מאלסקה לקמצ'טקה: 15 יום לאורך חופי "סוף העולם"
(כתבה ראשונה)
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
חזרנו מסוף העולם. טוב, יש כמה סופי עולם. יש כאלה אמתיים כמו הקוטב הדרומי, או הצפוני, שהם באמת רחוקים כול כך ויש כאלה סמליים כמו למשל טימבוקטו, שלרבים רבים אין אפילו מושג קלוש אם היא בכלל קיימת, אבל היא מסמלת עבורם את סוף העולם. אנחנו חזרנו מקמצ'טקה והיא בשבילנו עוד סוף עולם, אמתי וסמלי כאחד.
הביקור שלנו בקמצ'טקה נחלם לפני 20 שנה, כשלרמת השרון הגיע מחו"ל פסטיבל נודד של ריקודי עמים. בין הקבוצות התוססות והצבעוניות, בלטה בייחודה להקה מקמצ'טקה, שבנותיה המהממות ביופיין הופיעו בריקוד כבד, אטי, כשהן עטויות עורות דובים, רגליהן כמעט נטועות במקום ועיקר תנועותיהן בידיים ובהבעות הפנים . וואו, אמרנו. חייבים לנסוע לקמצ'טקה. ואם החלום ארך 20 שנה (באמת לא מבינה למה) ואם בסופו של דבר הגענו לשם בשיט תגליות באניית הקרוזים הקטנה "לה סוליאל" (Le Soleal) בחברת 150 נוסעים אחרים, גם כשחזרנו ממנה היא נשארה חלום וגם מין סוף עולם.
האוניה שלנו - Le Soleal
עכשיו תארו לעצמכם: לפנות ערב. אנחנו משוטטים מעדנות בסירת זודיאק במפרץ דזנבה (Dezneva), רוסיה, עטופים בשכבות בגדים חמים ובמעילי פארקה אדומים שקיבלנו כולנו באנייה - סימן ההיכר שלנו (לא שיש כאן עוד מישהו מלבדנו). אין לנו אישור מהשלטונות לרדת אל החוף הזה , אבל המפקח הרוסי, המלווה אותנו מרגע שנכנסנו לטריטוריה רוסית, יצא מגדרו ואישר לנו לשוטט סמוך אליו בסירות. ואיזו חגיגה מתרחשת פה! הים סביבנו מלא במאות(!) ניבתנים (Walrus) ארוכי חטים, המקיפים את הסירה, שוחים, קופצים, צוללים, מתנגשים זה בזה, מתיזים תרסיסי מים לגבהים - כמו ילדים. קשה להאמין איך היצור הענק והמסורבל הזה משתובב ככה. כשפניהם מתרוממות מולנו הם נראים כול כך מאיימים ומכוערים, עד שהם פשוט מקסימים! הניבתנים חיים רק באזורים הארקטי והסאב ארקטי ואת המבוגרים בהם קל לזהות עם שני החטים הארוכים (כמטר), זקן הלחיים והסירבול (משקלם יכול להגיע ליותר מ-2 טון), כשבין יונקי הים רק פילי הים גדולים מהם. הם חיים לרוב במים רדודים ומבלים את רוב זמנם על מצע קרח בחיפוש אחר רכיכות וצדפות למאכל. למרות צורתם, הניבתנים הם יצורים בהחלט ידידותיים (הם נרתעים רק מבני אנוש שלפעמים עדיין צדים אותם, ולכן, כדי שלא ינוסו לנו, אנחנו שומרים על שקט מוחלט ושטים לאט לאט). כדי לשחרר את האגרסיות שבכול זאת יש להם, הזכרים נלחמים זה בזה לעתים קרובות, כשהמנצח זוכה להזדווג עם כול הנקבות בסביבה...בינתיים אנחנו מהופנטים מה"תרגילים" שהם מבצעים לפני שהם מתעייפים, מושכים את עצמם מהמים בעזרת החטים וצונחים בחוף, בערמות, אחד על השני, למנוחה, לפני שיחזרו שוב למים. הניבתנים חיים רוב הזמן סמוך למיצרי ברינג, אבל עכשיו כבר סוף חודש ספטמבר ולקראת החורף הקרוב הם נודדים לדרומו של ים ברינג, סמוך לקמצ'טקה וכך זכינו בפגישה המרגשת איתם. אבל האמת, הקדמתי קצת את המאוחר, שכן אל הניבתנים במפרץ דזנבה הגענו רק אחרי ארבעה ימים של הפלגה.
מחוז חפצנו היא כאמור קמצ'טקה והגענו אליה במסע תגליות בן שבועיים, באנייה הקטנה והאלגנטית "לה סוליאל" (Le Soleal). המסע התחיל בעיר האמריקנית נום, היושבת בקצה חצי האי סיוורד (Seward) במערב באלסקה ומשקיפה על ים ברינג. "לה סוליאל" נשאה אתה "צי" של סירות זודיאק, איתן ירדנו פעמיים ביום אל פינות חמד בחופים משגעים, או שוטטנו בים בחברת יצורי ים מוזרים (כמו הניבתנים ההם) והעיקר - צוות מדריכים מדהים, שכול אחד מחבריו הינו אנציקלופדיה מהלכת של האזור, בעלי החיים ביבשה והיונקים בים, הדגים והציפורים, החרקים, הצמחייה, בני האדם והתרבויות וכול אחד מהם מחבר אותנו עוד יותר אל המקום עם שפע הידע שהוא מעביר לנו.
איך, בחצי הלילה הראשון על "לה סוליאל", איבדנו יום מהחיים
בשמונה בערב הרימה "לה סוליאל" עוגן והפליגה מערבה מנום, אלסקה, לעבר המיצרים וים ברינג, שיביאו אותנו אל החופים הצפון מזרחיים של רוסיה. באמצע הלילה הגענו אל "קו התאריך הבינלאומי" . כאן צריך להתרכז רגע. קו התאריך הבינלאומי (משהו שרירותי לגמרי), הוא קו דמיוני הנמתח מקוטב אל קוטב (עם כמה עקיפות קטנות בדרך), סמוך לקו האורך 180 מעלות, כשמולו, בצד השני של כדור הארץ, בגריניץ', נמצא קו האורך 0 מעלות. התאריך בשני צדי "קו התאריך" שונה. בצד המערבי של הקו השעה היא 12 שעות לפני גריניץ' ואילו בצדו המזרחי - 12 שעות אחרי וכך נוצר ההפרש של 24 שעות בין הצד המערבי והמזרחי של הקו וכשעוברים אותו מפסידים או מרוויחים יום. אנחנו הפסדנו. והופ - הלך לנו לעולמים יום אחד מהחיים. במציאות, הלכנו לישון ב-15 בספטמבר בלילה והתעוררנו בבוקר לתאריך ה-17 בספטמבר במקום ה-16 בו. כשהגענו בצהרי אותו יום אל העיר פרובידניה, תחנתנו הראשונה ברוסיה, הרגשנו כאילו לא רק איבדנו יום מחיינו, אלא כאילו חזרנו במכונת זמן לעידנים קדומים, רחוקים.
בארץ הצ'וקצ'ים
בדרך מאלסקה לקמצ'טקה עוברים קודם את צ'וקוטקה, מחוז אוטונומי בצפון מזרח סיביר, הנפגש בדרומו עם זנבו של חצי האי קמצ'טקה. החורף בצ'וקוטקה, עם שיאי קור של מינוס 40 מעלות, נמשך 10 חודשים בשנה ובחודשיים של הקיץ ממש חם כאן עם פלוס 10 מעלות... אנחנו עוצרים בעיר פרובידניה, השוכנת בפיורד מוגן, למרגלות הרים, במקום הצר ביותר של מיצרי ברינג, קרוב מאוד לאמריקה. ככזאת, הייתה העיר בתקופת המלחמה הקרה מקום אסטרטגי חשוב ומלא פעילות. הסובייטים פיתחו בה את הנמל ובנו בה בסיס גדול של חיל האוויר, מחנות צבא ובתי מגורים רבים, אבל אז הגיעו סוף המלחמה הקרה וסופו של המשטר הסובייטי והפכו את פרובידניה התוססת לעיר רפאים כמעט, בלי פעילות, בלי תקציבים ובלי סיוע, כשרק כ- 2,000 תושבים חיים בה ומחכים שיקרה משהו, שאולי יעיר את העיר חזרה לחיים.
מהתושבים הקדומים של צ'וקוטקה, בני שבט הצ'וקצ'ים (המעדיפים לכנות את עצמם במלה לאוראווטלאן (Lauravetlan) שפירושה בשפתם "בני אדם", במקום המלה הרוסית צ'וקצ'ים, שהיא שיבוש של הביטוי "עשיר באיילים"), נותרו כיום רק 16,000 איש, המפוזרים בעולם כולו ורוב תושבי האזור הינם רוסים, או בני תערובת. הצ'וקצ'ים המקוריים היו שבט לוחמים המאמין ברוחות, שבמאה ה-18 עמד בעוז מול הפולשים הרוסים והצליח לשרוד, לקבל הכרה בזכויותיו על כל אדמותיו ואפילו לדחות את ניסיונות החדירה של הכנסייה הפרבוסלבית. אבל לא הצליחו לעצור את ה"קידמה" ובספר הישן "ארץ הצ'וקצ'ים" מאת טיכון סיומושקין (יצא לאור בעברית ב- 1945 בתרגומו של אברהם שלונסקי), תיאר המחבר את ההסתגלות ההדדית בין הצ'וקצ'ים והרוסים ואת הכבוד ההדדי והאמון המתפתחים ביניהם, עד שהעולם הקדום שינה פניו ואינו קיים עוד.
עיר בפסק זמן
כבר ממבט ראשון נראתה לנו פרובידניה כמקום מוזנח, עם אניות חלודות בחוף, בתים ומפעלים נטושים, שאריות מתכת - כאילו החיים נפסקו באמצע ואנחנו עומדים באמצע איזה ריק. בעצם עצרנו כאן רק עצירה טכנית, כדי לעבור בקורת דרכונים בכניסה לרוסיה. שוטר חייכן ממשטרת הגבולות הרוסית עמד בראש כבש המדרגות של האנייה, בדק את הדרכונים שלנו, השווה תמונות לפנים וסימן לנו לעבור. ירדנו מהאנייה. על המזח נטועים עגורנים ענקים, מושבתים, צבועים מחדש בצבעים עזים, שנראו לנו כמו חיות מוזרות מעולמות אחרים. אנחנו במערב מתייחסים להתפרקות המעצמה הסובייטית כמשהו לחגוג אותו. אבל בפרובידניה, האנשים נותרו ללא פרנסה והם שורדים רק בזכות תמיכה הומניטרית. אפילו האניות הגדולות שעוברות היום במעבר הצפוני-מזרחי, אינן עוצרות בנמל העיר ובאופן אירוני, התקווה היחידה שלה ושל מקומות אחרים הדומים לה, היא אולי חזרתה של מלחמה קרה.
מבט ראשון על פרובידניה, במזרח הרחוק הרוסי
טיילנו ברגל, כמה מאות מטרים, אל העיר, שיש בה הרבה מבנים סובייטים עזובים ורחוב ראשי אחד, שבאחד המבנים שלו נמצא מפעל פחם המספק כוח ומאור לעיר. הארובה שלו מפזרת בכול הסביבה עשן ואפר וצובעת את הבתים הסמוכים בשחור. חלק מבתי העיר צבועים בכול צבעי הקשת - ניסיון מקומי ליפות קצת את הנוף. למרות שהחורף עוד לא הגיע, כבר קר (תמיד קר כאן) והרחובות ריקים מאדם. בכיכר העיר עומד בדד פסל של ולדימיר לנין, במוזיאון המקומי הקטן אפשר לראות תצוגה על שבט הצ'וקצ'ים ובבית הספר עורכים לכבודנו מופע מסורתי של שירים וריקודים. כול האמנים הן נשים וילדות, כולן לבושות שמלות סבתא מכותנה פרחונית, עונדות תכשיטי פרווה וחרוזים, נטועות כמעט במקום ומניעות (כמו שזכרנו מרקדניות קמצ'טקה שבקרו בארץ) רק את ידיהן ופלג הגוף העליון, בתחינה אל הרוחות, שיעזרו להשיג ציד טוב , ושידוך, ופרנסה... היחידה שמתרוצצת קצת על הבמה היא חמודה קטנה כבת שש, שבינתיים כנראה רק לומדת את התנועות ומרשה לעצמה גם להשתובב קצת. כשחזרנו אל האנייה, הסתכלנו שוב בעגורנים המושבתים ליד המזח וחשבנו שהם כמו מסמלים את העיר העצובה, הנמצאת בפסק זמן.
ביקור אצל הלווייתנים
שוב באנייה. ה"לה סוליאל" הצרפתית היא בעצם מלון שט בן שישה כוכבים, עם שטחי ציבור ותאים מעוצבים ומרהיבים, שנוסף לקברניט והצוות המקצועי שלו ומדריכי הטבע, יש בו צבא שלם של אנשי שירות, טבחים, מלצרים, בר-מנים, אמנים ולהקת בידור, שתי מסעדות גורמה, שירות חדרים 24 שעות ביממה, סלון יופי וספא, חדר כושר, מרפאה, ספריה קטנה - כל שתבקש. בין הגיחות אל החופים, אנחנו תולים את הבגדים החמים, חולצים את מגפי הגומי הכבדים, נהנים מעולם כאילו מקביל, הגדוש בתפנוקי המאה ה- 21 ומחכים בקוצר רוח להזנקה הבאה אל הטבע. ואז, בלילה (השני שלנו במסע), בעוד רקדני צוות הבידור של האנייה מפזזים על במת התיאטרון הקטן, נשמע לפתע ברמקולים קולו של הקברניט הנרגש, המספר שגם בחוץ מתרחש עכשיו מחזה מרהיב. לבשנו במהירות את מעילי הפארקה האדומים, יצאנו אל הסיפון העליון, המומים למראה זרקורי אור ירוקים הצובעים את השמים, מתפתלים כמו סלילים וגולשים, נעלמים במרחבים ואחרים באים במקומם - היו אלה "אורות הצפון" ( Aurora Borealis), שהכינו לכבודנו מופע שמימי ייחודי, חד פעמי, ללא תחרות וללא הדרן. "הרוחות החוזרות הביתה", כמו שבני השבטים הילידים כינו את האורות הללו, שוב לא נגלו לנו עד סוף ההפלגה.
"לה סוליאל" היא באמת אנייה מצוינת, אבל גם היא נתונה לחסדי הטבע ותוכניות המסע שלה משתנות עם השינויים במזג האוויר. היום למשל, היינו אמורים לנחות בצדו הצפוני של האי איטיגראן (Ittygran, שבלשון הצ'וקצ'ים פירושו "הבתים באמצע הדרך"), שם נמצא המקום המכונה "משעול עצמות הלווייתנים", אתר טקסי קדום, שהרבה גולגולות לווייתנים , עצמות ואבנים מסודרות בו לאורך החוף בשורות, לצד גומחות לאחסון בשר הלווייתנים. לאכזבתנו, מנעו רוחות חזקות את הגישה לחוף, האנייה פנתה לצדו הדרומי של האי, ואנחנו - לשיטוט רגלי בחוף מלא האבנים, שחלקן לבנות מאוד ומלוטשות כמו שיש. פסענו הלאה, אל אדמת הטונדרה הרטובה כשהרגליים שוקעות עם כול צעד לתוך הצמחייה שגובהה כגובה נעל והיא דחוסה משכבות של צמחים. מזהים לפחות ששה סוגים שונים של גרגרי יער אדומים, שחורים וכחולים, עשבי אש (Fire weeds) צרי עלים הצובעים את השטח בכתום, חזזיות לבנות . כול צמח גמדי נראה לנו פתאום כמו יצירת פאר של הטבע והגרגרים כול כך יפים ונוצצים על המצע הירוק.
ב"משעול עצמות הלווייתנים" לא ביקרנו, אבל אחר הצהריים זימן לנו ביקור של לווייתנים חיים. כשהתגלו הגבנוניים (Humpback) הראשונים, האנייה עצרה את מהלכה וכולנו, מצוידים במשקפות, עמדנו על הסיפונים, מוקסמים למראה הענקים השחורים עם בטניהם הלבנים וסנפיריהם הארוכים, שוחים במעגלים מתחת למים, מרימים ראשים, מציגים זנבות לתפארת ומעלים מסכי בועות. כשהצטרפו אליהם לווייתני מינקה (Minke) אחדים, הרגשנו כבר כאילו הגענו למפגש של לווייתנים. ה"קטנים" האלה (המינקי הצפוניים הם הקטנים בלווייתני האזור (שעל סנפיריהם "מצוירים" פסים לבנים), הרבו לצלול, כשלפני כול צלילה הם יוצרים מגבותיהם קשתות מושלמות. הדרמה טרם הסתיימה והפכה ממש לפסטיבל, כשהגיעה גם שלישיית לווייתני אורקה (Urcinus Orka) המכונים "קטלנים". האורקה הם סוג בפני עצמו של לווייתנים והם טורפים הניזונים מדגים, עופות ים ויונקים ימיים אחרים. החדשות הטובות הן, שלמרות הקונוטציה המאיימת של שמם, הם בדרך כלל אינם טורפים בני אדם... השלישייה המיוחסת, בהם גם אורקה תינוק, לא התערבבה עם הגבנוניים והמינקים ונשארה מבודדת קצת באחורי האנייה. אבל גם הם הציגו את גבותיהם השחורים, חזותיהם וצדי גופם הלבנים והכתמים הלבנים מעל ומתחת העיניים, כשהם שולחים למעלה בגאווה זנבות יפים, ארוכים.
להתראות צ'וקוטקה, שלום קמצ'טקה
אנחנו עדיין משייטים בחופי צ'וקוטקה והיום יורדים בסירות הזודיאק אל חופי מפרץ גברילה (Gavriila Bay). השיט בסירות מהאנייה אל החוף הוא החלק הפחות נעים. הרוח מכה בכול כוח ושכבות הבגדים, הכפפות, הכובעים לא תמיד מספיקות. מולנו 180 מעלות של הרים עם פסגות משוננות ושאריות שלג מאשתקד. שחפים וקורמורנים מתעופפים לפני האנייה ומלווים אותנו גם בסירות. בחוף, מזג האוויר דווקא נפלא. השמש זורחת והטמפרטורה מגיעה ל-8 מעלות צלזיוס. אדמת הטונדרה כאן יבשה, עבותה ודחוסה, עשב נמוך, גרגרי יער, פטריות גדולות , שיחי אורן גמדי עם אצטרובלים ומשהו הנראה כמו סנאי ענק נעמד על שתי רגליו האחוריות, מביט בנו בתימהון ונמלט על נפשו. באנייה, לפנות ערב, רגע לפני שקיעת השמש, צבעו לפתע הקרניים האחרונות את ההרים באדום לוהט, כאילו שפכו עליהם לבה רותחת. החיזיון המופלא הזה נמשך רק כמה דקות והנה, אם תרצו, עוד מין "אור צפון".
חמישה ימים מסעירים עברו עלינו בחופי צ'וקוטקה ואז, כמעט בלי להרגיש, הגענו סוף סוף לקמצ'טקה. להתראות צ'וקוטקה. שלום קמצ'טקה.
הניבתנים מקרוב