מאת אתי ישיב
שבוע ומשהו לפני חג המולד ופריס, למרות מצב הרוח לאחר מתקפת הטרור של ה- 13 בנובמבר ולפחות על פני השטח, נראית חוגגת. יש אמנם נוכחות הרבה יותר גדולה של שוטרים וחיילים ברחובות, ובכניסה לבתי הכול בו הגדולים עובר כל הנכנס בדיקה ביטחונית. אבל לעיר האורות נוספו המון אור וצבע, הרחובות והשדרות הומים אדם, המסעדות מלאות ולמרות הקור של התחלת החורף, אפילו השולחנות הזעירים לאורך הקירות החיצונים של בתי הקפה תפוסים על ידי פריסאים לוגמי יין. חלונות הראווה של ה"גראן מגזאן" של פריס, אותן חנויות כול בו ענקיות, וותיקות ומפורסמות, מתחרים בתפאורות מפוארות לכבוד החג, כש"או פרטאן" (Au Printemps) מציג תצוגה קלאסית של פיות ופרחים ואילו "גאלרי לאפאייט" (Galeries Lafayette), חובר לעולם הגלובאלי עם רובוטים מתוך הלהיט החדש "מלחמת הכוכבים - הכוח מתעורר", כשהמונים צובאים על אלה וגם על אלה.
מי שמפגין בימים אלה נוכחות קטנה מהרגיל הם כמובן התיירים, אבל גם אלה יחזרו, ללא ספק, בקרוב. בינתיים אין בעיה להשיג חדרים בבתי המלון, ובמחירי מבצע מיוחדים. גם התורים למוזיאונים והצפיפות בהם, קטנים יותר. ואולי זה רק נדמה לי, אבל אפילו הפריסאים נראים כמעט מאירי פנים...ולמה אני בטוחה שהתיירים אכן יחזרו לפריס? נו, העיר הרי כה יפה, וזוהרת, ורב תרבותית, ורב ערכית, ותמיד מתחדשת ומוסיפה עוד ועוד אטרקציות מדהימות, כך שלא חשוב כמה פעמים מבקרים בה, תמיד יש משהו חדש ו"שווה".
קרחון צף ביער
למשל "פונדסיון לואי ויטון" שהוא מוזיאון תאגיד LVMH לאמנות עכשווית, שניבנה במערב העיר, ביער בולון, סמוך לפארק השעשועים הנהדר Jurdin d'Acclimatation (מקום בילוי נפלא לילדים) ונחנך לפני שנה, ב-14 לאוקטובר 2014. פרנק גרי, האדריכל האמריקני הנודע, תכנן את המבנה, שכמו מבנים רבים לפניו, שנבנו בעשורים האחרונים, הינו יוצא דופן וזכה לתגובות סותרות ונסערות של בעלי מקצוע ותושבים, כפי שהפריסאים יודעים להגיב מאז הקמת מגדל אייפל. הגענו אל המוזיאון ברגל וכבר מרחוק שבה את לבי המראה העתידני שלו, משהו כמו מבנה עטוף זכוכית מפוסלת עם קירות שיפועיים ועליהם 12 מפרשי זכוכית. כמו קרחון הוא צף בבריכת מים רדודים, הנשפכים כלפיו ממעלה גרם מדרגות רחב וסביבו נטועים כ-300 עצים שהובאו מיפן (עצי דובדבן), מאוסטריה (אורנים שחורים) ומווירג'יניה (עצי צבעוני). בתוכו מצאנו חללי תצוגה מבלבלים וגדולים, גרמי מדרגות שלא בטוח לאן הם מובילים ומרפסות מעניינות הצופות אל הפנורמה של העיר. המבנה הענקי, שנועד לתצוגות ולמופעים, מכיל אודיטוריום, ספרייה, חנות ספרים, מסעדה ששמה "פרנק גרי" וחללי תצוגה ליצירות עכשוויות. עבודות האמנות המוצגות שייכות לקרן LVMH ומוצגות בתערוכות מתחלפות, כשלנוכחית נבחרו עבודות פופ ומוזיקה. כשגמרנו להתרגש מהמבנה, הקדשנו זמן לעבודות המרהיבות והמרתקות המוצגות, בהן ציורים ופסלים, מיצבים ועבודות וידיאו של אמנים מכול העולם, ידועים וידועים מאוד כמו אנדי וורהול, בסקיאט, או הצמד ג'ילבר וג'ורג ומוזיקה נפלאה שנעה בין מזמורים גרגוריאנים למוזיקה קלאסית, ומודרנית, ופופ. ובאמת לא חשוב ממה נהנים יותר - מהמבנה, כמו שטוענים חלק מהמבקרים, או מהתצוגות, כפי שטוענים אחרים - ההנאה רבה.
אגב, הדרך הקלה להגיע אל המוזיאון היא בשירותי ההסעה שלו (Shuttle). מיניבוסים יוצאים מדי רבע שעה מתחנה מיוחדת ליד היציאה מתחנת המטרו "פרידלנד" הסמוכה לשער הניצחון, היישר אל המבנה ובחזרה, תמורת אירו אחד לכל כיוון.
חללית חונה בעיר
פרוייקט חדש אחר בעיר, שנחנך ב-15 לינואר 2015, הוא בניין התזמורת הפילהרמונית, האחרון ממבני "עיר המוזיקה", שהיא קומפלקס של מוסדות הקשורים כולם במוזיקה, כמו הקונסרבטוריון למוזיקה, מוזיאון למוזיקה וכמה פרויקטים לילדים ונמצאת ברובע ה-19 של העיר, בפארק לה וילט ( La Villette) שבצפון מזרח פריס. בניין התזמורת תוכנן על ידי האדריכל הצרפתי ז'אן נובל. אם מוזיאון לואי ויטון נראה לי כקרחון צף, הרי המבנה שתיכנן נובל, גם הוא מורכב ומרתק, ודומה יותר לחללית חונה, מחופה ב-340 אלף ציפורי מתכת. לצד האולם, המכיל 2,400 מקומות ישיבה, יש קפטריה נאה ומרווחת עם הרבה מקומות ישיבה ומחירים נוחים. גרם מדרגות ענק מוביל אל מרפסת יפהפייה והיישר אל היציעים העליונים הנראים כצפים מעל האולם המרכזי. לקונצרטים שנערכו באולם המרכזי בימי שהותנו בפריז לא נותרו כרטיסים ואנחנו "הסתפקנו" בקונצרט מעניין של מוזיקה צפון אפריקנית, מפי הזמרת הטוניסאית-בלגית גאליה בנאלי, שנערך באודיטוריום קטן לצד המבנה המרכזי. זו הייתה הזדמנות מצוינת לחוות מוזיקה שאינה מוכרת לנו ודוגמה נהדרת לרב-התרבותיות של פריס.
אחרי שביקרנו בשני פרוייקטי הדגל החדשים של העיר, חזרנו לשני מעוזי תרבות וותיקים, שזכו לאחרונה לשיפוצים ולמתיחת פנים. הראשון הוא מוזיאון פיקאסו שנפתח מחדש ב-25 באוקטובר 2014 (יום ההולדת ה-133 של פיקאסו), אחרי חמש שנים של שיפוצים. ארמון סאלה (Hotel Sale) הנהדר ב- Rue de Thorigny , 5 שברובע המארה, בו שוכן המוזיאון, נראה יפה כתמיד, כשקומת הכניסה, המרתף והקומה השלישית, בה מוצג אוסף האמנות המגוון של פיקאסו, מרווחים, מוארים וידידותיים יותר מאשר בעבר ובבית הקפה שעל הגג לגמנו קפה אספרסו טעים מול נוף הרובע. מוזיאון ותיק אחר שנפתח אחר שלוש שנים של שיפוצים, הוא מוזיאון רודן, שפתיחתו מחדש נקבעה גם היא ליום הולדתו (ה-175) של האמן, ב-12 לנובמבר 2015. יום החג הפך למחרת לחגא עם מתקפת הטרור שפגעה בעיר, אבל מוזיאון הפסלים וארמון בירון (Hotel Biron) הקטן עם הגנים המקסימים בו הוא שוכן ב- Rue de Varenne,77 כה יפים, שגם מי שביקר בהם בעבר, ייהנה מחדש מהחוויה.
פינות חמד אהובות
טוב, אז הכרנו את המקומות החדשים-מחודשים האלה ועכשיו התפנינו לחזור אל כמה מקומות שפשוט אהובים עלינו ואין ביקור בפריס שאיננו חוזרים אליהם, גם אם הם מוכרים וידועים לכול. כזה הוא למשל פלאס דה ווז' (Place des Vosges), כיכר הנמצאת בגבול שבין רובעי המארה והבסטיליה, אחת הכיכרות היפות בעולם והראשונה שנבנתה בפריס. בין ארבע צלעותיה יש סימטריה מופלאה, כשבכל אחת מהן תשעה בתי לבנים ואבן, עם גגות משופעים וארקדה מסחרית ובמרכזו גן מגודר. במשך 400 שנותיה, שמרה הכיכר, שנבנתה עוד בשנת 1609 ונקראה אז "כיכר רויאל", על פניה המקוריות וטיול לאורך הארקדות הוא אחת ההנאות הגדולות שלנו, כשאנחנו מתרכזים במבנים ומתעלמים מגלריות האמנות, המציעות אמנות ממוסחרת, בעיקר לתיירים. לעולם ניכנס לחנות התה של האחים דאמאן ( Dammann) השוכנת שם מאז שנת 1692, להריח את ניחוח מאות סוגי התה המוצעים בה באריזות קלאסיות או אקזוטיות, נחלוף על פני הבית בו התגורר הסופר והמחזאי ויקטור הוגו, שם כתב את "עלובי החיים" האלמותי שלו וליד בית אחר בו התגורר המשורר ומבקר האמנות תיאופיל גוטייה, עוד אושיית תרבות בן המאה ה- 19 ונעבור דרך גן קטן, מסוגנן, לאוטל דה סולי (Hotel de Sully) המקסים שב- Rue Saint Antoine ,62. זהו בית אחוזה מהמאה ה-17 משופץ להפליא, שבין היתר נמצאת בו חנות הספרים (חדשה. רק בת עשרים) Librairie de l'hotel de Sully , שאנחנו אוהבים לדפדף בה במבחר המדהים של ספרים על פריס, גם בשפה האנגלית.
או פלאס פירסטנברג (Place Furstenberg) שברובע השישי, לא רחוק מכנסיית סן ג'רמה דה פרה. בקושי כיכר. רק כמה בתים שבמספר 6 שלהם גר בסוף ימיו הצייר הצרפתי בן המאה ה-19 אז'ן דלקרואה (אפשר לבקר), עץ אחד מגודר ולידו פנס רחוב וזה הכול. אבל איזה קסם מיוחד שפוך על המקום הקטנטן הזה ובערב, כשפנס הרחוב היחיד נדלק, הוא מאיר את הכיכר באור עמום ורומנטי כול כך. ועוד יותר בלילות חורף ערפיליים, כמו שקרה לנו הפעם, או אז הופך המקום לעוד יותר רומנטי ומסתורי, כמעט הזוי.
עוד פינת חמד קטנה בעיר היא הסטודיו של הפסל הרוסי-היהודי אוסיפ זאדקין (Zadkine) שנתרם אחרי מותו של האמן, על ידי אשתו הציירת, לעיריית פריז וזו הפכה אותו למוזיאון. זאדקין, שנולד ברוסיה בשם יוסל ארונוביץ זאדקין, היגר לפריז ב-1910 ומת בה ב-1967. הוא ידוע כאמן בולט מאסכולת פריס, היה פעיל בתנועת הקוביזם ומאוחר יותר פיתח סגנון מיוחד משלו, שהושפע מהאמנות האפריקנית. אחת מיצירותיו המפורסמות היא אנדרטת זיכרון בשם "העיר ההרוסה", שהקים בעיר רוטרדם שבהולנד, לציון הרס מרכז העיר על ידי מפציצי חיל האוויר הגרמני. הסטודיו ב- Rue d'Assas, 100bis, שימש אותו כ-40 שנה, עם הפסקה של שנים אחדות של "גלות" בניו יורק בזמן מלחמת העולם השנייה. בחדריו הקטנים של הסטודיו ניצבים כיום כמה עשרות מפסליו היפים של זאדקין, שכמה מהם אף הוצגו בישראל. החלק היותר מלבב של המקום בעיני, הוא הגן הקטן המקיף את המבנה, שמין שלווה המדברת אלי שורה עליו ובין השיחים והעצים הנמצאים עתה בשלכת, מסתתרים עוד כמה פסלים ותבליטים של האמן. אין כאן דרמה גדולה, רק המון נשמה ויופי.
שונה לגמרי הוא "ארמון טוקיו", מבנה גדול ברובע ה-16, ב-Ave. Du President Wilson, 13, מרשים מבחוץ ומחוספס מבפנים, משנות השלושים של המאה ה-20, שנבנה לרגל תערוכה בינלאומית גדולה שנערכה אז בפריס. את השם "ארמון טוקיו" (Palais de Tokyo), קיבל מאוחר יותר משם רציף טוקיו הסמוך אליו. אחרי ששימש מטרות שונות במשך השנים, הפך המבנה בשנת 2002 למוזיאון לאמנות עכשווית של העיר פריס, ולמה אנחנו אוהבים אותו? זה משום שהתערוכות שלו בדרך כלל מעניינות במיוחד, לוחמניות ואפילו בועטות. בביקורנו הפעם, בילינו שעות בתערוכת מחווה ענקית לאמן האמריקני יוצא הדופן ג'ון ג'יורנו (John Giorno), שהיה דמות משפיעה בסצנת האמנות החתרנית באמריקה של שנות הששים של המאה ה-20 ובין היתר פעל להנגיש את השירה להמונים על ידי שרות חינם בטלפון - .Dial A Poem - בו ניתן היה להקשיב חינם לפואמות, לשירים או לנאומים פוליטיים.
אותנו, וצופים רבים אחרים שביקרו באותה עת במוזיאון, ריתקה מאוד גם העבודה המיוחדת EXIT, שהוצגה לרגל וועידת האומות המאוחדות בנושא השינויים האקלימיים והראתה בעזרת קרטוגרפיה דינמית להפליא את הסיבות להגירה העצומה בת זמננו, המתרחשת יום יום ורגע רגע בעקבות שינויים אקלימיים, כלכליים ופוליטיים. הביצוע נפלא ומרתק והנושא - מפחיד!
צדפות, קינוחים ונר שמיני של חנוכה
מזג האוויר הקר מזמין ארוחות צרפתיות כבדות במסעדות הביסטרו המקומיות. אם בערב הראשון שלנו בעיר אכלנו צדפות שמנות במסעדת Leon Chez הוותיקה בכיכר הרפובליק, הרי את הערבים הבאים בילינו כול ערב בביסטרו אחר ואין טעם לכתוב מה אכלנו, רק אמליץ על אחד מהם, Bistro de l'oulette ב- Rue des Tournelles, 38, ברובע המארה. בביסטרו הקטנטן הזה, עם פטרון לבבי ומלצר יעיל אחד ובלי פלצנות והצגות מיותרות, אכלנו אוכל טעים להפליא מהמתאבנים, המרק, המנה העיקרית והסלט ועד לכדור האלוהי של שוקולד עם דובדבנים וכול אלה במחיר הסביר מאוד של 75 אירו (300 ש' בערך). הנאה צרופה! וזה, כאמור, מקום אחד מרבים.
בימים אלה שלפני החגים, חלונות הראווה בכל העיר נוצצים מבגדים חגיגיים המוצגים בהם - ממש תאווה לעיניים. בכול חלון בגדים כסופים, זהובים, מבריקים, מפתים. בפתחי הבתים עצי אשוח לחג המולד, בובות סנטה קלאוס והמון פרחים. ובלילה, ברחוב בומרשה, ברובע המארה, לשבכת מרפסת הקומה השלישית של מבנה מגורים אנונימי, צמודה חנוכייה גדולה מאירה עם שמונה נורות חשמל, להזכיר לנו שהיום נר אחרון של חנוכה. איזה סיום נהדר לביקור שלנו.
