גלריית הרחוב של בושוויק, ברוקלין

מאת אתי ישיב

כבר שלוש ארבע שנים שהשם בושוויק (Bushwick), ברוקלין, חוזר ועולה בשיחות עם חברים ובני משפחה המתגוררים איפה שהוא בעיר ניו-יורק, אם כיעד נדל"ני חם (עבורם) ואם כיעד לעוד סיור מרתק בעיר הגדולה (עבורנו, התיירים מתל-אביב). כיוון שחודשי הסתיו בניו-יורק, עם 22-23 מעלות צלזיוס ביום וקרירות נעימה בשעות הערב הם באמת זמן נפלא לשיטוטים בעיר, החלטנו לבדוק את העניין. עלינו איפוא לרכבת L בתחנת יוניון סקוור (Union Sq) שבמנהטן ואחרי חציית ה"איסט ריבר" (East River) ושמונה תחנות, יצאנו מהרכבת בתחנת מורגן (Morgan) בשכונת בושוויק הברוקלינית, הנמצאת סמוך לשכונת וויליאמסבורג, בגבול ברוקלין וקווינס. נדהמים הסתכלנו אחד על השני. לאן הגענו? לפנינו השתרע מין אזור תעשיה שומם עם מבנים ענקיים מוזנחים של מה שנראה כמו מפעלים ומחסנים נטושים, רחובות ריקים...בעוד אנחנו עומדים נבוכים ליד תחנת ה"סאבוויי (Subway), קפצו עינינו אל ציורי גרפיטי מדהימים שעל הקירות, ציורים שילוו אותנו בכול הסיור המרתק שלנו בשכונה והם בעצם הסיבה להמלצה החמה שקיבלנו ממכרינו. הגענו למקום הנכון!

אז כך. שכונת בושוויק הינה שכונת עוני בשיקום. להתעוררות השכונות בניו יורק, כולל אלו שבברוקלין, יש דפוס כמעט קבוע, שגם אלה היותר מבוקשות כיום, כמו ברוקלין הייטס, גרין פוינט, או וויליאמסבורג, עברו אותו, לאחר שהיו בזמנן שכונות עוני או אזורי תעשייה. הראשונים שזיהו ו"כבשו" אותן היו אמנים וגייז ש"התלבשו" על חורים זולים למגורים ולעבודה, אחריהם הגיעו צעירים והיפסטרים, אחריהם - זוגות צעירים ולבסוף משפחות מבוססות ו"הכיבוש" הושלם. עכשיו הגיע תורה של בושוויק, שכונת פועלים מוזנחת בעברה, שתושביה היו מסתגרים לעת ערב בבתיהם כשזונות, סוחרי סמים ומסוממים מילאו את רחובותיה. בת משפחתנו, שחיפשה כאן דירה לפני שנים מעטות, ביקשה קצת מידע על הסביבה משוטר שכונתי. השוטר שמח לשתף פעולה ובישר לה ש"כבר לא יורים בשכונה", אבל, הוסיף ואמר, "אם תחליטי לגור כאן, מומלץ לך לאמץ לעצמך כלב.".. היום, מבני התעשייה ושיכוני הפועלים המשמימים מלאים באמנים צעירים, שחקנים ומוזיקאים, חלק מהם, אגב, ישראלים בדימוס, ותהליך ההתעוררות בעיצומו.

התחלנו לשוטט ומיד חשנו באווירה מיוחדת במינה ברחובות. אם במנהטן, ממנה הגענו, שולטים אנונימיות וקצב חיים תוסס ומהיר ובשכונות ברוקלין הוותיקות שורה אווירה כפרית משהו, הרי כאן יש תחושה של התיישבות חדשה, נעורים, חברות, אפילו מין התרוממות רוח - אולי כמו אילת בשנותיה הראשונות. אבל יש כבר במקום ניצנים ראשונים של שדרוג למגורי המעמד הבינוני הגבוה: שוק אורגני, סופרמרקט אורגני, בתי קפה נחמדים, המעידים על שינוי בהרכב התושבים, על דרישות חדשות שלהם ועל אמצעים כספיים. בינתיים, לפני שההתברגנות תושלם, אמנים מכול רחבי העולם מציירים את השכונה שהייתה לגלריית רחוב מרתקת, שלא מעט מבקרים מגיעים אליה. באים, משוטטים ומצלמים. רובם אינם מכירים את שמות האמנים הציירים, אבל לתושבי השכונה רוב שמותיהם ידועים והם מזוהים על פי חתימותיהם או סגנונם השונה והמיוחד לכול אחד. אגב, הגרפיטי, שהיה פעם אמנות "מתגנבת", הצהרתית ובלתי חוקית, הוא עתה אמנות באישור ורוב הציירים מקבלים את הסכמת הבעלים לצייר על נכסיהם. על רוב העבודות יש איזה שהוא סימן זיהוי ויש אמנים המפזרים חתימות על קירות השכונה כדי לעורר את סקרנות וציפייה. כך למשל ראינו פעמים אחדות את השם Cartoon Bacon" ". לא מעניין לדעת מיהו? אמן גרפיטי אחר, המוכר כנראה לתושבי ניו-יורק והעונה לשם פוסט ( Post), הוזמן על ידי תושבי בושוויק לעבוד במקום והשאיר אחריו קיר שלם של פוסטרים המכריזים "פוסט היה כאן". מסקרן, לא?

צמאים לקפה ולנשנוש, פגשנו ברחוב בוגארט (Bogart), על מדרגות הקפה-פאב הפופולרי Swallow Cafe, מתחת לציור של ציפור כחולה (אולי זאת הסנונית שעל שמה נקרא המקום), ענקית, בגובה שתי קומות, כמה צעירים ידידותיים, שהמליצו לנו דווקא על פיצריית "רוברטה" שבהמשך הרחוב . לדבריהם זו המסעדה הכי טובה והכי פופולרית בשכונה. מצאנו את המסעדה מאחורי דלת אדומה, רעועה, שלא הבטיחה הרבה, ולהפתעתנו זו הייתה מפוצצת לגמרי בסועדים ובממתינים, בפנים ובגן הצמוד. מסתבר ששמעה יצא כבר בכול האזור ושעתיים המתנה לשולחן הן דבר נורמלי. הגן נראה כמו במסעדות הגן של מינכן, עם שולחנות ארוכים, המון צעירים, בירה זורמת ומצב רוח מרומם. למזלנו, יש למסעדה סניף למשלוחים ול-Take away במרחק שני בתים וכך, בתוך 10 דקות בלבד יכולנו להשביע את רעבוננו בכריך מצוין מלא כול טוב, כשאנחנו יושבים על ספסל עץ ברחוב, מתחממים בשמש הסתווית ועל חוטי החשמל שמעלינו תלויות נעליי ספורט ישנות וגם נעלי עקב אדומות.

חזרנו לרחוב בוגארט. ידידינו ממדרגות הפאב שעדיין ישבו שם, קיבלו אותנו בחיוכים גדולים וסיפקו לנו עוד קצת מידע מעניין על השכונה שהמריץ אותנו להמשיך בשיטוט. על הקיר הקרוב גילינו שתי מערכות שיניים לבנות וחניכיים וורודים ולשמאלם ציור אשה במעיל שחור, סטיקרים וכיתובים -הצהרות שונים.. על קיר השוק האורגני שברחוב מצאנו ציור (כבר די מרופט) של ילד עובד בגינה, פטריות מדברות, פירות וירקות וחזירון מעופף. בפינת רחוב מקקיבין (McKibbin) הפתענו אמן הולנדי צעיר באמצע ציור תמונה חדשה של ראש חתול ענק על פיסת קיר שצבע בשחור. סיפרנו על כך לחברים ואחרי יומיים קיבלנו בטלפון את תצלום היצירה החדשה, הגמורה, של עכבר הרודף אחרי זנבו של אותו חתול.

חברינו החדשים מהמדרגות ההן של פאב "הסנונית", היפנו את תשומת לבנו, בין היתר, לפינת הרחובות טראוטמן - סן ניקולאס - ווייקוף (Trutman - St. Nichola - Wyckoff), שם נמצאים ציורי הקיר המכונים "בושוויק קולקטיב" (Bushwick Collective), פרי רעיונו של בן השכונה ג'וזף פוקלורה. פוקלורה חי כאן כול חייו וירש מאביו (שנרצח ברחוב) את מפעל המתכת המשפחתי. באמצעות האמנות הוא מנסה לתעל את החיים בשכונה לכיוון חיובי, כשהוא משכנע את בעלי הבניינים לנדב קירות ריקים ומזמין אמנים מכול העולם לצייר עליהם, כשאלה מצידם תורמים את זמנם ואת חומרי הציור. ציור ענק של אמו (שנפטרה ממחלה) בשמלה וורודה וסלי קניות כבדים בידיה, הוא אחד הציורים היפים במקום. בדרך משם לפה עברנו עוד אין סוף ציורים, ביניהם החזית המצוירת של תחנת כיבוי האש המקומית, אמבות ענקיות, קשת צבעונית יפהפייה, עשרות פרצופים ססגוניים של האמן " Phetus", מפלצות חביבות, ציור מדהים של אמן הגרפיטי הצ'יליאני Dasic Fernandez שקרא לו בשם "יד המחאה" וגם פלמינגו וורוד עם מטריה, פורטרט מרטיט של הראפר נוטוריוס ביג (Notorious Big) שנרצח לפני כעשור, עד שהרגשנו שמוחנו מסרב לקלוט עוד מהיופי הדרמטי הזה.

ועוד מילה טובה על גלריית הרחוב של בושוויק: אין לה שעות פתיחה, היא פתוחה למבקרים בכול זמן שמתחשק להם - בוקר, ערב, לילה ולעולם אינה נסגרת!