קובה, רגע לפני היקיצה
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
במפת קובה לא מצאתי ציון של צפון, או דרום והיא מחולקת כך לארבעה אזורים: מערב, מרכז מערב, מרכז מזרח ומזרח. לא קל היה להתנתק מהקוסמת המהפנטת הוואנה, מה גם שאין באי נופים דרמטיים עוצרי נשימה ובכול זאת מצאנו את עצמנו חורשים אותו לאורכו ממערב למזרח, מתמכרים בהנאה לערים, לדרכים, לצמחייה, לאנשים.
התחלנו את המסע בנסיעה מערבה, אל עמק ויניאלס (Valle de Vinales) שבמחוז פינאר דל ריו. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבנו היו דווקא כלי הרכב הנוסעים בכבישים. קודם כול לוחיות הרישוי מגוונות הצבעים. בקובה, לכול סוג בעלות על רכב יש צבע מיוחד משלו, כמו רכב ממשלתי, רכב פרטי, רכב שכור, רכב תיירות, צבא, משטרה, כנסייה או שגרירויות. אפשר לשחק שעות ב"למי שייך הרכב הזה". יש כמובן אוטובוסים, אבל יש גם "אוטובוסי גמל" ישנים, שהם סמי-טריילרים הגוררים אחריהם קרונות משא פתוחים או סגורים ובשל מחיר הנסיעה בהם, הזול להפליא לעומת אוטובוסים רגילים, הם פופולריים מאוד וצפופים מאוד. הכבישים והחניונים מלאים גם אוטובוסי תיירים ואילו לתיירים עצמאיים כמונו, מומלץ לשכור רכב עם נהג, שיוכל לנווט במהירות ועם ידע אל כול האתרים שבדרך.
חכמי חלם מפינאר
הכביש עובר דרך כפרים קטנים שברחובותיהם בתים קולוניאליים צבעוניים עם אכסדראות עמודים המגינות מפני השמש הלוהטת או מהגשמים הטרופיים, בתי חווה שגגותיהם קש או כפות דקלים, שדות אורז מוצפי מים, שדות טבק נרחבים, מטעי בננות, דקלים, גדרות ומחיצות מקקטוסי קרדונה (Cardona) גבוהים, המון עצי מנגו עתירי פרי ועצי אלמאסיגו (Almasigo) שגזעיהם מתקלפים ונותרים חומים-חלקים, והם מכונים כאן עצי התיירים, שהרי גם אלה מגיעים לקובה כשהם לבנים, משתזפים, מתקלפים ונותרם חומים-חלקים. הנהג שלנו, איש הוואנה, מספר לנו בחיבה על תושבי פינאר, הידועים בחכמתם המוגבלת. כמו למשל פפה (Pepe), שעבר יום אחד ליד עץ מנגו והתחשק לו לטעום מהפרי. הוא טיפס על העץ, מנגו חיפש, ומצא למעלה אחד, בשל, בהישג יד. אבל פפה לא קטף, אלא ירד מהעץ, הרים אבן והשליך אותה על הפרי הבשל. עוד אבן ועוד אבן, עד שהפרי נשר. חכמי חלם מפינאר... בשדות מטיילות אנפות לבנות, על גזעי העצים עומדות ציפורי קרפינטרו (Carpintero -"הנגר"), שמו המקומי של הנקר שלנו ומענף אל ענף עפות כמה ציפורי טוקורורו (Tocororo), הציפור הלאומית של קובה, שצבעי הכחול, אדום, לבן שלה הועתקו אל הדגל הלאומי. מספרים כאן על הטוקורורו, שהיא דומה לעם הקובני. אם כולאים אותה בכלוב היא נאבקת ונלחמת עד מוות - ממש כמו הקובנים שנלחמו על עצמאותם.
חוף הים בוואראדרו - "מכה" של התיירים מקנדה הקפואה
בתוך שדה טבק עוצרים ליד אסם לייבוש עלים (Casa de Tabaco). העלים, הגדולים פי שניים מכף ידי, תלויים שורות שורות על כלונסאות וגם מן התקרה. אנחנו משוטטים באסם, מריחים את עלי הטבק ובינתיים, החקלאי, בעל השדה, מוכר סיגרים לתיירים. בדוכן קטן מוכרים מיצי פירות נהדרים - גויאבה, מנגו או חצי חצי - טעם גן עדן וכול כוס - דולר וחצי. בגוארפרה (Guarapera- קיוסק לממכר מיץ קני סוכר), טועמים גם כוס גואראפו (Guarapo) ומחליטים לחזור לגויאבות ולמנגו. בינתיים הגענו אל עמק ויניאלס המתערסל בין הגבעות של רכס אורגנוס (Sierra de los Organos - "הרי העוגבים"), הנקרא כך על שם תצורות אבן גיר ענקיות, מוגוטס (Mogotes), שלנו הן נראות כמו זקיפים או ככרות לחם ענקיות ואילו למלחים הספרדים שהגיעו לכאן לפני מאות שנים מן הים, נראו כנראה כעוגבים. המוגוטס האלה הם הסלעים העתיקים ביותר בקובה. במהלך מיליוני השנים שעברו עליהם, שחקו מי התהום את האבן הרכה שלהם ויצרו מערות גדולות, שהילידים האינדיאנים חיו בהן ואחרות ששימשו, בתקופה אחרת, מקום מפלט לעבדים אפריקנים שנמלטו מבעליהם. אל אחת ממערות האינדיאנים (Cueva del indio שבעמק סן ויסנטה) הגענו דרך פתח במעלה הסלע. בתוך המערה צועדים דרך נטיפים ענקיים בעלי צורות מוזרות, יורדים במדרגות אל מעגן סירות קטן ושטים כמה עשרות מטרים בנחל סן ויסנטה התת קרקעי בין הנטיפים, לאורך קירות הסלע העצומים.
בגניו היפים של מלון נופש כפרי, אוכלים ארוחה תיירים קובנית טיפוסית הכוללת סלט ירקות קטן, עוף בגריל (אפשר להחליף בחזיר או דג) עם אורז ושעועית שחורה, פירות - אננס, אבטיח, גבינה ופפאיה ממותקת וספלון קפה שחור, הכול ב-12 דולר. סביר. אלא מה, אחרי שבוע באי והרבה ארוחות זהות, התמרדנו וחיפשנו קצת גיוון ואז גילינו מסעדות של מקומיים, שגם בהן המבחר לא גדול, אבל פה ושם אפשר למצוא מרק מהביל נפלא, קרוקטים מתפוחי אדמה ועוד כהנה מנות קטנות המנעימות את החיים, והמחיר - שליש ממחיר ארוחת תיירים. אגב, פסטה ופיצות זמינים בכול מקום.
במתחם פתוח אחר משמשים קירות הסלע רקע לציור ענק (120X180 מטרים), מהמם, של הצייר הקובני ליאוביחילדו גונזאלס, תלמידו של דייגו ריברה, הצייר המקסיקני הידוע. מ-1959 ובמשך 4 שנים, בעזרת 18 ציירים שעבדו אתו כשהם תלויים בחבלים על קירות הסלע, צייר גונזאלס את תולדות האבולוציה, החל ברכיכות קדומות ועד ההומו ספיאנס (Mural de la Prehistoria). קשה להאמין איזה משחקי אור וצבע נהדרים יוצרים הסדקים שבסלע.
כלי הרכב הכי פופולרים באולגין ו"גן העדן של נהר הכסף"
את 657 הקילומטרים בין הוואנה ואולגין שבמזרח האי אנחנו עוברים בטיסה ומכאן נזחל את דרכנו לאט לאט חזרה מערבה, ברכב שכור, בלוויית נהג ומדריך , מעיר לעיר ולעיירות ולחופי ים ולחוות בודדות שבדרך, כשאנחנו מבכים כול יום שעובר. הדרך היפה ביותר לפגוש את העיר אולגין (Holguin), הרביעית בגודלה בקובה, היא ממרומי 275 המטרים של "גבעת הצלב" (Loma de la Cruz ), ממנה נשקף נוף פנוראמי נהדר אל העיר המישורית, הבנויה בין שתי גבעות ומוקפת הרים. ממרפסת הצלב הניצב כאן מאז 1790, קל להבחין בשדרה המרכזית של העיר עם שרשרת של שש כיכרות-גנים, ציוריות, שהעניקו לה את התואר "עיר הגנים". כמה מבקרים מקומיים מתלהבים אתנו מהנוף ונגן גיטרה בודד מנגן ברגש את "גואנטה - נמרה" המיתולוגי. כשיורדים העירה, מגלים את המבנים הקולוניאליים היפים בכיכרות, את הכנסיות, את המוזיאונים, הגלריות, הצמחייה העשירה ואת בתי הקפה והברים הרבים. רוב התחבורה בעיר מתנהלת בכרכרות, בביסי - טקסי אופניים או כאלה הרתומים לסוסים והם חד מושבים, דו מושבים ואפילו עם 6 מושבים. מחיר הנסיעה גבוה קצת מזה שבאוטובוסים, אבל באולגין מעדיפים התושבים את הגירסה המקומית, הזמינה הרבה יותר, נמצאת ממש בכול פינה וחוסכת את זמן ההמתנה לאוטובוס. גגונים מאולתרים מגינים על הנוסעים מפני השמש היוקדת ונשות העיר המטיילות ברגל, גם הן נושאות שמשיות ענקיות, שציורים משעשעים ולפעמים פרובוקטיביים מקשטים אותן. החנויות דלות מאוד והמבחר אקלקטי. בחנות אחת אפשר למצוא מדף אחד קטן עם ספרים, מדף אחר לתקליטים, קצת בגדי ספורט, קצת קוסמטיקה וגם דוכן חזיות. זקנה עקשנית נצמדת אלינו בשקט ולא מרפה עד שאנחנו נותנים לה טיפ "עבור הליווי" והיא מודה בשקט והולכת לדרכה. שותים קפה בבית קפה הקיים כאן עוד מ-1720 והוא ה"נחשב" ביותר בעיר עם רהיטי התקופה, חלונות צבעוניים וגולת הכותרת, הרצפה המצויירת , המקורית.
הגיע הזמן ליהנות גם מהחופים הבאמת הנהדרים של קובה ואת היום הבא אנחנו מבלים בחוף אסמראלדה (Playa Esmeralda), במלון הנופש המפנק הנקרא "גן העדן של נהר הכסף" (Paradisus Rio de Oro). כאן מצאנו איפה מבלים רוב 3 מיליון התיירים המבקרים בקובה כול שנה. חלק מסיירים כמונו בכול רחבי האי, אבל הרוב מבלים שבוע, שבועיים ואפילו שלושה בבתי המלון המפוארים שעל שפת הים, בפעילויות ספורט כמו בטן-גב, סיורים קטנים בסביבה, סקס (עם אתנן) עם צעירות מקומיות והעיקר באוכל, שתיה ושתיה. לא לחינם נקרא המקום "גן עדן". זוהי בדיוק התחושה שקיבלנו כשאנחנו שרועים על החולות הכמעט לבנים וכמעט ריקים של המפרצון המסולע, עם מי הטורקיז הצלולים ועצי הדקל והקוקוס היוצרים מעלינו סוכה טבעית מרהיבה. אם המלון הינו אתר מפואר לתיירים, הרי החוף שלו הוא קובה אמתית. רק מה, אנחנו בדרך כלל, סופגים את הנאות החוף שלנו בים של תל-אביב וכאן, אחרי יממה, קבלנו קצת רגשי אשמה על "בזבוז הזמן".
העיר הכי תוססת והכי חושנית
יצאנו איפוא שוב לדרכים, כשפנינו אל סנטיאגו דה קובה, העיר השנייה בגודלה באי, הדחוקה בין הים ובין הרי מאסטרה (Sierra Maestre) על שפת נמל טבעי; העיר שתושביה הם השחורים ביותר והיא התוססת, החושנית ומלאת המוזיקה ביותר; העיר שהייתה הבירה הראשונה של קובה במשך 35 שנה (במחצית הראשונה של המאה ה-16) ושוב, ל-11 חודש ב-1762 כאשר הבריטים כבשו את הוואנה; שהייתה ערש המהפכה, נזנחה על ידי כול הרשויות שעברו להוואנה ונשארה עד היום המתחרה הגדולה של הוואנה בספרות, מוזיקה, פוליטיקה וקרנבלים.
בדרך, בין שדות קני סוכר ושעועית, בין בתי חווה קטנים החבויים בתוך היכלי ירק של בננות, עצי קוקוס, תמרים , אגבות ומנגו, נוסעות רק מכוניות מעטות. לעומתן, הרבה אופניים ועגלות רתומות לסוסים או לשוורים הנושאות משאות או נוסעים ואחרות - דודי מים גדולים, אספקה לבתים ולכפרים שאינם מחוברים לרשת המים (5% מהאי). העגלות הללו הן ה"פרארי" של הקובנים וכשצעיר מקומי מבקש לחזר אחרי עלמת חן, הוא מגיע לפתח ביתה בעגלה וצופר בצופר. העלמה פותחת את הדלת ולמראה ה"פרארי" היא כמעט מתעלפת מרוב התרגשות. הרבה סיסמאות ו"שלטי גיבורים" המפארים את גיבורי המהפכה או גיבורים מקומיים, נטועים לצדי הדרך ועל חבלי הכביסה משהו שכבר שכחנו: שורות חיתולי בד צחורים מתנפנפים ברוח, שהרי בקובה, חיתולים חד פעמיים הם לוקסוס לעשירים.
צבעוניות רחוב בלילה, בסנטיאגו
20 ומשהו קילומטרים לפני סנטיאגו, עוברים ליד דוכנים ורוכלים המוכרים זרי חמניות צהובות. את אלה מביאים כשי לבתולה מקוברה, פסל עץ של מריה שחורה, לבושה תלבושת צהובה מפוארת, מחזיקה בידיה את ישו והיא שוכנת ב-Basilica de Nuestra Senore de la Caridad del Cobre , ובקיצור - "בסיליקת דל קוברה", כנסייה יפה ומרשימה מאוד, בראש גבעה רמה, מלאה כדי פרחים צהובים. אגדות מפארות את הפסל והמאמינים מייחסים לו סגולות מרפא מופלאות וסוגדים לו בהמונים, תוך תפילת הודיה ל"אמא הקדושה". על אחד הקירות פגשנו שוב את ארנסט המינגוויי. הפעם היה זה צילום תעודת פרס נובל שקיבל לאחר כתיבת ספרו הידוע "הזקן והים" וגם תצלום שלו, מקבל את הפרס.
המרכז ההיסטורי של סנטיאגו הוא כיכר סספדס (Parque Cespedes) עם סבך הסמטאות הצרות סביבה ואילו לבה ההולם הוא קאייה ארדייה (Calle Heredia) המרגש והפופולרי, שכול אחד מבתיו העתיקים הוא מקום למוזיקה, שירה וריקודים, כאלה הפעילים ביום ובלילה כמו קאזה דה לה טרובה (Casa de la Trova) ואחרים - רק בלילות והם במה ללהקות מקומיות וזרות. הארכיטקטורה השולטת בעיר הינה ספרדית-ערבית, ניאו קלאסית וגם קצת צרפתית. דוגמה נהדרת היא ביתו של הכובש הספרדי דייגו ולאסקז (Velazquez) שנבנה ב-1516 והוא אחד המבנים העתיקים ביותר באי ומשמש היום מוזיאון מרתק לתולדות הריהוט בקובה. כשנמצאים בכיכר סספדס, מומלץ לעלות לקומה החמישית של מלון קאזה גראנדה ( Casa Grande) הוותיק, המתואר בספרו של גרהם גרין "האיש שלנו בהוואנה", להשקיף על הפנורמה המרהיבה של העיר ובאותה הזדמנות ללגום בבר כוס משקה מרווה. אחד האזורים הציוריים ביותר של העיר הוא רובע טיבולי שבמערב כיכר סספדס. מהגרים רבים מפוארטו ריקו וג'מייקה, ממדינות ערב, מסין וגם צרפתים מהאיטי, התיישבו בו ויצרו תערובת מקסימה של חנויות, תיאטראות, בתי ספר למוזיקה ובתי מלון. אטרקציות אחרות הן בית העלמין הענק ( Cemetario de Santa Ifigenia) שאישים מפורסמים מההיסטוריה הקובנית נטמנו בו מאז 1868 מתחת למבני קבר מדהימים ומבצר סן פדרו דל מורו (San Pedro del Morro) שנבנה במאה ה- 17על צוק דרמטי כעשרה קילומטרים מדרום מערב לעיר, כהגנה מפני שודדי ים והוא נמצא ברשימת אתרי העולם של אונסק"ו. נעים מאוד לשבת ליד המבצר במרפסת של מסעדת אל מורו (El Morro), ליהנות מהבריזה ומנוף הים ולאכול את התפריט הקובני הקבוע לתיירים, ההוא ב-12 דולר. והכי, הכי, לטייל בין סמטאות העיר, בין הבתים הוורודים, כתומים, ירוקים, כחולים, עם תבליטי הקיר המעניינים, סבכות הברזל המצועצעות המשמשות קצת להגנה על הבתים והרבה ל"הוצאת עיניים" לשכנים והנשים היושבות לפתחיהם ומנהלות שיחה ערה האחת עם רעותה, להיכנס לבר מזדמן או למועדון, לשתות, להקשיב למוזיקה, לרקוד.
צימר מלבב בקאמאגווי האלגנטית
בין סנטיאגו דה קובה לקמאגוויי (Camaguey - לבטא בלי הג' בבקשה) מפרידים 201 קילומטרים, ארוכים, שנדרשו לנו יותר משש שעות כדי לעבור, כולל עצירה קצרה בעיר באיאמו (Bayamo). כאן עצרנו בעיקר כדי לחלוק כבוד לפרוצ'ו פיגרדו (Figueredo), מחבר ההמנון הלאומי הנפתח במלים: "רוצו אלי קרב אנשי באיאמו" . במלחמת העצמאות הראשונה, בסוף 1868, התארגנה בבאיאמו מחאה נגד הספרדים. המורדים, שהשתלטו על העיר, חששו שהספרדים יכבשו אותה מחדש והחליטו להעלות אותה באש. באיאמו איבדה את כול המבנים העתיקים שלה, אבל מעשה הגבורה הזה הביא לבחירת שירו של פיגרדו להמנון הלאומי של קובה. פסל השיש שלו, שמילות השיר חקוקות לצדו, ניצב בין אנדרטאות מפוארות אחרות בכיכר הרבולוציה עתירת העצים הפורחים והבתים בני המאה ה-19.
בינתיים הגענו ממזרח קובה למרכז/מזרח ונוסעים בדרך משמימה, באזור גידול בקר, כשרק עצי המנגו והסייבה (Seiba), ענקי העלווה, מגוונים קצת את הנוף. מספרים כאן, שכשהאפריקאים הגיעו לקובה ורצו לקיים את מנהגיהם העתיקים, לא מצאו עצי באובב להתכנס תחתם ולכן נאספו תחת עצי הסייבה. עוד מספרים, שאם סובבים את העץ שלוש פעמים נעשים צעירים יותר ואם עושים זאת בכיוון ההפוך - מזדקנים. לפי מסורת אחרת, נוצרית, יש לעץ הילה של קדושה, שכן ישו חסה בצילו בשעה שנשא את הצלב בירושלים.
הבסיליקה דל קוברה לכבוד נס המדונה השחורה בלבוש זהב
בעיר קמאגוויי התאהבתי ממבט ראשון., קודם כול בזכות האנשים שבה. אחרי שש שעות על הכביש, יצאנו מותשים מהמכונית ומולנו הגיח גבר חייכני עם לחיצות ידיים חמות. זה היה אנחליטו, "בעל הבית" שלנו ליומיים, שבא לקבל את פנינו. הוא תפס מזוודה בכול אחת מידיו והוביל אותנו אחריו ל-Calle Maceo, מדרחוב קניות חמוד, שם, במספר 62, בקומה השנייה, נמצא החדר ששכרנו ממנו ליומיים. Casa Angelito & Familia הוא מה שקוראים בקובה קאסה פארטיקולארס (Casa Particulares) - חדרים להשכרה בבתים פרטיים של משפחות, שמגדילות כך את הכנסתן החודשית - בפיקוח ממשלתי כמובן. ההיצע גדול ומגוון. חדרים קטנים וגדולים, עם שירותים צמודים ובלי, מיטות נוחות או לא והמחיר ממש זול. עבור החדר שלנו אצל אנחליטו, שכלל שירותים ואפילו פריג'ידר עם משקאות והיה חלק ממרפסת גן מתוקה להפליא , שילמנו 25$ ללילה! אנחליטו היה האדם הראשון שפגשנו בקמאגוויי, וכול הבאים אחריו היו חביבים וידידותיים ממש כמותו. למשל סנדובל, נהג "ביסי טקסי" (ריקשת אופניים תלת גלגלית), שהוביל אותנו בריקשה המצוירת שלו לכול פינות החמד של העיר. ענק שחור וחייכני, מורה במקצועו שהפך לנהג ריקשה כדי להשתכר קצת יותר (טיפים, טיפים) והיה לידיד ממש, או לינדה דל טורו דניז, אמנית ובעלת גלריה, שהיא רוסיה ממינסק הנשואה למורה מקומי, מוכרים בשוק ששמחו לתאר לנו את סגולותיהם של שורשי מאכל שלא הכרנו ואפילו מלצרים במסעדות. לנשות קמאגוויי יש "שיק" מיוחד ואפילו מוקדם בבוקר הן נראות אלגנטיות יותר מנשים בערים אחרות. חלונות הראווה במדרחוב "שלנו" מסוגננים וערוכים בטעם רב, למרות שבתוכם מבחר הסחורות עלוב ממש כבערים אחרות.
קמאגוויי היא עיר יפהפייה של כיכרות וכנסיות מרהיבות צבועות בצבעי פסטל, של בניינים קולוניאליים עם חלונות ויטראג' מקסימים וחצרות פנימיות פורחות, של חיי תרבות תוססים, של פסלי חוצות ואין ספור גלריות, של בתי קפה בסמטאות ציוריות ומסעדות בבתי אחוזה ישנים, שהאוכל בהם אולי לא משהו, אבל האווירה מיוחדת במינה ושל טינאחונס (Tinajones), כדי חימר גדולים שכמה מהם מגיעים לגובה של 2 מטרים. בכדים הללו אגרו בעבר מי גשם צוננים והיום הם משמשים קישוט לחצרות ולרחובות. אזהרה - מי ששותה מתוך הטינאחונס מתאהב בעיר וחוזר אליה באופן כפייתי. אנחנו התמכרנו לכיכרות הרבות ולכנסיות, שהשאירו אותנו המומים ומאוהבים וחזרנו אליהן שוב ושוב. חן מיוחד ושונה מצאנו בכיכר כרמן (Plaza del Carmen) הקטנה, עם הכנסייה הנושאת אותו שם, עצי דקל בעציצים, בתים עם חזיתות פסטל צבעוניות ופסלי ברונזה נפלאים של האמנית מרטה חימנז, שזכתה בעבורם בפרס אונסק"ו. ליד פסל של זקן היושב על ספסל וקורא עיתונים התיישב זקן עם עיתון וחיקה את הפסל במדוייק, מה שזיכה אותו בתשר היישר מהארנק שלנו. האיש, אגב, טען שהוא שימש מודל לאמנית. מומלץ מאוד לבקר גם בשוק הפירות והירקות המוקף חומה, שם מככבות מחרוזות שומים ובצלים, וגם תבלינים ושורשים לבישול יש בו, לצד ירקות לא ממש טריים וקצת פירות. למרות המבחר הדל, השוק ציורי ושמח.
לפני שעזבנו את קמאגוויי, זימנה לנו העיר חוויה נוספת. ממש ביציאה גילינו בית עלמין יהודי קטן, בן 91 שנים, מוקף חומה, עם שלט המכריז "Cemetario Israelita". לא. אין כבר יהודים בעיר, אבל יש כנראה יוצאי קמאגוויי בעולם, הדואגים לשימור המקום ולטיפוחו. שום דבר מרשים ובכול זאת כמה מרגש לקרוא על "הצעיר האמלל (כך על המצבה) ניסים אזיקר מת בחצי ימיו (...) בשנת 1937", או על הכלה הצעירה שנפטרה בחטף.
עכשיו מלווים אותנו בדרך יערות עצי "דקל מלכותי" (Palma real), העץ הלאומי של קובה המופיע אף בסמל המדינה. כ-20 מיליון עצים כאלה יש באי. גזעם דקיק, כמעט לבן, הם מגיעים לגבהים של 40 מטרים ופירותיהם משמשים מאכל לחזירים. עוצרים בעיר סנקטי ספיריטי (Sancti Spiritus) שעל גדות נהר יאיאבו (Yayabo). רבים מרחובות העיר הם מדרחובים להולכי רגל, מרוצפים אבני נחל אסימטריות ותלולים ובתים קטנים, צבועים בצבעי צהוב, אלמוג ותכלת ניצבים לאורכם. כנסיית "מיור" (Mayor) צבועה כולה כחול והיא כנראה העתיקה ביותר בקובה הניצבת עדיין על יסודותיה המקוריים. מצאנו בה ציור נדיר, מודרני, של "הסעודה האחרונה", שכמה מהמשתתפים בה הן נשים. האטרקציה החשובה ביותר של העיר היא גשר ספרדי שבסיסו ארבע קשתות והוא נטוע במי היאיאבו המעופשים, ששושנות מים צפות בהם. בחצר ה-Casa de la Trova, באמצע יום חול, מנגנת להקה ותושבים מקומיים מבלים שם, שותים, רוקדים. ואילו אנחנו חוצים את הגשר הצהוב שעל היאיאבו וממשיכים לכיוון העיר טרינידאד (Trinidad), מרחק של כשעת נסיעה.
טרינידד היפה ופולחן ה"סנטריה"
עם 50 אלף ומשהו תושבים, טרינידאד, הדחוקה בין קו החוף והרי טופס דה קויאנטס (Topes de Collantes), היא הקטנה בין הערים ההיסטוריות, אבל גם אחת היפות והמתויירות ביותר. בכניסה לעיר השארנו את המכונית ומכאן ועד סוף הביקור בעיר, השתמשנו רק ברגליים, כשאנחנו נעים בין פלאסה מאיור - המרכז ההיסטורי עם המוזיאונים, הכנסיות המהודרות, המנזרים והבתים הספרדיים העתיקים והמפוארים, שעד היום גרים בכמה מהם צאצאי המשפחות העשירות והחשובות בעיר לבין פארקה סספדס - מרכז חיי היום יום שלה ומקום בילוי מועדף על תושבי העיר. הטיול ברחובות שמסביב לפלאסה מאיור הוא חוויה ממש מרתקת וקשה להעתיק את העיניים מהבתים היפהפיים. הרחובות הם בזאר גדול בלתי נפסק וכמעט בכול בית יש חנות או גלריה, בהן אפשר לרכוש סריגים- עבודות יד של נשות העיר, כובעי קש, חולצות גואיאברה טיפוסיות לגברים (כמו אלה האהובות על פידל קסטרו), תיקים, סנדלים, פסלוני עץ קטנים וגדולים, חפצי אמנות וציורי שמן וגם חדרים להשכרה. אפשר גם להציץ כאן בטמפלו ימאללה (Templo Yemella), מקום פולחן מעורר סקרנות של הסנטרייה, פולחן אורגינלי אפרו-קובני שהוא מין תערובת של נצרות ופגאניות. בחדרי הטמפלו מצאנו מדונה שבורה מחזיקה תינוק לבן, טלוויזיה פתוחה, צלב על שולחן עץ, כדים עם פרחי ליליה לבנים , פמוט נחושת על הרצפה וכמה ספסלי עץ. בטח לא מקום העונה על ציפיות של "מקדש", אבל כדי להבין משהו ממה שקורה בתוך הבלגאן הזה, צריך כנראה לחיות בקובה ולא די לעבור לרגע. טרינידאד צפופה מאדם ונדמה שכול התיירים הצעירים השוהים בקובה נמצאים בפלאסה מאיור ועל מיתחם המדרגות הרחבות שלידה, שם, בלילות, לא מפסיק האוכל לזרום, בקבוקי השתייה להיפתח והמוזיקה להתנגן.
דרך עוד ערים וחופי ים מענגים, אנחנו חוזרים למערב קובה ולפני הטיסה הארוכה חזרה הביתה, יורדים אל הכפר הציורי קוחימאר (Cojimar). כאן עגנה בזמנו "פילאר", סירת הדיג של המינגוויי, עליה יצא לדוג דגי חרב ודגי חנית עם חברו הטוב גרגוריו פואנטס. גרגוריו היה מקור ההשראה לספר "הזקן והים", עבורו זכה בפרס נובל. את המדליה שקיבל בטקס, הניח הסופר, כמחווה לקובה, לרגלי הבתולה מקוברה, בכנסייה שליד סנטיאגו דל קובה. למרות שעברו 69 שנים מאז התאבד המינגוויי, השולחן שלו בבית הקפה "המרפסת" (La Terazza) בקוחימאר נשמר פנוי ותצלומיו הרבים (עם גרגוריו, עם פידל קסטרו ואחרים) מפארים את הקירות. הכפר אף הקים מונומנט נוגע לב לזכרו, מול מבצר ספרדי השומר על הכניסה למפרצון המקסים בו הוא שוכן.
קובה זכתה במוניטין מיוחד בעולם בעקבות משבר הטילים ובשל המוזיקה, המכוניות העתיקות, הסיגרים והרום. הביקור בה חשף לפנינו גם תרבות מיוחדת במינה, תנאי חיים המפגרים אחרי העולם המערבי ב-60- 70 שנה ואנשים, שלמרות הכול, שומרים על שמחת חיים. האופי הייחודי של קובה הוא תוצאה של כול אלה וגם של ניתוקה הארוך מהעולם המערבי. הנשיא האמריקני אובמה פתח לאחרונה במהלך לחימום היחסים עם ארה"ב ולהתנעת הכלכלה הקובנית. האם תקיץ בקרוב היפהפייה מהתרדמה הארוכה שנפלה עליה? וכמה מהר ישנה המהלך את פניה של קובה?
(כתבה שניה בסדרה)
לכתבה הראשונה, הקליקו כאן.