עקבות יהודיים בפורטוגל
מאת גיורא נוימן*
מתחת למעטה הציוויליזציה הנוצרית האחידה מבצבצים בפורטוגל, כמעט על כל צעד ושעל, סימני התרבות היהודית שפרחה בחוף המערבי של חצי האי האיברי עד סוף המאה ה-15, תרבות שהותירה את עקבותיה הברורים הן בזיכרון ההיסטורי, הן בשרידים פיסיים ובראש וראשונה בזיכרונם המעומעם של פורטוגלים רבים אשר גילו במאה ה-20 את שורשיהם כיהודים אנוסים.
לצד מסלולי סיור למיטיבי לסת וחיך בין היקבים המפורסמים ביין הפורטו המשובח שלהם, אחרי שמתרפקים על מופעי פאדו במועדונים הקטנים של ליסבון ומסיימים להתפעם מהעמקים הירוקים שלאורך הנהרות טאחו ודואורו, ראוי להקדיש גם תשומת לב לסיפור היהודי המרשים מאין כמוהו של פורטוגל. חברת התיירות אופקים, ביוזמתה של מדריכת הטיולים לאה נצר, נקטה יוזמה ובנתה מסלול ייחודי עם דגש על העבר היהודי של פורטוגל, מסלול מוקפד המתאים הן למבוגרים והן לבני נוער.
את הסיפור היהודי של פורטוגל אפשר לחשוף הן באמצעות סיפורן הפרטי של כמה דמויות בולטות, והן בביקור במספר אתרים בעלי משמעות היסטורית מיוחדת. להלן כמה נקודות ציון כאלה.
המלך שנכנע לחמותו
בשנת 1496 השתדך מלך פורטוגל, מנואל הראשון, לבתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ארגון וקסטיליה, שאיחדו את שתי הממלכות שלהם תחת השם ספרד, ואשר ארבע שנים קודם לכן יזמו את גירוש היהודים מרחבי הממלכה המאוחדת, בצעד טראומטי שהמיט אסון כבד על הקהילה היהודית המשגשגת ביותר באותה התקופה. איזבלה, צדקת גמורה שהיתה קשובה בלב שלם לכל ההטפות של כוהני הכנסייה, דרשה מחתנה המיועד לסלק את היהודים גם מארצו בטרם תתן הסכמת לנישואין.
המלך הפורטוגלי לא התלהב. אמנם זה לא מכבר הוכפלה אוכלוסיית היהודיים בממלכה, אחרי שהגיעו אליה עשרות אלפים ממגורשי ספרד, אבל אלה, עם ההשכלה וקשרי המסחר המסועפים שלהם ברחבי העולם, הביאו רק תועלת לממלכה.
אבל מה לא עושים כדי לרצות את החמות הקפדנית. בלחצם של החם והחמות הוציא מנואל צו גירוש ליהודים, אך החליט להתחכם: במקום לגרשם, פשוט אירגן טקסי התנצרות המוניים, הכריז על היהודים כנוצרים חדשים מבלי להציק להם או להתערב באורח חייהם. כך, רוב היהודים לא נאלצו לאמץ באמת את הנצרות והמשיכו לקיים חיים יהודיים, גם אם הצניעו זאת.
כך זה נמשך כ-40 שנה, עד שהאווירה השתנתה, בולטותם של היהודים לשעבר בחיי הכלכלה והממשל גרמה לתחרות וחיכוכים עם קבוצות אחרות באוכלוסיה, ולממלכה הגיעה האינקוויזיציה הידועה לשמצה אשר יזמה מיד ציד של נוצרים מתחזים. החל משנת 1540 החלה האינקוויזיציה לשלוח למוקד יהודים בסתר, באשמת היותם "נוצרים מתחזים". במשך לא פחות מ-250 שנה רדפה האינקוויזיציה הפורטוגלית את היהודים האנוסים והעלתה למוקד בסך הכל כמעט שבעת אלפי בני אדם בעוון קיום בסתר של טקסים יהודיים. אנוסים רבים היגרו בעקבות אחיהם יהודי ספרד למרוקו, לאימפריה העותמנית ולארצות השפלה. ביניהם המדענים, הרופאים והמשכילים הבולטים של המאות 17 ו-18.
האינקוויזיציה הפסיקה את רדיפותיה בסוף המאה ה-18 ובמהרה גם גורשה מפורטוגל. אבל צאצאי האנוסים, מי במודע ומי מתוך הרגל שנמשך דורות, המשיכו להסתיר את שורשיהם.
היהודי הפולני שגילה קהילה סודית
בשנת 1917, סוף מלחמת העולם הראשונה, הגיע לפורטוגל במסגרת עבודתו מהנדס מכרות יהודי פולני בשם שמואל שוורץ. כאשר נקלע לכפר נידח במרכז פורטוגל בשם בלמונטה, נדהם לגלות שרבים מתושביו מקיימים טקסים ואורח חיים המשמרים הד ברור של מסורת יהודית, ואף מקפידים שלא לבוא בקשרי נישואין עם שכניהם הנוצרים. פרסום תגליתו עורר התרגשות גדולה בעולם היהודי.
היום העיירה בלמונטה היא מרכז עלייה לרגל לכל מי שגורלם של אנוסי פורטוגל מעורר בו עניין. בשנות ה-90 של המאה הקודמת הגיעו לשם שליחי הרבנות הראשית מישראל ופתחו בפעולה מיסיונרית נמרצת לגיורם של צאצאי האנוסים בעיירה. כמה עשרות משפחות נענו. כיום פועלת במקום קהילה של כ-150 איש, עם בית כנסת וכל שירותי הדת המקובלים (משום מה, דווקא בנוסח אשכנז). עוד כמה עשרות משפחות סירבו לשתף פעולה עם יוזמת הגיור, בטענה המשכנעת: מאחר ואין הם אנשים מאמינים, אין להם שום סיבה להצטרף לדת כזו או אחרת. סיפור השורשים התרבותיים שלהם, מרגש ככל שיהיה, לא אמור לכפות עליהם כיום אמונה דתית או לגרום להם לאמץ פולחנים קדומים מימי הביניים.
כך או כך, חשיבותה של בלמונטה לסיפור האנוסים נעוצה פחות בסיפורי הגיור והרבה יותר בפעילותו של המוזיאון היהודי שנפתח במקום לא מזמן. המוזיאון מציג למבקרים את מיטב המחקר העדכני על תולדות יהודי פורטוגל, בהקשר תרבותי והיסטורי רחב ועל פי הגישות המוזיאליות המודרניות והעכשוויות ביותר. שווה ביקור של שעה, שעתיים לפחות.
הקצין שכונה "דרייפוס הפורטוגלי"
בשנת 1917, השנה שבה גילה שמואל שוורץ את צאצאי היהודי בבלמונטה, חזר משדות הקרב בפלנדריה לעיר פורטו בוגר מלחמת החפירות נגד הגרמנים הסרן ארתור קרלוש דה בארוש-באשטו. באותה העת הוא עותר באות גבורה ותהילתו לא ידעה גבול. הקפיטן דה בארוש באשטו זכר מילדותו את שסיפר לו סבו על ערש דווי: אבותיהם היו יהודים ששמרו על יהדותם בסתר. הקצין הוותיק החליט להוציא לאור את עובדת יהדותו, התגייר ושכנע אחרים להתגייר, בנה בפורטו בית כנסת (בתרומת בני משפחת כדורי מלונדון ומבומביי) וחידש את הקהילה היהודית בעיר.
העיסוקים היהודיים של דה בארוש-באשטו לא מצאו חן בעיני ראשי המטכ"ל הפורטוגלי. יריביו העלילו עליו עלילות שונות והעמידו אותו למשפט צבאי בו נשללו דרגותיו באשמת התנהגות שאינה הולמת קצין. בין השאר יוחסו לו מעשים פדופיליים, משום שעסק בעריכת טקסי מילה לנערים שהצטרפו לקהילה. דה בארוש באשטו הוקע מן החברה המהוגנת, ולימים זכה בפי מעריציו לכינוי "דרייפוס הפורטוגלי". הוא מת ב-1961, ממורמר ומאוכזב. רק אחרי נפילת משטר הדיקטטורה, בסוף שנות ה-70, ולאחר מותו, טוהר שמו לחלוטין והוחזרו לו דרגתו וכבודו.
כיום ממשיכה בתו בארגון התרומות ותמיכה בבית הכנסת שהקים בפורטו.
פעם היתה כאן מזוזה
עוד שתי עיירות קטנות שמרכז פורטוגל ראויות לתשומת הלב של מי מחפש עקבות יהודיים: קסטלו דה וידה (castelo de vide), שתושביה צאצאי האנוסים שומרים עד היום על מנהגים יהודים מהעבר הרחוק, וטרנקוזו, עיר מבוצרת מימי הביניים.
סיור בסימטאות העתיקות של טרנקוזו יפגיש את המטייל באין ספור רמזים יהודיים: החל מגומחה במשקוף שהכילה פעם מזוזה (אחר כך עברו בני הבית להשתמש במזוזות ניידות, שניתן להסתירן בכיס), דרך תבליטים שונים על קירות הבתים המזכירים סמלים יהודיים כמו מנורת שבעת קנים, ואפילו צלבים בולטים החקוקים בכניסה לבתים לצד מגיני דוד צנועים.
קוימברה: העטלפים בשירות הספרייה
קואימברה, הבירה העתיקה של פורטוגל, מתגאה באוניברסיטה המפורסמת שלה, אחת האוניברסיטאות הראשונות באירופה. לצד הבניינים המודרניים של הפקולטות למדעים מדוייקים, ניתן לבקר גם במבנים העתיקים ביותר של המוסד. בין השאר: בספריה הענקית המכילה עשרות אלפי ספרים וכתבי יד מימי הביניים. מדור מיוחד בספריה מוקדש לכתבי יד וספרים יהודיים - הן כתבים הילכתיים בשפה הערבית, הן שירת חול בשפה העברית של ימי הביניים, והכל באותיות עבריות.
לתיאום ביקור באגף היהודי יש להתקשר באמצעות האינטרנט כשבוע מראש, בכתובת הדוא"ל: visitasguiadas@uc.pt
אגב, פרט שיעניין את חובבי הטבע: בספריה העתיקה אין מרססים ואין מטפלים בחרקים מזיקים. תפקיד זה מוטל על שתי להקות עטלפים המתגוררות מזה מאות שנים מאחורי מדפי הספרים. דורות על דורות של עטלפים משרתים את הספריה ושומרים עליה מפני כל מזיק. הם יוצאים לעופף בחלל המוסד בשעות הערב, אחרי שכל העובדים והסטודנטים יוצאים ונועלים את הדלתות, ובשעות היום נמים שנת ישרים מאחורי הספרים. העטלפים מבלים את כל חייהם במקום, ויוצאים מאולם הספריה דרך חלונות הקטנים שמתחת לתקרת האולמות לשתי מטרות בלבד: כדי להטיל את הפרשותיהם בחורשות הסמוכות, פעם ביום, וכדי למות - פעם אחד בסיום החיים.
למידע נוסף ניסן ליצור קשר עם לאה נצר, בכתובת הדוא"ל sefarad@ofakim.co.il
_______________________________________________________
* המחבר היה אורח מארגנת התיירות אופקים וחברת התעופה בריסל איירליינס