התופעה העגומה הזו מוכרת לראשי ענף התיירות מאז ומתמיד: אחת לשלוש ארבע שנים, כשמתקרבות הבחירות לכנסת, כל סקטור בחברה הישראלית, כל ענף עיסקי חשוב וכל קבוצת אינטרסים נהנים מכמה ימי חסד של הבטחות מלוא הטנא. הרשימות המתמודדות בבחירות אינן מחמיצות שום קבוצה ומרפדות את המצעים שלהן בהכרזות חגיגיות בכל תחום. מלבד אחד: תחום התיירות.

כך קורה גם הפעם, לקראת הבחירות שייערכו ביום שלישי הקרוב. כל רשימה המכבדת את עצמה הציגה בפני הבוחר משנה כלכלית חברתית והבטיחה שהיא, ורק היא, תדע לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר המאיים עליו. בין שלל התוכניות, הפתרונות והסיסמאות לא הייתה אפילו התייחסות אחת לפוטנציאל הכלכלי האדיר של ענף התיירות.

התעלמות זו מבטאת יחס של ניכור עמוק מצד הפוליטיקאים שאינה מתבטאת רק ערב בחירות. לטייל בחו"ל הם בדרך כלל אוהבים מאוד, אבל בכך מסתיימת האמביציה שלהם בתחום התיירות. משרד התיירות, שיכול היה להיות משרד כלכלי חשוב, נשאר תמיד האחרון בתור על שולחן המו"מ הקואליציוני ונופל לבסוף בחיקו של הפוליטיקאי הזוטר ביותר שהצליח להיכנס לממשלה.

הוותיקים בענף זוכרים שהיה פעם שר תיירות בשם משה קצב. כאשר הגיע לידיו תיק התיירות, למורת רוחו, הוא התייחס אליו כאל עונש ועלה להשתטח על קרי צדיקים בתחינה שיסירו ממנו את רוע הגזירה.

רק ותיקים במיוחד זוכרים שר התיירות שהתייחס ברצינות לתפקידו, שדאג לצרכי הענף ודחף במלוא המרץ למיצוי התרומה שלו למשק, הן במנחי תמ"ג והן במונחים של עשרות אלפי מקומות עבודה. בימיו של עוזי ברעם נראה היה שישראל מתקדמת לקראת מעמד של מעצמה בתחום התיירות. אבל זה היה פעם, מזמן.

09/02/2009