרון. כאשר הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, רגע של הס הושלך באוטובוס - כולנו חיכינו למוצא פיה של הנערה. שרון שלנו היה נרגש כמו חתן תחת חופתו, ומהבעת פניו הבנו שנחמה מעוניינת בהמשך הקשר. מחיאות כפיים של כל הסוכנים כאחד הרעידו את האוטובוס.
בשאר הימים הנותרים שלנו בטוניס נמשך הקשר הטלפוני בין שני הצעירים, ולפני הפרידה מטוניס הבטיח לנו שרון שאנו, חברי הקבוצה, נוזמן לחתונה שלו עם נחמה - אם ירצה השם - בארץ או בטוניס. בוודאי שנגיע!
___________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 05
מעולמו של סוכן נסיעות
עמליה קירשנבוים - חולון טורס
באחד הימים נכנס למשרדי בחולון גבר וביקש טיסה לאירופה. כאשר ניסיתי לבדוק מספר יעדים באירופה, כמו פריס, לונדון, רומא, ברלין וכו' - לא נראה לו. המשכתי בנסיונות נוספים ולבסוף שאלתי: מה בקשר לאוסטריה? הוא מיד קפץ וענה בהתלהבות: מצויין! שיהיה אוסטריה או אוסטרליה.
מקרה נוסף קרה, עת נכנסה גברת והתעניינה בטיול לימים הקרובים. הצעתי לה הצעות שונות ומגוונות ואף הגענו להחלטה. שאלתי אותה האם הדרכון שלה בתוקף. ומה הגברת עונה לי? אין לי דרכון, אני אסע עם תעודת זהות.
___________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 06
יוני והדס: סיפור אהבה (או: כך הכרתי את בעלי)
הדס אגמי - דיזנהאוז באר שבע
הוא היה קצין לפני שחרור שהגיע לקנות כרטיס טיסה להודו אחרי השחרור, ואני סוכנת נסיעות בתחילת דרכי. יוני היה חתיך אבל קטן ממני בשנתיים - אז לא היה לו סיכוי...
הוא אמר שכשיחזור מהטיול נתחתן. אני צחקתי והטסתי אותו להודו עם האוזבקים...
יוני חזר מחו"ל היישר אליי ולא ויתר. הוא חיזר וחיזר - למרות שלא נותר לו כסף לקנות כרטיסי טיסה הוא המשיך להתעניין ולהגיע למשרד.
בנחישות התאהבתי. לסוכנת וללקוח יש כיום ילדה בת שלוש ותינוק בן 9 חודשים, והם חיים באושר ונהנים מטיסות וחופשות בחו"ל.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 07
אהבה בצל משבר הטילים בקובה
חיים לזרוס - לכיש טורס רחובות
להלן סיפור שנוגע לשורשים יהודיים שיכולים לצמוח גם בתנאים הכי קשים.
לפני כשנתיים נכנסה אליי למשרד לקוחה צעירה עם מבטא רוסי כבד, וביקשה לקנות כרטיס טיסה להוואנה, קובה. לכאורה דבר שבשיגרה, קצת פחות או קצת יותר. לפני שהספקתי לחשוב על הקשר המוזר, אמרה לי הלקוחה שיש לה שם אבא, ושהפעם האחרונה שראה אותה היה כשהייתה בת שלושה שבועות. הקשר עם האב חודש באמצעות מדענית קובנית שמתמחה בביוטכנולוגיה, איתה היא נפגשה בחו"ל, בכנס מדעי.
בעת שהיא מארגנת לעצמה את הנסיעה, עדיין לא ידע האב שהיא מגיעה. לאב, מנהל נמל קטן בפרובינציית CAMAGUEY, מקום שענקי המוסיקה הקובנית צמחו ממנו, לא היה אפילו טלפון. הכל נעשה באמצעות אותה מדענית שגילתה את אבי הצעירה. מאחר ובנעוריי, היו הורי ז"ל שליחים במונטוידאו, אורוגואי, באחת התקופות הסוערות ביותר, בשנות הששים, ומשבר הטילים פרץ בין ארה"ב לקובה, ידעתי על קיומם של יועצים רוסיים לפידל קסטרו שליט קובה, והבנתי מהצעירה את סיפור חייה. אמא שלה היתה אחת מעשרות אותם יועצים רוסים ששהו בקובה, שם פגשה אימה היהודייה את אביה היהודי, הרתה לו, והצעירה היתה פרי אהבתם. האב הקובני נסע בעקבות האם לרוסיה, להיות נוכח בלידת התינוקת, ונאלץ לחזור לקובה, כשהיא בת שלושה שבועות בלבד. כעבור שנים עלו האם והבת ארצה מרוסיה, והאם מועסקת, למרות היותה מהנדסת, כעוזרת בית אצל מדען בכיר במכון וויצמן, ומאחר והמשרד שלנו עובד הרבה עם המכון, הגיעה הבחורה אלינו. האב הקים לעצמו עם השנים משפחה חדשה, יש לו כשבעה ילדים, והצעירה שלנו גילתה הרבה אחים חורגים. כאשר חזרה מהביקור סיפרה לי על המיפגש המרגש מאד. כעת הפכו הנסיעות האלו שיגרה, והיא נוסעת וחוזרת כאילו כלום.
עוד לקראת הנסיעה הראשונה שלה לקובה ניסיתי לשכנע אותה לקחת איתה כתב מאחד מערוצי הטלויזיה, שהתמחו בעבר בסוג כזה של מפגשים כה טעונים, למען שיתעדו את המפגש המופלא. היא סירבה בטענה של שמירת פרטיות, וגם שני הערוצים אליהם פניתי, לא רצו להרים את הכפפה.
עבורי היה הסיפור המרתק הזה כעין סגירת מעגל, ואחד מאלו שנגעו בי ישירות, כאילו "נזרקתי" שנים לאחור, לאותה תקופה בחיי בדרום אמריקה, עם הוריי היקרים, תקופה לא קלה, שהחלה כשהגענו כשבוע אחרי חטיפתו של אייכמן, כולל התקפות אלימות וביטויי אנטישמיות, בידי אירגונים נאו-נאציים, וכלה במשבר קובה.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 08
שכחו אותי בסין
נגה צייטלין - גנים טורס רמת-גן
לפני שנים רבות הצטרפתי לסיור לימודי לסין. לאחר ביקור בבייג'ין טסנו לעיר קטנה (רק 2 מיליון תושבים) בשם שיאן. בלילה המליצה המדריכה דינה, כי ניסע לשוק האוכל הלילי של העיר, וכך עשינו. הגענו לשדרה ארוכה - שם חנה האוטובוס שלנו, וטיילנו לאורך המדרכות, המלאות במסעדות ואלפי סינים.
צעדנו כמובן בקבוצה, אבל מפעם לפעם נותרו מספר אנשים מאחורי. לא דאגתי כלל - לפני הלך רמי הגבוה עם המעיל הכחול הארוך שלו, וידעתי כי כל עוד רמי צועד לפני, לא חוזרים לאוטובוס. משום מה נראה לי כי הנושא כבר מוצה, הסתכלתי סביבי, ואז גיליתי כי כל החברים נעלמו. לא דאגתי, כי הרי רמי צועד לפני. רצתי אליו התברר שהגבר הגבוה אינו רמי, אלא סיני גבוה (כן, מסתבר שיש דבר כזה) עם מעיל דומה לזה של רמי. הבנתי שאני בודדה במקום, באמצע הלילה, רק אני והמון סינים. לא דאגתי - אחזור לאוטובוס שחונה בשדרה, ושם בוודאי מחכה לי כבר כל הקבוצה. אכן עמד שם אוטובוס תיירים - אבל לא שלנו. שוב, אמרתי לעצמי אל דאגה, אשאל את הסינים באנגלית אם ראו קבוצה, אבל הם רק חייכו ונדו בראשם. ושוב, הרגעתי את עצמי, כרטיס הביקור של המלון נמצא הרי בכיסי, אקח מונית למלון ואגיע בכוחות עצמי. אבל חוץ ממאות זוגות אופנים - רכב אין. פה כבר כעסתי, אפילו נעלבתי, איך אף אחד לא הרגיש בחסרוני?! הרגשתי כמו ילדה קטנה שנעזבה על ידי הוריה בשוק הומה. עמדתי על קצה המדרכה והמתנתי. עברו מספר דקות, שנראו כנצח. לפתע נראה כלי רכב מתקרב למקום בו עמדתי. נפנפתי בידי, ואכן היה זה האוטובוס שלנו. נתקבלתי בתשואות, אולם את העלבון איני שוכחת עד עצם היום הזה.
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 09
טיול שורשים לפולין
עמליה קירשנבוים - חולון טורס
התארגנה קבוצת סוכנים בני 40 פלוס לטיול שורשים בפולין. לכל אחד מאיתנו היתה איזו זיקה לפולין - כתובת, מזכרת, תמונה וכו'. למרות שהמסלול היה קבוע מראש - המדריך שליווה אותנו, שהיה איש יקר, קשיש מכולנו ובעל נסיון וידע, הקשיב לכל רחש בשיחות באוטובוס, וכל שם של מקום או עיר או עיירה שמישהו הזכיר - פתאום מצאנו עצמנו במקום זה. הוא פשוט סטה לא אחת מהמסלול וגרם לכל אחד התרגשות נוספת.
אחד המשתתפים רצה לבקר בבית הקברות העזוב והעתיק של לודז', שם הוא ידע שסבתו קבורה, הגענו לבית הקברות והתפזרנו, חיפשנו את המצבה כחצי שעה - ופתאום הוא צעק שמצא את המצבה של סבתו. ההתרגשות היתה גדולה וכולנו התקבצנו סביבו כאשר הוא מצלם את המצבה מכל הכיוונים ואנחנו מצלמים אותו. מקרה נוסף היה כאשר באוהל "יזכור" במחנה הריכוז, אחד המשתתפים סיפר לנו קורות חייו וממש גרם לכולנו להתייפח ובעיקר כאשר קרא "קדיש" - הוא סיפר בבכי, כי כאשר היה כבן 13 חזר מעיירה סמוכה לעיירה שלו - הכל היה שקט מאוד וכל העיירה היתה ריקה. גם בבית לא היה איש. שתי אחיותיו וגם הוריו נעלמו כמו כל שאר אנשי העיירה. הוא נשאר לבדו בעולם, החל ללכת ימים ולילות, ישן פה ושם באיזה בור שמצא, שלא לדבר על מזון, וכך הלך עד שהגיע לאיזו חווה, כאשר כלב גדול ומפחיד נבח עליו. למרות פחדיו - זחל מתחת לגדר והתיידד עם הכלב, זחל למלונה של הכלב, ושם הסתתר כשבועיים ימים ואכל את האוכל של הכלב. כך התחזק מעט ולאחר מכן המשיך בנדודיו.
_________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 10
מעשה בלקוחה שלא רצתה שום הנחה
אלישמע אטיאס - צבר תיירות ונופש, ירושלים
לפני 15 שנה, כשהייתי סוכן נסיעות צעיר, הגיעה אליי לקוחה שהקפידה לרכוש דרכי מוצרי תיירות.
יום אחד היא נכנסה למשרד והודיעה לי שהיא החליטה להכניס אותי "לרשימה" שלה. קצת נלחצתי, אולי מדובר "ברשימה שחורה". שאלתי אותה מי עוד נמצא ב"רשימה" הזאת?
היא ענתה: יש לי רשימה מיוחדת של בעלי מקצוע שאני הכי מאמינה וסומכת עליהם. מדובר בספר שלי, בגינקולוג שלי, בסוכן הביטוח שלי, וכעת אני מכניסה אותך לרשימה הזאת, סוכן הנסיעות שלי.
עניתי לה שאם אני ברשימה ביחד עם הגינקולוג אז אני מרגיש מסודר אצלה.
באותו רגע "נפל לי האסימון" וכסוכן נסיעות צעיר הבנתי עד כמה חשוב הקשר האישי בין הסוכן ללקוח. באותה שיחה אזרתי אומץ ושאלתי אותה מדוע בכל השנים שהיא רוכשת אצלי כרטיסי טיסה אף פעם לא ביקשה הנחה. כידוע הישראלים חובבי הנחות מושבעים ונוהגים "לסחוט" את סוכני הנסיעות ללא-רחם, אז למה את לא מבקשת הנחות? היא ענתה לי שאם אתן לה הנחות ולעוד לקוחות הנחות אני עלול "לפשוט את הרגל" והיא חוששת שאני לא אוכל להמשיך לתת לה שירות. היא אמרה שהיא מקווה לראות אותי עוד המון שנים במקצוע כדי שתמשיך ליהנות מהשירות המיוחד שלי. בקיצור אם היו עוד "10 צדיקים בסדום" כמוה הייתי סוכן יותר עשיר.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 11
מרועה צאן לסוכן נסיעות
נמרוד רגב - איסתא קרית שמונה
לפני כעשר שנים עברתי קורס סוכני נסיעות מתוך מחשבה לעסוק בתחום. לאחר שסיימתי את הקורס אמרתי לעצמי שאין שום סיכוי שאני אבלה את ימיי במשך תשע שעות ביום מול המחשב במשרד ממוזג, וזנחתי את הרעיון.
תמיד היה לי חלום רומנטי להיות רועה צאן ולהתרוצץ כל היום על הגבעות יחד עם הכבשים. ואכן, נקרתה לי ההזדמנות להגשים את החלום.
מצאתי את עצמי מתגורר בצריף עץ על גבעה מבודדת ברמות מנשה - אני, עדר של כ-250 כבשים ועוד כעשרה כלבים וזהו. במשך חצי שנה השכמתי בוקר בוקר לפני עלות החמה, הוצאתי את הכבשים מהדיר ויצאתי אל המרעה, רץ מגבעה לגבעה, מנסה לקבץ את הכבשים התועות, נושם אוויר צלול ומאושר מכל רגע.
בערב הייתי שב לצריף, מטפל בטלאים הקטנים שנותרו בדיר, ויושב וקורא ספרים לאור העששית (חשמל לא היה...).
למדתי להכיר את כל העצים והצמחים בסביבה, את כל התכניות שיש לרדיו להציע(הטרנזיסטור היה חברי הטוב ביתר), כמעט נרגמתי באבנים בלילה ע"י גנבי צאן ויום אחד חזרתי מהמרעה כמעט עיוור לאחר שהותקפתי ע"י נחיל צרעות שהכבשים נתקלו בקן שלהם והחליטו לעקוץ אותי בעין בתמורה.
אחרי חצי שנה קסומה עשיתי מעבר חד לעיר הגדולה, ומפה לשם מצאתי את עצמי מבלה תשע שעות ביום מול המחשב במשרד הממוזג. ומאז ועד היום, בחמש השנים שאני עובד כסוכן נסיעות אני מהרהר לעתים ביני לבין עצמי מי קהל נוח יותר - עדרי הכבשים או עדרי הנוסעים...
______________________________________________________________________________________________________
מקום ראשון:
סיפור מס' 12
יודלללליייי
ניר רוטנברג - איסתא רמת גן
הסיפור שלי הוא שילוב של חוסר תקשורת ואהבה גדולה למוסיקת פולקלור.
יום קיצי אחד נכנס אדון למשרד ושאל באנגלית קלוקלת אם יש מישהו שיכול לעזור לו. כמובן ששמחתי לעזור ושמתי-לב שהאנגלית שלו אינה שפת אימו. אכן התברר שהאדון הוא שווייצרי אמיתי, ממש מתוק כשוקולד המקומי.
האדון הנרגש סיפר לי שהגיע לפגישת עסקים בחברת סוויס, אך ללא מזוודתו. כששאלתי מדוע לא פנה בתלונה בדלפקי חברת התעופה, ענה לי שלא ידע שזה מה שצריך לעשות.
ניסיתי לתקשר עם האדון אך ללא הצלחה יתרה.
למרבית הפתעתי, כששאלתי לשמו הוא אמר לי ששמו הוא מר יודל. בתור אוהד האומה השוייצרית והערכתי הגבוהה לשוקולד, פונדו ושעונים, החלטתי לפצוח בשירת יודל, על מנת לגרום לאורח הנכבד להרגיש קצת יותר בנוח ולשבור את חורי הגבינה בינינו.
למזלי ידעתי לנצל את יכולות שירת היודל אשר בה התנסיתי עוד בימי טיוליי באלפים השוויצרים ובאזור בוואריה. תמיד ידעתי שמתישהו אעשה בזאת שימוש ולשמחתי שיעורי הקול שלי הניבו פירות.
כמובן שעמיתיי למשרד לא הבינו מה קורה פה ואיך פתאום אני ומר יודל מתחילים לשיר או ליילל כהגדרתם, כאילו יצאנו מבקתה בפסגות ההרים המושלגים. אין ספק שהסיטואציה הייתה מוזרה, אבל אני לא יודע למי יותר. לא נראה לי שמר יודל ציפה לפגוש מישהו שישיר איתו כי הרי הוא רק בא למצוא מענה בנוגע למזוודה ואני לא ציפיתי בלב רמת גן לפגוש שווייצרי אמיתי, שיבין את התשוקה שלי ליודל. אכן מפגש תרבויות מרתק ועוצמתי.
לאחר השיחה שבסופה רק יכולתי להפנותו לחברת התעופה, הוא נתן לי את כתובתו ואני את כתובת המשרד.
להפתעתי הרבה לאחר שבוע קיבלתי מכתב מאותו מר יודל ובו היה מכתב באנגלית עילגת, בו הוא מודה על עזרתי ואף היה שם דיסק עם מיטב שירי היודל של מלך היודל הגרמני, אותו הכרתי טוב מאוד.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 13
השדכנית ממשרד הנסיעות הרמת-גני
נגה צייטלין - גנים טורס רמת-גן
במשרדנו החלה לעבוד לפני מספר שנים בחורה צעירה בת 24 בשם לילך. לילך היתה לאחר אהבה נכזבת, אולם האמינה כי הגורל הטוב בוא יבוא.
יום אחד נכנס למשרד בחור מקסים בשם רונן, והתישב מולי. הוא ביקש להזמין טיסה ללונדון ומלון, ליציאה לעוד שבוע ולשהייה של עשרה ימים. כאשר יצא מהמשרד, שאלתי את לילך "נכון שהוא חמוד"? היא הנידה בראשה והסמיקה. עניתי לה "הוא יהיה שלך", לאחר יומיים קיבלתי עבורו אישור למלון בלונדון. הודעתי לו על כך טלפונית, והוספתי "אנא היכנס למשרד ותן מבט בלילך היושבת לידי". כאשר הגיעה רונן, הייתי עסוקה מאד עם לקוחות אחרים וביקשתי ממנו להתיישב בינתים מול לילך שלנו. מבטיהם של שני הצעירים הצטלבו, ולא היה צורך יותר מזה - האהבה ניצתה, פשוט כך. רונן קם מכיסאו ועמד לעזוב את המשרד. רמזתי לו בתנועת יד שיתקשר אלי, בינתיים ביקשתי מלילך את מספר הסלולרי שלה. לאחר כשעה צילצל אלי רונן, הבנתי ממנו כי לילך מוצאת חן בעיניו מאד. נתתי לו את מספר הטלפון שלה. לפני נסיעתו ללונדון, הם הספיקו להיפגש רק פעם אחת, אותה בילו במשותף במוסך... (בגלל תקלה ברכב שלו).
לאורך עשרת הימים הבאים חיכתה לילך בקוצר רוח, ספרה את הימים לשובו ארצה. ואכן תוך שעה מרגע הנחיתה בארץ, כבר קיבלה לילך שיחת טלפון מרונן, ולא היתה מאושרת ממנה.
החתונה של הזוג הצעיר נערכה לאחר שישה חודשים, כאשר אני הייתי אורחת הכבוד. שדכנית או לא?! רונן, עו"ד צעיר ומוכשר, אף כתב ספר על גישור, אותו הקדיש לאשתו האהובה. כיום חובקים לילך ורונן בן ובת. ואני מאושרת שהצלחתי בזיווג. הרי אומרים כי כל העושה זאת, מקומו בגן עדן מובטח. טוב, אבל לכך יש עוד זמן...
_____________________________________________________________________________________________________
מקום חמישי:
סיפור מס' 14
"יהלומים" תוצרת הודו
קלוד שביט - איסתא עפולה
לפני כעשור, כאשר נפתח משרד איסתא חדרה, נרשם בחור צעיר לתוכנית מיוחדת למוצ'ילר של איסתא, ששילב טיול מאורגן וטיול עצמאי בדרום אמריקה. במפגש הקבוצה טרם יציאה מהארץ, המדריך העלה את החשש שהבחור חריג, וסירב לכלול אותו בתוכנית. הבחור המאוכזב החליט לנסוע לבדו לדרום אמריקה ומתוך דאגה לשלומו התקשרתי לאביו שאישר לי שהבחור סובל מפיגור שכלי קל, אבל עובד כגנן למחייתו ואחראי למעשיו, ואם ברצונו לטייל בעולם, שיהיה...
וכך היה. להפתעתנו הבחור החזיק מעמד ארבעה חודשים, חזר שזוף, מלא חוויות וסיפורים, והודיע לנו חגיגית ש"שנה הבאה אני נוסע להודו".
במשך כל השנה הוא עבד קשה בגינון וחסך למימון הטיול, ולא שכח לפקוד את סניפנו מדי שבוע לקבלת חומרים, אינפורמציה ועזרה לבניית מסלול ארוך ומורכב, ובעיקר להעביר את זמנו בקירבתנו, עד שטס לבומביי. אלא שהפעם הוא חזר לאחר 48 שעות, לאחר שנפל קורבן לשני ישראלים שניצלו את "מצבו", ושיכנעו אותו לקנות "יהלומים" בשווי 10,000 דולר במחיר "מציאה" בהודו, אותם לטענתם יוכל למכור בארץ ברווח של לפחות פי 10 מההשקעה. הם נתנו לו חבילה עטופה היטב והסבירו לו שאסור לו לפתוח אותה עד שיגיע לארץ כי זה עשוי מחומר מיוחד שיעזור לו לחמוק מבדיקות המכס. ואכן, האבנים שהוא קיבל לא היו בדיוק יהלומים...
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 15
הטיול שכמעט ולא נגמר
פרידה לינדנברג - גנים טורס כפר-סבא
את החופשה הזו כנראה לא אשכח אף פעם, בעיקר בגלל יומה האחרון.
היינו, בעלי ואני, בחופשה באיטליה. שכרנו רכב ובמשך כעשרה ימים חצינו את איטליה, מיומנים בטווחי הנסיעה ובזמני ההגעה לכל יעדינו. את הטיול הזה כינינו "טיול הולידיי אין" מאחר ותיכננו מראש את המסלול לפי מיקומם של בתי המלון מרשת זו בעיירות ובערים בהן ביקרנו.
את הלילה שלפני הטיסה העברנו ב"הולידיי אין" ברומא, שהינו בטווח נסיעה של כ-30 דקות משדה התעופה פיומיצ'ינו. הטיסה הייתה אמורה לצאת בשעה 10 בבוקר.
בבוקר קמנו מספיק מוקדם, לקחנו בחשבון בנוסף לזמן הנסיעה גם את השעתיים בשדה התעופה לצ'ק-אין ועוד כחצי שעה מקדם-ביטחון. יצאנו לכיוון טבעת ה-GRA האוטוסטרדה הענקית שמקיפה את רומא רבתי. כבר לאחר מספר דקות מסתבר לנו שאנחנו נתקעים בפקק תנועה רציני. בהתחלה לא כל כך הבנו את גודל הצרה. אני דחקתי בבעלי לעבור לשוליים כדי להתקדם מהר יותר, אך בעלי סירב מהנימוק שרק המשטרה והנהגים המטורפים האיטלקים נוסעים בשוליים. לאחר זמן גם בעלי 'נשבר' והחל לנסוע גם הוא בשוליים, הצרה הייתה שכל כמה ק"מ משתלבת אוטוסטרדה אחרת לכביש הטבעת וגם שם, בכל יציאה/כניסה, תקועים כמה מאות כלי רכב. ככל שהתקדמנו התברר גודל הפקק. בסך הכל "בילינו" על כביש הטבעת עד 9:30, ואז גילינו שמקור הפקק הוא תאונת דרכים על אחד מנתיבי הטבעת. מהיציאה עד לשדה התעופה נסענו במהירות ממוצעת של כ-150 קמ"ש. בעלי הוריד אותי בטרמינל ואני רצתי לצ'ק-אין בתקווה שאולי עוד נספיק לטיסה, אנשי הצוות אמרו לי שאם לא היה לנו רכב להחזיר עוד היו מעלים אותנו בנוהל מהיר לטיסה. כאן כבר הבנתי שעל הטיסה הבוקר לא נעלה.
את המשך היום העברנו בפרברי רומא בשיחות בינלאומיות מהנייד, תוך כדי נסיונות אינטנסיביים עם בנות המשרד למצוא מקום לטיסה למחרת ומקום לינה קרוב מאוד לשדה התעופה. בסוף מצאנו מקום במלון הילטון גרדן אין. לפינוק כמו שזכינו באותו הלילה במלון לא זכינו במשך כל הטיול. אפשר להגיד שזה היה סוג של פיצוי על עוגמת הנפש בבוקר. המלון גם נמצא כל כך קרוב לשדה התעופה שבבוקר הגענו תוך 10 דקות לטרמינל ללא פקקים או סיבוכים נוספים.
הלקח שלי כסוכנת הוא שאת העצות הטובות שאני נותנת ללקוחותי אני צריכה ליישם גם על עצמי. אולי בנסיעה הבאה.
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 16
"עמידה" על הצרכים
דניאל שטינברג - אופקים נסיעות, ירושלים
במטוסים הגדולים, אמור להיות על המטוס כסא גלגלים צר הנועד להעביר נוסע מוגבל לשירותים במהלך הטיסה. ואכן, באחד הטיולים שארגנתי היו מספר נכים ולכן ווידאתי מראש, והובטח לי מחברת התעופה, שכסא שכזה אומנם יימצא במטוס.
ביום הטיול, כשדלתות המטוס נסגרו, כאשר הנוסעים כבר הידקו את החגורות והטייסים החלו בפעולות לקראת ההמראה, הבזיקה במוחי המחשבה: "האומנם הכסא הצר נמצא על המטוס?"
פניתי מיד לכלכל הראשי וביקשתי לראות היכן כסא הגלגלים הצר ממוקם. הכלכל הרגיעני ואמר שהכל מסודר, והוסיף "הסר כל דאגה מלבך".
"כן", השבתי, " אבל בכל זאת הראה לי בבקשה היכן הכסא". הכלכל מסתכל עלי ברוב חשיבות ובשמץ של זלזול ואומר: "אין לנו כסא. יש לנו פטנט הרבה יותר טוב. בוא מהר ואראה לך". הוא לקח אותי לקדמת המטוס, פתח ארונית והראה לי ערמה גדולה של... שקיות המיועדות למתן שתן. "הנה", הוא אמר בגאווה, "זה לחלוקה לנוסעים הנכים וזה קל יותר ונוח יותר לכ-ו-ל-ם!"
לרגע נדהמתי, אבל מיד התעשתתי וביקשתי באדיבות להביא למטוס כסא צר כפי שסוכם. הכלכל סירב, היות והמטוס במצב של "לקראת המראה" והאיץ בי לחזור למקומי ולהדק את החגורה.
סירבתי. ביקשתי שיכנס לקברניט ויסביר לו את בקשתי, אך הוא ענה לי חד משמעית שזה בלתי אפשרי במצב בו המטוס נמצא. החלטתי לשנות את טון הדיבור. הרמתי את קולי כך שגם נוסעים קרובים ישמעו אותי והודעתי לכלכל שהמטוס לא ימריא באם יתייחסו לנכה כאל יצור מזן הבהמות ולא כבן אנוש. תוך כדי דיבור שלפתי כרטיס ביקור של בכיר בחברת התעופה שהיה ברשותי (על כל צרה שלא תבוא) וביקשתי מהכלכל להיכנס לתא הטייס ולהראות לקברניט את הכרטיס, בליווי הערתי כי אני עומד להתקשר לבכיר מיידית באמצעות הטלפון הנייד.
כרטיס הביקור ואיומי עשו את שלהם ובתוך מספר שניות הקברניט יצא מתאו לבדוק על מה ולמה המהומה. לשמחתי ולרווחתי הוא הסכים עמי מיד, קרא בקשר למי שקרא, בתוך דקותיים פתח את דלת המטוס, חתם במקום על כסא צר שהובא והתחייב להחזירו לבעליו בטיסתו הראשונה חזרה לישראל.
האין זו "עמידה על צרכי הלקוח", תרתי משמע?
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 17
נוסעת בודדה מחפשת שותף
שמעון גוטמן - אמבסדור טורס
לפני כחמש שנים נכנסה למשרדי לקוחה, שביקשה להזמין שיט לשבעה לילות בחברת מנו ספנות. התחלתי לבצע את ההזמנה עבורה, ולפתע היא ביקשה ממני להיות בהפלגה בתא זוגי ביחד עם עוד גבר. זר.
אני קצת פחדתי להזמין עבורה חדר ביחד עם גבר, אך התקשרתי לחברה, פירטתי את בקשת הלקוחה, ובחברה אמרו שאכן יש להם הזמנת מקום בשיט של גבר בודד, אך הם צריכים לקבל את הסכמתו לכך שיחלוק תא עם אישה זרה.
הם התקשרו אליו, ביקשו את הסכמתו, ולאחר כשעה חזרו אליי, והשיבו בשמו שאין לו בעיה לישון בתא משותף באוניה עם אישה זרה שהוא לא מכיר.
אני כבר המשכתי בחיי (עם לקוחות אחרים ובקשותיהם המוזרות...), כשלפתע, אחרי כחודש-חודשיים, הלקוחה וחתנה (אותו נוסע בודד) נכנסו למשרדי כדי לבשר לי על נישואיהם בבית מלון בירושלים, ולהזמין להם ירח דבש רומנטי בעיר פראג.
______________________________________________________________________________________________________
מקום שני:
סיפור מס' 18
נקמה מתוקה
דניאל שטינברג - אופקים נסיעות, ירושלים
אדון אפרתי הקשיש, בעל עסק משגשג בירושלים, היה מגיע בכל שני וחמישי לשולחני ומתעניין בטיול מאורגן לתאילנד. כידוע, היצע הטיולים גדול, אך כל פגישה עימו הייתה מסתיימת בלא כלום. בכל מפגש בינינו, הוא היה מוצא "סיבה" שלא להירשם למה שהצעתי. אני מעריך שכולנו מכירים סוג כזה של לקוחות שנהנים למצוץ את דמנו.
שבועות ספורים לאחר המפגש האחרון בינינו נסעתי לתאילנד עם קבוצה קטנה שאירגנתי. בין השאר, הגענו ליער הגשם בפוקט. המקום סבוך בצמחיה עשירה, עצים גבוהי קומה ואווירה פסטורלית ושקטה. נירוואנה.
נכנסנו עם המיניוואן לתוך היער ולא האמנתי למראה-עיני: ממרחק של כחמישים מטרים אני רואה את אפרתי הקשיש יושב בדד על ספסל ומנמנם. שיפשפתי את עיני בתדהמה וביקשתי מהנהג להתקדם אט אט. כן, זה הוא ולא אחר.
רגש הרוגז והנקמנות בער בתוכי: מה פתאום הוא בתאילנד? הרי הוא סירב לכל הצעותיי?
החלטתי לפעול: ביקשתי מנהג המיניוואן להתקרב בשקט עד כדי 15 מטרים מהספסל, פתחתי חריץ בחלון הרכב וצעקתי: "מר אפרתי!"
מר אפרתי התעורר מתנומתו הקלה בפתאומיות, הסתכל סביבו ולא הבין מי קורא לו.
"מר אפרתי" צעקתי בשנית.
"כן, זה אני" הוא ענה.
"האם אתה מר אפרתי בעל העסק ברחוב יפו בירושלים?" צעקתי מהרכב.
הוא כמובן לא הצליח לראות אותי או את יושבי הרכב בגלל השמש.
"כן, זה אני. ומי אתה?" שאל.
"האם אתה גר ברחוב כך וכך בירושלים?"
"כן, אבל מי אתה?" הוא ענה/שאל בבהלה.
"אני ממס הכנסה" עניתי, "והגעתי עד לתאילנד לחקור אותך".
גם בחום של פוקט ניתן היה לראות את הדם אוזל מפניו.
החבר'ה ברכב התגלגלו מצחוק, ואני הצטערתי על שלא הכנתי מראש מצלמת וידאו. זה היה נפלא.
כמובן שהוא מצא הסבר מגוחך, מדוע לא נרשם דרכי לטיול שגם אני הצעתי לו, אך זה כבר לא היה איכפת לי. העיקר שהצלחתי להתיש אותו כפי שהתיש אותי במשרד.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 19
פיצה באמריקה
עמליה קירשנבוים - חולון טורס
היה זה לפני שנים, כאשר ביקרתי בארה"ב עם קבוצת סוכנים - רובם בפעם ראשונה באמריקה. נחתנו בלוס אנג'לס בשעות הערב המאוחרות והתמקמנו במלון באזור שדה התעופה.
כיוון שהיינו מאוד רעבים החלטנו, כעשרה אנשים, לצאת אל מעבר לכביש - שם ראינו שלט מואר -"פיצה". הגענו אל הפיצריה והתישבנו לשולחן - חמישה מכל צד, וחיכינו למלצר. למותר לציין שהיינו הלקוחות היחידים במקום. כאשר הגיע המלצר וביקש לקבל הזמנתנו - ללא כל תפריט רשום - הראשון הזמין פיצה, כמובן, השני הזמין פיצה, וכך כל אחד מאיתנו לפי סדר הישיבה - המלצר רשם הכל. לא ידענו אז, שישנם כל כך הרבה סוגים של פיצות, ולכן כולנו הזמנו את הפיצה המוכרת מהארץ. המשכנו לחכות ולחכות - יותר מחצי שעה וכבר חשבנו לבטל ולא הבנו מה לכל הרוחות מעכב אותו. היינו רעבים ועייפים.
לאחר מעל חצי שעה של המתנה, הגיחה לפתע שיירה של מלצרים, בטור עורפי, וכל אחד מהם נושא פיצה ענקית עגולה, בקוטר של כ-35 עד 40 סנטימטרים, אותן הניחו בצורה מסודרת על השולחן שלנו. הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק פרוע. אנו הנחנו, ש"פיצה" היא משולש, בגודל אכיל, וההפתעה היתה מוחלטת. לאחר תום פרצי הצחוק נאלצנו לשלם עבור עשר פיצות. כל אחד אכל משולש, שהיה גדול ומשביע, "באמריקה - כמו באמריקה" ואת הקופסאות נשאנו לאחר כבוד אל המלון - שם הערנו את כל חברי הקבוצה וחגגנו עם הפיצות.
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 20
ברומא התנהג כרומאי
דניאל שטינברג - אופקים נסיעות, ירושלים
טיול בסין חובק בתוכו תעלומות וחששות מהבלתי צפוי. כל טיול מאורגן שחוזר ללא תקלה כלשהי במהלכו הוא טיול יוצא דופן...
והנה אחת מאותן חוויות שמלווה קבוצה כמוני חווה במהלך אחד הטיולים שארגנתי:
אנחנו, קבוצה של ישראלים המטיילים בסין זה כעשרה ימים, עושים דרכנו מהעיר שנגדו לשדה התעופה כדי לטוס לעיר הבאה שבתכנית הטיול. מסיבות לוגיסטיות שאין כאן המקום לפרטן, סיירנו בימים האחרונים בשלשה מיניוואנים כאשר בכל רכב יש מדריך מקומי הדובר אנגלית. כיאה למלווה קבוצה טוב, דאגתי להעניק טיפ לאנשי המלון והסבלים לפני עוזבנו את המלון והכנתי את הטיפ במעטפה שהייתה בכיסי לכל המדריכים והנהגים המקומיים. הפעם גם היה רכב נוסף ובו היו המזוודות. את הטיפ שלהם הם יקבלו בשדה התעופה.
האווירה הייתה טובה, הטיול היה מעניין וכל מעיני כרגע היו נתונים להגיע בזמן לטיסה. אנחנו על הכביש המוביל לשדה התעופה ומסביבנו רק שדות ושממה כאשר לפתע הרכב הראשון עוצר ואחריו עוצרים כל שאר הרכבים. נהג של רכב המזוודות קורא לי ומבקש שאגש לרכבו. הייתי בטוח שקרה פנצ'ר בגלגל. לא - הוא מראה לי שתי שריטות קלות על דלת הרכב. אחד המדריכים מצטרף אלינו ולאחר דין ודברים קצר ביניהם בסינית, מסביר לי המדריך שהנהג דורש מיידית 300 דולרים כפיצוי לשריטות שהמזוודות גרמו לרכבו. הובהר לי חד משמעית שאין סיכוי שהרכבים יזוזו לפני שאשלם בו במקום את הכסף. לא עזרו נסיונות השכנוע מצידי שאין קשר בין השריטות למזוודות. הנהג, ובעקבותיו שאר הנהגים, התיישב על שולי הדרך ופשוט חיכה לכסף. הם, כולל המדריכים עשו יד אחת.
הרמתי טלפון לקונסול הישראלי בשנגחאי לשאול בעצתו והוא "הרגיע" אותי שאם הם מבקשים רק 300 דולר הרי שיצאתי בחסד...
החלטתי שאיני יכול להרשות לעצמנו להפסיד את הטיסה ואין לי ברירה אלא למזער את הנזק. לאחר דין ודברים קצר הסכים הנהג הסחטן לרדת לסכום של 200 דולר, הכניסם לכיסו והמשכנו בדרכנו.החלטתי שאני חייב להתנהג עמם באותה דרך. ברומא התנהג כרומאי, אמרתי לעצמי.
לאחר כעשרים דקות הגענו לשדה התעופה. ביקשתי מכל החברה לוודא שלא שכחו פריט כלשהו ברכב, ולעמוד ליד דלת הטרמינל ולחכות לי. תוך כדי העמסת המזוודות על העגלות ביקשתי מהחברה לקחת שליטה על העגלות ומהמדריכים והנהגים המקומיים לחכות לי בעיגול כי אני רוצה לתת להם את המעטפה עם מה שמגיע להם. כשראיתי שהמזוודות בפתח הטרמינל, נגשתי למעגל המקומיים, הוצאתי את המעטפה מכיסי, הודיתי להם על השירות שהעניקו לנו בימים האחרונים ונתתי למדריך הראשי את המעטפה בהבנה שאת תוכנה הוא יחלק לכולם.
"אה", הוספתי, "המעטפה ריקה כי הכסף שלכם נמצא אצלו" והצבעתי על הנהג הסחטן. הסתובבתי והצטרפתי לחברה שחיכו לי בסבלנות.
טפיחות השכם מצד החבר'ה לא הורידו את קצב פעימות לבי...
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 21
לילות לבנים בשוודיה
פרידה לינדנברג - גנים טורס, כפר סבא
לפני מספר שנים השתתפתי באדיוקיישנל למדינות סקנדינביה. הסיור כלל לינה בבתי מלון בדרגת חמישה כוכבים וכלל כמובן את כל הפינוקים האפשריים מטעם נציגי החברה המארחת. את סוכני הנסיעות חילקו לזוגות בחדרי בית המלון ובת זוגי לחדר הייתה לא אחרת מאשר נציגת החברה המארחת.
את שני הלילות בהם שהיתי במחיצתה אפשר לכנות סיוט. הגברת הנכבדה נהגה, עם הירדמותה, לנחור בדציבלים שלא היו מביישים מנוע של מטוס. בתחילה חשבתי שבאמצעות גלולות שינה אולי אצליח להתגבר על רעשי הרקע ולהירדם, אך לאחר זמן לא רב גיליתי שהדבר אינו אפשרי, חשבתי גם לעבור לחדר האמבט ולהתמקם שם במשך הלילה, אך לא היה לי כל כך נעים מהמארחת שלי ובטח שלא הייתי מוצאת הסבר קולע אם הייתה מתעוררת ופוגשת אותי באמבטיה, כנווד במלון חמישה כוכבים.
גם ניסיונותיי להעיר את הגבירה ולהזיזה לא עלו יפה בעיקר כי הייתי, ככל הנראה, עדינה מידי וגם מאחר והגברת הייתה לא כל כך קלה להזזה.
ייאושי גבר כשגם בלילה שלמחרת נאלצתי לחלוק עם הגברת לילה נוסף. ניסיתי ככל האפשר לדחות את כניסתי לחדר, השתדלתי לבלות כמה שיותר בלובי של המלון ורק מחוסר ברירה הלכתי לישון שוב ליד המארחת הנוחרת.
שיחק לי מזלי וביום שלמחרת פרצה מריבה קולנית בין שתי סוכנות שחלקו יחד חדר אחר במלון. המריבה עלתה לטונים גבוהים וכל חברי הסיור ניסו לתווך ביניהן ללא הצלחה. עד כדי כך חמורה הייתה המריבה שהן הודיעו שהן לא מוכנות יותר לישון יחד בחדר אחד.
מבחינתי זו כמובן הייתה ההזדמנות פז ומיד "התנדבתי" להחליף עם אחת מהן את בת הזוג. זה כמובן התפרש על ידי כולם כמחווה לנציגי החברה מארגני הסיור ואני זכיתי כמובן בברכתם של שאר המשתתפים.
לי היו שאר הלילות עם בת הזוג החדשה, שקטים ונעימים, אך בת הזוג השנייה קיללה ככל הנראה את הרגע שבה נפתחה המריבה עם חברתה הקודמת לחדר... במשך היום כשהייתי מגניבה אליה מבט היא נראתה לי תשושה ועייפה, היא פיהקה ללא הרף והייתה חסרת חיים לחלוטין. את שעות השינה היא השלימה ככל הנראה רק כשחזרנו לארץ.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 22
מתנה בשמיים
אילנה סעדון - לכיש טורס אשדוד
השבוע חל יום הולדתו של לקוח שלי, איש עסקים, שטס פעמיים בחודש לחו"ל באל על.
החלטתי להפתיע אותו, ושלחתי לו "מתנה בשמיים" בטיסת אל על. הזמנתי עבורו חבילת שוקולדים, וצרפתי כרטיס ברכה בחתימת שמי.
כעבור מספר ימים, משראיתי שהלקוח לא התקשר להגיד לפחות "תודה", חששתי שאולי קרתה אי-הבנה והוא לא קיבל את המתנה. החלטתי להתקשר אליו, לשוחח בעניין אחר, וכך לבחון את תגובתו.
כששמע הנוסע את קולי, אמר לי: "טוב שהתקשרת! רציתי לבקש ממך את מספר הטלפון של שירות הלקוחות של אל על כדי להתלונן. היתה לי תקרית עם הדיילים בטיסה, ואני רוצה להתלונן".
שאלתי "מה קרה?"
והוא ענה: "קיבלתי מאל על בטיסה חבילת שוקולד לכבוד יום הולדתי. כעסתי ואמרתי לדיילת, שאם זו המתנה שאני מקבל מאל על לכבוד יום הולדתי, היא יכולה לקחת את זה בחזרה! אם באמת איכפת להם ממני, נוסע קבוע שטס כל כך הרבה באל על, לפחות היו משדרגים אותי למחלקת העסקים!". אמרתי לו, שאם היה קורא היטב את כרטיס הברכה, היה רואה שאני, סוכנת הנסיעות שלו, שלחתי את המתנה. ושאני מצטערת שזה לא מצא-חן בעיניו.
הוא התנצל, הודה לי עבור המחווה, אך אמר שהוא עדיין רוצה ששירות הלקוחות באל על ישדרגו אותו בטיסה הבאה...
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 23
הסיפור על מר י' המוזר
נגה צייטלין - גנים טורס רמת-גן
מר י' הינו לקוח ותיק של משרדנו, אולם אני התודעתי אליו לפני כעשר שנים. ידעתי עליו רק שהוא רווק בן 55 - גר בדירת גג ומסודר כלכלית, הוא מרכיב משקפים, בעל שיער שיבה ונראה מבוגר מגילו האמיתי.
לפני כשבע שנים החל האיש לנסוע באמצעותי לאוקראינה. הוא גילה לי כי הגיע הזמן שימצא לו אישה וכי הוא מחפש אותה באמצעות שדכן היושב באוקראינה. הוא גם סיפר לי כי הבטיח לאמו כי לפני הסתלקותה מן העולם היא תזכה לראות נכד ממנו.
במשך שנה וחצי נסע מר י' הלוך ושוב לאוקראינה - עד שיום אחד הוא חזר עם תמונות חתונה שנערכה באוקראינה - שלו ושל ויקטוריה, בחורה בת 28, שברירית ועדינה. לאחר מספר שבועות הביא אותה לישראל ואף הציג אותה לראווה בפני. ויקטוריה וי' היו נשואים מספר שנים - וילד אין. בינתיים גם הלכה אמו של י' לעולמה - בלי לזכות לראות נכד מבנה.
יום אחד נכנס מר י' למשרדי ובישר לי כי ויקטוריה הרתה, ואין מאושר ממנו. שמחתי מאד בשבילו - הנה הולך חלומו ומתגשם. בקיץ שעבור נולדה התינוקת, ולאושרו של י' לא היה קץ. אולם כאשר היתה הקטנה רק בת 4 חדשים נכנס י' למשרדי וביקש ממני כי אזמין כרטיס בכיוון אחד לאוקראינה - לויקטוריה ולתינוקת. השתוממתי ושאלתי אותו מה בקשר לחזרה ארצה, והוא ענה: "אני מחזיר את אשתי מאיפה שהגיעה - אני רוצה להיות שוב חופשי".
הוא התגרש מויקטוריה בתואנה כי היא מכה אותו - הוא פתח נגדה תיק במשטרה ולכן משרד הפנים לא אישר את המשך שהיתה בארץ. הזדעזעתי. ככה זה כשחלומך סוף כל סוף מתגשם - יש לך הכל - ובכל זאת אתה לא מרוצה.
________________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 24
השפה העברית על בוריה
חלי ששון - איסתא עפולה
לכל חור שאליו ניקלע ברחבי העולם, ניתקל במישהו שדובר עברית, אבל כשזה מגיע למצב שהמקומיים מדברים בעברית, זה כבר סיפור אחר.
בטיוליי ברחבי העולם נתקלתי לא מעט במקומיים שממלמלים כמה מילים בעברית. בטיולי בדרום אמריקה היה קל לזהותי כישראלית, עם סנדלי השורש, השיער הפרוע או המוצ'ילה שנעולה ומכוסה בכיסוי גשם (למרות שבחוץ הטמפרטורה עומדת על 40 מעלות חום).
משהיו מזהים אותי המקומיים היו אומרים שלום, אבל היו כמה יוצאי דופן שמילמלו קצת יותר. בקוסקו נתקלתי בבחור פרואני שזעק לעברי "כוסית, בלאגנים, מה נשמע יפיופה?" אני כמובן המשכתי בלי להגיב, כשעל פניי גיחוך קל ואז שמעתי את קולו שוב, אבל הפעם זעק לעברי בשמות גנאי "סנובית, כלבה!".
בריו דה ז'ניירו נתקלתי בברזילאי שהציע לי את שירותיו: "סמים קשים, סמים קלים, לבן ".
אבל בורנסי נתקלתי בהודי מלומד למדי, שקיבל את פניי ב"תלתלים, צפרא טבא".
______________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 25
הלקוחה הותיקה ביותר
נוגה צייטלין - גנים טורס רמת-גן
משרדנו קיים כבר מעל 50 שנה ומנוהל מאז על ידי משפחת נוסבאום.
המשרד הינו הותיק ביותר ברמת גן ובודאי בין הותיקים בארץ - בידיים פרטיות.
בתחילת דרכו שירת המשרד במיוחד את הייקים של רמת גן.
מאז היווסדו מבקרת אותו באופן קבוע גברת א', היום בת 97 שנים, ייקית חביבה קטנה ורזה, צלולה לחלוטין.
היא גרה במרכז רמת גן - בדירה הדומה למוזיאון קטן. לגור בבית אבות - הס מלהזכיר - זה לא בשבילה. "יש שם רק זקנים" היא טוענת, ובצדק.
אני אישית מטפלת בנסיעותיה של גברת א' קרוב ל-15 שנים. א' הינה אמנית. היא עושה תכשיטים יפהפיים מאמייל ומאבני זכוכית מורנו.
פעם בשנה נוסעת א' לעיירה אנגלברג שבשוייץ ומתאכסנת באופן קבוע במלון "אדלוייס". באנגלברג ישנן שלוש חנויות למימכר תכשיטים, המחכות כל
קיץ לבואה של א'. הם קונים ממנה את שלל התכשיטים שהכינה במשך השנה - ובתמורה מממנים לא' את שהייתה באנגלברג.
כאשר שאלתי את א' מהו סוד אריכות ימיה והחיוניות שלה, ענתה לי "עבודה, עבודה, עבודה".
מה אומר? אין הרבה נשים כמו גברת א' שלנו. הלוואי שאזכה להגיע לגילה ואשאר צלולה כמוה.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 26
הגבר, האישה, המאהבת ו"סופת השלגים" באנטליה
רותי לוי - אל מל נסיעות ותיירות, תל אביב
אומרים שסוכן נסיעות הוא כמו רופא משפחה - הוא שומע הכל אבל מחויב לסודיות. ומעשה שהיה כך היה:
לפני שנים מספר התקשרה לקוחה למשרד, אמרה שבעלה הזמין נופש למטרות עסקים במלון יוקרתי באנטליה, אולם התאריך לא מתאים והוא רוצה לבטל. הצצה קטנה בהזמנה בישרה לי שהשותף לנסיעה זאת למעשה שותפה. השבתי לה שרק מי שהזמין יכול לבטל את ההזמנה, ויואיל בעלה ויתקשר בעצמו לבטל.
חלפו הימים והגיע מועד החזרה מאנטליה (והימים ימי חורף), מתקשרת שוב הלקוחה ומתלוננת שבעלה לא הגיע ואיך זה שאנחנו לא דואגים לו. לשאלתי מה קרה, ענתה: "בעלי התקשר ואמר שהוא תקוע באנטליה עקב סופת שלגים". כמעט נחנקתי במבוכה - לא ידעתי איך לצאת מהסיפור, מאחר ובאנטליה לא הייתה לא סופת שלגים ולא נעלים.
שאלתי אותה: "הוא יצר איתך קשר? אם כן, חכי בסבלנות והכל יסתדר".
לאחר כמה ימים מתקשר "התכשיט", ומיד התנפלתי עליו: "תגיד, השתגעת?! ממתי יש סופות שלגים באנטליה, ובכלל איפה אתה?!"
"תשמעי" הוא אומר לי, "נסעתי עם החברה שלי לאנטליה והיה לנו כל כיף שממש לא רצינו לחזור, אז לקחתי מיד אחרי הנחיתה מנתב"ג טיסה לאילת והמשכנו את הנופש".
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 27
סיפור אהבה שמתחיל בנסיעה (שלא הייתה) לפראג
מיכל בלוך - אופקים, חדרה
לפני כ-10 שנים עבדתי באיסתא בסניף הטכניון והרבה מהלקוחות שלנו היו סטודנטים שלמדו בטכניון.
באחד הימים (קצת לפני חגיגות המילניום) נכנס למשרדי בחור חמוד - סטודנט בטכניון להנדסת חשמל, שעונה לשם גיל, ורצה להזמין טיסה ומלון לאמסטרדם יחד עם חברים נוספים מהטכניון.
כמובן שעשיתי לו הזמנה ולאחר מכן הוא ביקש לחפש חבילה לעוד יעד כדי לנסוע לפני הנסיעה לאמסטרדם. הצעתי לו לנסוע לפראג, אבל לא היה לו עם מי לנסוע וכדי לשמור לו מקום לשניים (עד שיחליט עם מי לנסוע) הצעתי לו שאזמין חבילה על שמו ועל שמי, ואחר כך נשנה את השם - וזה מה שעשינו.
בסופו של דבר הוא לא נסע לפראג (וגם אני לא באותו פעם) אבל אהבה גדולה כן יצאה לנו מהמפגש הזה, ואחרי שהחלפנו טלפונים, החלטנו להיפגש לקפה ומפה לשם נולד קשר מדהים שנגמר בנישואין ושתי בנות מקסימות (ירדן בת 7 ונגה בת 2.5), ובסופו של דבר גם נסענו יחד לפראג שנתיים מאוחר יותר, ביום ההולדת שלו.
אנחנו נשואים כבר 8 שנים. זכיתי במקצוע מעניין לחיים ובבעל ומשפחה בזכות זה.
_____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 28
החיים הם לא פיקניק
נוגה צייטלין - גנים טורס רמת-גן
זכור לי מקרה מבדר אשר קרה לי בבזר הגדול באיסטנבול.
שוטטתי שם להנאתי עם בן זוגי מחפשת מזכרות אחרונות לפני חזרתי ארצה. בכל מקום פנו אלי בעלי חנויות אשר ניסו לפתות אותי להיכנס דווקא לחנותם.
מוכר צעיר ועקשן במיוחד החל דבר עמי במבחר שפות - אנגלית, גרמנית, איטלקית, ספרדית ועברית - ובחן כל הזמן את מבע פני. אבל אני לא הגבתי והמשכתי ללכת. הבחור לא הירפה והמשיך לרדוף אחרינו ברחבי השוק. לבסוף ניגש אליי ולחש באזני בעברית: "החיים הם לא פיקניק, שושנה"....
בן זוגי ואני פרצנו בצחוק גדול וניגשנו עם הבחור לחנות שלו. שם קניתי מתנה לנכדי האהוב יואב - מזכרת מהמוכר העיקש שבבזאר הגדול באיסטנבול.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 29
היידה בולגריה!
ניצה גולדנברג לוי - ברון טורס יפו
הזמן: דצמבר 2008. המקום: משרד ברון טורס ביפו. השעה: 18:15, כלומר 45 דקות לסיום המשמרת.
בחוץ יורד גשם זלעפות וחושך גיהנום.
לפתע נפתחת הדלת,ונכנס בחור לבוש בגדי עבודה מאובקים, לא מגולח, שיער פרוע ומבקש לרכוש כרטיס טיסה לבולגריה לפסח. פסח?! כן. לא היתה לי ברירה, גביתי ממנו מיד עשרה דולר דמי רישום. אחרי שפתחתי לו דוקט ועשיתי הזמנה נשארו 42 דקות לשבע, אז החלטתי שזה זמן מתאים לשוחח.
הבחור התגלה כסגור, אבל לאט לאט נפתח וסיפר על מערכת יחסים שהסתיימה (הבחורה חזרה לחו"ל, לא הוא לא יודע איפה היא קנתה כרטיס וכמה הוא עלה לה). בסוף הוא אמר: "אני מעוניין להכיר בחורה בולגריה נחמדה. אם אני נתקלת באחת כזו שאתקשר אליו" והלך.
ובאמת, לאחר מספר ימים נכנסה אלי בחורה רווקה, עולה מבולגריה, סטודנטית (לא ממש חמודה, אבל מילא). החלטתי להבטיח את מקומי בגן עדן ולחבר ביניהם.
עברו שלושה שבועות ואז הוא בא לשלם. בתחילה לא זיהיתי אותו: רחוץ, מגולח, מסופר, ממש חתיך. התרשמתי לטובה. חוץ מזה הוא שילם במזומן. תוך כדי הוא סיפר שהסטודנטית לא עונה לטלפונים. אולי אני יודעת מה קורה ומה אני חושבת שכדאי לו לעשות. חשבתי קצת (3 שניות) ואז אמרתי לו: אתה יודע מה? תתקשר אלי.
באוקטובר התחתנו.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 30
כמה מטבעות של אושר
ולטר נוסבאום - גנים טורס רמת-גן
אירוע זה היה לפני שנים רבות, בעת טיולי במזרח הרחוק.
בדרכי לטוקיו, עצרתי למספר ימים בהונג קונג. בוקר אחד ירדתי לפקיד הקבלה ושאלתיו היכן אני יכול לקנות כמה מזכרות לקרוביי בארץ. הפקיד המליץ לי להסתובב ברחוב נתן, אך הזהירני מהקבצנים הרבים המשוטטים ברחוב באין מפריע. כדבריו של הפקיד, בעודי צועד ברחוב נתן נתקלתי בקבצנים כה רבים, עד כי מהר מאוד נותרתי ללא מטבעות בכיסיי.
אף שאכלתי ארוחת בוקר משביעה מאוד במלון, לאור ריח המאפיה המפתה, נכנסתי לבדוק את המאפים הטריים המוצגים בה. בפתח המאפיה עמדה אישה סינית מבוגרת שהתחננה למספר מטבעות, כאמור לאור העובדה שלא נותרו לי מטבעות, נעניתי לה בשלילה ונכנסתי לקנות לחמניה טריה. בעבור הלחמניה שילמתי בשטר דולר, וקיבלתי כעודף מצבור חדש של מטבעות.
ביציאה מהמאפיה, בעודי טועם מהלחמניה, ניגשה אליי שוב האישה הסינית המבוגרת. הלב היהודי הרחום שלי לא נתן לי לסרב לה שוב ונתתי לה כמה מטבעות. האישה נכנסה למאפיה לקנתה לחמניה בדיוק כמו שלי.
ביציאתה מהמאפיה נעצה בי עיניים מאושרות כאילו הצלתיה כעת מחרפת רעב, חצתה במהירות את רחוב נתן העמוס בתנועה, ניגשה לקבצן עיוור, בצעה חתיכה לא מבוטלת מהלחמניה ודחפה לפיו. לאחר מכן ניגשה במהירות לילד צעיר שידיו היו מושטות לצדקה, ודחפה לפיו את חתיכת הלחמניה האחרונה.
בראותי כל זאת לא יכולתי שלא לחשוב על הטוב שנתן לנו ה' ועל המזל שניתן לנו שאיננו תלויים בשום אדם ואיננו זקוקים למתנות חינם, וכמה אושר יכולה לגרום תרומה של כמה מטבעות קטנים.
____________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 31
הקשר הוייטנאמי
דניאל שטינברג - אופקים נסיעות, ירושלים
כשהגעתי לפני מספר שנים לעיר הואה אשר במרכז וייטנאם, היה זה ביום שישי.
בשעות אחר הצהריים הודעתי למדריך המקומי, פאול שמו, שהחל מרדת החשיכה ועד למחרת בלילה אינני זקוק לשירותיו. הסברתי לו בקצרה, באנגלית, שמטעמי דת, באותו פרק זמן, אני לא אענה לשיחות טלפון ולא אסע ברכב כך שניפגש רק ביום ראשון בבוקר להמשך הטיול המודרך. לא הרביתי בהסברים כי לא מצאתי טעם להסביר לו את כל התורה על רגל אחת ובשפה הזרה לשנינו.
פאול הביט בי מספר שניות ארוכות, חשב, ואז אמר: "ממש כמו האישה שלי. גם היא עוזבת אותי והילדים בכל יום שישי לפני חשיכה, עולה לג'ונגל ונשארת שם לבדה ומתפללת עד לצאת הכוכבים למחרת. אז היא חוזרת אלינו, למשפחה."
הסיפור נראה לי תמוה אך הנהנתי בראשי כמבין עניין.
בשבת בבוקר - דפיקה בדלת חדרי במלון. פאול הגיע וכולו התרגשות. בידיו קופסא המיועדת לי. פתחתי את הקופסא ובתוכה זוג דגים עשויים מחרסינה עדינה. פאול הסביר שזו מתנה בשבילי מאשתו, לה הוא סיפר את התנהגותי במהלך 24 השעות הנ"ל.
ואז יצא המרצע מן השק: מתברר כי כאשר פאול היה צעיר, אביו עבד בשרות הצבא האמריקאי שהיה מוצב בדרום וייטנאם. כאשר הוייטקונג הצליחו להבריח את האמריקאים והשתלטו על כל הדרום, האמריקאים הציעו לאביו והאיצו במשפחתו לעלות למסוק האחרון ולהימלט לארה"ב. אין ספק שאם הם היו נשארים בוייטנאם גורלם היה רע ומר.
וכך מוצא את עצמו פאול הצעיר עם הוריו ומשפחתו בלוס אנג'לס. במהלך השנים הכיר פאול בחורה אמריקאית, האהבה פרחה והם התחתנו. כאשר "פרץ השלום" בוייטנאם, החליט פאול לחזור עם אשתו הטריה לוייטנאם והם קבעו את משכנם בהואה, אשר הייתה מרכז תעשיית החימר והחרסינה של וייטנאם. פאול הפך למדריך תיירים ואשתו, שלמדה אומנות בארה"ב, הפכה לאחראית אזורית של התעשייה מטעם הממשלה.
אותה בחורה אמריקאית שהפכה לאשתו הייתה יהודיה ובבדידות של וייטנאם גברו עליה הגעגועים ליהדותה ולכן היא נוהגת לעזוב את משפחתה ולהתבודד במהלך השבתות בג'ונגל המקומי. את שני דגי החרסינה היא העניקה לי כאות לידידות ולאחווה והיא הגדילה לעשות בכך שביקשה שאמסור דרישת שלום חמה ממנה לאחיה שגר ... במבשרת ירושלים. לחוויה שכזו לא ציפיתי!
__________________________________________________________________________________________________
סיפור מס' 32
תמורת עשרה פזו בלבד
ולטר נוסבאום - גנים טורס רמת-גן
לפני כמה שנים הוזמנתי לטיסת בכורה של אחת מחברות התעופה לפוארטו ואלרטה שבמקסיקו. אחרי ארוחת בוקר מצויינת באחד המלונות הטובים ביותר באתר הנופש האקסקלוסיבי הזה, החלטנו, שישה אנשי תיירות ישראלים, לשוט לאחד האיים הקטנים הסמוכים לחוף.
בעודנו מחכים שהמדריך יסיים את הטיפול בסידורים הדרושים, ניגש אלינו גבר צעיר, שאחז בידו של נער, והציע להדריך אותנו באי. המחיר שנקב, עשרה פזו לכל הקבוצה, נשמע אטרקטיבי במיוחד, מה גם שהאנגלית שלו היתה טובה וברורה.
בינתיים המדריך שלנו חזר והתבקשנו לעלות לספינת תיירים קטנה. חיפשנו סביבנו, אבל הגבר והנער נעלמו כאילו לא היו.
נהנינו מהשיט ומהביקור באי, וכשחזרנו השתטחנו כולנו על החוף החולי. לפתע הוא הופיע שוב, עם הנער. כששאלנו מדוע נעלם אמר שראה כי יש לנו כבר מי שידריך אותנו ולא רצה לגזול את פרנסתו של מדריך מקומי. אבל, הוסיף, הוא עדיין מעוניין לקבל עשרה פזו, ויגיש לנו כל שירות שנרצה.
הסכמנו לשם לו, נתנו לו שטר של עשרה פזו ונכנסנו לשיחה. הוא התעניין איזו שפה אנחנו מדברים ומהיכן הגענו. כשאמרנו שאנחנו מדברים עברית ובאנו מישראל, פרץ בצחוק וסיפר: "אני מסן דייגו, ממשפחה יהודית, ואבי תורם כל שנה אלפי דולרים למגבית. זו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים מהישראלים משהו בחזרה, מלבד כמובן הגאווה על ההשתייכות לעם ישראל."
הוא המשיך וסיפר כי הנסיעה שלו למקסיקו, עם אחיו הצעיר, היא במסגרת תיזה שהוא כותב בלימודיו באוניברסיטה. המשימה שקיבל היא לצאת מארה"ב בלי סנט ולחזור לסאן דייגו אחרי עשרה ימים בלי סנט, ולדווח איך הסתדר. "אנחנו ישנים על החוף, אוכלים שאריות שנותנים לנו אנשים טובי לב ומקבלים תרומות קטנות. עכשיו, את עשרת הפזו שקיבלתי מכם, אשלם לבעל הסירה שלקח את שנינו לביקור באי המקסים ההוא."
__________________________________________________________________________________________________
מקום רביעי:
סיפור מס' 33
פיענוח גניבת הארנק
יענקי מינץ - אידיאל טורס ירושלים
חורף תשס"ט, יום שגרתי - טלפון בהול מבת זוגתי - הארנק הגדוש במסמכים חשובים ובעלי ערך, כרטיסי אשראי וכו' - איננו.
במהירות הגעתי הביתה ולאחר ספיקות כפיים ואנחות רבות הרמנו טלפון בהול לחברת האשראי כדי לבטל את הכרטיס והתברר לנו כי כבר בוצעו קניות במאות דולרים תוך שעה קצרה. הפעם הבאה שנראה את הארנק יהיה בחלום הלילה, סיכמתי לעצמי.
ברם, זוגתי רצתה למששו במציאות, כשהיא לא פוסקת להתפלל למציאת הארנק ולדמיין מה ייעשה לגנב לכשייתפס.
ימים ספורים עוברים ולמשרד אידיאל טורס בירושלים ניגשת נערה כבת 15, מתיישבת מולי ומבקשת לרכוש כרטיס לאירופה. אני מבקש ממנה את הדרכון כדי לבצע הזמנה ולמול עיני המשתאות היא מוציאה ארנק זהה לארנק הנגנב. בתוכו אני מזהה מסמכים המעידים שהארנק שייך לנו. אני מתמלא רחמים, כל כך צעירה וכבר עוסקת בגניבות.
החלטתי מיד שלא אביישה לעיני כל ובמהירות אני חושב איך אחזיר את הארנק לרשותי. דחיתי אותה באמתלת שווא (כשהדרכון באמתחתי) ואמרתי לה שאעדכן אותה מתי לשוב.
לאחר ששקלתי את צעדי בתאום עם זוגתי, התקשרתי אליה ואמרתי לה להגיע לכתובת אחרת (שבעצם היה זה ביתנו) ושם תקבל את המסמכים הדרושים.
דפיקות נשמעות והנערה צועדת הישר למלכודת המתוכננת היטב הפרושה לרגליה.
הנערה התגלתה כערמומית ביותר, ותוך כדי דין ודברים וויכוחים, הבינה שאין לה שום דרך להימלט והודתה בכל החשדות שייחסנו לה. הפכנו בן רגע למפענחי פרשות רבות נוספות של גניבות כרטיסי אשראי וביצוע רכישות רבות דרכם.
הארנק הוחזר לידינו וזוגתי מיששה אותו במציאות ולא בדמיון.