ליון: באנו, ראינו ונכבשנו
מאת אתי ישיב
כמה וכמה פעמים עברנו את ליון ברכב או ברכבת בנסיעותינו מפה לשם בצרפת ולא עצרנו. הדיווחים היו על עיר דהויה, מלוכלכת, עם מוניטין לא קטן של פשיעה. אז מה היה לנו לחפש בה? והנה, בשנים האחרונות, שמענו שמשהו טוב מתרחש בעיר הזאת. 25 שנים של ראשי עיר נמרצים הספיקו להחיות אותה, להפוך אותה לעיר עכשווית, נקייה, עם בנייה חדשה, מלאת מסעדות ואטרקציות, מוזיאונים מרתקים, פסטיבלים, ותשתית תיירות מצוינת, כאשר התושבים הינם שותפים מלאים לכול תכניות הפיתוח, כולל ציורי הקיר הנהדרים המפארים אותה. עכשיו, אמרנו, כדאי לבקר בליון.
ליון, בירת אזור הרון-אלפ, שוכנת בלב צרפת, בין פריס והריביירה הצרפתית. בימים צחים אפשר לראות ממנה את האלפים הצרפתיים ולפעמים אפילו את המון בלאן המיתי, עטור השלג. עם שניים וחצי מיליון התושבים החיים באזור העירוני שלה, ליון היא העיר השנייה בגודלה בצרפת. אם ערים עתיקות אחרות באירופה ניבנו לרוב על גדות נהר או בעיקולו, ליון זכתה בשני נהרות והיא יושבת במקום המפגש של נהרות הרון (Rhone) האדיר והסון (Saone), היוצרים מעין חצי אי לפני שהם מתחברים ונושקים זה לזה בדרומה. ליון היא גם העיר העתיקה היחידה הקיימת באירופה, שבמהלך אלפיים שנותיה מעולם לא נחרבה, או עלתה באש.
באין מספיק טיסות ישירות מהארץ לליון, טסנו מנתב"ג לג'נבה ומשם הגענו אליה בתוך שעה וחצי, ברכבת TGV מהירה, בנסיעה לאורך הנופים האפורים והקרים של חודש דצמבר. הצבע האפור, מלווה בקור ובגשמים, המשיך ללוות אותנו עד סוף ביקורנו בליון חמישה ימים מאוחר יותר, כשכבר אימצנו לנו בהתלהבות את סיסמת לשכת התיירות של העיר "מכורים לליון". מתחנת הרכבת נסענו במונית אל בית המלון שלנו ובדרך עברנו את העיר השטוחה שהצבע השולט בבנייניה הוא האוקר וגגותיה אדמדמים ורק מגדל גלילי אחד, Tour Part Dieu האדמדם, דמוי עיפרון מחודד, מיתמר מעליהם ומהווה סימן היכר של מרכז העסקים הענק של העיר. המונית חצתה את נהר הרון על גשר וילסון (על שם הנשיא האמריקני ה-28, וודרו וילסון) והביאה אותנו אל חצי האי פרסקיל (Presquile שפירושו "כמעט אי") שבין שני הנהרות, שהוא היום מרכז העיר ובו נמצא בית המלון שלנו, "גראנד הוטל בוסקולו". טוב, "גראנד" הוא לא בדיוק, אבל ישן הוא בהחלט והמיקום שלו נהדר והעיקר, מחלונות חדרנו נשקף נוף הרון עם הגשר, הסירות המשייטות לידו והטיילת היפה, שהעצים בה נמצאים עתה בשלכת, אך הם יפים להפליא גם בעירומם.
נס חנוכה של ליון
הגענו לליון ב-7 לדצמבר ולא תיארנו לעצמנו לאיזו מהומת אלוהים אנחנו מגיעים. ידענו אמנם שהשבוע חוגגים שם מין חג אורות שנתי, אבל החג הזה, התברר, הוא פסטיבל ענק, הנמשך ארבעה ימים, שיאו ב- 8 לדצמבר והוא מושך אליו לא פחות מ-3 מיליון מבקרים (!) מכול רחבי צרפת ומארצות אירופיות אחרות כמו שווייץ, גרמניה או אנגליה. סיפור החג התחיל במאה ה- 12, עם בנייתה של קפלה קטנה לכבוד הבתולה מריה על גבעת פורבייר (Fourviere) ההיסטורית (עוד אספר עליה בהמשך). בשנת 1643 היכתה בליון מגפת דבר ואבות העיר ביקשו את עזרת הבתולה הקדושה, כשהם נודרים לחלוק לה כבוד עולמים. מריה נענתה והמגפה נעצרה. עברו יותר ממאתיים שנה וב-8 בדצמבר 1852 אכן הציבו על צריח הקפלה פסל ברונזה גדול של מריה, מצופה כולו זהב וגובהו 5.60 מטרים. שנת 1870 הביאה אתה סכנה נוספת לעיר. הפעם הייתה זו מלחמת צרפת-פרוסיה. הצבא הפרוסי התקדם לעבר ליון, ואו טו טו כבש אותה. שוב פנו אבות העיר לעזרת המדונה ונדרו, שאם הפרוסים לא יצליחו לכבוש את העיר, תיבנה לכבודה על הגבעה בסיליקה חדשה. ומה אתם חושבים? הפרוסים נעצרו ובתוך 24 שנים אכן נבנתה הבסיליקה וחנוכתה החגיגית נקבעה ל-8 בדצמבר. והנה, דווקא ביום זה היה מזג אוויר נוראי, גשום וסוער במיוחד. ההמונים החוגגים נאלצו להתפזר ולבקש מקלט וכול החגיגות בוטלו. אבל לא פסו ניסים בליון ולקראת ערב התבהרו השמים ומזג האוויר נרגע. התושבים, באופן ספונטני, הדליקו אלפי נרות על סיפי חלונות הבתים, לקחו נרות גם בידיהם ועלו בתהלוכה אל הבסיליקה. זו הייתה תחילתו של חג האורות המיוחד של ליון, Fete des Lumieres, שנחגג מאז כול שנה. ב-1989, קיבל ראש העיר הנבחר של העיר, מישל נואר (Noir) החלטה נועזת והפך את החג הדתי הזה לפסטיבל אורות ענק. החלטה שלא רק שינתה את אופי החג, אלא שינתה לחלוטין את פני העיר. עובדה. אנחנו מבקרים בה.
ערב ראשון בעיר ואנחנו משוטטים בחצי האי פרסקיל, יחד עם מיליוני המבקרים האחרים. הרחובות טובלים כול אחד בתאורה נהדרת אחרת ואנחנו נמשכים בלי להרגיש, מבית לבית, מרחוב לרחוב ומכיכר למדרחוב ושוב לכיכר, המומים מההמונים, מהיופי ומשפעת האור המציפה הכול. בכיכר בלקור ( Bellecour) מסתובב גלגל ענק (מי יכול לעלות עליו בקור הזה?) ועל מסך המותקן במרכזו מוקרנות תמונות טבע נדירות ביופיין. מנוף מוריד מהשמיים חישוק, ממנו משתחלים כמה "אמיצים" הנראים כמו שוחים בתוך הלא כלום של הלילה וחוזרים אל החישוק. תמונה מדהימה. "חכו", אמרה לנו עובדת במרכז המבקרים הידידותי בכיכר בלקור, שהיום עבדה שעות נוספות. "מחר יהיה שיא החגיגות".
ממבצר קלטי לעיר עכשווית
בגלל החג הקדמתי את המאוחר, אבל ההיסטוריה רצופת העליות והמורדות של ליון החלה, כאמור, הרבה יותר מוקדם. על חורבות מבצר קלטי וישוב גאלי, הקים כאן הלגיון הרומי החמישי של יוליוס קיסר, בשנת 43 לפני הספירה, קולוניה, בסיס לכיבוש גאליה וקרא לה בשם לוגדונום, "לוג" על שם אל השמש הקלטי לוגוס ו"דונום" שפירושו בגאלית מבצר. הקיסר אוגוסטוס הפך את הקולוניה לבירה הרומית של שלוש הגאליות ובשל מיקומה המיוחד בנה בה אגריפס מרכז תחבורתי ענק שהפך אותה לעיר פורחת ומרכז מסחרי, ממשלתי ותחבורתי של כול גאליה הרומית. באמצע המאה השנייה, לספירה הגיעה גם הנצרות לליון. נפילת האימפריה הרומית הביאה לקיצו את מעמדה המרכזי של העיר ורק במאה ה-11, בעקבות הפיכתה למרכז דתי חשוב, היא זכתה שוב לצמיחה כלכלית ומסחרית, בעיקר בשל מערכת בנקאית מפותחת שהתפתחה בה ותודות לענפי הדפוס וייצור המשי, שתרמו לפיתוח התשתיות שלה. המהפכה הצרפתית הביאה לעיר תקופת האטה, שנמשכה עד המאה ה-19, בה היא הפכה לתעשייתית וניבנו בה מבני ציבור רבים. אחרי מלחמת העולם השנייה התקדמה העיר לעבר המודרניות, התאחדה עם פרווריה והייתה למטרופולין השני בגודלו בצרפת עם מערכת תחבורה ותשתית תיירות מעולות ומוסדות תרבות נהדרים. ב-1998 נכנס מרכז העיר העתיקה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.
מצוידים בכול המידע הזה, הרגשנו מוכנים להתחיל את הסיורים בליון. התנועה בעיר נוחה מאוד, תודות לרשת אוטובוסים (המסומנים באות C + מספר), טראמים (T + מספר), רכבת תחתית (M + מספר) ורכבל (פניקולר) יפהפה. התחנות נקיות מאוד, נוחות וקלות להתמצאות. במשרדי המודיעין של העיר אפשר לרכוש כרטיס הנחות המאפשר כניסות לאתרים רבים ולכול סוגי התחבורה. רכשנו כרטיס הנחות כזה לשלושה ימים ויצאנו לדרך. וכבר הפתעה. היום, ה-8 בדצמבר, חג האורות ולכבוד החג, כל התחבורה הציבורית והכניסות לאתרים רבים הן חינם אין כסף!
החלטנו ללכת בעקבות ההיסטוריה והתחלנו את הסיור שלנו בעיר בשרידי העידן הרומי. ליון בנויה רובה במישור, אך שתי גבעות, פורבייר במערבה וקרואה רוס בצפונה, נישאות מעליה וקשורות שתיהן בהיסטוריה הגאלית-רומית. בגבעת פורבייר (שיבוש של המלים הלטיניות Foro vetere - פורום ישן) הייתה ההתיישבות הראשונה ואנחנו מעפילים אליה ברכבל היוצא מהעיר התחתית, העתיקה, מטפס על הגבעה ומוריד אותנו ממש בתוך עידן אחר. שני אמפיתיאטראות רומיים נשפכים כלפינו מראש הגבעה, בנויים מאבנים קטנות ומשופצים בחלקם. צעדנו בשביל העולה אל האתר, כשלצדיו ומעליו חורבות רבות של מבנים עתיקים. בקיץ נערכים כאן מופעי תרבות המוניים ואני עומדת על הבמה, מוקפת שרידי עמודים ופסלים ורואה בעיני רוחי את תחרויות העבר שנערכו עליה, את המחזות, את המשוררים שקראו משיריהם ואת הנואמים הפוליטיים. לרגלי האתר נמצא מוזיאון גאלו-רומי מרתק, המקים לתחיה מנהגים, אמונות ואמנויות עתיקים. מומלץ מאוד לבקר בו ולראות את הפסיפסים הנפלאים כמו זה המתאר את הרקולס השיכור או אחר בו סוסים דוהרים במופע קרקסי, את הפסלים, המטבעות ובעיקר את לוח הברונזה עליו נחרת נאומו של הקיסר קלאודיוס משנת 48 לספירה, בו הוא מעניק לתושבי גאליה את הזכות להיבחר לסנאט הרומי.
מדונת הזהב
ממשיכים לטפס על הגבעה בזרוע אחרת של הרכבל, הנכנס למנהרה שבקירותיה חצובות נישות בהן פסלים וכדים עתיקים. התחנה הבאה הביאה אותנו אל הבסיליקה הגדולה של הבתולה מריה, שבנייתה הסתיימה בשנת 1894. המבנה הענק מוזר מאוד, עם סלט של סגנונות: עמודים קלאסיים בכניסה, ארבעה צריחים של מצודת אבירים בראשו, עליהם צלבים ענקיים וביניהם מזדקר פסל הזהב הענק של הבתולה הקדושה. פנים הבסיליקה לעומת זאת מדהים בסגנונו הניאו ביזנטיני ואין בו מילימטר אחד ללא קישוט. ציורים שצבע הזהב שולט בהם, ויטראג'ים נהדרים, רצפה מעשה פסיפס יפהפה, פסלים, חיטובי עץ. והיפה מכול עוד לפנינו: מהרחבה שלפני הבסיליקה נשקף נוף קסום של העיר. פנורמה של גגות וחזיתות של בתים עתיקים בצבעי אוקר וחום-אדמדם, מראה מהאגדות שאסור להחמיץ.
הרכבל החזיר אותנו אל העיר העתיקה של ליון. עידן אחר, עולם שונה, בו כול סמטה וכול בית הם שריד לתקופה שחלפה. מה שמכונה "העיר העתיקה" הוא למעשה העיר הימי-ביניימית והרנסנסית, שנבנתה בין המאות ה-17 - 12 על הגדה השמאלית של נהר הסון, למרגלות גבעת פורבייר והיא אחת מערי הרנסנס היפות ביותר באירופה עם כ-300 בתים משופצים וממוחזרים בקפידה. בלב העיר העתיקה, המחולקת לשלושה רובעים, כול אחד על שם קדוש נוצרי אחר, עומדת קתדרלה רומאנסקית עם חזית גותית יפהפייה המוקדשת לג'והן הקדוש (St. Jean). את הקתדרלה, עם אין סוף מרכיביה, שבנייתה ארכה 300 שנים, מפארים בחזית "רוזטה" גדולה, צבעונית, שעון אסטרונומי מעוצב מברזל, שארבע פעמים ביום פעמוניו פוצחים בצלצולים מוזיקליים, ומאות מדליוני אבן, שאת הדמויות החטובות בהם השחיתו וונדלים בתקופת המהפכה הצרפתית כמו בהרבה קתדרלות, כנסיות ומנזרים בצרפת. בסיליקת מריה שעל גבעה פורבייר חולשת מלמעלה על הכיכר הנעימה והשלווה של הקתדרלה ומשלימה את התמונה הנהדרת. צמוד לקתדרלה עוד מבנה רומאנסקי, אחד הבודדים שנותרו בעיר והוא משמש היום מוזיאון לאוצרות הקתדרלה. אנחנו נשוב לכאן הלילה, עם עוד עשרות אלפי אנשים, לצפות במשחקי האור והצבע שיוקרנו לכבוד החג על בנין הקתדרלה.
בינתיים אנחנו משוטטים ברובע ג'והן הקדוש, שבימי הביניים היה מרכז הכוח הפוליטי והדתי של העיר, בין הרחובות העקלקלים, הצרים, מרוצפי האבן, עם השמות החושניים כמו "רחוב דה בף" (הבקר - Rue du Boeuf) או "רחוב שלוש המריות" והם גדושים חנויות קטנות ומטריפות ומעדניות , בתי קפה ,סלוני תה ו "בושונים", שהם המסעדות ההיסטוריות של ליון ועוד אספר עליהם. הבתים המדהימים ששופצו להפליא, כול אחד מהם צר וגבוה, עם גרמי מדרגות מתפתלים, מקורים, קשתות הדלתות עשויות סבכות אבן עם פיתוחים . כמה מהבתים החליפו יעד וכך למשל, אכסניית "צלב הזהב" בת המאה ה-15 הפכה למוזיאון מיניאטורות ותפאורות סרטים, ו"חצר האדונים" (Court de Lodges), ארמון מגורים ב"רחוב דה בף", הינה היום מלון פאר שהוא - כמו כול העיר ליון - שילוב של עתיק ומודרני, בנין רנסנסי עם נוחיות ואביזרים של המאה ה-21. לקח לנו זמן לעכל את התופעה המקסימה הזאת.. לכבוד החג ועבור ההמונים השוטפים את הרחובות, הוציאו כול המסעדות דוכנים אל המדרכות ומכרו בהם בגטים עם נקניקיות, מרקים סמיכים בכוסות חד פעמיות, יין חם ושוקו חם. למרות הקור והגשם הקל כולם רגועים ושקטים. גם במסעדות מדברים בשקט. תענוג לשבת.
הרובע השני בעיר העתיקה, רובע פול הקדוש, איכלס במאות ה-16 - 15 בנקאים וסוחרים איטלקים עשירים, שבנו לעצמם ארמונות עירוניים מפוארים והתחרו ביניהם על בניית החצר היפה ביותר, גרם המדרגות המקורי ביותר, או המגדל הגבוה ביותר. כאיטלקים, הם השתמשו בעיקר בצבעי אוקר, ורוד או אדום ועד היום אלה הצבעים השולטים בעיר, גם במבנים העכשוויים ביותר. בשניים מהארמונות הללו נמצאים היום המוזיאון ההיסטורי של ליון ומוזיאון בובות. הרובע השלישי, רובע ג'ורג' הקדוש, שבו כנסייה ניאו גותית בת המאה ה-19, היה במאה ה-16 מקום מגוריהם של טווי המשי, לפני שעברו אל הגבעה הצפונית, קרואה רוס.
"טראבולים" לשימוש הדוורים
בימי הביניים, כאשר היו בעיר רק כמה רחובות מקבילים בין גבעת פורבייר ונהר הסון, ניבנו בה מעברים רבים, ה"טראבולים" (trans-ambulare - לעבור דרך) המפורסמים שלה, שהם עד היום אחת האטרקציות של העיר.
מבוך שלם של פרוזדורים תת קרקעיים, מקורים וסמויים מן העין, העוברים מתחת לבנייני מגורים וחצרות פנימיות, דרך עמודים מסוגננים וגרמי מדרגות לולייניים, עולים ויורדים בבתי קומות, מחברים בין כ-230 רחובות ומגיעים עד גבעת קרואה רוס וחצי האי פרסקיל. הטראבולים, שנבנו רובם לצרכים של יום יום כמו העברת אריגי משי מהמטוויות אל מחסני הסוחרים בדרך הקצרה ביותר ובלי שיירטבו בגשם, אינם בדיוק סודיים והם אפילו מצוינים במפות העיר, אבל בלי לדעת כתובת מדויקת אי אפשר לזהות אותם. הם משמשים את התושבים גם היום והכניסה אליהם הינה כמו לכול הבתים באזור, דרך דלתות עץ או ברזל כבדות, שהן לפעמים פתוחות ולפעמים נעולות ויש ללחוץ על פעמון כדי שתיפתחנה. כמה מעברים פתוחים רק שעות מעטות בבקרים, כדי לאפשר לדוורים לחלק בקלות את הדואר. אחרים פתוחים בכול שעות היום. צריך לנסות. אגב, במלחמת העולם השנייה הייתה ליון מרכז המחתרת הצרפתית (הרזיסטנס) וזו השתמשה בטראבולים כמקומות מסתור מפני הגרמנים . אחד הטראבולים המפורסמים נמצא בעיר העתיקה בין רחוב סן ז'אן ורחוב דה בף וכשחיפשנו את הכתובת, היפנו אותנו בעלי חנויות ברחוב לפחות לעוד שלושה-ארבעה טראבולים בסביבה. טיילנו באחד מהם ובאחד הפיתולים הגענו אל בוטיק ימי- ביניימי בו הציעו לנו שריונות, חניתות וקסדות אבירים, האחר היה סגור ובשלישי מצאנו שורת עמודים ומדרגות מסקרנות שלצערנו גם הכניסה אליהן הייתה סגורה - הפתעות בכול טראבול! יש בעיר גם מעברים המסתיימים ברחוב ללא מוצא, או בחצר פנימית, אבל אלה אינם נחשבים לטראבולים אמיתיים והם מכונים מיראבולים (Miraboules).
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בליון כ-5,000 יהודים. רובם נרצחו על ידי הנאצים, מעטים ניצלו על ידי תושבים מקומיים שזכו לימים בתואר חסיד אומות העולם (הכומר גלסברג והאזרח לואי מיללי) ואחרים התגייסו לשורות הפרטיזנים של המחתרת הצרפתית. כיום חיים כאן כ-35,000 יהודים, עם 30 בתי כנסת, מסעדות כשרות וחיי קהילה תוססים. עזבנו את העיר העתיקה, חוצים בדרך את נהר הסון בדרך אל חצי האי פרסקיל. הרוח חזקה, הגשם בלתי פוסק והמטריות שלנו בקושי מחזיקות מעמד. ממש על גדת הנהר, מתפתל רחוב טילזיט ( Tilsitt), שבמספר 13 שלו שוכן בית הכנסת הגדול של העיר. חזית בית הכנסת דומה לאלה של המבנים האחרים ברחוב ובקלות יכולנו לחלוף על פניו בלי לדעת שזהו בית כנסת. הבניין סגור ומסוגר. לחצנו על כפתור הפעמון ואחרי בקשות והסברים הצלחנו להיכנס פנימה לדקותיים. הבניין נבנה תוך שנה בלבד ב-1863/4 והוא נראה ככנסיה נוצרית, עם שתי שורות עמודים וכיפה קטנה בתקרה, צבועה כחול. בכניסה מצבור ידיעונים, עיתונים ופרסומים (בצרפתית כמובן) על אירועים בקהילה. האמת, הרגשתי בבית הכנסת הזה כמו תיירת נסבלת ואיך שהוא, הרצון להגיע לכאן היה חזק יותר מהחיבור למקום. לליון, אגב, יש שמונה ערים תאומות ואחת מהן היא באר שבע.
עיר שטופת אורות
בלילה חזרנו אל הקתדרלה. כמו שהבטיחה לנו עובדת מרכז המבקרים בכיכר בלקור, היה זה שיאו של חג האורות ונוסף לרחובות המוארים היו בעיר העתיקה ובפרסקיל 75 מוקדי אור, צבע ומוזיקה מופלאים, פרי מוחם היצירתי של אמנים נהדרים. על כנסיות ובנייני ציבור ריצדו אורות וצבעים מסוגננים והוקרנו סרטים מקוריים. על אגמים מלאכותיים "רקדו" גופי תאורה כמו במבוקים נעים ברוח ובכיכרות פרחו שדות של פרחי אור. המונים נעו ממוקד אחד לשני, מותשים, משתאים ומהופנטים. עמדנו דחוסים בכיכר הקתדרלה בין עשרות אלפי חוגגים. מאחורינו, על גבעת פורבייר, זהרה הבסיליקה בלבן כשכדור כסף מרחף מעליה, שולח זרקורי אור אל העיר ומולנו נצבעה הקתדרלה בצורות ובצבעים מופלאים המתחלפים במהירות ומשנים כול שנייה את פניה. הגשם שהתחיל לרדת לא פיזר את החוגגים, שרק הוציאו בנחת מטריות והמשיכו לצפות במחזה כאילו כלום לא קרה.
שכונת טווי המשי
עוד בוקר. היום קר מאוד ורוח ממש לא נעימה מכה בפנים. אנחנו ממשיכים במסע ההיסטורי שלנו ועולים בטראם אל גבעת קרואה רוס (Croix Rousse), המכונה גם "גבעת הפועלים". כמו בגבעת פורבייר, גם כאן הייתה התיישבות מוקדמת של הגאלים ושל הרומאים, שאף בנו בה את אמפיתיאטרון "שלוש הגאליות", זירה לקרבות גלדיאטורים והוצאות להורג של פושעים, מתנגדי האימפריה וגם של כמה מראשוני הנוצרים שהפכו כמובן להיות קדושים מעונים. בימי הביניים הייתה קרואה רוס מעוז דתי חשוב ובהתחלת המאה ה-19 התיישבו בו טווי המשי (Canu). ב- 1805 הומצא נול טוויה מכני, שגובהו הגיע ל-3.9 מטרים וטווי המשי, שהעבירו לכאן את סדנאותיהם, בנו אותן גבוהות במיוחד, כדי שיתאימו לנולים החדשים . עמדנו ברוח הצורבת בצומת Blvd des Canuts ו- Rue Denfen-Rochereau, מול ציור קיר יוצא דופן, "מיר דה קאנו" (Mur des Canuts - קיר הטווים), המנציח את ההיסטוריה של טווי המשי בגבעה. הציור הענק (1,200 מטרים רבועים!), שהוא ציור הקיר הגדול ביותר באירופה, נותן אשליה של תלת ממד והדמויות בו נראות חיות כל כך עד שכמעט התחשק לנו להצטרף אליהן ולשבת איתן על גרם המדרגות הנפלא. הציור שופץ פעמים אחדות ובגרסה של היום ממלאות אותו דמויות עכשוויות, עם בגדים אופנתיים ורכבים מודרניים. הזכרתי כבר שטראבולים רבים התפתלו והגיעו אל מדרונות גבעת קרואה רוס, בה הם שימשו גם להתכנסויות פוליטיות של הפועלים. המרתק והמוזר מכולם הוא זה העובר ב"חצר המדרגות" (Cour des Voraces) המונומנטלי בכיכר קולברט (Colbert) מספר 9, שמדרגות הבטון החשוף שלו עולות שבע קומות בזיגזג תלול ומאיים ומגיע בסופו אל רחוב אימברט קולומס (Imbert Colomes) מספר 29. אגב, הבתים והטראבולים בקרואה רוס לרוב פשוטים וחפים מקישוטים, שהרי הפועלים, דרי השכונה, לא יכלו לפזר את כספם הדל על מותרות כמו קישוט מבנים. היום מפורסמת השכונה התוססת בשווקים הססגוניים המתקיימים כול השבוע (פרט ליום שני) תחת כיפת השמים ומושכים קהל רב, אמנים ובדרנים. מדרונות הגבעה הינם מוקד משיכה להמוני צעירים, המחפשים אמנות אלטרנטיבית, חנויות וינטאג', חנויות יד שניה, מסעדות, בתי קפה וברים מיוחדים.
מרכז ליון המודרנית נמצא בפרסקיל (ileיPresqu - חצי אי), בשטח שיובש בין הרון והסון, כשהציר המרכזי שלו נמתח מכיכר טרו (Place Terreaux) שלמרגלות קרואה רוס בצפון לכיכר בלקור (Place Bellecour) בדרום ונמשך עד נקודת מפגש שני הנהרות, שם נחנך בסוף חודש דצמבר 2014 (ימים אחדים לאחר ביקורנו) מוזיאון ה"קונפלואנס" (מפגש נהרות) החדש.
כיכר טרו או כיכר העיריה (Hotel de Ville), נמצאת בין שני בניינים יוקרתיים. האחד הוא בית העיריה בן המאה ה-17 עם חזית "חדשה" מהמאה ה-18 ומגדל שעון מהודר והשני, ארמון פייר הקדוש, המשמש היום את המוזיאון לאמנויות יפות, שבו , בין היתר, עבודות ממצרים העתיקה עד הרנסנס, אימפרסיוניסטים ומודרניסטים ידועים כמו פיקאסו, פרננד לז'ה או בקון וגם גן הפסלים נהדר. במרכז כיכר טרו ניצבת כרכרת עופרת גדולה, רתומה לארבעה סוסים שועטים המסמלים את ארבעה הנהרות הגדולים של צרפת בדרכם אל הים. המזרקה עוצבה בידי פרדריק אוגוסט בארתולדי, האמן שיצר גם את פסל החירות של ניו-יורק. עולם קטן.
שני ממתקים ומלך אחד
כיכר בלקור, מהגדולות באירופה ומהיפות בה, נבנתה במאה ה-17 לכבוד המלך לואי ה-14. הכיכר נהרסה בתקופת שלטון הטרור שלאחר המהפכה הצרפתית, נבנתה מחדש במאה ה- 19 והיא מוקפת מבנים מרשימים וחנויות יוקרתיות, יקרות. באחת מהן טעמנו את הממתק המסורתי של העיר, Le Coussin de Lyon, העשוי מעטפת מרציפן ירוקה דמוית כרית זעירה, שבתוכה טמונה פיסת שוקולד מבושמת בליקר קירסאו. טעם גן עדן. ולמה דווקא כרית? אז ככה: הממתק הזה, נולד בשנת 1960 במוחו הקודח של שוקולטייר מקומי, שקיבל השראה מהנדרים של זקני העיר לבתולה מריה משנת 1643. אחד הנדרים היה לעלות בתהלוכה אל קפלת המדונה, כשבידם כתר זהב המונח על כרית משי. היום נמכר הממתק בהרבה חנויות בעיר וכאן, בכיכר בלקור אפשר לקנות אותו גם בקופסאות מרופדות קטיפה ומשי (יקרות, אלא מה). הסתפקנו בשקית צלופן קטנה קשורה בסרט זהב מרהיב וגם כך משקלם בזהב, אבל מי יכול לעמוד בפני הפיתוי. עובדה - כול שנה נמכרים 85 טון (!) של "קוסנים" והביקוש עוד גובר. ממתק מסורתי אחר הוא הפרלין (Pralines), שקד מצופה במין עיסה אדומה, מוצקה, מתוקה כמו סוכריות של פעם. במרכז כיכר בלקור ניצב פסלו של לואי ה-14, מצנט אמנות ידוע, רכוב על סוס ומתחתיו שני תבליטים המייצגים את נהרות הרון והסון. חבל שהגלגל הענק המסתובב לא רחוק ממנו קצת מגמד אותו. עוד בכיכר מרכז המבקרים המרכזי של העיר, הפועל כול השבוע וניתן לקבל בו מידע ומפות וגם להזמין סיורים מודרכים בעיר. על ציר טרו - בלקור נמצאות רוב החנויות הבינלאומיות כמו זארה, מנגו או M&H וגם מסעדות ומזנוני "פאסט פוד" ובדרני רחוב המושכים המון אדם. בדרך מגיעים אל רחוב "רפובליק" התוסס, שחנויותיו הזוהרות קטנות ויקרות הרבה יותר, במספר 42 שלו נמצא בית הכל-בו הוותיק Printemps ולאורכו ניצבים בין היתר בניין הבורסה המפואר שניבנה בסגנון נפוליאון השלישי ובית האופרה , שהוא אחד ממרכזי התרבות החשובים של העיר.
מוזיאון בשיכון פועלים
ציורי קיר הם חלק מההיסטוריה האנושית ומוצאים אותם על קירות של מערות פרה-היסטוריות ועד גרפיטי עכשווי שמצויר ממש היום. ליון אינה יוצאת מכלל זה ועד היום אפשר לגלות בה שרידי ציורים על חורבות רומיות בגבעת פורבייר ועל כותלי כנסיות ברחבי העיר. עם 350 הקירות המצוירים בעיר ובסביבותיה כיום (האמת, כול ספר או פרסום של העיר נוקב במספר אחר ), שאת כמה מהם ממש מומלץ לראות, הפכה העיר לבירת הקירות המצוירים בצרפת וזכתה גם להכרה של אונסק"ו. ציורי הקיר של ליון אינם דומים לציורי הגרפיטי ה"פראיים", הנפוצים היום בעולם. בליון הציורים ממוסדים והתחילו מתוך ניסיון לקרב את התושבים אל ההיסטוריה ואל השכונות שלהם ולא רק לקשט את העיר. לצד רבים מהציורים יש גם כיתובים המסבירים אותם. סיפרתי כבר על קיר טווי המשי בגבעת קרואה רוס. קיר אחר, שאסור לעזוב את העיר בלי לראות אותו, הוא קיר הדמויות המפורסמות של ליון (Mur des Lyonnais) בפרסקיל, בצומת רחוב לה מרטינייר ורציף לה פשרי (Rue de la Martinier-Quqi de la Pecherie). בין הרופאים, המדענים, מוכרי הספרים, השפים, מגלי הארצות, הרוקחים, הסוחרים והסופרים המצוירים על כול קומותיו, מצאנו בצד ימין באמצע, גם את דמותו הידועה של הנסיך הקטן (ההוא מהכוכב עם עצי הבאובב) ובלוריתו הצהבהבה, יחד עם יוצרו , הסופר-הטייס בן ליון, אנטואן דה סנט אקזפרי, שנמל התעופה של העיר קרוי על שמו. סיור מיוחד כדאי לערוך במזרח העיר, במוזיאון האורבאני של טוני גארנייה (Tony Garnier), שאינו באמת מוזיאון, אלא שכונת פועלים גדולה שרוב דייריה הם מהגרים מארצות שונות. השכונה בת 50 הבתים תוכננה ונבנתה בשנות ה-30 של המאה ה 20 על ידי גארנייה, אדריכל בן ליון. על דפנות 24 מהם יש ציורים נהדרים, גודל כול אחד 220 מ"ר ובכול קיר מתואר פן אחר של העיר האידיאלית על פי גארנייה. 6 בתים אחרים עוצבו על ידי אמנים מארצות אחרות (אפריקה, מקסיקו, הודו ואחרות), כשכול אחד עיצב את העיר האידיאלית שלו. אפשר לבקר כאן בסיור מודרך הכולל גם ביקור באחת הדירות, ואפשר כמובן לטייל לבד בין הבתים, בכול שעה של היום, כמו שאנחנו עשינו. ראינו בליון עוד ציורי קיר רבים , אבל תקצר היריעה.
ממשיכים בסיור שלנו בעקבות ההיסטוריה ומגיעים ממש לימינו, לאזור "העיר הבינלאומית"( Cite Internationale) בצפון מזרח העיר ולאזור "מפגש הנהרות" (Confluence district) בדרומה.
העיר הבינלאומית הינה שכונה חדשה הבנויה על רצועת אדמה צרה בין נהר הרון יש בה מרכז וועידות מרשים, אמפיתיאטרון, קזינו, מסעדות, בתי מלון ומה שעניין אותנו במיוחד, מוזיאון נפלא לאמנות עכשווית. המבנים כמובן מודרניים לחלוטין, אבל המסורת המקומית נשמרת בצבע החום אדמדם השולט בהם, כצבע המסורתי של העיר.
למוזיאון לאמנות עכשווית (Museum of contemporary art - MAC) אין אוספים קבועים משלו והתערוכות מתחלפות בו מדי חודשים אחדים. כדאי לבדוק לפני הביקור אם אכן מתקיימת כרגע תערוכה. בדקנו והייתה: תערוכה רטרוספקטיבית מדהימה של האמן האיסלנדי המיליטנטי ארו (Erro) ובה 250 ציורים, רישומים ופסלים, בקולאז'ים (אמנות שהחל לעסוק בה לפני שנים אצלנו, ביפו), סרטים ומיצבים. לא ארחיב, שכן בינתיים התערוכה הסתיימה. רק אוסיף המלצה: אם תפגשו במסעותיכם בעולם את השם ארו, רוצו!
הרון והסון נפגשים במוזיאון
סוף המסע ההיסטורי שלנו בליון הביא אותנו אל האזור החדש ביותר, "מפגש הנהרות", שעד לא מכבר היה נטוש וממש עכשיו, מתבצעת בו תוכנית גרנדיוזית-אמביציוזית, שמוסיפה לעיר מבני מגורים, מסחר, מרכז עסקים, משרדים, אמנות ופעילויות פנאי רבות בשטחי הציבור הגדולים. קו חדש של מערכת הטראם העירונית עובר על גשר חדש על הרון והביא אותנו היישר אל גולת הכותרת של הפרוייקט, "מוזיאון מפגש הנהרות" החדש, הנמצא ממש בנקודת מפגש הרון והסון, באחד האתרים המרהיבים ביותר של העיר. ליון הצטרפה כאן אל ערים אחרות בעולם (דוגמת בילבאו בספרד והרבה אחרות) שהקימו מבני ראווה משונים, ובנתה ליד המים מבנה פנטסטי עם טיילות ציבוריות המגיעות אל פארק סמוך, כשלמבקרים יש גישה ישירה מהפארק אל המוזיאון. הפרוייקט כולו תוכנן על ידי משרד אדריכלים ידוע בווינה, ששמו, "קואופ הימלב(ל)או", ניתן לתרגום כ"שמים כחולים", או בלי הל' השני, כ"בנייה של שמים". אדריכלי המשרד מאמינים שאנחנו חיים בזמנים קשים וכי לאלה דרושים אדריכלים קשוחים ובכול מקרה, האדריכלות כפי שהכרנו עד היום שייכת לעבר. הם מציעים במקומה אסטרטגיה תוקפנית המשתמשת בצורות אגרסיביות, מבנים א-סימטריים ושחרור מכול סגנון ידוע. עמדנו מול המבנה הכמעט גמור, הריק בינתיים מתערוכות והחסום למבקרים, שעמד להיפתח שבועיים מאוחר יותר, בסוף חודש דצמבר, חשים קצת נבוכים וכמעט מאוימים על ידי גוף הבניין בעל הפתחים הרבים, הנראה כמו משהו שבור ופגוע. אולי בביקור הבא, כשאפשר יהיה כבר להיכנס לתוכו, נוכל להבין יותר את המחשבה שמעבר לחומרי הבניין וגם לדעת איך המוזיאון החדש משתלב בנוף האורבני של העיר העתיקה הזאת.
על אמהות ואוכל
ואחרי כול אלה, את הפרסום הגדול ביותר שלה בעולם, ליון קיבלה תודות למסעדות המצוינות ולכול מה שקשור באוכל. היום יש בה 2,244 מסעדות, 15 מהן מתפארות בכוכבי מישלן, שפים הידועים בכול העולם, קונדיטוריות (פטיסרי), מעדניות, מאפיות (בולנג'רי), שוקולטריות, בתי קפה ושווקים נהדרים.
בליון, הבישול הוא לא פחות מאמנות והאכילה - משהו הקרוב לסגידה דתית. אולי שפע המוצרים הנמצאים או גדלים סביב העיר והקלות בה אפשר להשיג אותם, גרמו להתמסרות לאוכל, ובטח תרמו לעניין גם "אמהות ליון" (Meres Lyonnaises), אותה קבוצת נשים בסוף המאה ה-19, שעבדו שנים כמבשלות במשפחות בורגניות ואיבדו את מקום עבודתן. האמהות הפשילו שרוולים ופתחו בקריירות חדשות, אם כעובדות במסעדות קיימות ואם כיזמות של פרויקטים חדשים. כמה מהן בישלו מאכלים ביתיים -מסורתיים לפועלי מטוויות המשי ואחרות פתחו מסעדות משלהן. כאן או כאן, הבישול היה מושלם וכך נוצר השילוב המקומי של המטבח הבורגני העשיר וה"בושונים" הצנועים. הבושון (Bouchon) הוא מסעדה קטנה השוכנת במבנה עתיק עם דקורציה ישנה ומגישים בה מבחר קטן של מאכלים מסורתיים, כאלה שבישלו פעם ה"אמהות". השולחנות - ישנים , קטנים וצפופים - מכוסים מפות משובצות ורוב המנות מגיעות ביחד אל השולחן. היום מתהדרות מסעדות רבות בתואר בושון וכדי לשמר את המסורת המקומית האמתית, התאגדו כ-20 מהבושונים האותנטיים לשמירת הכללים הנוקשים של המקצוענים, שכמה מהם הינם צאצאים ויורשי הבשלניות המקוריות. בחזית המסעדות המאוגדות הללו אף אפשר למצוא סימון מיוחד המעיד על הייחוס.
וויתרנו על מסעדות "כוכבים" יקרות והתרכזנו במה שבאמת מיוחד בליון, בבושונים. ערב אחד בילינו ב-Cafe Comptoir Abel, אחת המסעדות הישנות והאותנטיות ביותר, בה חיכו לנו אווירה מיוחדת במינה והיכרות ראשונה עם המושג בושון (טל' 0478374618). למסעדה שתי קומות ואנחנו התבקשנו לקומה העליונה, במדרגות עץ ישנות, צרות וקצת רעועות. הקירות מצופים קטיפה אדומה, על החלונות וילונות אדומים רקומים שושנים, נברשת ברונזה תלויה מהתקרה ספונת העץ, השולחנות והכיסאות ישנים, צפופים וחפים ממפות ואנחנו יושבים כמעט מרפק אל מרפק עם חבורות של צרפתים, המחליפים אתנו חיוכי נוכחות קטנים. הערב, לכבוד חג האורות, הציעו לנו תפריט מיוחד במחיר 29 אירו לאדם ומה שקיבלנו היה קודם כול לחם כפרי נהדר ובקבוק יין הבית, אדום ומצוין. אחריהם הגיעו סלט ליונז שהכיל חסה, ביצה חצי קשה וקרוטונים, מנת נקניק חזיר עם תבשיל עדשים, עוף עם אורז ברוטב וקישקע ממולא ברוטב חרדל, מבחר גבינות ויין דזרט וקינוחים לבחירה - קרמל, עוגת שוקולד, מוס שוקולד, גלידת ווניל או שרבט מנגו. אז מה מיוחד בזה? אז זהו, שהתפריט אמנם לא מיוחד, אבל הבישול - מושלם, הטעם - גן עדן ותאמינו או לא - הסועדים מדברים אבל לא צועקים ואין ברקע מוזיקה מחרישת אוזניים!
ערב אחר בילינו בבראסרי ג'ורג' (טל' 0472565454), אחת הבראסרי הגדולות והמפורסמות ביותר באירופה ועליה אומרים המקומיים שאסור לעזוב את העיר בלי לאכול בה. מה שהיום נקרא בראסרי נפתח עוד ב-1837 ועד היום מנהלים את המקום צאצאי המייסדים. עם 500 שולחנות, המסעדה באמת ענקית והשירות מצליח בכול זאת להיות ידידותי וקשוב, אם גם אולי מהיר מדי. האולמות הגדולים מעוצבים בסגנון אר דקו, התקרות מצוירות, המושבים מרופדים אדום, השולחנות הזעירים מכוסים מפות צחורות והמאכלים טיפוסיים לליון וגם למחוזות אחרים (כמו שוקרוט או פירות ים). התפריט של ג'ורג' עלה 21 אירו לאדם וכלל מרק ביסק סרטנים, סטייק בקר בבירה עם פירה תפוחי אדמה, דג מקרל עם רוטב מיונז וסלרי מגורד, פילה דג האדוק (Pocke) ברוטב צלפים בחמאה ועדשים מוקרמות. הרטבנו את הגרונות עם בירה המיוצרת גם היא במקום וקינחנו עם כופתאות שמנת זעירות ברוטב פיסטצ'יו. כמו בקפה אבל, גם כאן, המיוחד היה שלמות ההכנה ואם המקום הוא קצת גדול לטעמי, הרי על האוכל אני יכולה להמליץ בכול פה.
את הערב האחרון בילינו שוב בבושון, פיצפון ומיוחד ופופולארי מאוד בליון, Café des Federation (טל' 0478282600), שהמוטיב החוזר בדקורציה שלו הוא ...חזיר. המקום חמים ונעים ושוב - שקט. לא קיבלנו תפריט ובעל הבית, חגור סינר שחור למותניו, לא שאל כלום ורק הגיש לנו את המנה הראשונה - רוטב יין אדום ובתוכו חצי ביצה חצי קשה. חמש המנות הבאות הגיעו ביחד אל השולחן והיו שם סלט ירוק עם קרוטונים וביצה קשה, כמה סוגי נקניקים משובצי שומן, קערית עדשים ברוטב קטיפתי הנקראות כאן "קוויאר קרואה רוס" , מלפפונים מוחמצים בחומץ, לחם וקוביית בשר חזיר עם המון שומן. המנות הבאות שנחתו על השולחן היו כופתאות קמח, ביצה ושמנת נהדרות (Quenelles) ברוטב אלוהי מסרטני נהרות ומנת ראש בקר ברוטב, עם תפוחי אדמה, צלפים וגזר. אני מודה, למראה ראש הבקר הזה חוורו פני. לא ויתרתי ובידיים רועדות הכנסתי לפי את פיסות הבשר הקטנות וכך טעמתי עוד מעדן מופלא. אפשרויות אחרות היו פודינג שחור עם תפוחי עץ, צלי לחיים של חזיר, עוגת כבד עוף או נקניקיה ברוטב חרדל - בדיוק כמו בבית. עוד לא סיימנו. עכשיו קיבלנו 7 סוגי גבינה ואחריהם קינוחים, בהם עוגת פרלין (ההיא המיוחדת לליון עם עיסה אדומה של סוכריות) , אגס ביין או עוגת שוקולד. את כול אלה ליווה בקבוק יין אדום, Cote du Rhone והחשבון: 63.80 אירו לזוג.
וכך, במשך חמישה ימים, זרמנו עם ההיסטוריה של ליון כאילו הייתה זו ספר פתוח, דרך האימפריה הרומית, ימי הביניים, הרנסנס, העת החדשה ועד היום וגילינו עיר מדהימה עם כוח חיות יוצא דופן. ומה יקרה בעתיד? ליון עוד בטח תפתיע!