מאלסקה לקמצ'טקה: 15 יום לאורך חופי "סוף העולם"
(כתבה שניה ואחרונה)
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
כבר חמישה ימים אנחנו מבלים באניית הקרוזים הקטנה "לה סוליאל", במסע תגליות בן שבועיים במזרח הרחוק של רוסיה הגדולה, בדרכנו מאלסקה לקמצ'טקה. עברנו בדרך את המחוז האוטונומי הרוסי צ'וקוטקה, ירדנו פעמיים ביום בסירות זודיאק אל פינות חמד בחופים משגעים, שוטטנו בים בחברת יצורים מוזרים, למדנו המון מצוות מדריכים מדהים וסוף סוף מגיעים היום למחוז חפצנו.
קמצ'טקה. חצי אי שכולו טבע אין סופי, תלוי בזנבו, כמו דג סלמון, על הקצה הצפוני-מזרחי של סיביר. אורכו 1,250 ק"מ, רוחבו המקסימלי 450 ק"מ ושטחו 472,300 קמ"ר של הרי געש לוהטים, גייזרים, יערות וביצות טונדרה. האיים הקוריליים (Kuril Islands) הנראים במפה כמו אבני חציה במים רדודים, יורדים ממנו דרומה לכיוון יפן ואיל ממזרחו ועד אלסקה, נמתחת שרשרת האיים האלואטיים (Aleutian Islands ) הוולקניים, שבשניים מהם עוד נבקר. קמצ'טקה נמצאת בין אותם קווי רוחב כמו אנגליה, אבל רוחות הקוטב הקרות מסיביר, יחד עם זרם ים קר (Oyashio), מכסים אותה בשלג מאוקטובר עד סוף חודש מאי, כשבצפונה האקלים ארקטי ובדרומה - סאב ארקטי.
7,200 ק"מ ותשע שעות הפרש בזמן ממוסקבה, בין האוקיינוס השקט במזרח וים אוחוטסק (Okhotsk) במערב, יחד עם שני איי קומנדר שבשרשרת האלואיטית והאי קרגינסקי, קמצ'טקה היא מחוז (Krai) פדרלי וכלכלי של המזרח הרחוק הרוסי. בכול השטח הזה חיים היום כ-320,000 תושבים, יותר ממחציתם בבירת האי, העיר פטרופבלובסק- קמצ'טסקי. שני כבישים טובים ושירות אוטובוסים סביר עוברים בחצי האי ומלבדם נעשית התעבורה במסוקים קטנים, במשאיות צבאיות וברכבי שטח.
כנסית העץ בניקולייסקי באי קומנדר
אנחנו שטים דרומה, כשכול יום מביא אתו חופים ומראות חדשים. ככל שאנחנו מדרימים, הצמחייה בטונדרה הולכת ונעשית גבוהה טיפה יותר. אם בצפון צ'וקוטקה היא הייתה בגובה הנעל, הרי עכשיו מגיעים העשבים והשיחים הפרחוניים לגובה הקרסול ועד שנגיע לסוף הדרך, בדרום קמצ'טקה, נפגוש כבר יערות עצי ליבנה (Birch), ואלמון (Alder) ואורן וערבה (Willow). המפרצונים יפהפיים וההרים נראים כמו מרופדים קטיפה ירוקה - כתומה והם יפים במיוחד כשהשמש נחה עליהם וצבעיהם אז זוהרים והם נשקפים במי הים שלפניהם. מי הנחלים והנהרות זכים כול כך ודגי סלמון כסופים ואדומים מעלים אדוות. זהו סוף עונת הסלמונים ועוד ימים אחדים הם ייעלמו עד האביב הבא. כול חוף וההפתעות שלו. באחד, אגמי מים קטנים במעלה ההרים. בשני, אמא דובה וגור דובון מטיילים על קו החוף, מחכים לדגי סלמון שאולי עוד יגיעו, מתייאשים, פונים אל ההרים ונעלמים. בשלישי, מפלי מים דקים נשפכים מגובה רב אל הים. בחוף האי בוגוסלוב (Bogoslov Island), הרים דרמתיים עם סלעי ענק היורדים ממש עד החוף, בהם מערות ו"שערים" שהסירות יכולות לעבור בהם, ולפניהם, בים, סלעים הנראים כמו קונוסים של גלידה עם הבסיס למעלה או למטה, צבועים בלשלשת ציפורים המעידה על הדיירים המקומיים - מאות אלפי ציפורים מקננות שהעניקו לאי את הכינוי "אי ציפורים". מה לא ראינו שם! כמה סוגי שחפים, ביניהם ה"קיטי ווק" (Kitty Wake) ארוכי הכנפיים והקשקשנים, שלצרחותיהם האדירות אין סוף, גופם לבן כשלג , קצות כנפיהם מעוטרים בשחור והם יפים כל כך; פאפינים (Puffins המכונים גם תוכי ים) גוצים משעשעים, שרגליהם כתומות, למקורם צורת מפרש אדום-צהוב והם מין ציפור שלומיאלית כזאת, שכול ציפורי הים האחרות מציקות לה ומנסות לחטוף מפיה את הדג שצדה; קורמורנים שחורים, אלגנטיים; ברווזי מוקיון (Harlequin Duck), קטנים ומרובי צבעים; וגם ציפורי חוף כמו הביצניות (Sand Piper) שגופן חום, לבן, אפור, רגליהן ומקוריהן שחורים וארוכים והן מקננות בגומות קטנות בחוף. איזה בלגאן של ציפורים היה שם. אלה נחות בנחת על הסלע, אלה מעופפות וחוזרות ואחרות רק חגות מעלינו במעגלים. במפרץ מרקלובסקאיה שבאי קרגינסקי (Karaginski), אנחנו נתקלים בצריפי ציידים נודדים, שניים מהם הרוסים ובשלישי, שעדיין בשימוש, מיטות עץ, תנור ומזלג אחד על אדן החלון, ממתינים לצייד שאולי יגיע ללינת לילה. במפרץ טיקירטה (Tikhirta Bay) מושבה ענקית של אריות ים קטני אוזניים וארוכי סנפירים מתגודדים על החוף ועל הסלע הגדול שלידו , משמיעים נהמות רמות.
מגלים את קמצ'טקה
אנחנו ב"לה סוליאל", "מגלים" עכשיו את קמצ'טקה, אבל הרוסים הקדימו אותנו באיזה 300 שנה וחדרו אליה מהצפון כשהם נתקלים בארץ שממה אכזרית, הרי געש, ביצות טונדרה מתעתעות ושבטי הקוריאק (Koryak) והאיטלמן (Itelmens) הילידים, הלוחמנים. רק באמצע המאה ה-18, בעזרת גדודי קוזאקים, אחרי מרידות, משלחות עונשין ומגפות שחיסלו את רוב הילידים, הצליחו הרוסים סוף סוף להשתלט על חצי האי, כששרידי הילידים מאמצים את השפה והמנהגים הרוסיים. נישואים מעורבים נעשו שכיחים מאוד וכול ילידי קמצ'טקה, רוסים טהורים או חלק רוסים, כונו קמצ'אדאל" (במקור, השם הרוסי לאיטלמנים).
הקוריאקים והאיטלמנים הם אבותיהם הקדומים של האינדיאנים האמריקנים, שהיגרו לפני כ-18,000 לאלסקה בגשר היבשה ברינג'ה, שנעלם בינתיים (לפי כמה תיאוריות), או שמעולם לא היה קיים (לפי תיאוריות אחרות) והתיישבו בצפון אמריקה. הרוסים, שבמאה ה-18 שלטו כבר בקמצ'טקה, היו מעוניינים בהתפשטות קולוניאלית נוספת וחיפשו את הדרך לאלסקה וכן מעבר ימי צפון מזרחי שיקצר את הדרך למזרח הרחוק ובעיקר לסין. כמה וכמה יורדי ים וגיאוגרפים רוסים השתתפו בחיפושים ובמיפוי השטחים, אבל שני הגיבורים הגדולים של האזור הם דווקא יורד ים דני וחוקר טבע גרמני, שעבדו בשרות הצי הרוסי. ב-1725 יצא ויטוס יוהנסן ברינג הדני בשליחות הצאר פטר הגדול, למסע ראשון, מפרך, דרך היבשה, שארך שלוש שנים, לקמצ'טקה, במזחלות כלבים, ברכיבה על סוסים וברגל. בקמצ'טקה הוא בנה את הספינה "גבריאלה" ויצא עמה לעבר צפון מזרח ואח"כ צפונה, עבר את המצר המפריד בין אסיה לאמריקה ולמרות שלא ראה את היבשה, הוכיח כי השתיים אינן מחוברות. ב-1733 התחיל ברינג את מסעו השני, המכונה "המשלחת הצפונית הגדולה" (Great Northern Expedition), הפעם בשליחות הצארינה אנה. עם תקציב אדיר ו-3,000 איש שעסקו בתכנון ובבצוע המסע, בנה ברינג שתי ספינות, "סנט פטר" ו"סנט פול," כשהמטה של המבצע נמצא בעיר החדשה שקרא לה פטרופבלובסק-קמצ'טסקי, על שם שתי הספינות שבנה. ב-1741 יצא המסע לדרך ממפרץ אוואשה (Avacha Bay), כשברינג מפקד על ה"סנט פטר" וצ'יריקוב הרוסי על ה"סנט פול", בכוונה להגיע לחוף הדרום מערבי של אלסקה. כאן הצטרף לברינג חוקר הטבע הגרמני ג'ורג' וילהלם שטלר (Steller), הגיבור השני של המסע, שבמהלכו גילה ותיעד זנים רבים של בעלי חי וצמחים, הנקראים עד היום על שמו. שתי הספינות יצאו יחד לדרך, אבל אחרי 6 ימים, בערפל כבד, איבדו האחת את השנייה ושוב לא נפגשו. ה"סנט פול" הגיעה לאלסקה אחרי חודש. צוותי חיפוש שיצאו ממנה אל החוף נעלמו ולא שבו, והספינה חזרה לפטרופבלובסק. "סנט פטר" בפיקודו של ברינג הגיעה לאלסקה ובלי לרדת לחוף פנתה לחזור לקמצ'טקה. סערה קשה חסמה את דרכה והספינה עלתה על שרטון סמוך לאי שלא ידעו לזהות. רעב ומחלת הצפדינה עשו שמות במפקד ובמלחים וברינג , שלא החזיק מעמד, מת ונקבר באי הלא מזוהה. הניצולים בנו ספינה קטנה מחלקי ה"סנט פטר" והצליחו לחזור לקמצ'טקה ב-1743. כך היה זה ספן דני שפתח לרוסים את הדרך לצפון אמריקה ואחרי שנים ארוכות הונצח שמו במיצרי ברינג, בים ברינג שבאוקיינוס השקט, באי ברינג, הגדול בשני איי קומנדר (גם שם זה לכבודו) האלאוטיים, באוניברסיטה הממלכתית של קמצ'טקה, בגשר היבשה ברינג'ה ובקרחון ברינג באלסקה. ניצולי ה"סנט פטר" סיפרו בשובם לקמצ'טקה על הלוטרות (Sea Otter), יונקים ימיים בעלי פרוות נפלאות שמצאו באלסקה ובאיים האלאוטיים ופתחו בכך את המרוץ הגדול של סחר בפרוות היקרות, שנמשך עד כמעט חיסולן של הלוטרות.
איי קומנדר ופרות הים
בוקר חדש והוא צבוע בחמישים גוונים של אפור. הים, השמים, העננים וכול מה שרואים באופק. אנחנו מתרחקים 175 ק"מ מזרחה מחופי קמצ'טקה ופנינו אל קבוצת איי קומנדר, האיים המערביים ביותר בשרשרת האיים האלאוטים האגדים המגיעים עד אלסקה. האי ברינג הוא הגדול בקבוצה, השני הוא האי מדני ( Mednyi ) ולידם עוד 15 איונים וסלעים קטנים. האיים ערומים מעצים ודלילים בתושבים, אבל הם גן עדן ליונקים ימיים כמו לוטרות, כלבי ים רגילים ופרוותיים וגם אריות ים. כ- 20 סוגים של לוויתנים פוקדים את האזור במסעות ההגירה השנתיים שלהם, השועל הארקטי הוא בן בית באי, כמו גם שחפים, קיטי ווק אדומות רגליים, בזים ואווזים קיסריים. הישוב ניקולסקוי (Nikolskoye), היחיד באי ברינג, היה בזמנו מושבה של ציידי כלבי ים וסוחרי פרוות. היום חיים בישוב בן ה-190 שנה כ- 600 תושבים, שני שלישים מהם רוסים ושליש אחד אלאוטים. הם עוסקים בדיג ובאיסוף פטריות ועושים מאמצים לשיקום המורשת המקומית - גילוף באבן ובשן, ייצור בגדים, סירות קאנו ואריגה מעשבים. בבית הספר התיכון המקומי לומדים התלמידים לדבר גם בשפה האלוטית.
פינת חמד בפטרופבלובסק
מקו החוף הישוב נראה חצי נטוש, סירות חלודות, בתים מוזנחים, גרוטאות ברזל בחצרות. אולי זה היום האפור שצובע הכול בעצוב, כי ברחובות נראים גם לא מעט מכוניות, אופניים ואופנועים, אז המצב לא יכול להיות נוראי. מה גם שיש גם כמה בניינים, בעיקר בנייני ציבור, חדשים ויפים, צבועים בצבעים בהירים מאירי עיניים. בחוף ניצב פסלו של ויטוס ברינג משקיף אל הים, לצדו הקבר בו נטמנו עצמותיו וסביבם רק עשבי בר. אנחנו עומדים לידם כמה דקות, חושבים שגם המקום הקר, הקטן הזה, הוא הרבה יותר מהשממה האכזרית אליה נחתו ברינג ומלחיו מה"סנט פטר". מטפסים במדרגות עץ עד המוזיאון המקומי ללימודי האזור, השוכן בבית עתיק מסוף המאה ה- 19, שאכלס בשעתו את האדמיניסטרציה המחוזית. המוזיאון הקטן, בן שתי הקומות, מפתיע ממש. לצד ממצאים מהטבע, כמו שלד של פרת ים, יצור ענק (משקל עד שני טון) ששטלר הגרמני גילה וזיהה במי האי ונכחד לחלוטין, יש בו רהיטים וכלי בית בני מאה שנים, פסלים, ציורים וגם ספרייה היסטורית. עובדת המוזיאון מדריכה אותנו באנגלית טובה וגם זו הפתעה נחמדה. ליד בית הספר, לא רחוק מפסלו של לנין, פגשנו מתחת למטריות (בינתיים התחיל לרדת גשם) חבורת ילדות חייכניות. גם הן מנסות עלינו את האנגלית שלהן. חמודות. באולם בית התרבות מתארגנת הופעה של בני המקום. "הפרימה דונה" הראשית והמוזיקאי המלווה אותה באקורדיון, מתקרבים שניהם לגיל 90, לבושים בבגדים מסורתיים ומפליאים בנגינה ובשירה. הרקדניות, תלמידות בית הספר ומורותיהן, צעירות הרבה יותר ונראות נהנות מאוד מההזדמנות להופיע. רכב משונה, הנראה כמו משאית שהפכה לאוטובוס, מוביל אותנו עד הכנסייה הקטנטונת, הציורית, עם צריחי בצל בראשה.
פגישה עם עיטם ועיטמה
חזרנו מאיי קומנדר מערבה לחופי קמצ'טקה ואנחנו משוטטים בסירות הזודיאק בנהר ז'ופנובה (Zhupanova). לא מכירים? לא נורא. גם אני לא שמעתי עליו עד היום ומצאתי נהר רחב ידיים, מוקף הרים, עצי ליבנה גבוהים, צמחייה ייחודית, ועולם חי מגוון ועשיר. שקט מקסים על הנהר ורק הסירות שלנו יוצרות בו שובלים לבנים, ארוכים, כמו הינומות כלה. כלבי ים בודדים מרימים ראשים במים, ציפורים, אוויר הרים טרי, נהדר, והפרס הגדול - עיטם שטלר ארקטי (Steller Arctic Eagle, או בשמו המדעי Haliaeetus Pelagicus ), עוף דורס ענק ומרהיב השוכן ליד מקווי מים באזורי החוף של צפון מזרח אסיה. משקלו מגיע ל-9 ק"ג ומוטת כנפיו ליותר משני מטרים. נוצותיו שחורות, רגליו וקצות כנפיו לבנים ומקורו האימתני וכפות רגליו צהובים. העיטם עמד על חלקת חול קטנה בשפת הנהר וחצי שעה צפינו בו, והוא בנו, בלי כמעט לזוז. פתאום פרש האדון את כנפיו הענקיות, עף אל חורשת עצי ליבנה קרובה (ואנחנו בסירה אחריו), התיישב לדקות אחדות על גדם עץ לצד זוגתו העיטמה, החליף אתה המהומי חיבה, פרש שוב כנפיים וחזר לעמוד ליד המים. מלך אמתי.
רוחות ההרים מטגנות לווייתנים
הזמן רץ וכבר עברו לנו השבועיים. סוף המסע והפרידה מ"לה סוליאל" המפנקת נראים באופק. אנחנו נפרדים גם מהחופים ואת הימים הבאים נבלה ביבשה.
קמצ'טקה מכונה ארץ של אש וקרח וייחודה הוא אמנם ב-300 הרי הגעש הצפופים שלה, מתוכם 29 פעילים עדיין. ההרים העטופים שלג, יוצרים שתי שרשראות לאורכו של חצי האי, כשאלה הפעילים מעלים עשן, פולטים קיטור ומפתיעים בהתפרצויות וולקניות. במרכזה נמצא עמק הגייזרים המפורסם קרונוטסקי (Kronotsky), שנהרס בחלקו ממפולות בוץ ביוני 2007. למרות ההרס הוא עדיין אחד הגדולים והיפים בעולם, עם כ-200 גייזרים פעילים המזניקים לגבהים מים וקיטור ועם בורות בוץ אפור, רותח ומבעבע. להוסיף שמחה, גם רעידות אדמה פוקדות את חצי האי. אגב, הרי הגעש הם חלק מהמסורת התרבותית של השבטים הילידים, אנימיסטים שהעלו את כוחות הטבע לדרגת אלוהות. הם האמינו כי רוחות ההרים מתחבאות בלועות הגעשיים ואסור להפריע את מנוחתן, בעיקר בלילות, אז הן יוצאות הימה, צדות לווייתנים ומטגנות אותם על ראשי ההרים. עד היום יש הנמנעים בקנאות מלהעפיל אל הפסגות מפחד הרוחות... מחצית מתושבי קמצ'טקה עוסקים בדיג סלמון ובתעשיות הנלוות לעיבוד דגים. אחרים הינם אנשי צבא ומינהל אזרחי. המצב הכלכלי קשה, אבל בני המקום קשורים אליו והרבה צעירים היוצאים ללימודים באוניברסיטאות רוסיה, חוזרים הביתה. צפיפות בני האדם בחצי האי נמוכה ביותר וזוהי כנראה הסיבה שקמצ'טקה נותרה, עדיין ובינתיים, שמורת טבע ענקית, שאפשר למצוא בה לצד הצמחייה המגוונת, עשרות מינים של בעלי חיים יבשתיים (לא רק דובים), עופות נודדים ועופות תושבים, דגים ויונקים ימיים ענקיים.
"לה סוליאל" נכנסה למפרץ אוואשה (Avasha Bay) היפהפה ומולנו נראית כבר העיר פטרופבלובסק-קמצ'טסקי, הבירה והמרכז האדמיניסטרטיבי, תעשייתי, מדעי ותרבותי של קראי ( מחוז) קמצ'טקה. העיר בנויה על מורדות גבעות גבוהות, טובלת בירוק וקו האופק שלה חסום בהרים עטויי שלג והרי געש. על החוף, מול המזח, מתפתלת טיילת מגוננת, והיום, יום ראשון בשבוע ורגע לפני שהחורף והשלגים מגיעים, ממלאות אותה משפחות המנצלות את הימים האחרונים של הסתיו לטיול בוקר לאורך החוף. למרות הקור (בשבילנו 3 מעלות צלזיוס זה קר מאוד), היום בהיר ושלישיית הרי הגעש קוזלסקי, אוואצ'נסקי וקוריאקסקי, הנחשבים כאן כהרים הפרטיים של העיר ומשמשים סימן ההיכר שלה, נראים מעליה בכול הדרם. יופי סתווי מיוחד מוסיפים לעיר העצים הנמצאים עתה בשלכת עם עלוותם הירוקה -צהובה - כתומה - אדומה. פטרופבלובסק היא אחת הערים הנידחות ביותר ברוסיה ובכול זאת נעימה - אולי בזכות התושבים הידידותיים וגם בזכות יופייה והאטרקציות שהיא מציעה בתוך העיר ובטבע מסביב לה. מרכז העיר נמצא בכיכר לנין, כשפסלו הגדול של לנין (הרי אי אפשר בלעדיו) משקיף לעבר מפרץ אוואשה ועל כול העוברים ושבים בטיילת. בשני צדי הרחוב הראשי, שמתפתל ונדמה כי אינו נגמר, עומדים מבנים סובייטיים כבדים, בנקים, בתי ספר, מוזיאונים ובתי מגורים. מאוד אוהבים כאן גנים ומונומנטים ויש בעיר כאלה בשפע. למי אין כאן איזו מצבת זיכרון? למלחמת העולם הראשונה, למלחמת קרים, למלחמת העולם השנייה, לוויטוס ברינג ולז'אן פרנסואה פרוס (Perouse) שספינה שהוביל במסע סביב העולם טבעה בדרך מפטרופבלובסק ליפן, וכנסיית עץ עתיקה לזכר הגיבור הרומנטי אלכסנדר נייבסקי וזו כמובן לא הרשימה המלאה. יש בה עוד כמה כנסיות, לכולן צריחי בצל האופייניים לכנסיות הפרבוסלאביות וגם מוזיאונים אחדים כמו המוזיאון ללימודי האזור, לאומנויות יפות, או לדגי הסלמון, אבל ב-28 בספטמבר היו כל אלה סגורים כבר לרגל החורף. אז במקום מוזיאונים, הציעו לנו לבקר בשוק הדגים, שהוא בן שלוש ארבע שנים בלבד והוא באמת ענק, נקי להפליא ומרשים. בדוכנים שלו מוכרים את דגי הסלמון הטריים וכול מה שמייצרים מהם, אבל רוב הדוכנים היו סגורים, כי גם דגי הסלמון מפסיקים להגיע לכאן בחורף. ובכול מקרה, הרי אי אפשר להביא הביתה דג למזכרת, אז קנינו רק שתי קופסאות קטנות של ביצי סלמון ועברנו למחלקות אחרות של השוק - בשרים וירקות ופירות ודברי מאפה, מבחר דל של מזכרות מקומיות, בגדים ונעלים ותיקים וכול עקרות הבית המקומיות שממלאות סלים - בשוק כמו בשוק.
"בורשט" רוסי לרגלי הרי געש
עיקר האטרקציות של העיר הן בטבע ואנחנו רצינו להגיע לעמק הגייזרים, שהדרך היחידה (והיקרה מאוד) להגיע אליו היא במסוקים קטנים. רצינו, אבל השמים לא שיתפו פעולה. בימים הבאים כיסה ערפל את העמק וכול טיסות המסוקים בוטלו. הבחירה הבאה הייתה נסיעה למרגלות הרי הגעש ה"מקומיים", נסיעה בת שעתיים במין משאית-אוטובוס-רכב שטח עם גלגלי ענק. בשעה הראשונה נסענו צפונה, על אחד משני הכבישים הטובים העוברים בחצי האי ואז פנינו מזרחה. כבר בפנייה הכביש נגמר ומצאנו את עצמנו מיטלטלים שעה נוספת בתוך ערוץ נהר ריק ממים, שהוא הסיבה לגלגלי הענק של המשאית. רגבי האדמה הוולקאנית בקרקעית הנהר שחורים משחור, גדות הנהר עשירות בצמחייה ירוקה ומולנו שרשרת הרים שראשיהם נחבאים בעננים ומורדותיהם מנוקדים בשלגי אשתקד. המשאית עצרה לרגלי ההרים במחנה הררי קטן ואנחנו, רועדים מקור ומצוידים במקלות הליכה, שוטטנו שעות אחדות על הרים ועל גבעות, עולים ויורדים, שותים את הנוף המהמם, מתפעלים מהצמחייה סחופת הרוחות ומוסיפים אבן לגלי אבנים, שבני קמצ'טקה עורמים כמסורת, מדי ביקור בהרים. ארוחת הצהריים הנהדרת שהגישו לנו בחדר האוכל הצנוע של המחנה ההררי הקטן עם מתאבנים מביצי סלמון, "בורשט" רוסי, אדום, מהביל, קדרת בשר וגם כוסיות וודקה ותה חם, היו כול מה שצריך ביום הקסום הזה. בדרך חזרה ירד כבר גשם וערוץ הנהר הפך מיד בוצי. למרות גלגלי הענק, המשאית החליקה והתנודדה מצד לצד בתוך הבוץ, כשאנחנו בתוכה והתמונות הנפלאות של ההרים מלוות אותנו כול הדרך.
וכך, טסנו כל הדרך מתל-אביב עד נום באלסקה, שטנו משם ב"לה סוליאל" 3,623 ק"מ עד פטרופבלובסק בקמצ'טקה, השתכרנו מהחופים ומחצי האי הפראי, טסנו למוסקבה וממנה חזרנו הביתה לתל-אביב . הקפנו את כדור הארץ ונחתנו חולמים. מסוף העולם.
מושבת אריות ים מתחממת על החוף