24.06.2017
 
אוזבקיסטן, ארץ מהאגדות - חלק שני

 

אוזבקיסטן, ארץ מהאגדות (כתבה שניה בסדרה)

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

 

אנחנו מגיעים עכשיו אל נווה המדבר המוקף במדבר קיזילקום, בו יושבת העיר בוכרה. כמו לערים אחרות באוזבקיסטן, גם לה יש עיר עתיקה ועיר חדשה, שגושי בנייניה משתרעים מדרום למרכז העתיק ובין לבין, משרדי ממשלה ומלונות תיירים גדולים. העיר בוכרה היא כנראה העיר האוזבקית הידועה ביותר בישראל, קודם כול בזכות יהודיה, שחלקם עלו ארצה עוד במאה ה-19. ה"בוכרים", כפי שכונו כול היהודים מארצות מרכז אסיה, הקימו בירושלים ב- 1894, את השכונה הבוכרית, שהייתה ידועה ביופייה ובבתיה רחבי הידיים והעשירים. הוסיף למוניטין של העיר שירו של חיים חפר ללחן בוכרי עממי ("בבוכרה היפה, בעירי ברוכת השמש."..), שהיה בזמנו להיט ענק בארץ.

בית המלון שלנו נמצא ממש מול העיר העתיקה. רק כביש אחד מפריד ביננו ומחלונות חדרנו אנחנו רואים את המבנים העתיקים כמעט במרחק נגיעה. בוכרה היפה מלאה אתרים היסטוריים, אבל לא כמו חיווה, היא גם עיר שוקקת חיים ומלאה בתושבים מקומיים בבגדיהם הצבעוניים, המסורתיים ובתוספת של מעט תיירים במכנסיים קצרים וחולצות טי...

הרג'יסטן, כיכר המדרסות והמסגדים המדהימה והמפוארת בסמרקנד

 

הקהילה היהודית הבוכרית היא אחת העתיקות בעולם. יש אפילו המתארכים את ראשיתה לאחר חורבן בית ראשון, עם גולים שהגיעו מאזור בבל או פרס, אבל עדויות של ממש מעידות על קהילה יהודית במאה ה- 13. הקהילה הייתה מורכבת מיהודים בוכרים ויהודים אשכנזים, רובם של האחרונים היגרו אליה במהלך המאה ה- 20 מגרמניה, פולין ומהחלק האירופי של ברית המועצות (אוקראינה). בתקופת מלחמת העולם השנייה, פתחה אוזבקיסטן, כמו מדינות אחרות במרכז אסיה, את שעריה ליהודים ונתנה להם מקלט, כשהם מצדם תרמו לה את כישוריהם כבעלי מלאכה: חייטים, אורגים, מעבדי עורות או חקלאים. בשיאה מנתה הקהילה כ- 200,000 איש, אך רובם עזבו לישראל בשנות ה- 70 וה-90 של המאה ה- 20 . אחרים היגרו לארה"ב והיום נותרו בה רק אלפים בודדים. עד היום פועלים בעיר שני בתי כנסת, בית ספר יהודי ובית קברות ואנחנו מתחילים את הסיור בעיר בביקור בוקר מרגש בבית הספר. 

 

ילדים מוסלמים שרים "הבה נגילה" בעברית צחה ומה ל"סעודה האחרונה" ולבית כנסת?

מטיילים ברגל מבית המלון לעבר כיכר ליאבי חאוז ("מסביב לבריכה" בשפה הטג'יקית- פרסית), שאכן מקיפה בריכת מים מלבנית גדולה, מוקפת עצי תות עתיקים מצלים. זהו אחד משני מאגרי מים עתיקים שנותרו בעיר, לאחר שבעידן הסובייטי נהרסו, או כוסו מטעמי היגיינה, עשרות הבריכות האחרות שהיו בה. זהו גם אחד המקומות הרגועים והנעימים, עם בתי קפה-תה המקיפים אותו והמוני אדם "מסתלבטים" בו להנאתם, מי עם כוס תה ומי במשחק שחמט או שש בש. חוצים את הרחוב הראשי, שניבנה ממש על דרך המשי העתיקה ומגיעים אל השכונה, ה"מאחלה" בלשון המקום, היהודית (יש בעיר גם מאחלה מוסלמית) ובסימטת שישא ( Shisha ) מספר 22, נכנסים לבית הספר. האמת, מתוך 400 התלמידים הלומדים כאן בצוותא, רק בודדים הם יהודים, אבל כולם יחד לומדים עברית והיסטוריה יהודית , שרים שירים עבריים ורוקדים הורה, לצד תרבות מקומית.... זה המקום להזכיר, שבאוזבקיסטן קיימת הפרדה גמורה בין דת ומדינה ולמרות שרוב התושבים מוסלמים, זהו איסלאם-לייט שאינו נוכח ברחובות. טוב. התלמידים, בניצוחן של המורות, ערכו לכבודנו מופע מלבב בעברית(!) של זמר, דקלום וריקוד , כשברקע, על הקיר, תלויות מילות "התקווה". מעמד הזוי ומרגש.

תלמידי ביה"ס היהודי בבוכרה, שרובם אינם יהודים, שרים "הבה נגילה" בעברית

 

היום יום שישי ולפנות ערב נשוב אל סימטת שישא, להשתתף בתפילת יום שישי בבית הכנסת הסמוך לבית הספר. כדי שיהיה "מניין", הצטרפו הערב לתפילה גם מתפללי בית הכנסת השני שבעיר. בשער בית הכנסת לא מצאנו מזוזה, רק ציור של מזוזה. זה היה רק אחד מכמה דברים תמוהים שמצאנו שם, כמו למשל הדפס ציור של "הסעודה האחרונה" מודבק על קיר בחדרון צדדי קטן. איש מהנוכחים לא יכול היה להסביר לנו מה בדיוק עושה הציור הזה בבית כנסת יהודי... בכול אופן. בית הכנסת הקטן והיפה נשאר הערב נעול והתפילה נערכה בחצר הסגורה, מתחת לכיפת השמים, מסביב לשולחנות מכוסים שעווניות פרחוניות, כשהמתפללים לוגמים בזמן התפילה כמויות אין סופיות של מים (הערב 35 מעלות!), מעמד קצת עצוב, משמים ונטול חגיגיות.

 

המינארט שג'ינגיס חאן התכופף לפניו

בין ביקור הבוקר בבית הספר ותפילת הערב בבית הכנסת, אנחנו מבלים את היום בין אתריה הנהדרים של העיר, שהיום נותרו בה כ- 140מבנים היסטוריים: מסגדים, מדרסות, מאוזוליאומים ומינארטים מופלאים (על מינארט קאליאן (Kalyan,"הגדול"), שהפך להיות סמלה של העיר בוכרה, מספרים שכאשר ג'ינגיס חאן כבש את העיר, נפל כובעו מראשו לפני המינארט. החאן התכופף, הרים את הכובע ואמר: "מעולם לא השתחוויתי לפני מישהו אבל המבנה הזה כה נפלא, עד שהוא ראוי לקידה"), מוזיאונים, סדנאות ליצירת בובות לתיאטרון בובות, לאריגת שטיחים ובדי משי, לרקמות משי ורקמות זהב, לקרמיקה, קליגרפיה, ציור מיניאטורות ועבודות עץ ומתכת, ובעצם לא מוכרחים להיכנס אל הסדנאות. בעלי מלאכה-אומנים עובדים גם ברחובות הפתוחים ולאורך הרחוב אפשר לעצור ליד נשים אורגות, יושבות על הרצפה, קושרות וגוזרות חוט אחר חוט אחר חוט וכך כנראה, כול החיים, יוצרות שוב ושוב אותה דוגמא שהתמחו בה. ולא החמצנו כמובן את השווקים ואת הבזארים. מקורים ופתוחים, היסטוריים וחדשים יותר, כשכולם מוכרים היום, פחות או יותר, אותן סחורות והעין עוד לא שבעה. מבקרים גם בארמון הקיץ המפואר של האמיר האחרון, שנבנה לקראת ביקורו הצפוי של הצאר הרוסי, שבסופו של דבר ולגודל האכזבה, לא הגיע, אבל העיר זכתה בעוד אתר.

 

אושפילאו נוסח בוכרה

את סעודת ליל השבת נערוך ב"בית דוסטון" של משפחת דוסטון רזאבון (Razabon), שאחרי ביקורם של גידי גוב ואהרוני בבוכרה, מוכרת כמעט לכול צופה טלוויזיה ישראלי. מאחורי דלת הכניסה מצאנו, מסתתר, בית מידות עם כמה חדרי אוכל לאורחים. במבואה שלו תנור חמר ענק, עליו קדרה רוחשת וגברת הבית, עם כפות עץ בידיה, עסוקה בהכנת ה"אושפילאו", תבשיל אורז ובשר כבש הנאכל בכול אוזבקיסטן (מספרים שיש כ- 1,200 מתכונים שונים להכנתו) וכאן - בגרסה הבוכרית. בקדרה כבר מיטגנות פיסות הבשר, הטבחית מוסיפה בצל ופיסות גזר קטנות, מוסיפה גם צימוקים, גרגירי חומוס, ביצי יונים, תפוחי אדמה כמון, שום, מלח ופלפל, זולפת פנימה מים, מבשלת כעשרים דקות, מוסיפה אורז בשכבה אחת וללא ערבוב, עוד מים וכשהעוזר מזין את התנור בזרדים ריחניים, מתבשל הכול עוד כ- 30 דקות ואז לשולחן. בינתיים הוגשו המנות הראשונות (סלטים ובצקים ממולאים בתרד, בדלעת ובגבינה), הלחם המסורתי והמרק, הכול במתכונת הרגילה, אבל האושפילאו, וואו - טעם גן עדן!

 

נישנושים בתצוגת שטיחים

יום חדש ובחום כבד - היום מגיעות הטמפרטורות ל- 37 מעלות - אנחנו ממשיכים בשיטתיות לעבור בין המבנים העתיקים, כשכמעט כול מטר מזמן לנו הפתעות חדשות. בבזאר החלפנים והבנקאים מקבלים שעור על הכובעים המקומיים, שבדוכני הבזאר יש מבחר עצום מהם ולכול אחד ייעוד משלו. את אלו השחורים והמרובעים חובשים רק הגברים, אחרים נועדים לנשים, ועוד אחרים, יפים ומקושטים במיוחד יחבשו רק כלות.. אגב, טכס החתונה הרשמי נערך במשרדי העיריה, כשהזוג הצעיר מלווה רק בכמה חברים ובני משפחה צעירים. הכלה לובשת אז שמלת חופה לבנה, ארוכה ומהודרת והחתן - חליפה מערבית. למחרת היום נערכת החגיגה המשפחתית למוזמנים והפעם לובשת הכלה בגדים מסורתיים, מציגה לראווה את הנדוניה שהביאה עמה ונותנת כבוד לאורחים ו...לאם החתן. במשך 40 הימים הבאים תחבוש הכלה אחד הכובעים המקושטים ההם ורק לאחר מכן יסתיימו החגיגות. חוויה מיוחדת הן חנויות השטיחים. שטיחי משי וצמר בכול גודל, דוגמא וצבע תלויים על הקירות, או מונחים על הרצפה והמוכרים המיומנים שוטחים אותם על הרצפה ומונים את כול מעלותיהם, כשהלקוחות הפוטנציאלים מתכבדים בינתיים בכוסות תה מהביל ומנשנשים בוטנים מסוכרים, אגוזים, צימוקים. השטיחים כה יפים ואלמלא המחירים הגבוהים ואימת המכס, קשה היה לעמוד בפיתוי. במקום אחר לאורך הדרך אנחנו עוצרים ליד אמני הסכינים והמספריים. סכינים כבדים, קלים, מתקפלים, גדולים וקטנים ומספריים מיוחדים בצורת חסידה, עם "מקורים" ארוכים לגזירת דוגמאות מסורתיות. את שוק הזהב מנהלות כנראה רק נשים. שורה אחרי שורה יושבות מאות נשים-מוכרות לפני דוכני התכשיטים, כולם זהב בתוספת אבנים יקרות וחצי יקרות. מאות אלפי תכשיטים מונחים שם, מחכים לקונים. דוגמאות התכשיטים לא לטעמנו, אבל הנשים המקומיות בהחלט מתרגשות וקונות.

"שאקי זונדה" מקבץ המאוזוליאומים המרהיב של  בני משפחת האמיר טימור בסמרקנד

 

מספיקים לבקר גם במצודת הארק (Ark), העיר המלכותית שבתוך העיר, שמאז הופצצה על ידי הצבא האדום ב- 1920 נותרה בהריסותיה פרט לכמה מבני מגורים המשמשים היום מוזיאונים קטנים, מסגד יום השישי (מסגד ג'ומא) וחצר ההכתרה וקבלות הפנים של האמיר. עם קצת דמיון אפשר לתאר כמה יפה היה המקום בימי זוהרו.

אנחנו חוזרים אל כיכר "ליאבי חאוז", ההיא שמסביב לבריכת המים, לארוחת ערב בחצר מדרסת נאדיר דיוואנבגי (Nadir Divanbegi) שנבנתה במקור כקרוואן סראי והוסבה לייעודה החדש בהתחלת המאה ה- 17. ליד המדרסה ניצב פסל הברונזה של חוג'ה נאסר א- דין, השוטה-החכם המיתולוגי, המככב בהרבה משלים מקומיים, כשהוא רכוב על גב חמורו, יצירתו של הפסל היהודי מטשקנט יעקב שפירא. החמור ורוכבו זוכים לאהבת כול תושבי בוכרה ובמיוחד הילדים, המטפסים עליהם בהנאה. חצר המדרסה קושטה כמו בימי אלף לילה ולילה, האורחים הסבו סביבה, ואת הפיצוי על האוכל הנורא סיפקו רקדניות יפהפיות שרקדו במרכזה ריקודי פולקלור ודוגמניות יפות עוד יותר, בתצוגה של בגדים עכשוויים מרהיבים עם ניחוח מקומי. מין "משכית" אוזבקית.

 

ארבע בנות ומסגד אחד

נפרדנו מבוכרה במדרסת צ'אר מינאר, או "ארבעת הצריחים" בטג'יקית, מבנה קטן ומופלא בלב הסימטאות הסבוכות של שכונת הפרוונים במאחלה המוסלמית. הוא נבנה ב- 1807 על ידי סוחר תורכמני עשיר, שהתאלמן מאשתו ונשאר מטופל בארבע בנות. האיש רצה לתרום משהו לשכונה והחליט להקים מסגד עם ארבעה מגדלים, אחד לכול בת, כשכול אחד מהם נושא כיפה כחולה אבל שונה מהאחרים, כפי שארבע הבנות שונות זו מזו. הסבר רומנטי קצת פחות הוא שהמגדלים נועדו להמחיש ארבעה זרמים בדת... ליד המבנה פורח גן פרחים עם עצי נוי ופרי ואיך שהוא, דווקא המקום הקטן הזה, בגלל המיקום, הסיפורים והחן נגע במיוחד בלבי, מה גם שכאן שמעתי, פעם ראשונה בבוכרה, נביחות כלבים וקרקור תרנגולות, שעשו את המקום אמתי יותר.

 

דרישת שלום פרה-היסטורית

אנחנו יוצאים עתה אל העיר האחרונה בטיולנו בדרך המשי, סמרקנד, מרחק של 250 ק"מ מבוכרה, רובם מדבריים. אחרי 40 ק"מ עושים אתנחתא בעיירה גיז'דובאן, במפעל הקרמיקה והריקמה הידוע בכול העולם של משפחת נרזולייב (Narzullaev), שכבר כמה דורות גבריה עוסקים בקדרות ונשותיה - בריקמה. אפשר לראות שם את תהליכי העבודה ולהתפעל מתצוגת פסלי הקרמיקה והמפות הרקומות בסגנון הייחודי של המשפחה (כן, אפשר גם לקנות). בגיז'דובאן נמצא גם אחד השווקים האותנטיים האחרונים, שנותרו מעידן הטרום סופרמרקטים וממש חוויה לראות את המקום הענק הזה המלא אדם וסחורות, שבו הגבינה נמכרת עדיין מתוך פחים גדולים, הלחם מובל אל הדוכנים במריצות והבן אדם הולך לאיבוד בתוך ערבוביה בלתי אפשרית.

לאורך הכבישים נטועים עצי תות ובימים אלה עוסקים בכול הארץ בקטיף הענפים והעלים, המיועדים להאכלת תולעי המשי. זוהי כמעט משימה לאומית בארץ שתעשיית המשי שלה היא מהגדולות בעולם ופקחים מיוחדים בודקים את ה"תוצרת" שפועלים מעבירים בשקים על אופניים ובמכוניות אל מרכזי האיסוף. עוברים את האזור התעשייתי, המכוער, של העיר נבואי ( Navoy ) ומשם אל המדבר האדום, בו מגדלים עדרי עזים, תיישים וכבשי קרקול. מהצמר המשובח של הקרקול מעבדים את פרוות האסטראחאן היוקרתיות, שאת שמן אני זוכרת בעיקר מרומנים רוסיים ישנים. המדבר השטוח, שבתקופה זו של השנה ירוק כולו ומלא פרחים קטנטנים מרהיבים, מתרומם עתה והופך לגבעות ציפחה, ביניהן מתפתל קניון סרמיש. הסביבה עשירה בשרידים ארכיאולוגיים של ישובים, מערות קבורה ומכרות אבני צור ועל קירות הציפחה של הקניון חקוקים מאות פטרוגליפים, בני עידנים פרה היסטוריים מוקדמים ומאוחרים יותר, כולם בני אלפי שנים. אנחנו מטפסים בשבילי עזים צרים, מחליקים על האבנים ומגלים בגבהים שונים של הסלעים ציורי קיר מדהימים של עזים, כלבים, סוסים, אילים בני קרניים וגם בני אדם-ציידים ומשתאים למחשבה על הקדמונים הללו שהשאירו לנו דרישת שלום אלמונית וכה מרגשת על הסלעים. מתחתינו זורם פלג דקיק ושכשוך מימיו הוא הקול היחיד המפריע לשקט המוחלט שבתוך הקניון. חוזרים לכבישים הראשיים העוברים בכפרים קטנים ובשדות מעובדים, שלעת ערב עובדות בהם משפחות שלמות. הנשים עודרות במעדרים, מנקדות את השדות בשמלותיהן הצבעוניות, הילדים הגדולים עוזרים על ידן, הקטנים משתובבים סביבן ואיפה הגברים?

 

סמרקנד, המופלאה מכולן

נו, חשבתי, מה עוד יכולה סמרקנד לחדש לי אחרי חיווה ובוכרה? ולא תיארתי לעצמי מה מחכה לנו בעיר היפהפייה הזו. ואם לא די בכול היופי שהתברכה בו, הרי בגובה של 725 מטרים, היא גם הגבוהה בערי אוזבקיסטן, נהנית מאקלים נוח, כמעט ים תיכוני, וממש כיף לשוטט ברחובותיה. סמרקנד הוקמה במאה החמישית לספירה בעמק זרפשאן ( Zerafshan) הפורה והייתה לאחת הערים המרכזיות על דרך המשי. בין המאות ה- 6 וה-14 היא גדלה והתפתחה, אבל גם נהרסה ונבנתה שוב ושוב, כשבערך כול מאתים שנה מתחלפים שליטיה (מי לא היה כאן? יוונים, תורכים, ערבים, פרסים, מונגולים). האמיר טימור, אחד הכובשים הגדולים שבכול הזמנים ומי שברבות הימים הפך לגיבור הלאומי המיתולוגי של אוזבקיסזטן, יצר בתוך 35 שנות שלטונו אימפריה ענקית שהשתרעה מהוולגה עד הגנגס, מטיאן שאן עד הבוספורוס ובשנת 1370 החליט להפוך את סמרקנד לבירתו, אם לא לבירת העולם כולו... העיר החדשה שבנה ומילא במבני פאר מרהיבי עין, הייתה ללב הכלכלי, התרבותי והאינטלקטואלי של מרכז אסיה. עוד 300 שנים של שקיעה הסתיימו ב- 1868, לאחר שנכבשה על ידי הרוסים, שאף סיפחו אותה לאימפריה הרוסית באמצעות מסילת הברזל הטרנס-כספית שעברה בעיר.

 

חכמי דת נגד מצפה כוכבים

מבט ראשון על העיר מגלה עיר נקיה מאוד, כולל המבנים, הכבישים, המדרכות והגנים המטופחים להפליא. העיר עברה מתיחת פנים רצינית לפני שנתיים וכול חזיתות הבניינים (וגם האחוריים) משופצות וצבועות מחדש. בעצם יש כיום שלוש סמרקנד עם חלוקה חדה בין העיר העתיקה, המשופצת, שלכול אשר תפנה בה תראה מונומנטים, כיפות ומינרטים, העיר "החדשה" שנבנתה על ידי הרוסים והעיר העכשווית, ההולכת ונבנית עכשיו, ממש מול העיניים. מתחילים את הסיור באתר הכי בלתי צפוי ובעל מקום מיוחד בין המבנים ההיסטוריים של סמרקרנד- מצפה כוכבים מדהים בן המאה ה- 15, ששימש למדידת מרחק הכוכבים מכדור הארץ. את המבנה יוצא הדופן הזה הקים אולוגבק (Ulugbek), נכדו של טימור, מדען ואינטלקטואל, שירש את השלטון אחרי סבו , אבל היה מעוניין הרבה יותר באסטרונומיה מאשר באימפריה... הממסד האיסלאמי האשים את אוגלובק בכפירה בדת והמדען המזהיר הומת בידי מרצחים. מצפה הכוכבים שלו נהרס ונשכח ורק ב- 1908 התגלה מחדש על ידי ארכיאולוג סמרקנדי וחלק קטן ממנו שוקם. במוזיאון סמוך אפשר לראות כמה ממחקריו המזהירים של אוגלובק, לצד מחקרים של אסטרונומים אוזבקים אחרים.

 

אבן הג'ייד וחלום השייך

כול אחד מהמונומנטים שבקרנו בהם זכה מפינו לקריאות "וואו" ונדמה שהיופי הוא באמת אין סופי. כך בכיכר הרג'יסטן, ששלוש מדרסות מופלאות ניצבות בשלוש מארבע צלעותיה. האחת, העתיקה ביותר היא זו שבנה אולוגבק ב- 1420, שאולי אפילו לימד בה בעצמו. 100 תלמידים גרו בשתי קומות של מעונות ולמדו באולמות הלימוד, ומאחור ניצב מסגד גדול. מולה נמצאת מדרסת שר דור (Sher Dor - "האריה"), שייחודה בפסלי האריות המעטרים אותה למרות האיסור האיסלאמי לצייר או לפסל בעלי חיים וביניהן ניצבת השלישית , מדרסת טילה קארי (Tila Kari- "המכוסה זהב"),ששמה מתייחס לשפע עיטורי הזהב המכסים את אולם הכניסה שלה, רוב חדרי המדרסות משמשים היום חנויות לחפצי אמנות מקומיים, מה שמוסיף למקום צבע וניחוח אותנטיים; מסגד ביבי-חאנים (Bibi Khanym), קומפלקס גרנדיוזי הקרוי על שם שריי-מולק-חאנים (Sarai-Mulk_Khanim ) "אשתו הראשונה", הסינית, של טימור, שלפי הסיפורים בנתה אותו כמתנת הפתעה לבעלה, בעת שהיה באחד ממסעות כיבושיו. אם כבר נמצאים במסגד, כדאי גם לבקר בבזאר המגוון והענק של העיר שממש צמוד לו; המאוזוליאום גור-אמיר (Gur-Emir- "קברו של השליט") בו קבורים טימור, מורהו הרוחני מרסעיד באראכה (Mersaid Baraka), בניו ונכדיו, מתגאה באבן הג'ייד הגדולה בעולם המונחת על מצבתו של טימור. במסורת הסינית, הג'ייד היא אבן בעלת כוחות אלוהיים וכך, לאחר שהשייך נאמיר האיראני כבש את האזור ב- 1740, הוא ציווה להעביר את האבן לבירתו, כדי לרצף בה איזה בניין קדוש. רק מה, בעוד האבן מובלת לאיראן, ראה השייך בחלומו את מרסעיד באראכה, המצווה עליו להחזיר את האבן למקומה. השייך הנפחד עשה כן, אבל בדרך חזרה לסמרקנד, נפלה האבן לנהר ונשברה לשני חלקים לא שווים. סתתים-אומנים בסמרקנד הצליחו לחבר אותם והאבן , עם סימן השבר, מונחת עד היום על מצבת טימור.

 

הבנאי והמאוזוליאום

אולי יותר מכול המונומנטים, ריגש אותי מקבץ המאוזוליאומים הציורי שאחר-אי-זינדה ( Shahr-i-Zindah- "קברו של המלך החי") , המתייחס כנראה לקברו של קוסאם אבן עבאס ( Iben Abas ), בן דודו של הנביא מוחמד ומי שהביא לכאן במאה ה-7 לספירה את האיסלאם. המקדש סביב הקבר הוא בן המאה ה- 11 ואחד המבנים העתיקים ביותר בסמרקנד העומדים עדיין על תלם. בזכותו כול האתר נחשב קדוש ומחייב לבוש צנוע, התנהגות מכבדת ושמירה על השקט, כפי שכתוב על לוח בכניסה ובו לא פחות מ-10 הוראות התנהגות. כעשרים מבנים בני תקופות שונות בנויים כאן לאורך רחוב צר מאוד. רוב הקברים שייכים לבני משפחתו של טימור, רבים מהם של נשות המשפחה וכול אחד מהם הוא פנינה ארכיטקטונית עם כמה מהפסיפסים היפים ביותר בעיר. בכניסה המפוארת של אחד המבנים מצאנו את שם הבנאי שבנה אותו, עלי נסאפי (Ali Nassafiy) כתוב בערבית, באותיות קטנות. השם הלא ידוע הזה זיכה את הבנאי בתהילת עולם והפך את האתר המונומנטלי לכול כך יותר אנושי. ואם שכחתם, אנחנו נמצאים על דרך המשי העתיקה וממש מול שאחר-אי-זינדה נמצאים שרידי חמאם בן המאה ה- 15 עם כדים ענקיים למים ומשטחי רחצה. סמוך לו, נמצאת מה שהייתה ה"קרנטינה", בה בדקו את בני האדם והבהמות שהגיעו עם השיירות, כשכול פצוע או חולה היה מעוכב כאן עד החלמתו.

 

פרחי פרג על קברים אלמונים

אנחנו מקדישים זמן גם ליהודי סמרקנד ומספיקים לבקר בבית הכנסת שבמאחלה היהודית, אחד משני בתי הכנסת הפעילים עדיין בעיר ומשרתים את 250 היהודים שנותרו בה. קל היה לזהות את בית הכנסת, שבכניסה אליו דלת עץ מחוטבת נפלא ומעליה מרזב עם מגן דוד. בבית הכנסת הקטן והמטופח, שכיפת תכלת במרכזו, יש עזרת נשים באותו מפלס, כשקיר-סבכה מפריד בינן ובין הגברים. בארון הקודש ספר תורה פתוח ובארון נוסף - "גניזה" - מצבור ספרים ישנים. יוסף, המשגיח על בית הכנסת, חי עם תמר אשתו בחצר בית הכנסת. כול ילדיהם חיים בישראל והיום הם חולקים את החצר רק עם כמה תרנגולות. יוסף מסרב לעזוב את סמרקנד כי מי שיחליף אותו בשמירה על בית הכנסת? היום יש לפחות מניין לתפילות, אבל מה יביא העתיד? את העבר אנחנו מוצאים בבית העלמין היהודי בן מאתיים השנה והשמור לתפארת. בכניסה - אנדרטה לזכר הרוגי קרבות מלחמת העולם ה-2 שמקום קבורתם לא נודע ועליה כתובת: "בני האדם, זכרו באיזה מחיר הושג האושר". על מצבות רבות חקוקים בשיש השחור דיוקנאותיהם של הנפטרים ואילו רוב הקברים של פליטים מארצות הכיבוש הגרמני נותרו ללא מצבה ושם ורק הדשא הירוק וכמה פרחי פרג אדומים כאילו פורחים לזכרם. עוד אתר "יהודי" היא אחוזת הגביר אברהם קלנטרוב, הנמצאת באזור העיר החדשה, ה"רוסית", בין בתים מסוגננים, בני קומה אחת וחזיתות יפות הדומים לבתיה של סנט פטרסבורג שברוסיה . קלנטרוב בנה את האחוזה המפוארת לקראת ביקורו הצפוי של הצאר ניקולאי השני, ביקור שלא התקיים בסופו של דבר אבל השאיר עוד זכר ליהדות סמרקנד. המבנה המפואר בן שתי ה קומות משמש היום מוזיאון יהודי ("תרבות והארה" כתוב על אחד הקירות) ובו חפצים שעזבו אחריהם היהודים כשעזבו את העיר: חנוכיות, אלבומי תמונות, רהיטים, ספרי קודש, כלי נגינה וגם ציורים, פרי מכחולו של צייר בן משפחת קלנטרוב. במבנה נמצא בית כנסת מדהים ביופיו, עם קירות מעוטרים, תקרות עץ מצוירות בשלל צבעים, חלונות זכוכית צבעוניים , נברשות ענק ועל הכול משקיפה מהקומה השנייה עזרת הנשים, אולי היפה ביותר שראיתי אי פעם. כול היופי הזה נמצא בתוך חצר מוצלת בעצי דובדבן ונוי , שבילים מרוצפים, פסלים וגם חדר שירותים מפתיע בנקיונו אבל עם שורת אסלות כריעה ללא מחיצות בין המשתמשות.

 

פסגות מושלגות וריקוד על אם הדרך

אנחנו חוזרים לטשקנט ברכבת מהירה, העושה את הדרך מסמרקנד בשעתיים וחצי נינוחות ומפנקות, עם כיבוד של תה ועוגות מידי דיילות חינניות. מלאים משפע הארכיטקטורה והאמנות של הימים האחרונים, אנחנו מבלים את היום האחרון שלנו באוזבקיסטן שוב בחיק הטבע ויוצאים לאזור ההררי צ'ימגאן, מרחק של כ- 110 ק"מ וכשעתיים ומשהו נסיעה מטשקנט. בדרך המטפסת ועולה פוגשים כוורנים רודי דבש ורוכבי סוסים קירגיזים המשכירים את סוסיהם לרוכבים מזדמנים. נוף הרי טיאן-שאן באמת יפה, במיוחד בימים אביביים אלה, כשפסגות ההרים, שהגבוהה בהן מגיעה לגובה של 3,300 מטרים עדיין מושלגות והאדמה מכוסה צמחייה ירוקה טרייה, טרייה והמון פרחים זעירים.. רכבל כסאות מעלה אותנו 300 מטרים לגובה של 2,100 מטרים. האוויר צלול וקר ואנחנו מחליפים ברכות "סלאם עליכום" לבביות עם החוזרים מולנו ברכבל ועם משפחת מטיילים מקומיים, שילדיה רק רוצים להצטלם אתנו. בדרך חזרה לטשקנט עצירה אחרונה בהחלט ליד האגם המלאכותי צ'אר-וואק שמספק חשמל לאזור וחופיו הינם מקום בילוי ידוע לתיירים מקומיים. מכונית קטנה עוצרת לידינו ומשפחה שלמה "נשפכת" מתוכה החוצה. שיכורים מהאוויר הצח הם פוצחים בריקוד על אם הדרך ואני מתלהבת ומצטרפת אליהם, נפרדת כך מהמדינה המופלאה הזאת.

 

 

לכתבה הראשונה בסדרה:

http://www.tnet.org.il/sitefiles/1/2418/99259.asp