23.06.2018
 
מדגסקר: אי של עצי באובב ולמורים מרקדים

 

מדגסקר: אי של עצי באובב ולמורים מרקדים

מאת אתי ישיב

תצלומים: אוריאל ישיב

 

טיסת הפנים הראשונה שלנו במדגסקר הייתה אל העיר פורט דופין (Fort Dauphin) שבדרום מזרח האי. איחור קטן ומזוודות חסרות מה הם ביננו ובין "אייר מדגסקר" ואנחנו נהנינו לפחות מהמראות היפים במיוחד בעת הסיבוב שלפני הנחיתה. פורט דופין יושבת במקום מקסים בין הים וההרים, כשחולות לבנים וצמחייה ירוקה מקיפים אותה ומוסיפים לחינה הרב. העיר משגשגת בזכות מכרה טיטניום גדול הנמצא סמוך לה והכבישים היוצאים ממנה מצוינים ממש. פורט דופין, שאיננה עיר תיירות, משמשת לנו רק נקודת מוצא בדרך הארוכה אל שמורת ברנטי (Berenty). ובכול זאת יש בה כמה בתי מלון נעימים מאוד ונתאכסן באחד מהם בדרכנו חזרה מהשמורה.

 

כביש משובש אימים

ביציאה מהעיר על הכביש המצוין מתגלה נוף נהדר: הרי גרניט מקיפים בקעה עם חול לבן נוצץ שמקורו בפירורי גרניט הנשטפים במי האוקיינוס. שטחים ירוקים מעובדים לאורך הכביש ובקתות עץ בודדות יוצרים תמונה פסטורלית יפהפייה. חולפים על פני שכונת מגורים ששוקמה בעזרת פרוייקט "שיקום שכונות" מקומי והבקתות שלה והגדרות הסובבים אותן צבועות ומטופחות בצורה יוצאת דופן. נוסעים לאורך רצועת החוף. המון עצי מנגו ענקיים, ליצ'י ותפוז, "ג'ק פרוט" ("לחמן יעקב" בעברית), דקלי קוקוס ודקל הנוסעים נטועים לאורך הדרך. הכביש כבר מזמן אינו מצוין והוא עכשיו משובש אימים ומלא חורים ושלוליות. מעקף שולח אותנו אל דרך כפרית צרה מאוד ובוצית מאוד שבשוליה שדות אורז וירקות. ליד הכפרים הקטנים ניצבים דוכני פירות ואנחנו יורדים לטעום מהג'ק פרוט, הבננות, המנדרינות הקטנות, ה"סברס" והאננס העסיסי והמתוק להפליא ולקינוח שותים חלב קוקוס, היישר מהאגוז. ליד הדוכנים משחקים צעירים בגלגל מזל מאולתר מגלגל אופניים ומפסידים את האריארי שלהם למפעיל הגלגל הגברתן.

 ג'ק פרוט בגודל בינוני

 

 

עצי באובב עם גזעים דמויי בקבוק

השעות נוקפות ואנחנו משאירים מאחורינו את ההרים. עצי הפרי הגדולים נעלמו ועכשיו חולפים על פני שיחי קקטוס, שיחי אגבות ( Sisal) וקני סוף, שדות אורז, פרות ושוורי זבו שגבנון בדמות ידית על גבותיהם והם הרכוש העיקרי של החקלאי המלגשי, ומצבות קבורה דמויות אובליסקים קטנים, מקושטות בזרי פרחים מלאכותיים. צמח מוזר שולח למעלה ענפים גבוהים מאוד וישרים כמו נרות ובשל הקוצים הגדולים שהוא מגדל זכה לשם "קוצי" (Spiny) וסוף סוף קבוצה ראשונה של עצי באובב (משפחת ה- Bombacaceae) עם גזעיהם דמויי הבקבוק. העצים הללו, קדושים לרבים ומיתולוגיים לאחרים, לעולם אינם מפסיקים להדהים. משבעת הזנים הקיימים בעולם, זכו אפריקה ואוסטרליה באחד בלבד ומדגסקר- בשישה האחרים, אנדמיים. תעשיית המזון משתמשת יותר ויותר בבשר הפרי שלהם להפקת ריבות, מיצי פרי, ואפילו "פפסי באובב". ושמן באובב לקוסמטיקה, ומספרים לנו כי ביפן יש ממש שגעון באובב, שמחליף אולי את השיגעון הוותיק שלהם למוצרי ים המלח שלנו. יש לי נקודה רכה לעצי באובב, אולי בשל מראם הסוריאליסטי ואולי מאז שקראתי את האזהרה ששלח לילדים "הנסיך הקטן" (של אנטואן דה סן אקזפרי): "ילדים, היזהרו מעצי באובב" ואני מתרגשת מאוד למראם.

 

עץ באובב ש"לא צריך להיזהר מפניו"

 

תחבורה ציבורית לאדם ולבעלי החי שלו

עוצרים ליד משאית-אוטובוס מלאה לעייפה נוסעים בדרכם לטאנה. לכול אורך דפנותיה, מעל החלונות ומתחתן, תלויות שורות של תרנגולות וברווזים חיים המיועדים למכירה בעיר הגדולה ואני לא רוצה לחשוב מה עושים להם טלטולי הדרך. מטעי אגבות (Sisal) רחבי ידיים פרושים לאורך הדרך. מסיביהם מייצרים באירופה (גרמניה, הולנד) חבלים חזקים. גבר קשיש ואשתו חרושת הקמטים מובילים כול אחד מריצה מלאה בולי עץ. כמו כול המלגשים, הם ידידותיים ושמחים להצטלם אתנו. כתודה קיבלו מאתנו בקבוק גדול של מים מינרלים שהגברת נשאה בידיה כאוצר. עוצרים על גשר המתוח על נהר מנדרארה (Mandrare) וצופים באנשי הכפר שקיומם על הנהר. מתרחצים בו, מכבסים, שוחים, חוצים אותו ברגל ביניהם מישהו עם אופניים שהוא נושא על הכתף, משקים את המקנה, את פרות הזבו ואת החזירים, משקים גם את השדות. מי הנהר רדודים למדי וסלעים גדולים בולטים מתוכם ומשמשים מושב למתרחצים לבושים או עירומים, כשהגופות הכהים, הרטובים, זוהרים באור השמש היורדת. ממש תמונה ברוייגלית. המכונית נוסעת עכשיו בדרך עפר צרה, מעלה ענני אבק גדולים ומביאה אותנו בסופו של יום אל לודג' ברנטי (Berenty Lodge). אגב, מטעי האגבות, הלודג', חברת הנסיעות, המכונית שלנו, ואפילו בתי המלון בפורט דופין, שייכים כולם למשפחה צרפתית אחת, שאביה, אנרי דה הולם, חכר בזמנו את מטעי האגבה מהשבט המקומי אנטנדרואי ( Antandroy), הקים מפעל לעיבוד הסיסל והפך לאחד המעסיקים הגדולים באזור.

הלודג' , הבנוי כמעט בתוך השמורה, נעים, צנוע ונוח. הבקתות צבועות כתום-ורוד והן מוקפות המון סוגי עצים מעניינים. ליד הבקתה שלנו מיתמר עץ מרינגה, שבמבט ראשון, בגלל הגזע המעובה שלו, חשבנו לבאובב, אבל לא. למרות הדמיון המדהים הם אפילו לא קרובי משפחה. זה פירותיו עגולים קטיפתיים וזה - ארוכים . משפחה לגמרי אחרת! למורים רבים מטיילים בשבילי הלודג', יושבים על ענפים גבוהים, קופצים מענף לענף ומעץ לעץ. יש בשמורה חמישה מיני למורים ואני אוהבת במיוחד את אלה הלבנים עם כתמים שחורים בראשיהם ופרווה רכה ונראים כמו למורי צעצוע. את הארוחות אנחנו אוכלים במרפסת המקורה של המסעדה, כשרוח נעימה מנעימה לנו את הישיבה. מסביב ניצבים פסלוני עץ משונים, כמו טוטמים קטנים והמלצר מסביר לנו כי פסלים כאלה מציבים בדרך כלל בקברי המתים. הערב קצר כאן. גנרטור מספק חשמל לבקתות רק בין חמש לעשר וממילא אנחנו נופלים הרוגים על מיטות האפריון עם הכילות הלבנות נגד יתושים. ובכל זאת מספיקים לפני כן לצאת לסיור לילי מרגש ביער קוצני (Spiny Forest) שעציו המוזרים נראים כאילו יצאו מהסרט "שר הטבעות". קקטוסים קוצניים, שיחי אגבה, שרכים מתפתלים, טפילים משונים, גזעים וענפים קוצניים משתרגים, מטפסים זה על זה, האחד נראה כמו חנוכייה ואחר כאבר מין גברי. אנחנו מפלסים בחושך דרך בין הקוצים ומגלים למורים אחדים בעזרת עיניהם הצהובות הזוהרות גם בלילה. וכשנדמה לנו שהלכנו לאיבוד בין השרכים והשבילים, מופיע תמיד שומר מקומי, כמלאך טוב, ומכוון אותנו אל הדרך הנכונה. ביציאה מפתיעה אותנו משפחה מהכפר הסמוך. אבא וכמה ילדים קטנים. הוא מנגן והם שרים ומפזזים לכבודנו. כמה אריארי החליפו ידיים וכולם שמחים... בחמש בבוקר התחיל שוב הגנרטור לספק חשמל לזמן קצר ואנחנו התעוררנו אתו וחזרנו לשיטוטים בשמורה, כשבכול רגע אפשרי אנחנו מקשיבים לדנדן בולטין, המדריך הנפלא שאתנו, וסופגים את כמויות הידע שהוא לא מפסיק להעתיר עלינו.

 

מסורות ואיסורים

אחד האתרים המעניינים כאן הוא המוזיאון המקומי. תושבי מדגסקר, שהגיעו אליה עם גלי ההגירה מהמזרח ומאפריקה, הביאו לכאן, את מנהגיהם ומסורותיהם העתיקים ואלה נוצקו בכור היתוך אחד למערכת של אמונות, טקסים ואיסורים שחיים וקיימים עדיין בחלקים גדלים של האי, בעיקר בדרומו. הטקסים החשובים ביותר והצבעוניים ביותר, הם אלה הקשורים במוות וכוללים את הקבורה הראשונית, את זו הסופית שמועדה ייקבע בידי זקני הכפר, את הקמת המצבה או הקבר ואת טקסי ה"Famadihana", בהם מוציאים את שרידי המת, רוחצים אתם, מלבישים מחדש, משוחחים עמם, מנגנים, שרים ורוקדים לכבודם והכול בחברת כול בני המשפחה המורחבת ואנשי הכפר, כשעל המשפחה האבלה לדאוג לכולם, להלין ולהאכיל אותם.

המלגשים חיים תחת מערכת נוקשה של איסורים (טאבו) הנכתבים fady ונהגים פאהדי וקיימים בכול שטחי החיים. הפהדי משתנים קצת משבט לשבט ועד היום נקבעים גם חדשים, לפי צורכי הזמן, על ידי זקני השבט או רופאי האליל (טוב, יש כאן עדיין אנימיסטים לצד רוב נוצרי ומיעוט מוסלמי, שגם הם קצת אנימיסטים ומאמינים במה שאפשר ). יש פאהדי באוכל, ביחסים עם זרים, ביחסים בתוך המשפחה (בכמה מקומות באי הנשים לעולם לא תאכלנה עם הגברים; בשבט ה- Betsimisaraka, שאנשיו רגילים להלך יחפים, לא ינעל בן נעליים כל עוד אביו בחיים), בחינוך הילדים (הילד לעולם לא יאכל לפני אביו. אם עשה כן, הוא עלול להיות מגורש מהבית או לחילופין, ילקק את כפות רגלי האב בבקשת מחילה), במנהגי אירוח , חקלאות, גידול חיות, הריון, לידה, נישואין, מוות, בניית בית או קבר ומה לא. במוזיאון שבשמורה אפשר לראות תצוגות מעניינות על שבטי האזור, החיים, האמנות טקסי החיים והמוות וגם דגם קבר טיפוסי. אסור להחמיץ.

ראינו גם להקה גדולה של עטלפי פירות החיים על עץ תמרהינדי ענק שאחרי תחנונים רבים, שריקות ונענוע ענפים נמרץ, הסכימו לערוך לכבודנו, במשך דקותיים, מעוף מרשים, שהסתיים, כפי שהחל, בין ענפי התמרהינדי. צבים גדולים ששריוניהם חרוצים דוגמאות אבסטרקטיות מעניינות מטיילים לאטם ומחליפים ביניהם (כך זה לפחות נראה) רשמים על האורחים המתבוננים בהם. עורבים לבני צוואר ואורגים זעירים בקניהם הארוכים. וכול הזמן הלמורים. מנומרי זנב ארוך, שחורים/לבנים, חומים/אפורים, וכשכבר ישבנו במכונית, מוכנים לעזוב את השמורה, וחשבנו שהנה ראינו הכול, החליטה משפחת למורים גדולה לעבור את מגרש החניה המפריד בין שתי קבוצות עצים, בקפיצות ריקוד משעשעות, שהזכירו לנו קנגורו קופץ אבל מהצד, כשהם מתקדמים על רגליהם הארוכות, החזקות, זה אחר זה, כמו בהתגנבות יחידים. אחד קופץ, מדלג, עובר, השני מתבונן ומבצע את התרגיל ואחריו עוד אחד ועוד אחד, כשאנחנו מתפוצצים מצחוק ומתקתקים במצלמות . איזה Grand Finale!

 טוטם כמצבה לקבר

 

 

חיים על המים

חוזרים לפורט דופין (נכון, ה"כביש" עדיין זוועתי והנוף והצמחייה עדיין כובשים) למנוחת לילה ומוקדם בבוקר מזומנת לנו חוויה חדשה. במעגן קטן עולים על סירת מנוע ועל אגם קסום מפליגים אל מפרץ לוקארו (Lokaro Bay). המים גבוהים וצמחים רבים שקועים בהם, כשרק ראשיהם מציצים למעלה. עלי פיל, דקל הנוסעים, קני סוף, - תערובת מופלאה. על גדות האגם עצי אקליפטוס ממשפחת הניאאולי ( Niaouli ) שמהעלים שלהם (כפי שמספר לנו השייט המקומי שלנו) מייצרים קרמים בתעשיית הקוסמטיקה המקומית. הרים נישאים מלווים אותנו מרחוק. חולפים על פני דייג הדג כאן, בסירתו, דגי מים מתוקים. המים חלקים הבוקר והצמחים מכפילים בהם את עצמם כמו במראה ורק שובל הסירה מפריע לרגע את חלקת המים. פה ושם בקתת עץ, נשים כובסות במים, סירות קאנו צרות וארוכות ובאחת מהן אמא וארבעה ילדים והיא חותרת במשוט עץ ארוך. שלווה עילאית. הצמחים יוצרים במים רחובות וסמטאות ואנחנו עוברים ביניהם, שותים את היופי. היום אין סוף להפתעות ואנחנו עושים אתנחתא מהשיט על גבעת חול קטנה, שהצמחים הנמוכים בה לא מבטיחים הרבה. אבל - דווקא כאן גדלים כמה מינים של צמחים טורפים, כאלה הצומחים בקרקעות ביצתיות או חמוצות, או באזורים גשומים במיוחד בהן קיימת הדחה מתמדת של מינרלים מהקרקע והם מסוגלים לטרוף יצורים חיים (חרקים ופרוקי רגליים) שנכנסים אליהם כדי להשלים לעצמם את המינרלים הדרושים להם. המלכודות מתפתחות תמיד בקצה העלים, רחוקות מעמודי הפרח, והחרקים המסכנים נבלעים בתוכן בלי יכולת להשתחרר. מה לעשות, שרשרת המזון... 600 מינים של צמחים טורפים יש בעולם (רובם על קו הרוחב 20, עליו בערך אנחנו נמצאים עכשיו, ומערבה עד אינדונזיה) והנה כאן, על גבעה אנונימית, שניים מהם, עם גביעי מלכודת מרהיבים, לאחד גביעים צהובים עם נקודות חלודה ולשני - גביעים כתומים-אדומים גדולים יותר.

עוגנים ליד הכפר אוואטאהה (Evataha), שבקתותיו הקטנות בנויות כולן (העמודים, הקירות הגג) מהגזעים והעלים של עצי הדקל שבסביבה. הכול נקי כול כך ונראה אידילי כמו באגדות. יזמית מקומית מבשלת ארוחות לתיירים המעטים המזדמנים לכאן ואנחנו מזמינים ארוחת צהריים ובינתיים מטיילים בין בתי הכפר, כשהמוני ילדים מכול הגילים מלווים אותנו, יחפים, חצי עירומים, עיניהם בורקות, מבקשים עטים או "מתנה" (Cadeau). בדוכן קטן מוכרת יזמית אחרת בוטנים קטנים ולנו אין מטבע כה קטן של 100 אריארי (זוכרים? 708 אריארי הם שקל אחד!) כדי לקנות אותם. אז "קנינו" ב-500 אריארי והשארנו גם את העודף. מחוץ לכפר עוברים מפל מים קטן וכמו תמיד על יד מים - הנשים כובסות ומייבשות את הכבסים על השיחים. מטיילים הלאה בדרך טרשים צרה אל כפר דייגים שכן. ערמות צדפות מוטלות בצד הדרך ודייגים מנסים למכור לנו צדפות וחסילונים. דרך לא דרך, בשבילי עזים ועל משטחי סלע חלקים ותלולים, הנשימה כבדה עלי ואני נושמת ונושפת כמו קטר, אבל באה על שכרי בפסגה, כשתמונה מרהיבה נגלתה לעינינו: האגם מצד אחד והאוקיינוס מצד שני וביניהם רק רצועת חולות זהב נהדרים. ההרים מלווים אותנו וממסגרים את כול היופי הזה כשלסלע אחד דמות תנשמת שכמו שומרת על הסביבה. מתחתינו, על החוף, המון סירות קאנו צרות מעץ, סירות אחרות עושות את דרכן מהים עם שלל היום: דגים גדולים (זיהינו לוקוס כתום) וקטנים, חסילונים וסרטני ענק. בחוף כמה סלעים, כמה עצים, הרבה דייגים וילדים ואנחנו טובלים רגליים במי האוקיינוס הזכים ונחים קצת בצל העצים. בינתיים התבשלה ארוחת הצהריים שלנו והופתענו שוב מארוחת מלכים, שכללה קיש ירקות, עופות עם אורז, סרטנים ודגים בגריל פחמים, בננות ואננסים.

 

כתבה שניה בסדרה

לכתבה הראשונה

לכתבה השלישית והאחרונה