קובה, היפהפיה הנמה
מאת אתי ישיב
קובה. קני סוכר, ערוגות אורז מוצפות מים, שדות טבק ירוקים ועצי דקל מיתמרים; ערים קולוניאליות, מסורות עתיקות ואמנות עשירה ושופעת; חופי ים משגעים, שוממים מאדם, הרים דרמטיים, ירוקים, נישאים ועמקים יפהפיים; מוזיקה וריקודים ומוזיקה ומוזיקה...אמרנו את כל אלה ועוד לא אמרנו כלום.
כמו אצבע ארוכה וצרה המתעקלת בקצהה, היא יושבת בכניסה למפרץ מכסיקו, מוקפת במערבה במי הטורקיז של הים הקאריבי ובמזרחה באוקיינוס האטלנטי, כשרק 180 קילומטרים מפרידים בינה ובין חופי פלורידה. כולה 1,250 קילומטרים אורך וכ-111 קילומטרים רוחב המשמשים בית ל-11.4 מיליון תושביה וסביבה עוד כמה אלפי איים ואיונים זעירים (Cayos). ועדיין לא אמרנו כלום.
כי קובה שלי היא בעיקר האנשים שחיים בה. התערובת המסחררת של שחורים, לבנים, חצי-חצי (מולאטים), אדומי עור (שרידי האינדיאנים המקוריים) ואסיאתים, בני כול הגזעים והדתות האפשריים, החיים בה בהרמוניה מופלאה, ידידותיים, בעלי נימוסים יפים והומור, משכילים, רחוקים מתרבות המערב ותפנוקיו מרחק של שניים, שלושה דורות ועדיין הם מלאים שמחת חיים ומין תום וגם גאווה, בלי טיפת התבטלות בפני העולם המערבי שהתנתק ממנה.
קולומבוס ו"האדמה היפה ביותר"
העם המיוחד הזה, הוא יצירה מופלאה של היסטוריה מסובכת, שהחלה כ-3,500 שנים לפני הספירה, עם המתיישבים הראשונים בקובה, שבטים אינדיאנים של ציידים, מלקטים ודייגים, שהגיעו אליה כנראה מדרום אמריקה, וחיו בה בשקט יחסי. ב-1250 לספירה, הגיעו מאיי פוארטו ריקו והיספניולה חקלאים בני שבט הטאינו והשתלטו על האי. החיים היו עדיין בסדר. ואז, בשנת 1492, נחת שם כריסטופר קולומבוס. בעיניו הייתה זו "האדמה היפה ביותר שראתה מעולם עינו של אדם" והוא קרא לה "חואנה", על שם יורשת העצר הספרדית. אבל כשהתברר לקולומבוס שבמקום היפה ביותר בעולם אין הרבה זהב, איבד עניין, עבר לאי היספניולה והשאיר אחריו התחלה של עידן חדש. החיים השקטים נגמרו ומעתה היה זה סיפור של דיכוי ומרידות אין סופיות. 20 שנה אחרי ביקורו של קולומבוס, כבש דייגו ואלסקז דה קואייאר את קובה עבור הכתר הספרדי. במהירות הבזק ייסדו הספרדים שבעה מקומות יישוב חדשים, שעד היום הם הערים ההיסטוריות של האי וליבו הפועם: בראקואה, סנטיאגו דה קובה, באיאמו, סנקטי ספיריטוס, פוארטו פרינסיפה (קמאגואיי של היום), טרינידאד והוואנה. את האינדיאנים הם טבחו בהמוניהם, הקימו אחוזות חקלאיות ענקיות, שנשענו על כוח העבודה המקומי והביאו איתם את הנצרות (לנשמה) ואת קני הסוכר (לרווחים). רק מה, מי מהאינדיאנים שנותר מהטבח, מת במגפות שהגיעו לאי מאירופה כעסקת חבילה יחד עם הלבנים, עד שלא נותרו כמעט עובדים לאחוזות. מה עושים? מביאים עבדים חדשים מאפריקה, ואלה, בעבודתם הקשה, ביססו את גידול הבקר, הטבק וקני הסוכר שהיו למקורות ההכנסה החשובים ביותר של קובה. 200 השנים הבאות היו שנים של מאבקים בין הספרדים העשירים, שודדי הים והבריטים. במחצית המאה ה-19 שלטה עדיין ספרד בקובה, שהפכה בינתיים, בעזרת העבדים האפריקנים שמספרם הגיע כבר לכדי 400,000, ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם. יחד עם ניסיונות מקומיים לשחרור העבדים, התחילו גם האמריקאים ללטוש עיניים לקובה והיו אפילו בעלי אחוזות עשירים שקראו לסיפוח קובה לארה"ב. מלחמות עקובות מדם בין ספרד וארה"ב הסתיימו בהסכם שלום ולמעשה בהשתלטות אמריקאית על האי שזכה לחוקה דומה לזו של ארה"ב וחוק כיבוש צבאי המאפשר לארה"ב להתערב צבאית בענייניה הפנימיים של קובה. הרפובליקה העצמאית שקמה ב-1902 הייתה חלשה, תלויה בארה"ב ובמנהיגים מושחתים, תאבי בצע. ניסיונות המרד להיפטר מההנהגה המושחתת התחילו עוד בסוף המאה ה-19, אבל צלחו רק ב-1959, פידל קסטרו מונה לראש הממשלה, היחסים עם ארה"ב התדרדרו עד כדי אמברגו אמריקאי מוחלט שנמשך עד היום. קובה הקומוניסטית שקעה בתרדמה משתקת.
על מהפכה וגיבורים
פידל קסטרו הוא כמובן רק אחד מחבורת המורדים ההיסטורית , שרבים מחבריה, כמו האידיאולוג הפוליטי של המרד נגד הספרדים והמשורר המופלא חוזה מארטי ("עם עניי ארצי אחלוק את גורלי, והנחל ההררי ישמח את לבי אף יותר מהים כולו"...), צ'ה גואוורה האגדי, או הצ'יפ האינדיאני אטואיי (Hatuey) שכבר ב-1512 אירגן מרד בספרדים ולאחר חודשים של קרבות נתפס והועלה על המוקד, הפכו לגיבורים לאומיים בקובה. שמות אלה ונוספים, ליוו אותנו בכול מסענו ולא עבר יום בלי שנשמע על אחד מהם בהערצה ואהבה רבה. זאת מאנשים עניים, המשתכרים בממוצע 25 - 40 דולר לחודש (רופא - 25 דולר, מורה - 40), הרואים בתיירות את פסגת חלומותיהם ועבודה כנהג מונית נחשבת בעיניהם יותר מפרופסורה באוניברסיטה. זאת מאנשים החיים למעלה מ-50 שנה עם הקצבות מזון, שהחנויות בעריהם ריקות כמעט ממצרכים שאינם הבסיסיים ביותר, שב"בודגות" (חנויות מכולת) הם מקבלים עדיין פעם בחודש מצרכים בסיסיים כמו שמן, קמח או סוכר באמצעות תלושים (כמו ה"נקודות" שלנו מתקופת הצנע בארץ), שבשנת 2015 משתמשים לנסיעה בעגלות רתומות לבעלי חיים או ב"ביסי טקסי" (ריקשות אופניים), שהרכבות המעטות הנוסעות עדיין הן כלי התחבורה הגרוע ביותר באי שלהם, שמכוניות אמריקאיות עתיקות משנות ה-50 של המאה העשרים הן שיא החלום המשפחתי.
במטוס של חברת התעופה קובאנה נחתנו בנמל התעופה חוזה מארטי, הנמצא כ- 25 דקות נסיעה מהבירה הוואנה (או הבאנה, בלי דגש בב' בבקשה). הטיסה הזו בעצם זרקה אותנו היישר לקובה. המטוס היה במצב תחזוקה עלוב, המים בשירותים לא זרמו והלכלוך חגג, לארוחת הערב הוגשו בייגל קפוא וקפה בלתי שתי ועל "דיוטי פרי" או חוברות מידע אין מה לדבר. אבל מה, לקובה הרי לא באים בגלל האוכל הטוב או תנאי לוקסוס ואם מתעקשים להתגורר במלונות פאר (ויש שם כמה וכמה כאלה) עם כול תפנוקי המאה ה-21, מרגישים כמו בבועה סטרילית, שאינה חלק מהחיים האמתיים. החיים האמתיים התגלו לנו כבר בנסיעה העירה, כשאנו נוסעים ליד, או עוקפים, או רואים מולנו, מכוניות ישנות, מתחילת המאה ה-20, גדולות כמו אניות, מבריקות, בצבעים מהממים או גרוטאות מעוכות ומטולאות. המכוניות האלה שהפכו לסמל המסחרי של קובה, אינן סתם גחמה של הקובנים. זה מה שהם מסוגלים לרכוש. מכוניות חדשות, שהיום כבר נראות בדרכים, יקרות עד אימה ואינן בהישג יד של קובני מצוי. אז מסתפקים במקסימות הללו, שאסור לייצא מהאי ובעליהן הגאים מטפלים בהן בדחילו ורחימו. אחד משיאי הביקור שלנו בקובה היה נסיעה במונית ענתיקה כזו, פתוחה, צבועה וורוד מתוק ולבן, לאורך המאלקון (Malecon), טיילת החוף המקסימה של הוואנה המקשרת בין העיר העתיקה והחדשה. כשאנחנו מרגישים כמו "סלבריטי" מהסרטים, מנופפים ידיים לעוברים ושבים וזוכים בחזרה לחיוכים רחבים. אחרי יומיים שלושה חדלנו לראות את המכוניות הללו. הן הפכו כבר חלק טבעי מהנוף. כזה שאתה לא רואה יותר...
הוואנה, יפהפיה מזדקנת וסקסית
אם יש לכם זמן רק לעיר אחת בקובה, הבירה הוואנה (La Habana) היא העיר בשבילכם. ביתם של יותר משני מיליון תושבים, העיר הזאת, הסואנת, התוססת, היפה כל כך, יכולה להציע לכם כול מה שיש בקובה. היא העיר הקולוניאלית היפה ביותר בשתי האמריקות. רחובותיה מרוצפים אבן, יש בה ככרות מקסימות, ארמונות מרהיבי עין, אוצרות היסטוריים רבים, 49 מזיאונים, המוזיקה מתנגנת ברחובות ובמועדונים הרבים שלה ויש בה אנשים ידידותיים, "ממזרים" לא קטנים, עם שמחת חיים וסקרנות. דבר אחד אין בהוואנה - מנופים. אותו פריט הנראה היום כמעט בכול עיר והמסמל בנייה ופיתוח, פשוט לא קיים כאן. מהתקופה שלפני המהפכה - כמה גורדי שחקים מזדקנים ואחריה - רק כמה מבני פאר בנוסח הקומוניסטי הידוע ובפאתי העיר - שיכוני פועלים דהויים.
כדי לחסוך זמן וחיפושים, אנחנו מטיילים בעיר במונית, בלוויית צעיר מקומי. לאלכסיי שני אחים ואחות מצד אבא (נחשבים מאוד), ו"הרבה" אחים ואחיות מצד אמא (לא נספרים). שמות שני אחיו הנחשבים: אלכס ואלכסנדר. זכר לשנים ה"רוסיות" של קובה. ותארו לכם מה קורה בבית כשאבא קורא: אלכס! מיד מתייצבים לפניו אלכס ואלכסיי ואלכסנדר גם...
עם אלכסיי אנחנו משוטטים ברובע מיראמר היוקרתי, באזור המאלקון. לאורך השדרות עצי פיקוס ענקיים, עצי דקל ומחט. בתי מלון גדולים, כנסיות, ארמונת קטנים , קולוניאליים או מודרניים המשמשים רבות מהשגרירויות,. השגרירות הרוסית נראית כמו כנסיה גדולה עם צריח מוזר ובולטת מהיתר. כמו לפי הזמנה עוברת על פנינו שיירה של מכוניות ישנות עם תיירים. התמונה ציורית מאוד וצבעונית. התחנה הראשונה שלנו - מפעל לייצור סיגרי קוהיבה (Cohiba), העידית של הסיגרים הקובנים. אלכסיי מספר לנו שקולומבוס מצא בקובה את האינדיאנים מעשנים סיגרים כשהם שואפים את העשן דרך הפה ונושפים אותו דרך האף. הם קראו לסיגרים שלהם קוהיבה והשם התפרסם מאז בכול העולם. בתוך המפעל מלווה אותנו תמרה (עוד מזכרת מהרוסים), יפהפייה מקומית, אקזוטית וחריפת לשון המריצה אותנו בין קומות המפעל הוותיק, שהפועלים שלו מגלגלים ביד את הסיגרים בשיטות נושנות ומשתמשים בכלי עבודה בני 150 שנה. בהוואנה יש חמישה מפעלים כאלה ובכל קובה - תשעה. לסוגים אחרים של סיגרים יש כמובן עשרות רבות של מפעלים בכול רחבי האי. בכיכר סמוכה אנחנו נעצרים ליד מה שנראה כמו הפגנה קטנה או קטטה קולנית, אבל אלכסיי מתרגם ומסביר ש"החברה" פשוט מתווכחים על הספורט הפופולרי ביותר, שהוא להפתעתנו - בייסבול. עוצרים ליד הקפיטול ( Capitolio) הדומה לזה מוושינגטון הבירה. אך גדול ממנו והמשתפץ כבר זמן רב. בתפקידו האחרון משמש הבית את משרד המדע, הטכנולוגיה והסביבה. קובה היא רפובליקה סוציאליסטית ואזרחיה בוחרים בבחירות ישירות את הנציגים לאספה הלאומית המחוקקת של "כוח העם" (בלשוננו - הפרלמנט) ואלה בוחרים את הנציגים למועצת העם, למועצת השרים, את הנשיא ואת שופטי בית המשפט העליון. ליד הקפיטול ניצב התיאטרון הלאומי הענק הסגור גם הוא לרגל שיפוצים.
השפעת המוחיטו על הרגליים
אנחנו נכנסים עכשיו אל העיר העתיקה (La Habana Vieja), הנמצאת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו והיא הרובע הקולוניאלי הגדול ביותר באמריקה הלטינית ובנויה בסגנון היספאני. כאן אנחנו זונחים את המונית וחורשים את הרובע ברגליים. סימטאות צרות רצופות אבן, כיכרות קטנות - כול אחת פותחת לנו פתח לעוד הפתעות, לעוד התרגשויות. כך היא כיכר סן פרנסיסקו הציורית, שכנתו של נמל הוואנה, עם כנסיית אבן המשמשת היום אולם קונצרטים. מולה בתים צבועים בירוק, ורוד, כחול, צהוב ולידה פסלי ברונזה ואמני רחוב הנראים בעצמם כמו פסלי ברונזה. באמצע אחת הסימטאות נמצא בור מים עתיק, חלק ממערכת הולכת מים תת קרקעית מראשית הכיבוש הספרדי ומלון קטן, אפלולי, ששורשיו במאה ה- 16 והוא נקרא עד היום "מלון הנזירים". במוזיאון הקרמיקה אנחנו מתמוגגים מהחצר הפנימית של הבית והשוער מחייך אלינו ואומר בערך כך: אם אתם כל כך אוהבים את הבית, נתחלף! קחו אותי אל הארץ שלכם וקחו לכם את הבית. חנות מסוגננת ומעוצבת להפליא מוקדשת כולה לבשמים המופקים מפרח הבושם Suchel. המוכרות מוהלות תמציות ומייצרות לכול לקוחה את הריח המיוחד שלה. מתרגשים למראה בית לנשים בהריון בחודש השמיני, שהוא אחד המוסדות המופלאים של מדינת הרווחה הענייה הזו. כאן מאושפזות (באדיבות המדינה) נשים נזקקות בהריון ומקבלות טיפול אוהב עד הלידה ועוד כמה שבועות אחריה. והנה לכם השניות של קובה: עם כול החסרונות של המדינה הסוציאליסטית המחמירה והמזלזלת בזכויות האדם, יש דאגה לאנשים הקטנים החיים בה. וכך זוכים כולם להשכלה חינם (כולל באוניברסיטאות הרבות), לשירותי רווחה ובריאות (אם גם בסטנדרטים נמוכים בהרבה מהרגיל אצלנו) ולדיור מוזל מאוד (פעם אחת בחיים). מבקרים במוזיאון הרום (Museo del Ron Havana Club), של הוואנה קלאב, עוד מוצר דגל של קובה. עוקבים אחר תהליכי הייצור בין הדודים והחביות, שהרום מתיישן בהן בין שנתיים ל-13 שנים. ומתפעלים במיוחד מהמבנה המקסים, עם החצר הפנימית, העמודים וחלונות הויטראז' הצבעוני. זה המקום לספר שבכול מבנה ישן צריך לטפס כמה עשרות מדרגות - בביה"ח לסיגריות, במסעדות במוזיאונים וגם כאן במפעל הרום. רק מה - בינתיים טעמנו "מוחיטו" מופלא, קוקטייל המורכב מרום, מיץ קני סוכר המופק במקום במסחטה ישנה, נענע ומיץ ליים טרי . אחרי כוסית כזו, הרגליים מתמרדות ורק לאחר שכנוע יוצא דופן מסכימות לטפס את המדרגות ההן.
מוזיקה ביום ובלילה וגם בצהריים
ב"כיכר העתיקה" (Plaza Vieja) המוקפת בנינים עתיקים ואכסדראות עמודים, נכנסים לבי"ס השוכן בה. מספר הילדים בכיתה מוגבל בקובה ל-18-15 ילדים בכיתה. ימות המשיח ממש. הילדים, במדי בית ספר ומטפחות אדומות לצוואר, השתעשעו בהפסקה בקליעת חרגולים מעלי דקל והגישו לי חרגול אחד למזכרת. כאן כבר גררנו רגליים, אבל כיכר דה ארמאס (Plaza de Armas) הגדולה והאלגנטית החזירה לנו את הצבע ללחיים. הכיכר שידעה תהפוכות רבות, מוקפת בנינים בסגנון הבארוק, צמחייה טרופית וסביב סביב לה מתקיים שוק יומי של ספרים ישנים המעניק לה נופך מיוחד במינו. הבית המעניין מכולם ניצב בפינה המערבית שלה והוא "ארמון הקפיטנים" בן המאה ה-18, ששימש בזמנים שונים כבית המושל, בית מעצר ומגורי קצינים. מספרים כאן, שלכבוד אחד ממושלי העיר, החליפו את אבני הרחוב בכפיסי עץ, כדי שלא תופרע מנוחת הצהריים של אשתו מרעש המרכבות העוברות.
אחת הדמויות הציוריות המלוות כול ביקור בקובה היא זו של הסופר האמריקאי ארנסט המינגוויי, שעשה את האי לביתו השני. כאן, בעיר העתיקה, "פגשנו" בו פעמים אחדות. קודם במלון אמבוס מונדוס בו נהג לשהות והיום מהווה אתר חובה של כול תייר באי. חדרו של המינגוויי עם מכונת הכתיבה הישנה, ספרים וניירות, נשמר עד היום בקנאות ובקומת הכניסה ההומה של המלון, שתצלומים רבים של הסופר תלויים על קירותיה, יושב ליד הפסנתר פסנתרן ישיש ועם אצבעותיו הגרומות, העקומות מרוב שנים, מנגן נעימות מקומיות מוכרות תוך כדי לגימה בלתי פוסקת של כוסיות רום. מגג המלון נשקף נוף נהדר של הוואנה. מקום אחר שהיה מועדף על המינגוויי כמו על רבים אחרים כמו פידל קסטרו, הארי בלפונטה או נט קינג קול, שחתימותיהם מתנוססות על קירותיו, הוא כמובן הבר-מסעדה המפורסם "לה בודגיטה דל מדיו" (La Bodeguita Del Medio) הסמוך לכיכר הקתדרלה. מוזיקה חיה לא שובתת שם גם היום, כול היום והלילה וכוסיות הדאקירי (עוד קוקטייל מפרסם העשוי מרום, מיץ ליים או אשכולית, סוכר וקרח) נמזגות בו כמו מים. כיכר הקתדרלה היא אולי היפה בכיכרות, בזכות בניני הפאר הנהדרים המקיפים אותה ובעיקר בזכות הקתדרלה דה סן קריסטובל (הלוא הוא כריסטופר קולומבוס), עם חזית הבארוק המפוארת שלה ושני מגדלי הפעמונים הלא זהים המוסיפים להדרה. התיירים נשפכים אל הכיכר מתוך אוטובוסי התיירות הממשלתיים, מתקתקים במצלמות ומצטלמים עם הנשים השחורות היפהפיות המחכות להם לבושות בשמלות אפריקאיות מסורתיות וקישורי ראש צבעוניים ואף קוראות מזלות בקלפים או בקפה. יצאנו מכיכר הקתדרלה ברחוב סן איגנציו ובפינת אוביספו 202 נתקלנו (השעה הייתה שתיים אחת הצהריים!) באנשים רוקדים על המדרכה. כאן משכנו של "קפה פריז", שמוזיקאים מקומיים מנגנים בו כול היום והקהל , אחרי כמה "מוחיטוס", מצטרף בשיר ובריקוד. רחוב אוביספו הוא רחוב מסחרי חשוב בהוואנה ומרכז חיי הלילה שלה ובפינת אוביספו ומונסרטה נמצא הבר "אל פלורידטה", הנזכר בספר של המינגוויי הזכור יותר מכולם , "הזקן והים", שבזכותו זכה בפרס נובל לספרות.
בשלב הזה הרגשנו כבר בני בית בעיר והמשכנו את השיטוטים בלי המלווה הצמוד שלנו, אלכסיי. שעות שוטטנו בעיר השיש והגרניט, "נקרופוליס כריסטובל קולון" (Necropolis C ristobal Colon), שהיא, מאז 1868, בית הקברות החשוב ביותר בקובה. בית הקברות המגונן ומטופח להפליא, בנוי ממש כמו עיר קטנה (בת מיליון "תושבים"), עם שתי וערב של שדרות ורחובות ממוספרים ומבנים דמיוניים ומרשימים. על קבריהם של גנרלים, מנהיגים, אנשי דת, עשירים ומיוחסים אחרים. התעכבנו במיוחד ליד קברו של המוזיקאי הידוע איברהים פררו, ששובו לעולם הבידור אחרי עשרות שנים של "גלות" בהוואנה, עורר בעולם עניין מחודש במוזיקה הנהדרת של ה"בואנה ויסטה סושייל קלאב" שגילתה לעולם את הקסם המיוחד של המוזיקה הקובנית וגם ליד קברה עטור הפרחים הטריים ועתיר המבקרים של אמליה גוירי (Senora Amelia), העוזרת למאמיניה במילוי משאלותיהם ואם איננה קדושה קתולית, היא ללא ספק קדושה קובנית. שעות הקדשנו גם למוזיאון הלאומי לאמנויות יפות, כשאנחנו מתרכזים בבניין אחד מהשניים, זה המוקדש לאוסף עצום ומרתק של האמנות הקובנית, החל מהמאה ה-16 ועד ימינו.
וכן. יש עוד יהודים בקובה. רובם, כ-1,500 נפש, חיים בהוואנה ועוד כמה מאות בסנטיאגו דה קובה. יהודי הוואנה מאורגנים בקהילה מסודרת ויש בית כנסת מרכזי, אשכנזי, קונסרבטיבי, הגדול והיפה בעיר, "בית שלום" שלדברי העובדת האחראית שפגשנו בו, נבנה ב-1953. בשנות ה-70-80 של המאה ה-20, בתקופה המרקסיסטית של קובה, רדפו השלטונות והחרימו מאמינים ואנשי דת מכול הדתות. ב-1992 בוטלה הזיקה של קובה למרקסיזם ומאז חופשיים היהודים, עם מאמיני הדתות האחרות, לקיים ללא הגבלה את מצוות דתם. הדת הקתולית היא הגדולה והעיקרית באי ולצדה הפרוטסטנטית, האוונגליסטית ועוד כ-50 עדות אחרות, בהן הסנטריה (Santeria) שהיא מין נצרות פרוטסטנטית מעורבת באנימיזם (האמונה שלכול דבר בטבע יש נשמה) ובפולחן נשמת האבות, שהתגלגלה מאפריקה ליצירה אפרו-קובנית אורגינלית עם מערכת אמונות עצמאית, אלים המזוהים עם קדושים נוצריים, "כוהנים" (babalaos) שהם חוזי עתידות, מטפלים רפואיים ופסיכולוגים בדולר, חברי קהילה הלבושים לבן מכף רגל ועד ראש, מזבחות וכלי פולחן בבתים פרטיים המשמשים "כנסיות" לעת מצוח, טכסי קורבנות, יחסי ציבור ואטרקציה תיירותית פופולרית.
מקניות רציניות תשכחו בקובה (טוב, חוץ מסיגרים ורום). אבל מזכרות יש ויש ומקום מומלץ הוא שוק עבודות היד סן חוזה. תמצאו שם עבודות עור, סריגה, עץ, תכשיטים, פסלונים והעיקר ציורי שמן מלבבים וססגוניים להפליא ובמחירים מצוינים. יש כמובן חנויות בכול רחבי העיר, אבל כאן יש במרוכז מבחר מדהים.
"וגלידה ב'קופליה' אכלתם?" שאל אותנו מכר לרגע בהוואנה. "אם לא, כאילו לא הייתם כאן". קופליה היא מתחם גנים גדול שמציע אך ורק גלידה ומארח מאות אנשים בעת ובעונה אחת. הקהל מחכה בסבלנות בתור בפתחי הגן והמלצרים מובילים אותו פנימה, מושיבים ליד השולחנות ומודיעים איזה גלידה תוגש היום. "וניל וקאראמל" הודיעה לנו המלצרית בקול פסקני, ורק רצתה לדעת כמה מנות אנחנו מבקשים. טוב, הזמנו כול אחד מנה וקיבלנו אמבטיית פלסטיק צבעונית עם מנת גלידה ענקית טעימה להפליא. שמספיקה בקלות לשניים. כנראה הדבר הטעים ביותר שאכלנו בקובה. ובכול זאת, כמה גלידה אפשר לאכול? אז זה תלוי. אם אתה קובני, מסתבר שארבע מנות כאלה זה לגמרי בסדר, וכך ישבנו מהופנטים למראה כמויות הגלידה הזורמת לפיות שכנינו המקומיים. המחיר? דולר אחד בכסף מקומי.
האמינו לי, כול זה הוא רק חלקיק ממה שראינו וחווינו בהוואנה ועוד לא הזכרתי את האוכל והמוזיקה, אז על כול אלה ועוד הרבה יותר בקובה - בכתבת ההמשך.
לכתבת ההמשך הקליקו כאן.