אוזבקיסטן, ארץ מהאגדות (כתבה ראשונה בסדרה)
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
אוזבקיסטן. עשרות שכבות של ציוויליזציה. לפי מסורת מקומית, מקום מושבם של אדם וחוה התנכיים. שמות אגדיים של מצביאים גיבורים כמו אלכסנדר הגדול, ג'ינגיס חאן , טימור לאנג ואולוגבק. ערים מדבריות על דרך המשי העתיקה ששמותיהן, חיווה, בוכרה או סמרקאנד מציתים עד היום את הדמיון עם מבוך הסמטאות הצרות שלהן, תעלות המים, המבנים המופלאים שהם משיאי הארכיטקטורה של כול הזמנים ובריכות המים המלאכותיות. ציורי סלע ופסגות מושלגות. קהילה יהודית שתחילתה עוד בגלות בבל. סיפורי אגדות והיסטוריה שמתערבבים אלה באלה.
גגות מבצר "קוניה- ארק", בחיווה
אוזבקיסטן שוכנת בחלק המרכזי של אסיה, רק חמש וחצי שעות טיסה מתל-אביב ושעתיים לפנינו בשעות ולמרות שפעם, בעידן אחר, הייתה מרכזו של העולם, התחושה היא שאנחנו יוצאים לעוד אחד מ"סופי העולם".
בשל מיקומה על דרך המשי ההיסטורית, ציר המסחר שבין סין לאירופה, הייתה אוזבקיסטן משאת נפש של גיבורים ואימפריות, כשבעת העתיקה הייתה מיושבת בעמים איראניים וחלק מיישות מדינית בשם סוגדיאנה. האיסלאם חדר לאזור במאה השמינית, המונגולים במאה ה- 13, שבטים אוזבקים במאה ה- 15 הרוסים במאה ה- 19 ורק ב 1 לספטמבר 1991 זכתה הארץ לעצמאות. עם גבולות כמעט בלתי אפשריים, אוזבקיסטן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים: גז, נפט, פחם, זהב, אורניום, כסף, נחושת, עופרת ואבץ וביתם של 31 מיליון תושבים, שרובם כפריים עניים העוסקים בחקלאות. היא חסומה כולה על ידי אפגניסטן, קזחסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן וטורקמניסטן, שגם הן מדינות ללא מוצא לים וכך סוגרות אותה במעין חומות כפולות. שטחה הכולל הוא 447,400 קמ"ר, כשמערבה מדברי או מדברי למחצה ומזרחה הררי, כשבעמקיו מרוכזת רוב האוכלוסייה. אקלימה יבשתי, יבש, כמות המשקעים קטנה ואילו הטמפרטורות קיצוניות: חם מאוד בקיץ (עד למעלה מ- 40 מעלות צלזיוס) וקר מאוד בחורף (עד 35 מעלות מתחת לאפס). המוצא האתני השולט הוא האוזבקי ולצדו - רוסי, טג'יקי, קזחי, קרקלסקי, טטארי וגם קוריאני, כש- 88% הינם מוסלמים (רובם סונים), 9% נוצרים אורתודוקסים ו-3% בני דתות שונות, בהם גם בודהיסטים קוריאנים.
דרך המשי - אגדה ומציאות
הצלחת האדם הקדמון לביית בהמות משא אפשרה לו להעביר משאות ממקום למקום וכבר באמצע האלף השלישי לפני הספירה החלו להיווצר דרכי מסחר ראשונות. עדויות על סחר בין כנען למצרים, סחר בעצי הלבנון עם חירם מלך צור, או סחר בתבלינים ואבנים יקרות עם תרשיש ושבא מופיעות בתנ"ך וכבר במאה החמישית לפני הספירה, לדברי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, נוצרה דרך המלך הפרסית משושן לאיזמיר שבתורכיה. ב- 130 לפני הספירה קמו שגרירויות של שושלת האן הסינית באסיה המרכזית והתפתחו קשרי המסחר עם האימפריה הרומית ומי כמו הרומאים רודפי התענוגות ידעו לנצל את חפצי המותרות הקסומים מהמזרח, שבין היתר אפשרו לנשותיהם "להתלבש ולחוש ערומות" כפי שתיאר בשנינות הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא המהולל פליניוס הזקן את בגדי המשי המרהיבים עוד במאה הראשונה לספירה. הסינים מצדם התעניינו בעיקר בסוסים , בכסף, בזהב, בזכוכית ים תיכונית ובתבלינים. דרך המשי הייתה רשת דרכים יבשתיות שקישרה בין המזרח הרחוק ואירופה ,כשהסתעפויות אחרות שלה פנו להודו, לים הכספי ולים השחור. ערך מוסף, החשוב אולי עוד יותר מכול סחורות המותרות שעברו בה, היה חילופי רעיונות, המצאות, אמונות ודתות, שזלגו בין המדינות שלאורך הדרכים והיו בסיס להתקדמות והתפשטות התרבות והמדע . הנוסעים האירופים הראשונים שעברו את דרך המשי היו כנראה יעקב ד'אנקונה שאף כתב בשנת 1269ספר על מסעו והידוע מכולם, מרקו פולו, ששנה וחצי אחריו יצא לדרך המשי ותוך שלוש שנים עבר אותה עם פמלייתו לכול אורכה. שיא הפריחה של הדרך היה במאה השמינית לספירה והיא הפסיקה לפעול עם נפילת האימפריה הביזנטית. רק התקדמות המונגולים לתוך מרכז אסיה בתחילת המאה ה- 13 והקמת רשת דרכי מסחר יבשתית, הקימו אותה מחדש. עם נפילת האימפריה המונגולית השתלטו הטורקמנים על דרכי המסחר המערביות יותר ובמאה ה-14 היא נעזבה סופית, כשרק קטעים ממנה המשיכו להתקיים. אגב, את השם "דרך המשי" (Seidenstrasse) המציא במאה ה- 19 הגיאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן, שהתייחס למסחר במשי שעבר בה. הדרך ההיסטורית אינה קיימת עוד היום וגם מאכסניות הדרכים (קרוואן סראיי) הגדולות לא נותר שריד ורק שרידים ארכיאולוגיים, מצודות וערים עתיקות נשארו לאורכה. ובכול זאת, עד היום מעוררת דרך המשי אסוציאציות רומנטיות על שיירות סוסים, גמלים וחמורים, מלוות במלווים מקצועיים, בלוחמים עזי נפש וארוכי שפם ובנשותיהם ושפחותיהם היפהפיות על צעיפיהן הצבעוניים המתעופפים ברוח. אין פלא שבעשרות השנים האחרונות היא זוכה לפריחה מחודשת, עם שיירות התיירים המטיילים לאורכה. גם אנחנו.
טשקנט - עיר האבן, העיר הירוקה, עיר הלחם
נוחתים בהתרגשות בנמל התעופה של טשקנט הבירה. תורים ארוכים, בדיקות ביטחון, פקידים חשדנים, טפסים, חתימות, הצהרות ואזהרות . נמל התעופה נמצא ממש בפאתי העיר ובתוך זמן קצר אנחנו נוסעים, מתפוצצים מקנאה, על כבישיה הרחבים מאוד והנקיים כול כך של העיר הגדולה ומלאת הירק הזו, על הערבוביה האורבנית שלה, בה שוכנים זה לצד זה מבני ענק עכשוויים, מסכי פרסומות ענקיים, בתים שכאילו עברו לכאן במאה קודמת היישר מסנט פטרסבורג שברוסיה, שיכונים מסיביים בסגנון הסובייטי עם קישוטים אוזבקים מסורתיים, בתים קטנים עם חצרות מוקפות חומות, שנראות כמו מסתירות בתוכן סודות, אנדרטאות ומזרקות והרבה תעלות שהמים הזורמים בתוכן משמשים להשקיה.
"נאן" הלחם האוזבקי, נאפה בתנור אבן
תחילתה של העיר במאה הראשונה או השנייה לפני הספירה , ביישוב קטן בשם מינג אורוק ( Ming Uruk) - "אלף עצי המשמש" ומכאן דהרה ההיסטוריה שלו קדימה 850 שנה אל הכיבוש הערבי והפיכת המקום לעיר של ממש ולצומת חשוב בדרך השיירות, שינוי שם העיר לטושקנט - "עיר האבן" בטורקית, הריסתה בידי ג'ינגיס חאן, שיקומה תחת שלטון המונגולים וטימור הגיבור הצולע, שגשוגה תחת שלטון שושלת השייבאנים וב-1865, רגע לפני שהאמיר מבוכרה שם עליה ידו, כיבושה בידי הרוסים שנשארו בה עד התפוררות ברית המועצות הסובייטית ( הסופר לב טולסטוי התייחס לטשקנט ברומן שלו "אנה קרנינה", כשקצין הצבא ורונסקי, מאהבה של אנה, סירב לקבל תפקיד בטשקנט הנידחת וברח עם אהובתו לאיטליה).
טשקנט העתיקה, האוזבקית, הייתה יפהפייה עם מבוך של סמטאות צרות מתפתלות מוקפת בתעלת אנחור (Ankhor) הגדולה, שמאז העידן הרוסי הפרידה בין העיר העתיקה וזו החדשה שבנו הרוסים עם שדרות מוצלות ,סלולות שתי וערב. אבל ב- 25 באפריל 1966 נהרסו אזורים נרחבים שלה ברעידת אדמה גדולה, שינו את פניה לנצח והותירו כ-300 אלף בני אדם ללא קורת גג. טשקנט שוקמה, גדלה והיא מתפרשת עתה על פני מישור ענק, כשרק בעיר העתיקה נותרו עוד רחובות המעידים על עברה. אנחנו מטיילים לאורך תעלת אנחור, חודרים אל סבך הסמטאות עם הבתים הנמוכים הבנויים מלבני בוץ וגגות אזבסט, משתאים למראה עצי תות ענקים , שמזמן החליפו כאן את אלף עצי המשמש ועכשיו, באביב, הם מלאים פירות לבנים עסיסיים שכול דיכפין ייתי ויאכל. . מציצים לתוך חצרות הבתים המוקפות חומות ומסתירות בתוכן גנים קטנים, רוגעים, עם ספסלי הסבה גדולים לכול המשפחה, כדי פרחים, גפנים, עצים מצלים וגם את המכונית המשפחתית הקטנה... בפתחי הבתים וליד התעלה יושבים הדיירים, מחליפים אתנו שלום ( סאלם עלייכום) עם חיוכים רחבים ויד הנצמדת אל החזה בתנועת ברכה. תלמידים במדים חוזרים מבית הספר וכמו ילדים, עם החלפת סודות וצחוקים (הבנות), משחקי כדור (הבנים) וסקרנות. פה ושם מסגדים, מדרסות ישנות מהמאות ה- 16-15, שרק שתיים מהן פעילות עדיין ומשמשות בתי ספר תיכוניים. במוזיאון שליד מסגד חאסט אימום (Khast Imom ) מציצים ביראת קודש בקוראן אוסמאן העתיק מהמאה השביעית וממשיכים אל השוק הענק הנראה כמו אצטדיון כיפתי מפואר.
בייגל בלי חור ו"צוקר קנדל" מהילדות
בשוק מתפעלים במיוחד מהנאן, הלחם המקומי, שהוא כבייגל גדול בלי חור, מעוטר בעזרת דוקרנים מיוחדים בדוגמאות יפות וכשהוא יוצא מתנור החימר העגול, החם, אין שני לו בטעם. הרים של ממתקים, ממתקי סוכר שבמושבה רחובות של ילדותי קראנו להם "צוקר קנדל", פיצוחים מתוקים, תבלינים, גבינות בכול מרקם , גודל ומבנה אפשריים , פירות וירקות, ערמות של בגדים, סנדלים, תיקים, כובעים וצעיפים. הנשים, גדולות ועליזות, מחייכות עם טורים של שיני זהב, לבושות בשמלות צבעוניות, מכנסיים וטוניקות רקומות, חובשות כיסויי ראש, מחזיקות שמשיות צבעוניות להגנה מפני השמש הלוהטת. פה ושם גם צעירים במכנסי ג'ינס, אבל התמונה הכללית היא הרבה "טרום ג'ינס". חוזרים לעיר החדשה ועוברים ליד בנייני הממשל, האקדמיה, הבנקים והמסחר וליד פסלו של האמיר טימור לאנג ("הצולע"), הגיבור הלאומי של אוזבקיסטן, הניצב בגן מוריק רכוב, גאה, על סוסו, מוקף בנינים סובייטיים. עוצרים לרגע ליד האנדרטה המרשימה המנציחה את רגע רעידת האדמה הגדולה בקוביית אבן שעל צלע אחת שלה חרוט קו השבר ועל צלע אחרת - שעון המראה את שעת הרעש- 17:25, פסל גדול של גבר, אישה וילד, הניצב בלב הכיכר, הוא מחוות כבוד לבוני העיר מחדש, המתנדבים,-הבנאים ששמותיהם חקוקים שם באבן.
תחנות הרכבת התחתית בערים רוסיות הן בדרך כלל מבנים מפוארים, המשמשים יעד תיירותי למבקרים כאילו היו לפחות קתדרלות. כאלו הן גם תחנות המטרו של טשקנט ואנחנו מספיקים לבקר בארבע מהן, ביניהן זו המצדיעה לטייסי החלל הרוסים. התחנות רחבות ידיים, מוארות עם נברשות מהודרות, מעוטרות בפסי קרמיקה ססגוניים, עם ציורי פרחים, דוגמאות גיאומטריות, שיש צבעוני - כול תחנה והאופי המיוחד לה. נו, אחרי הכול טשקנט הייתה העיר הרביעית בגודלה בחבר העמים של ברית המועצות לשעבר (אחרי מוסקבה, סנט פטרסבורג וקייב) והרוסים אכן השקיעו בה משאבי עתק.
במלון, אנחנו מחליפים כסף אצל חלפנים מקומיים ומקבלים ערמה בלתי אפשרית של כסף מקומי, סום, שהשער שלו משתנה לעיתים קרובות והוא כרגע כ- 2,889 סום לדולר. התיק שלי תופח מערמת הכסף ואני מרגישה מיליונרית לרגע...
טשקנט "עיר הלחם"
היינו עוד נערים כשקראנו את ספרו של אלכסנדר נברוב "עיר הלחם", בתרגומו של אברהם שלונסקי, שיצא לאור בהוצאת "מצפה" ושמו נשאר חקוק בלבנו עד היום..
במלחמת העולם השנייה, העניקו חמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה, שהיו אז חלק מברית המועצות, מקלט למאות אלפי עקורים שברחו מאימת הנאצים מרוסיה, אוקראינה, פולין, המדינות הבלטיות ואחרות. הסובייטים האמינו שהגרמנים לא יגיעו עד טשקנט והעבירו אליה ולערים נוספות במרכז אסיה, את התעשייה הכבדה שלהם, תעשיית המזון, הנשק והמטוסים וגם את רבבות הפצועים שקיבלו שם טיפול בבתי החולים, מרופאים יהודים ואחרים. העקורים הרעבים שברו את רעבונם בלחם החם והריחני שהוגש להם על ידי היהודים הבוכרים והתושבים המוסלמים. גם כאן הפילו הקור, הרעב, המגפות והעדר רפואה מונעת אלפי חללים, שנקברו בבתי קברות מאולתרים, לרוב אפילו ללא ציון שם. אחרי המלחמה העדיפו יהודים רבים להישאר בטשקנט וצאצאיהם היוו כ-80% מהיהודים המקומיים. חלקם התמזגו בחברה הרוסית הקומוניסטית ומעטים - בחברה המוסלמית. בין היהודים שהגיעו לאוזבקיסטן היו גם חסידי חב"ד רבים, שהקימו כאן תלמודי תורה ו"חדרים," אך רובם עזבו אחרי המלחמה. עוד אשוב לבתי הקברות כשאגיע לספר על סמרקנד.
עוזבים את טשקנט לטובת הערים האגדיות חיווה, בוכרה וסמרקנד ונחזור אליה רק לקראת השיבה הביתה. טשקנט אינה נחשבת לעיר יפה או מעניינת במיוחד בעיני התיירים, אבל למרות הבנייה הסובייטית המסיבית, ולמרות ההרס הגדול שהותירה רעידת האדמה, העיר כה ידידותית, ירוקה, רחובותיה כה רחבים ונקיים, עד שהזמן הקצר שבילינו בה באמת נעם לנו.
חיווה - עיר מוזיאון
טיסת פנים קצרה של כשעה וחצי במטוס של אוזבקיסטן איירווייס, הביאה אותנו מטשקנט אל העיר אורגנץ' שבדרום מערב אוזבקיסטן, בין הנהר אמו דאריה והגבול עם תורקמניסטן, והיא רק תחנת ביניים בדרכנו אל העיר חיווה, הנמצאת במרחק של כ- 35 ק"מ ממנה, בדרך מלאה שיחי כותנה, אורז ועצי פרי. חיווה, אחת הערים היותר צעירות שנבנו על דרך המשי, הייתה ידועה במאה הרביעית לספירה כנווה מדבר מוקף מדבריות רחבות ידיים בלב חורזם (Khorezm), הדלתא הגדולה של נהר אמו-דאריה. היא נכבשה בתחילת המאה השמינית על ידי הערבים, במאה ה- 13 על ידי המונגולים, במאה ה- 14 על ידי טימור לאנג, ובמאה ה- 16 על ידי האוזבקים ורוב המבנים שלה הוקמו במאות ה- 16 וה-17... יש לה מערכת כפולה של חומות הבנויות מאבני בוץ צהבהבות וכשהגענו אל העיר באוטובוס, המראה הראשון שנגלה לעינינו מחלונותיו, היה החומות החיצוניות המשוחזרות, המושלמות והמדהימות המקיפות אותה. מאות שנים הפיל השם חיווה אימה על כול שומע. העיר זכתה במוניטין המפוקפק שלה בשל שיירות עבדים שזרמו אליה מכול מקום אפשרי והסחר בעבדים, שלטון אימים של החאנים השליטים, עינויים, הוצאות להורג ומסים גבוהים. "איצ'ה קאלה", העיר העתיקה הפנימית והלב ההיסטורי של חיווה, נשמרה בשלמותה תודות לתוכנית שימור שהפעילו הסובייטים בשנות ה- 70/80 של המאה העשרים. התוכנית הצליחה כול כך, עד שהותירה את העיר היפה כמוזיאון פתוח, אבל חסר חיים, נקי וכמעט סטרילי. בחיווה שבין החומות חיים כיום כ- 5,000 איש ומחוץ לחומות - כ-20,000. פרט לרוכלים הממלאים אותה בכול פינה ובכול מבנה, מסתובבים בעיר הפנימית רק מעט התיירים המגיעים לאוזבקיסטן. ב- 1996 זכתה העיר להיכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.
הסיוטים של תלמידי המתמטיקה
בכניסה אל העיר העתיקה, על משטח גבוה, אנחנו נתקלים בפסל ברונזה גדול של גבר יפה תואר, שבבסיסו חרוט השם מוחמד אבן מוסו (Muhammad Eben Muso) 783 -850. מאמצים את המוח ובסוף בודקים בגוגל ומוצאים שהוא האיש האחראי לסיוטים של תלמידי המתמטיקה בכול העולם. אבו עבדאללה מוחמד אבן מוסא אל חווארזמי, יליד חיווה שעבר לבגדד, חי בה כול ימיו ונפטר בה, המיר את דתו, הדת הפרסית העתיקה, הזורואסטרית, והיה למוסלמי, תרם להתפתחות הטריגונומטריה, האסטרונומיה, הגיאוגרפיה והקרטוגרפיה, הביא לפיתוח האלגברה ולהפצת השימוש בספרה אפס והספרות המוכרות לנו עד היום, כתב גם חיבור על לוח השנה היהודי, המציא את נוסחת המשוואה הריבועית, במחקריו האסטרונומיים התעניין באצטרולב ובשעון השמש וספר האלגברה שלו נלמד עד המאה ה- 16 בכול אוניברסיטאות אירופה...על תרומתו העצומה הזאת לאנושות קראו על שמו את מכתש הירח הנקרא אל חוואריזמי (Al Khwarizmi). והמושג הידוע "אלגוריתם" הוא שיבוש שם מקום הולדתו (אל חווארזמי). ואנחנו לא זכרנו...
"טאש דארווזה" אחד מארבעת שערי הכניסה לעיר העתיקה בחיווה
וכבר אנחנו נמצאים בלב האיצ'ה קאלה, משתאים וכמעט לא מאמינים למראות. מאוזוליאומים, מסגדים, מינארטים, מדרסות, מבני ענק עם כיפות טורקיז וקשתות מפוארות, פאר היצירה של האדריכלות האיסלאמית. איצ'ה קאלה בנויה כמלבן שאורכו 600 מטרים ורוחבו 400, מוקפת חומה בת המאה ה- 18, שאורכה 2.5 ק"מ וגובהה 10 מטרים וארבעה שערים לה, אחד בכול אחד מצדיה. רחוב ראשי אחד מוביל מהשער הדרומי אל הצפוני ורחוב שני מהמזרחי אל המערבי ולאורכו רוב המונומנטים החשובים. שני הרחובות נפגשים בכיכר המרכזית ובמסגד ג'ומה ( Juma Masjid) העתיק, ה"משתפץ" כבר שנים אחדות ועדיין מרשים מאוד עם 218 עמודי עץ הבוקיצה התומכים בגגו, כמה מהם בני המאה העשירית. חיטובי העץ העשירים של העמודים הם חלק מהמורשת התרבותית של אוזבקיסטו, כשחרשי העץ מעדיפים להשתמש בעצים מקומיים כמו הבוקיצה והתפוח לעמודים, או עצי המשמש והתות לדלתות המפוארות לא פחות, שליד רבות מהן עמדנו מוקסמים שעה ארוכה. המדרסות בנויות בשתי קומות, סביב חצר מרובעת ענקית, קירותיהן מעוטרות בקרמיקה צבעונית, לרוב בדוגמאות גיאומטריות או צמחים ובגווני כחול-לבן. למדרסות ולארמונות שערי כניסה עם קשתות גבוהות, מעוטרות גם הן להפליא לכול גובהן. רוב המבנים משמשים כיום מוזיאונים, חלקם למסחר ולבתי מלון ורק מיעוטם משמשים עדיין כבתי ספר דתיים. אנחנו מטפסים בגרם בן 45 מדרגות שגובה כול אחת מהן שונה ומגיעים למרפסת תצפית אל פנורמה מרהיבה של העיר, על כול המינארטים הקסומים שלה, קונוסים גבוהים המיתמרים מעליה. איזו תמונה! המינארט הגבוה ביותר, איסלאם חוג'ה (Islam Huja), שגובהו 50.5 מטרים שימש בזמנו מקום הוצאה להורג של נידונים למוות, שגופותיהם הושלכו מראש המגדל למטה. מי שהזוועה עוד לא מספיקה לו, יכול לבקר בבית הכלא הסמוך, הזינדון, ולראות שיטות אחרות, איומות הרבה יותר, להוצאה להורג...
על ריקודים וחיוכים
לאורך הרחובות ובתוך המבנים חנויות ודוכנים עם עבודות יד מסורתיות, מקסימות המוסיפות צבע וחיים לעיר המוזיאון. מפות רקומות תלויות על גדרות האבן המקיפות את המבנים, מתלים עם כובעי פרווה בכול צבע וגודל, צעיפים, תיקים, תכשיטים. העיניים לא שבעות. מגיעים להרמון הנשים (לשעבר) בארמון טאש האוולי (Tash-Hawli) ונתקלים שם בקבוצת נשים כפריות שהגיעו גם הן לביקור בחיווה. אנחנו מתחילים בדו שיח והן מבקשות להצטלם אתנו. למה לא? הצילום נגמר בנשיקות הדדיות. עכשיו מצטרפים לעסק מתופף, אקורדיוניסטית, זמרת גדולת ממדים ובדחן המבדרים את הנשים ואלו פותחות בריקודים מסורתיים, זו מול זו. אני מוצאת את עצמי מצטרפת לחגיגה ורוקדת עם הידידות החדשות שלי (רק עכשיו התנשקנו, לא?...)המקסימות בשמלותיהן הרחבות, הפרחוניות והחיוכים הגדולים (בטח, עם שיני זהב)..
"מאוזבקיסטן חוזרים עם קלקולי קיבה", הזהירו אותנו יודעי דבר לפני נסיעתנו. נזהרים מהפיתויים של מאכלי הרחוב, אכלנו רק במסעדות נקיות והאמת, קצת התאכזבנו. התפריט, לאורך כול הנסיעה, היה כמעט זהה, עם וריאציות קטנות: מבחר סלטים טריים, מרק - לרוב כה שמנוני עד שוויתרנו עליו, בשר כבש עם אורז או תפוחי אדמה, קנקני תה, פירות טריים או עוגה. דווקא בעיר העתיקה של חיווה, בקפה "זראפשון" (Café Zarafshon) זכינו לקבלת פנים לבבית של בעלת המסעדה ולאחת הארוחות היותר טעימות והפחות "שמנות" . טעמם של הכרובית ברוטב שמימי והאורז המתקתק המנוקד בצימוקים ופיסות גזר קטנטנות עדיין שמור בחכי. המסעדות, אגב, מאוד ציוריות וצבעוניות, היישר מאגדות אלף לילה ולילה, ולרוב מלווים את הארוחה במוזיקת פולקלור מוזיקאים עם כלי הנגינה המיוחדים שלהם.
עולים לרגל לקברו של מתאבק מקצועי
המאוזוליאום היפה, החשוב והקדוש ביותר בחיווה הוא מאוזוליאום פאחלאבון מוחמד ולא תאמינו, אבל הקדוש המקומי הזה, שעד היום עולים לרגל לקברו, היה מתאבק מקצועי אגדי, שחי במאה ה- 12 ונוסף ליכולותיו האתלטיות הנדירות היה גם פילוסוף, משורר, פרוון, אמן ונדבן ידוע . בשל טוב לבו, "נכנע" האיש באחת התחרויות, ללא קרב, ליריב הודי, לאחר שאמו של זה הביעה באוזניו חשש שבנה ייענש על ידי מלך הודו אם יפסיד בתחרות. היריב ניצל מעונש, אבל פאחלאבון נענש על הג'סטה שלו בידי החאן של חיווה והוגלה מעירו. הוא עבר לשרת את מלך הודו כמתאבק ומשורר וזכה לתהילה ולתואר גיבור לאומי. נו, שמע זאת החאן, התחרט והחזירו הביתה ולאחר מותו בנה על קברו את המאוזוליאום הנפלא, שבתקרות הפסיפס שלו משולבים שיריו של פאחלאבון מוחמד. בחצר המאוזוליאום נמצאת גם באר, שכול השותה ממנה יתגשמו משאלותיו. בעודנו יושבים על ספסלים מרופדי שטיחים מסביב לבאר, הגיעה משפחה שלמה - אם, אב, סב וסבתא ועמם נער נכה הנתמך בידי הוריו. בשנים האחרונות לא ניתן עוד לשאוב ממנה מים, אבל אפשר להשתמש בהם מתוך מיכל הניצב לצידה. ההורים והסבים השקו את הנער, שתו בעצמם, עצמו עיניים, הביעו בדבקות את משאלתם, השאירו תשר ויצאו עם תקווה בעיניים...אני מאחלת להם בלבי שמשאלתם תתגשם.
חוזרים אל נמל התעופה של אורגנץ' ובטיסה של שעה מזרחה, מגיעים אל העיר היפה בוכרה.
לכתבה השניה בסדרה:
http://www.tnet.org.il/sitefiles/1/2418/99260.asp