20.04.2018
 
מדגסקר: יערות סלעים יחודיים, עצים קדושים וחופים אלוהיים

 

מדגסקר: יערות סלעים יחודיים, עצים קדושים וחופים אלוהיים

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

חוזרים לטאנה."נפלאות" אייר מדגסקר ולוחות הזמנים שלה מותירים לנו שעות אחדות של ביקור בעיר, לפני טיסתנו הבאה ממנה. כ- 10% מכלל 23 מיליון תושבי מדגסקר מתגוררים בעיר הבירה, שנוסדה על שטחי יער, ביצות ושדות אורז של שבט וואזימבה (Vazimba) ונכבשה ב-1610 על ידי מלך משבט מרינה (Merina), הגדול בין 18 השבטים. המלך הקים במקום מחנה לאלף חייליו וקרא לו בשם אנטאנאנאריבו - "מקום של אלף חיילים". מסוף המאה ה-18, דרך התקופה הקולוניאלית והשלטון הצרפתי ועד היום טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. העיר בנויה בשטח מישורי ההולך ומתרומם ומגיע לגובה של 1,400 מטרים. רוב המבנים הקולוניאליים היפים בעיר נמצאים בעיר העילית הנינוחה, שרחובותיה תלולים מאוד וטיול בהם פירושו עליה וירידה אין סופיות, במדרגות מתישות. העיר התחתית לעומתה צבעונית מאוד, צפופה עד כדי בלתי אפשרית, קדחתנית ומעורבת, כששלטים גדולים, שווקים, דוכני מכירה קטנים, מסעדות רחוב של מבשלת אחת על כירה קטנה, כרכרות ובהמות משא נוגעים ממש בבתי המגורים ובבתי המלון המערביים והמצועצעים.

על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר ניצב "רובה" (Rova), הארמון המבוצר והדומיננטי של המלכה רנאבאלונה (Ranavalona) הראשונה, שעלה באש ב-1995 ועדיין נמצא בשיפוצים בלתי מסתיימים. במתחם הארמון קבורים המונרכים החשובים, כשמצבות המלכים עשויות אבן אפורה פשוטה ואלה של המלכות צבועות אדום, צבע האצולה. עוד בעיר העילית מוזיאון ארכאולוגי קטן, בו אפשר ללמוד על החפירות הארכאולוגיות שנערכו מסביב לאי ולראות קישוטי קברים שהובאו מהדרום, כלי מוזיקה, כלי בית וכישוף ופוחלצי חיות ועופות רבים. בחלק הדרומי של העיר נמצא אגם אנוסי (Anosy) שצורתו צורת לב. הוא מוקף עצי ג'קראנדה ובמרכזו, ניצב מלאך זהוב על עמוד, מצבה למתים שהקימו הצרפתים. לצד השביל המוליך אל המלאך מתקיים כול יום שוק פרחים שהמוכרים בו ידועים ביצירות המדהימות שהם שוזרים מהפרחים. אבל האמת - הלב הפועם של העיר הם השווקים שלה. "זומה", השוק ההיסטורי האגדי של טאנה אמנם כבר מזמן לא קיים, אבל השווקים התפשטו והם נמצאים פשוט בכול מקום. אם במקומות מוסדרים ואם בדוכנים, עגלות או ארגזים מאולתרים שאפשר למצוא בהם כול שיעלה על הדעת וגם מה שלא יעלה.... מקום מצוין לקניית מזכרות ומתנות הוא שוק האומנים "לה דיג" (La Digue), הנמצא בעיקול הכביש היוצא מנמל התעופה "איווטו", במרחק של כ-12 קילומטרים מטאנה. אומנים וסוחרים קטנים מוכרים כאן עבודות שיוצרו בכול האי - מפות רקומות, סלי רפייה צבעוניים, תיקי עור, פסלי עץ, תבלינים, אבני מחצבים יפהפיות, חולצות טי (עם תדפיסים של למורים חמודים או צבים) והמחירים, המצחיקים מלכתחילה, הולכים ויורדים ככול שמתארך זמן המיקוח. מספרים לנו שיש בטאנה מסעדות מצוינות, אבל לא הספקנו ליהנות מהן. כשכבר ישבנו לארוחת ערב מפנקת במסעדה המקסימה "Café de la Gare" וכמעט סיימנו את המנה הראשונה, צלצל הטלפון ומישהו מאייר מדגסקר הודיע לנו על הקדמת טיסת הבוקר שלנו, כך שההשכמה הוקדמה שוב לשלוש לפנות בוקר. ויתרנו על המנה העיקרית ורצנו לבית המלון לארוז ולחטוף כמה שעות שינה שהיו דרושות מאוד...

מסעדת רחוב "חמישה כוכבים"

 

טיסת בוקר נוספת הביאה אותנו אל מפרץ דיאגו סוארז (Diego Suarez) שבצפון מדגסקר ואל העיירה החמודה הנושאת אותו שם, רחובותיה רחבים ונקיים, הרבה מבנים קולוניאליים מפארים אותם ואווירתה שקטה, נינוחה כאילו היא מתנהלת בתנועה אטית. זאת למרות שיש בדיאגו נמל מים עמוקים חשוב שאפילו אניות קרוזים עוגנות בו (מעניין מה קורה בעיירה המנומנמת כשאלפי תיירים ליום שועטים ברחובותיה) וגם תעשיה מפותחת (שימורי דגים, ביקבוק משקאות קלים, אלכוהוליים ובירות(.

את היום בילינו בשמורת הר "החיים" או "הענבר" (Montagne d'Ambre) הגדולה (72,800 קילומטרים רבועים), שבגובה של בין 440 עד 1,475 מטרים. זהו אזור וולקאני עם אגמים צבעוניים, לועות הרי געש, יער גשם קסום , עצים מדהימים, שרכים, מיני סחלבים אקזוטיים, מפלי מים קטנים, זיקיות, ציפורים, צפרדעים, נמיות ג'ינג'יות חמקמקות ואיך לא - למורים ביישנים על ענפי עצים גבוהים. לרגלי מפל קטן אחד מצאנו צלחות אורז, בקבוקי משקה ופירות. זה לא היה שאריות של פיקניק. תושבי הסביבה מאמינים שרוחות אבותיהם שוכנות כאן בעצים, במים ובסלעים והם באים אל המפלים, מגישים להן מנחות מזון ומשקה ומבקשים את ברכתן לחיים ארוכים, לפוריות ולטהרה. אין פלא, שכשחזרנו בערב לדיאגו , המלון החדש והמפואר, "Grand Hotel", בו בילינו את הלילה, נראה לנו פתאום כלא שייך לעניין.

 

"הולכים על קצות האצבעות" עם צינגי ורוד, צינגי אפור

יום חדש ואנחנו משכימים אל חוויה חדשה, המחכה לנו בשמורת אנקאראנה (.Ankarana) הפראית. נוסעים דרומה מדיאגו, על 6RN (לכיוון צפון מערב), בדרך טיפוסית שלאורכה המון עצי מנגו, פפאיה, בננות, שדות אורז, דקלי קוקוס, בקתות עץ זעירות, עצי מורונגו שפריים עוזר להורדת לחץ דם (אולי...), עץ כותנה שהפרי תלוי עליו כמו נקניקיות, ג'ק פרוט, עץ "תפוז הקופים" מלא פרי עגול ובתוכו "לב" סגול עם גרגרים (טעמנו. חמוץ כמו לימון), תעלות מים זורמות לאורך הכביש לעבר שדות האורז, נשים נושאות על הראש "פיילות" עם כביסה, אנשים "נחים" משנת הלילה ליד הבקתות , עגלות רתומות לשוורי זבו, שהינם כאן מטבע עובר לסוחר ועושרו של אדם נקבע לפי מספר ראשי הזבו שלו שאגב, במות הבעלים, נשחטים כולם ובשרם מחולק בין האבלים ואורחיהם. פרות רועות בשדה שלף, ערמות שיבולי אורז ומסביב הרים ציוריים שצוקיהם מוזרים. האנשים יצירתיים ובדוכנים שעל הכביש מוכרים בקבוקי רוטב צ'ילי עם לימונים (אדום-צהוב) תוצרת בית ובדוכן אחר - מטאטאי קש. חוצים גשר על נהר ובקעה קסומה - ומה לא קסום כאן?

ממשיכים בדרך עפר, בין קירות סלע זקופים ויער אקליפטוסים צעירים ונכנסים אל השמורה. יורדים במשעול שטני כשהמכונית מתנדנדת וקופצת וממש שמחים כשאפשר לרדת ממנה ולצעוד למטה ברגל אל הקניון שלפנינו. לאט לאט, עקב בצד אגודל, יורדים בשביל עזים בוגדני כשלפתע נראו לפנינו אבני ה"צינגי" (-Tsingy "ללכת על קצות האצבעות" ), נציבי אבן ורודים-כתומים-לבנים, שכמו יער יורדים מההר אל ערוץ הנחל ואנחנו עומדים נדהמים מול תופעת הטבע הייחודית הזאת, המיוחדת למדגסקר. אלו הם סלעים גירניים שהגשמים העזים שטפו, עיצבו ויצרו מהם את המסלע המשונן, המיוחד הזה. בדרך חוצים את ערוץ הנחל פעם, פעמיים ושלוש ומצטלמים עם היופי. מרימים חלוקי אבן רטובים מהערוץ - סגולים, אדומים- צהובים . הצבעים יורדים מהאבן ואפשר ממש לצבוע בהם את הגוף. מטפסים חזרה למעלה. הטיפוס קשה ובלי נשימה מגיעים חזרה אל המכונית. מנקודת תצפית גבוהה משקיפים על הקניון הצבעוני והנשימה נעצרת כשאני מתפעמת למראהו ולמראה הגבעה המופלאה הרובצת על קרקעיתו כמו זחל ענק עם חוט שדרה ורוד-לבן וקשקשי אבן יפהפיים... היום עוד לא נגמר וגם הצינגים ממשיכים להפתיע. באזור אחר של השמורה משטחי אבן אפורים ואבנים גדולות, משוננות הנראות כאילו עברה עליהן סופת טייפון שהחריבה ארמונות ומקדשים והשאירה אחריה ערמות אבנים הולכות וגבוהות. אבל לא טייפון ולא מקדשים, אלא שוב פיסול של הטבע וצינגי משוננים עד אימה שכמה "מטורפים" מטפסים עליהם הלאה והלאה, עד הפסגה והנופים שהם מסתירים שם למעלה.

 

 

נציבי ה"צינגי" הוורודים-כתומים-לבנים

 

ערב בשמורה ואנחנו יושבים במרפסת הבקתה שלנו ב-Ankarana Lodge , לוגמים ספל קפה בשקט המוחלט ומתבוננים בציפורים המתכנסות ללינת לילה על העצים. האם זהו גן העדן? מרגיש לי כך. בלילה יש תקלה בחשמל. אנחנו מדליקים נרות, נעשים רומנטיים ונרדמים מרוב עייפות.

שלושה לילות בלבד נותרו לנו במדגסקר, אותם נבלה באי נוסי בה (Nosy be -"האי הגדול"), שמאז אמצע המאה ה- 19 הוא ביתם של בני שבט הסאקאלאבה (Sakalava ), ובאיים הסמוכים לו. בבוקר עורכים סיור נוסף בשמורת אנקאראנה ואחר הצהריים שטים אל האי. בשעות אלה של היום הים נעשה גלי יותר ויותר ומקפיץ אותנו על המושבים הקשים בסירה. אנחנו תומכים את עצמנו בשתי ידיים כדי לא לעוף ממנה, הרוח מכה בפנינו בחוזקה ואנחנו מתעלמים מהנוף ומהאיים האחרים שעוברים בדרך ורק מחכים לרגע שנעגון כבר.

 

איים לירח דבש

נוסי בה נמצא בצפון מערב מדגסקר והוא אחד היפים בין 250 האיים הסובבים אותו ויעד חלומי לחסידי "בטן-גב" ולזוגות בירח דבש, שאכן, למרות המרחק, מגיעים לכאן בעיקר מאיטליה ומצרפת (בטיסות שכר היישר לנוסי בה). את התמורה למרחק הם מקבלים במי הטורקיז הצלולים של הים, במפרצונים הקטנים עם חופיהם זהובי החול וירוקי הצמחייה, בבעלי החיים המדהימים בשמורות שבחוף ובתוך המים, בנופים מרתקים, בלודג'ים היפים והמפנקים, בשפע של מאכלי ים טעימים, עם תושבים מקומיים ידידותיים להפליא ( על חולצת הטי של מדריך מקומי קראתי: "אני חי בעולם הקטן שלי וזה בסדר. כאן מכירים אותי ") והעיקר עם הרבה "מורה מורה" (לאט לאט).

עיירות וכפרים רבים שוכנים על חופי האי. שבילי עפר צרים מתחבאים בין העצים, מתחברים פתאום אל הכביש הראשי ומשמשים הולך רגל בודד או רוכב אופניים אחד. העיירה הראשית של האי נקראת אמנם '"הל וויל' (Hell Ville), אך אין לה קשר עם הגיהינום, אלא קרויה על שמו של האדמירל הצרפתי דה הל, שהיה בזמנו מושל האי ריאוניון. העירה סואנת ומרושלת, שיחי בוגנוויליה כתומים ואדומים מעטרים את הבתים הקולוניאליים הישנים שלה, שראו זמנים הרבה יותר יפים. ברחובות המון חנויות, דוכנים, מסעדות רחוב (הרבה פסטות אוכלים שם) ושוק מקורה שעקרות הבית המקומיות רוכשות בו את הפירות והירקות, התבלינים, העופות, החסילונים ,סרטני המנגרובים וגם סלי נשיאה גדולים וכלי בית שימושיים. בחנות של עבדול הפקיסטני מצאתי גלויות יפות לשלוח הביתה לנכדים וגם בולים (במחיר מופקע, אבל איפה יש כאן בית דואר...) ומבחר מזכרות ובדים יפים שקושרים על המותניים או על החזה. פנים האי מרתק גם הוא ואפשר לראות בו מטעי קפה, קקאו, סחלבי וניל המטפסים על עצים ואת פירותיהם מעבדים, שוטפים, מייבשים ושולחים לכול העולם, ויפים מכולם מטעים של עצי הילאנג ילאנג ( ylang-ylang) המוזרים, שמגדליהם גוזמים את עלוותם העליונה כדי להקל על קטיף הפרחים וענפיהם התחתונים צומחים בצורה אופקית עם פיתולים לא נורמליים המשווים להם דמויות של חיות קדמוניות וגרוטסקיות. מפרחיהם הצהובים או הירוקים מפיקים במפעל מקומי קטן ועלוב את תמצית הילאנג ילאנג היקרה, המשווקת למערב ונמהלת לתערובות מרבית הבשמים הידועים בעולם ולחלק מהתרופות האלטרנטיביות. יש באי גם עץ קדוש, עץ בניאן (פיקוס) הודי בן 200 שנה, שהתפשט לממדי ענק עם כ- 20 גזעים - יער ממש , ששורשיו פרושים לרגליו, סבוכים ומתפתלים ואנשי האי באים אליו להתפלל ולבקש משאלות (רובם כאמור נוצרים טובים, חלקם מוסלמים, אבל עץ קדוש הוא עדיין משהו שימושי)

עץ היאלנג ילאנג

מסביב לנוסי בה יש כמה איונים, שמי שבאמת מחפש שלווה מוחלטת, ימצא אותה בהם. כזה הוא למשל נוסי קומבה (Nosi Komba) אי הלמורים, המתרומם מרצפת האוקיינוס בחצי הדרך בין מדגסקר ונוסי בה.בגלל השפל אנחנו נוחתים במעגן נחיתה רטובה ועל חוף חולי ומסולע הולכים יחפים אל כפר הדייגים אמפנגורינה (Ampangorina). ילדים קטנים מקבלים את פנינו בנקישות על בקבוקים ובריקודים ואנחנו פונים אל שמורת הלמורים. שחורים וג'ינג'ים עם ציציות לחיים לבנות, קופצים עלינו השובבים בתקווה לקבל פיסת בננה. באופרה הזו כבר היינו ואנחנו מניחים ללמורים ופונים אל פינת הצבים שם מתגורר הצב הגדול ביותר במדגסקר. הצבים האלה מיוחדים בעולם. יש להם מפרק בגב, המאפשר להם לקפל את השריון. אמרתי לכם שהם מיוחדים! חוזרים לכפר ומגלים שכולו בעצם שוק אחד, גדול. נשותיו רוקמות מפות שולחן נהדרות, בכול גודל וצבע, עם דוגמאות צבים, למורים ופרחים ותולות אותן ככביסה לייבוש על חבלים בכול רחבי הכפר. המפות מתנפנפות ברוח ומשוות למקום מראה של מכבסה גדולה. בחנויות ובדוכנים מצאנו ציורי שמן ססגוניים, המון סלי קש צבעוניים, יפהפיים, פסלי עץ גדולים וקטנים ותכשיטים. זהו מקום מצוין להתקדם בו ברכישת מזכרות ומתנות. והכי הרבה יש כאן ילדים. המון ילדים שאך נולדו ומעלה, ואימהותיהם מניקות או נושאות אותם על המותן (לא ראיתי אף עגלת ילדים במדגסקר). אגב, גם את התרנגולות הן נושאות כך בדרכן אל ומהשוק.

שיט קצר לאי אחר, נוסי טניקלי (Nosy Tanikely) , 10 קילומטרים מערבית לנוסי קומבה, והוא שמורה ימית ואחד המקומות הטובים לשחות ולשנרקל בהם. ניתן גם לשכור ציוד מתאים במקום ומי שנכנס למים זוכה לליווי צמוד של דגים קטנים וגדולים, צבי ים ומושבות אלמוגים.

היום האחרון שלנו במדגסקר ובנוסי בה ואנחנו מבלים אותו בשמורת לוקובה (Lokobe) הבולטת כמו יבלת בפינה הדרום מזרחית של נוסי בה. השמורה מגינה על רוב הצמחייה האנדמית שנותרה באי ויש בה כמה מיני למורים, זיקיות פנתר , ינשופים ונחשי בואה כרסתניים שנראים גדולים ומבהילים, אבל אינם ארסיים ואפשר לכרוך אותם בביטחון גמור על הצוואר לתצלום הרואי. השמורה נמצאת בקצה אחר של מפרץ מקסים והדרך אליה עוברת בכפר דייגים גדול. היום יום ראשון, הכנסייה פתוחה ואנחנו נכנסים אליה בתקווה לשמוע מיסה מקומית. הכנסייה קטנה וכמה עשרות גברים ונשים, חלקן מיניקות את תינוקותיהן, מקשיבים לדרשה הארוכה של הכומר העטוף גלימה לבנה. אחרי עשר דקות של מלגשית צחה אנחנו מתייאשים ויוצאים, מתנחמים למראה "עץ לחם" שופע פרי ודייג אחד המתקן רשת גדולה התלויה בקצהה האחד על עץ ונמתחת למטה כמו שובל דק כקורי עכביש.

 

השפל והגאות ומה שבקרקעית הים

עוברים את הכפר ובים מחכות לנו סירות קאנו צרות מעץ, בהן נשוט אל השמורה. רק מה, הגענו בשיא השפל, והסירות ממתינות לנו רחוק במים העמוקים. אנחנו צועדים לעברן על קרקעית הים החשופה, עוברים עצי מנגרובים שעכשיו, בשפל, נגלים בכול גובהם ומגיעים סוף סוף אל הסירות. כול סירה יכולה להכיל שניים או שלושה נוסעים ושייט מקומי אחד. הן כה צרות, שאין מקום לשתי כפות הרגליים, אלא זו לפני זו. המפרש מקופל, המשוט ביד ויוצאים לדרך, חותרים ומשייטים כחצי שעה לכיוון הקצה השני של המפרץ, שגם בו נמצאים המים בשפל ואנחנו עוזבים את הסירות וצועדים שוב על הקרקעית, עוברים בדרך מושבות אלמוגים, כוכבי ים ויצור מוזר הנראה כמו קופסת פלסטיק ורודה, מנוקדת ומחומשת צלעות והוא בעצם קרוב של קיפודי הים. החוף שלפנינו משגע עם רצועת החול הקורצת, הסלעים הענקים והדקלים. מגיעים אל החוף וממשיכים לצעוד לאורכו עד כפר דייגים נוסף. נחים בצל העצים ומשום שזה יומנו האחרון, "משתוללים" וקונים בשוק הקטן מיני שטויות שלעולם לא נשתמש בהן. אז ביקרנו בשמורה, אכלנו ארוחת צהריים מדהימה עם סלטים, באגטים, אורז, דגים צלויים באש, חסילונים ברוטב ירקות ושיפודי קלמארי ובינתיים הגיעה הגאות, המים כיסו את כול המרחבים בהם צעדנו מוקדם יותר וכמו בפאטה מורגאנה, הסירות הגיעו גם הן והן מחכות לנו ממש ליד הכפר. לפני שעזבנו את פינת החן הזאת, נפרד מאתנו ז'אן רוברט, המדריך המקומי שלנו בנוסי בה, שהיה מקסים ומלא ידע בכול הקשור לחי ולצומח, כשהוא שר לכבודנו ברגש את ההמנון הלאומי המלגשי וב"להתראות" בכול שפה אפשרית, כולל עברית כמובן. איזה יום לגמור בו את המסע שלנו!

שקיעה מלגשית

 

כתבה שלישית ואחרונה בסדרה

לכתבה הראשונה

לכתבה השניה