21.09.2017
 
נום, אלסקה: עיירה קטנה, סיפורים גדולים

 

נום, אלסקה: עיירה קטנה עם סיפורים גדולים

 

מאת אתי ישיב

צילם: אוריאל ישיב

 

נום, רק שלוש אותיות בשם (טוב, בלועזית יש לה ארבע - Nome) והן אולי מבטאות הכי טוב את מה שיש ב"עיר" הזאת , שבמקרה הטוב הייתה פעם עיירה והיום היא רק שלד של מקום, עם פחות מאלפיים תושבים וחמישה וחצי רחובות חצי נטושים.

אף פעם לא שמענו על נום ולעולם כנראה לא היינו מגיעים אליה, אלמלא החלטנו להפליג לקמצ'טקה והאנייה "שלנו" התחילה את מסעה דווקא מהנמל של הישוב העלום הזה, המשרת אניות מטען וקרוזים. חיפשנו במפות וחיפשנו - ויש! במערב אלסקה, בין ים ברינג וים צ'וקצ'י, בקצה החוף הדרומי של חצי האי סיוורד (Seward Peninsula), מרחק של שעה ורבע טיסה מאנקורג'. נום כול כך קטנה, שאפילו אוטובוסים אין בה וכדי להגיע מנמל התעופה "העירה", "החרימו" לטובתנו את שני האוטובוסים הצהובים (קטנים, ישנים ומקרטעים) של הסעות התלמידים. אלה המסכנים, נאלצו כנראה באותו יום, להגיע לבתי הספר ברגל...

ברוכים הבאים לנום, בדגם ענק של קערת מחפשי זהב

 

האוטובוסים "פרקו" אותנו בכיכר העיר, שדה בור מלא עשבים, ליד הכנסייה המקומית, שבבוקר בואנו ועד אחר הצהריים, שינתה את יעודה ובמקום בית תפילה, שימשה לכבודנו מסעדה, מחסן, "שירותים" ומקום מקלט מהקור העז. נראה שכול העיר התגייסה לכבודנו ומה הפלא, תיירים הרי מגיעים לכאן רק כמה פעמים בשנה (ורק בקיץ), וזוהי הזדמנות מצוינת לראות קצת אנשים אחרים, למכור כמה עבודות יד וכמה בקבוקי שתיה וגם לערוך לכבוד האורחים מופע ריקודי עם אסקימואים מתחת לכיפת השמים.

ולמה אני טורחת בכלל לספר לכם על נום? כי המקום אולי קטנטן, אבל יש לו המון סיפורים מרתקים.

למשל, איך קיבלה העיירה את השם נום? שם קצר ושלוש גרסאות. לפי הראשונה, מייסד העיר, נורווגי בשם יפת לינדברג, קרא לה כך על שם עמק במחוז ילדותו בנורווגיה. לפי השנייה, זהו שיבוש המילה Naami בשפתו של שבט אסקימואי מקומי, שפירושה "איפה". ואילו השלישית, היפה והמשעשעת ביותר בעיני, מספרת על קרטוגרף בריטי, שבדק מפה ימית וליד לשון יבשה ללא שם מצא הערה מעורפלת של קצין בריטי שכיוון שלא מצא את שם המקום, רשם על גב המפה "No Name". הקרטוגרף השתמש בהערה במפה שלו ומשם התגלגל השם ל"נום".

 

גרי קופר, ג'ון וויין ומרלן דיטריך בנום

או, איך פתאום קמה לה ב-1901 עיר באמצע הלא כלום הכי רחוק של אלסקה? הסיפור מתחיל ב-1896, כשמחפשי זהב גילו באלסקה אחד ממצבורי הזהב העשירים ביותר בעולם. כשהגיעו על כך השמועות לאמריקה, היתה זו בעיצומו של משבר כלכלי גדול וממש יצאה מדעתה, כשהעיתונים מצידם מנפחים את הסיפור ומתארים עפרות זהב אין סופיות שצריך רק להגיע אליהן ולאסוף בשקים. מאה אלף איש עם קערות לחיפוש זהב יצאו לדרך תלאות נוראה, בים וברגל, וכשהגיעו גילו שזיכיונות הכרייה ניתנו כבר למספר קטן של מקומיים, כשלבאים לא נותר דבר. בקיץ 1899 פשטה שוב שמועה והפעם על זהב שנמצא על חוף מיצר ברינג, ליד מפרצון אנויל (Anvil), בקצה השני של אלסקה. מחפשי הזהב הנואשים נטלו שוב את הקערות, חצו כ-1,200 ק"מ לאורכה של אלסקה והגיעו אל המקום שעד אז ישבו בו ילידים אינופיאטים (Inupiat). אליהם הצטרפו עוד אלפי מחפשים שהגיעו בספינות קיטור מסיאטל ומסן פרנסיסקו. כולם הקימו עיר אוהלים גדולה ויצאו לחפש זהב בחולות, כשהחלומות שוב מתנפצים אל חומת הזיכיונות. בתי עץ החליפו את האוהלים ובימי השיא שלה הייתה נום לזמן מה הגדולה בערי אלסקה, עם כ-28,000 תושבים, אבל רובם זנחו אותה כמובן, כשאיבדו את החלומות.

הערה. אני לא מתחייבת על מספרי התושבים בנום אז והיום, שכן כול מקור שקראתי נקב במספר תושבים אחר.

על ההרפתקאות והמניפולציות לקבלת הזיכיונות לחיפוש זהב, כתב האמריקני רקס ביץ' (Rex Beach) רב מכר בשם "The Spoilers", שעובד לתיאטרון והוסרט חמש פעמים, כאשר בגרסה השלישית שנקראה כשם הספר, כיכב ב-1930 גארי קופר, ובגרסה הרביעית מ-1942 כיכבו ג'ון וויין ומרלן דיטריך. ב-1955 התרחשה עלילת סרט נוסף, North to Alaska, בנום בזמן הבהלה לזהב. הפעם כיכבו בו ג'ון ויין וסטיוארט גריינג'ר. אפילו הסוכנים מאלדר וסקאלי הגיעו עם ה-X-Files שלהם לנום, בפרק השמיני בעונה הראשונה של הסדרה המיתולוגית, כדי לחקור התפרצות של איזה וירוס קטלני.

 

 

רוצח סדרתי או אלכוהול

סרט אחר שהחזיר את נום לכותרות ב-2009, היה "The Fourth Kind", שעסק בחטיפת בני אדם על ידי שדים ורוחות והיה מבוסס, כביכול, על אירועים אמיתיים שהתרחשו בעיר. הסיפור האמתי על החטיפות החל ב-1960 ונמשך עד 2004, שנים בהן נעלמו 24 איש באופן מסתורי. רוב הנעלמים היו ילידים שהגיעו העירה מכפרים סמוכים ותושבי נום היו משוכנעים שמסתובב ביניהם רוצח סדרתי. ה-FBI שבדק את העניין, טען כי הבעיה אינה ברוצח סדרתי, אלא בצריכת אלכוהול מופרזת באקלים חורפי קשה... הוויכוח, שנמשך עד היום בנום, הזכיר לי את הוויכוח הנצחי בארץ, שלעולם לא נגמר, על חטיפת ילדי העולים מתימן.

כנסיה רב תכליתית, המשמשת גם כטרמינל לנוסעי קרוזים

ויש גם סיפור שהסתיים במסורת: ב-1925 פרצה בנום מגפת דיפטריה קטלנית. הסרום הדרוש להצלת החיים נמצא רק באנקורג', מרחק של כ-1,800 ק"מ. הרבע הראשון של הדרך נעשה ברכבת מאנקורג' עד נננה (Nenana) ומשם, עוד 1,350 ק"מ, במזחלות כלבים, חמישה ימים בקור מקפיא של מינוס 40 מעלות, עד שהגיעו לנום עם התרופה מצילת החיים. ב-1973 הוחלט לשחזר את המסע מאנקורג' לנום וכול שנה, בחודש מרץ, יוצאים הכלבים לאידיטארוד (Iditarod Trail Sled Dog Race), מרוץ מזחלות הכלבים הגדול, שאך מעטים מצליחים לסיים אותו. המאמנים וכלבי ההאסקי האלסקי שלהם מתחרים בתנאים איומים של קור וסופות שלגים, חוצים את שרשרת הרי אלסקה, ממשיכים דרך יערות מרכז אלסקה, עוברים נהרות, אגמים ואת מי ים ברינג הקפואים ואחרי כ-1,800 ק"מ מגיעים לנום. יש המגיעים אחרי 9-10 ימים ויש, אחרי 4-3 שבועות ויותר. העיר מתעוררת אז לחיים לימים אחדים, כשהיא מוצפת מבקרים מכול העולם.

 

זהב בחול

מצוידים בכול הסיפורים האלה, הגענו אל כיכר העיר. קיבלה את פנינו שם ברכת "ברוכים הבאים לנום", הכתובה בתוך קערת חיפוש זהב, אבל ענקית. סבא ונכדו, תושבי המקום, הדגימו לנו עם קערות נורמליות את תהליך שטיפת החול, שבסופו "מצאו" כמובן גרגיר זהב נוצץ. כן. עד היום יש מי שמחפש זהב בחולות ולפעמים אפילו מוצא גרגיר. להתעשר מזה אי אפשר, אבל תמיד אפשר לחלום. בינתיים התארגנה קבוצת רקדנים מצאצאי הילידים האינופיאטים, למופע מסורתי של ריקוד ונגינה. המורשת האינופיאטית היא סיפור של הישרדות ושל תרבות עשירה שחיה באנשים עד היום ומתבטאת, בין היתר, במוזיקה קולית, תופים וכמה מהריקודים האסקימואים היפים באלסקה. הגברים תופפו בתופי יד הנראים כמו נפות קמח גדולות של פעם, והנשים, צעירות ומבוגרות, לבושות כולן שמלות כותנה פרחוניות מעל הבגדים החמים, רקדו כשרגליהן כמעט נטועות בקרקע ורק ידיהן נעות כמו בתפילה.

יצאנו לשוטט בעיירה. רוב הבתים ההיסטוריים של עיר הכורים נהרסו מאש או מסערות והמבנה האחד שנותר, שהיה בשעתו בר פופולארי שנקרא "Discovery Saloon", הינו עכשיו בית מגורים פרטי. ליד הרבה בתים נראים לצד טנדרים ומכוניות עבודה אחרות, גם אופנועי שלג - כלי תחבורה מועדף כאן. מצאנו את הספרייה הציבורית (Kegoayah Library) המצוינת ואת מרכז המבקרים שהיינו בו המבקרים היחידים וקיבלנו למזכרת כפתור לבן עם הכיתוב "I Love Nome". המוזיאון המקומי שחשבנו לבקר בו, היה נעול (ב- 15 לספטמבר) לרגל החורף המתקרב. זכינו גם לראות להקת כלבי האסקי אלסקים, המתאמנים כול השנה לקראת מרוץ המזחלות הגדול. המאמן מתייחס אליהם כאילו הם ילדיו, מאכיל אותם, מנקה ובעת הצורך מחמם ומלביש. הכלבים, הדומים קצת לזאבים, נראו לי בשעת מנוחה דווקא שקטים ככבשים, אבל בשעת פעולה, כך סיפר המאמן, הם נלחמים כאריות.

רחובות נום היו ריקים כמעט מאדם. רק כמה תושבים ילידים הסתובבו חסרי מעש על שפת הים, רובם שיכורים ממשקאות חריפים. עד היום השכרות היא התוצאה הקשה של הכיבוש הלבן ואובדן הזהות וכושר ההישרדות המפורסם שלהם. קשה לראות את אנשי הטבע האלה בעליבותם. לשמחתנו באה לקראתנו אישה "לבנה" אחת , שטיילה עם כלב (מחמד לא מירוץ) והיא אמריקאית שחיה כאן כבר יותר מעשרים שנה ועדיין ממש מאוהבת במקום. "ומה הפלא", היא מספרת. "נום היא גן עדן לאוהבי טבע, עם כ-200 סוגי ציפורים מהגרות העוברות אותה באביב, עם העגורים והברבורים העוזבים אותה בסתיו ועם מרחבי הטונדרה היפה מסביב לה, שבחודשי יוני-יולי פורחת עם פרחי בר יפהפיים ובספטמבר-אוקטובר מתמלאת בצבעי הסתיו המדהימים וכולם בנום עולים אז על אופנועי השלג שלהם ויוצאים אל המרחבים".

האוטובוסים הצהובים של הסעות התלמידים כבר חיכו לנו, להסיע אותנו אל הנמל ואל האנייה שתשיט אותנו לקמצ'טקה. ונום? נשארה לנו כמזכרת רחוקה, נורא בודדה וקצת עצובה.

 

 

נום: בניין העיריה