מאת אתי ישיב

כשהיינו ילדים קטנים, אי אז כשהמדינה טרם קמה, ידענו לצייר את מפת ארץ ישראל כמעט בעיניים עצומות: מראס אל נקורה (ראש הנקרה) בצפון, לאורך קו הים התיכון ודרומה, מהגליל העליון דרך תוואי הירדן, בואכה ימת החולה הזעירה, ים כנרת היפהפה, ים המלח המיתי והנגב, וכול מה שמזרחה לנהר- "עבר הירדן". זו הייתה מפה, שנצרבה בתודעתנו, יחד עם הסיפורים והאגדות ששמענו, השירים ששרנו והשרידים הארכיאולוגיים שביקרנו בהם, כמסמנת זהות ושייכות קולקטיבית. אולי הביטוי הפיזי של החלום על הקמת המדינה.

מאז, ראינו המון מפות. עתיקות וחדשות, בספרים, באטלסים, ב"כדורי הארץ" (גלובוסים), בתערוכות, בספריות, ולמדנו שהן מייצגות לא רק שטחים עם נקודות ציון וטופוגרפיה ידועה, אלא מבטאות, מצד אחד, צרכים, רעיונות ואידיאולוגיות של שליטים, ומצד שני מתחברות לאמנות וחושפות עמדות מוסריות, ערכיות וקיומיות של אומנים. אלה כמו אלה הופכות עם הזמן למעין מיתולוגיה ולגעגוע למה שהיה, אם בכלל היה, או שרק נדמה לנו שהיה.

ב- 15 במרץ נפתחה באולמי בית רוטשילד, במתחם מוז"א בתל-אביב, התערוכה החדשה "המפה". את התערוכה המרהיבה אצרה בתיה דונר, האוצרת הראשית של המוזיאון.

בתערוכה,הפותחת את שורת התערוכות לכבוד 70 שנה למדינה, מוצגות 150 עבודות של כ-50 אומנים, ובהן מפות מהימים של טרום המדינה ואחרי הקמתה, כפי שהכרנו אותן על קירות בתי הספר, מככבות במשחקי שולחן של ילדים, על קופסאות הקרן הקיימת, כפרסומות לטיולים בארץ ובעבודותיהם של מיטב אומני הארץ מימין ומשמאל, יהודים וערבים, וותיקים ועולים, בפיסול, ציור, קריקטורה, רקמה, תפירה, בשמלת ערב שעוצבה לתחרות "מיס יוניברס" בידי גלית לוי והקדימה את הפנטזיות של מירי רגב, על גב אוהלי חלוצים ואוהלי שדה , מפה מתפוזי פלסטיק כתומים של אבנר בר-חמא, חזון מבריק- "תעלת עזה" של תמיר צדוק, מדפסת חול שהוצגה ב- 2014 בביאנלה בוונציה. ועוד ועוד.

לא נמסר תאריך סיום לתערוכה.

05/04/2018