מדגסקר: האי הארוג מקסם ומסתורין
מאת אתי ישיב
תצלומים: אוריאל ישיב
אנחנו נמצאים במזרח האי מדגסקר, ביער הגשם הטרופי שבפארק הלאומי אנדאסיב ( Andasibe Mantadia). צועדים בשקט בתוך הירוק האינסופי של הצמחייה הסבוכה. מסירים מדרכנו שרכים, עלים קוצניים הדוקרים כחרבות, נזהרים לא להיתקל בשורשי העצים המרפדים שתי וערב את השבילים הצרים, שואפים את ריחו הטחוב של היער, נעצרים ליד זיקית צמודה לגזע עץ, מרימים ראש אל ציפור מזדמנת, כשלפתע נשמעה תרועה רמה ואנחנו נעצרנו באחת והקשבנו לאחד הדואטים היפים ביותר ששמענו בחיינו . אינדרי אינדרי, למור (Lemur) מקסים, השוכן גבוה על צמרות העצים, פצח בשירת הבוקר שלו כשמעץ אחר עונה לו למור נוסף וקולותיהם עולים ויורדים בסולמות שונים , עד שמקץ דקות אחדות השירה גוועה והיער חזר והתעטף בדממה. זהו רק יומנו השני במדגסקר וכבר נשבינו על ידו לחלוטין. נשכח העולם שבחוץ, נשכחו תלאות הדרך, ועכשיו זה רק אנחנו והנופים, ובעלי החיים והצמחים וכול עכביש קטן וכול נמייה או עטלף נעשים פתאום חשובים כול כך, ממש מרכז העולם.
הלמור הראשון שלנו
5% מכל מיני הצומח והחי בעולם
האי מדגסקר ו-250 האיים והאיונים הסובבים אותו, שוכן בדרום מזרח היבשת האפריקנית, כ-400 קילומטרים מדרום למוזמביק. אורכו מצפון לדרום כ- 1,600 קילומטרים ורוחבו (במקום הרחב ביותר) ממזרח למערב - 570 קילומטרים. לפני כ- 165 מיליון שנה התנתק האי מהיבשת האפריקנית והחל לנדוד לאטו מזרחה. אחרי 100 מיליון שנים של נדודים, הגיע לפני כ- 65 מיליון שנה למקומו הנוכחי. בשל תנאי השטח והאקלים המיוחדים שלו התפתחה בו מערכת אקולוגית יוצאת דופן של צומח וחי, שונים ומיוחדים מאלה של אפריקה. יערות גשם טרופיים, אזורים חצי מדבריים, רמה המתנשאת לגובה של 2,800 מטרים וראשוני משפחות הפרימטים (כמו הקופים ובני האדם) והגחניים (פוסה, נמיות) שנדדו אולי ממוזמביק והגיעו אליו בערך כשהגיע למקומו הנוכחי, עזרו ליצירת קלדוסקופ בלתי יאומן של צמחים ובעלי חי המהווים 5% מכול הצומח והחי בעולם, כאשר 90% מהצמחים ו- 70% מבעלי החי הם אנדמיים לאי ואינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם. עם 590,000 הקילומטרים הרבועים שלו (פי שלושים ממדינת ישראל!) מדגסקר הוא ביתם של 23 מיליון בני העם המלגשי. זהו עם המורכב מ-18 שבטים שהם תערובת של אוסטרלונזים (מפולינזיה, אינדונזיה, מלזיה), אפריקנים וערבים שהחלו להתקבץ אליו רק לפני פחות מאלפיים שנה. כולם דוברים היום שפה אחת, המבוססת על שפת שבט המרינה (Merina) הגדול ולמרות שלכול שבט יש ניבים המיוחדים לו, או צורת הגייה שונה, איך שהוא היא מובנת לכולם. השפה הרשמית השנייה המדוברת באי היא הצרפתית, הנלמדת בבתי הספר ויחד עם הבאגט וכמה מטעמים צרפתיים אחרים, מהווה את הירושה של 65 שנות השלטון הצרפתי בו. צבע העור של המלגשים אינו אחיד והוא נע בין חום בהיר (צאצאי המהגרים מהמזרח) לשחור עמוק (צאצאי המהגרים מאפריקה) ולרבים מהם עיניים מלוכסנות ופנים עגלגלות, מזרחיות. גם האירופאים לא איחרו להגיע ובמחצית המאה ה-16 דרכו רגליהם באי לראשונה, כשהפורטוגזים מקדימים את כולם ואחריהם האנגלים והצרפתים.
עד בוא בני האדם היה האי ממש גן עדן ביולוגי וכמנהג בני האדם, היה בואם אות להתחלת הרס היערות והשמדת בעלי החיים.
נפלאות "אייר מדגסקר"
רק אתמול נחתנו , קבוצה ישראלית קטנה, בנמל התעופה איוואטו (Ivato) שליד אנטאנאנאריבו, בירת האי, שלמען הקיצור והנוחיות מכנים אותה כולם "טאנה" (Tana). נמל תעופה קטן, המשרת בעיקר את חברת התעופה המקומית "אייר מדגסקר" בטיסותיה הבינלאומיות (שתיים ביום, לאירופה ולמזרח הרחוק) ובטיסותיה המקומיות ליעדים רבים בתוך האי. ביציאה מהטרמינל נתקלנו במשפחות משפחות של מקבלי פנים לנוסעים הנוחתים, בתי שימוש מודרניים ונקיים מאוד ו"בנק מדגסקר", בו התוודענו לראשונה למטבע המקומי הנקרא אריארי (Ariary ), ש-708 כמותו היו שווים באותו יום לשקל אחד שלנו, או כ-2,200 ממנו לדולר אמריקני אחד. עם כול הכבודה ועם ערמת האריארי שקיבלנו בבנק יצאנו החוצה, אל צינת הבוקר של תחילת חודש יולי, אמצע החורף המדגסקרי. בלילה ירדו כאן גשמים עזים, אבל עכשיו היה יבש ונעים ועוד יתברר לנו שטמפרטורות החורף כאן דומות לאלו של תחילת הקיץ הישראלי וגם הגשמים יורדים כאן בעיקר בקיץ, כלומר מחודש נובמבר. קצת מסמורטטים ועדיין קצת כועסים בשל אחור מעצבן בן 30 שעות של "אייר מדגסקר" מפריז שקיצר לנו את השהייה במדגסקר ביממה שלמה, ועוד טיסה בת 11 שעות מפריז לטאנה, העמסנו את עצמנו, את הכבודה ואת האריארי על מכונית ויצאנו לגלות את האי. יצאנו מזרחה על כביש 2RN, לכיוון הפארק הלאומי אנדסיב, בכביש טוב העובר בפאתי העיר הגדולה שהסילואטה שלה נמשכת למרחקים ומתרוממת אל גבעות רמות. לאט לאט הרגשנו את העייפות (והעצבים) נושרים מאתנו ואת המוח מתחיל לקלוט את המראות החולפים על פנינו. בתים קטנים עם גגות רעפים או פח דבוקים זה לזה, שלטים גדולים, צבעוניים, כביסה מונחת לייבוש בצד הדרך, בין הבתים, על המרפסות ועל הגגות. חנויות ודוכנים בשווקים ססגוניים הנמתחים לאורך קילומטרים ובהם ערמות בגדים, פירות וירקות, נתחי בשר תלויים, תרנגולות חיות, עופות שחוטים, אפרוחים צהבהבים שאך זה בקעו מקליפתם, קערות תבשילים חמים, אופניים חדשים ומרופטים, בולי עץ, שקי פחמים - הכול הולך, ואנחנו זוכים לנפנופי ידיים ידידותיים מעוברים ושבים. שדות אורז מוצפי מים, ערוגות קטניות שאך נבטו ואחרות המוכנות לקלוט שתילים חדשים, סירות קאנו קטנות מעץ משייטות בנהר שלאורכו "מפעלי" בלוקים - שטחים עצומים של בלוקים אפורים וורדרדים המסודרים בערמות הנראות כמו ערים מיניאטוריות, או נשרפים במשרפות מעלות עשן. שחפים, ברווזים ותרנגולות מנקרים בשדות. עוברים על פני צמחיה נהדרת של עצי מחט, המון שיחי "אוזני פיל" ו"דקל הנוסעים" המקשט את הנוף עם המניפה הנהדרת שלו, אבל גם שטחים נרחבים שבוראו מעצים. בכפרים הקטנים נראים בתים עם גגות קש. אין בהם מים זורמים והנשים ממלאות את המכלים מברז יחיד הנמצא ברחוב הראשי ונושאות אותם הביתה. במחצבות שבהרים פועלים חוצבים גושי אבן גדולים, שנשים-פועלות מנתצות עם פטישים כבדים לאבני חצץ קטנות. הנשים נושאות על הראש משאות כבדים כמו שקי מלט, לבנים, חבילות עצים ומה לא. ברוכים הבאים למדגסקר.
ייבוש כביסה בטבע
ג'קוזי בלי מים בלב פארק לאומי
בלי להרגיש אנחנו נוסעים כבר יותר משש שעות ונמצאים בתוך הפארק הלאומי אנדאסיב על צמחייתו העבותה. הכביש הטוב הפך מזמן לגרוע והוא עכשיו שביל צר בתוך היער. בשעה שש בערב, האי, השוכן מתחת לקו המשווה, בין קווי הרוחב 12 ו-25, כבר מתעטף בחשכה. אורות חלשים רומזים לנו שהגענו לאן שהוא ואנחנו מוצאים את עצמנו במלון המקסים "אנדאסיב": מבנה עץ מרכזי אחד וביתני מגורים יפהפיים ששבילים מרוצפים מובילים אליהם ורק בבוקר נגלה את הגנים הנפלאים שהם שוכנים בתוכם. יחידת המגורים שלנו מרווחת, בת קומתיים, מרוהטת בסגנון אסיאני מודרני, שני גרמי מדרגות עץ מתעקלים ומובילים למעלה אל קומת השינה ובה מיטת אפיריון ענקית וחדר רחצה מהאגדות, עם אמבטיית ג'קוזי ועם זרם מים מטפטף בקושי, אבל מי מתאונן. מצוידים בפנסים יצאנו לסיור לילה קצר לאורך הכביש, לצד יער הגשם האפל והשקט, כשכול טיפת גשם על עלה נראית לנו כיפה בתכשיטים והעכביש הזוהר וקוריו, הצפרדע הזעירה, הזיקית והלמור הראשון "שלנו" המתחבא גבוה, בין ענפי העצים, מכניסים אותנו לאווירה הקסומה של המקום.
שש בבוקר, אור ראשון, ארוחה חטופה וכבר יוצאים אל השמורה לפגישה ראשונה עם הלמורים השובבים. בשטח קטן ומוגן חיים כאן עשרות למורים מוגנים ונראה שהחמודים האלה, הרגילים לבני אדם, ממש משתעשעים בהולכים על שתיים. קופצים בקלילות וברכות מעץ לעץ ומעץ לאדם, על הראש, על הכתפיים, אחד ושניים ושלושה, שולחים יד אלגנטית בת חמש אצבעות אל פיסת בננה שהשומרים המקומיים מגישים להם ומרימים בגנדרנות זנב ארוך ופרוותי אל על. בטיול רגוע בין השבילים, עוזרים לנו השומרים לגלות נחשים ארוכים עבי כרס, עשרות תנינים חורצי לוע הרובצים על גדת הנחל ושני פוסות (Cryptoprocta Ferox) בכלוב, יצורים גמישים וחזקים ממשפחת הגחניים (בדומה לנמיות), היחידים שנראה באי במהלך הטיול בן השבועיים שלנו. הפוסות, הנראים כמו יצורי כלאיים שבין חתול לכלב, יכולים להגיע בבגרותם לאורך של שני מטרים והם חיות הטרף הגדולות היחידות באי ונדירות ביותר. פארק אנדאסיב כולל בתוכו שמורות אחדות ואנחנו יוצאים אל שמורת אנאלאמאזאוטרה (Analamazaotra) הנמצאת במרחק שני קילומטרים מהכפר אנדאסיב וידועה בלמורי האינדרי אינדרי (Indri הוא גם השם המדעי שלהם) החיים בה. כאן, בשמורה, חיות כמה משפחות אינדרי, הכוללות כול אחת בין 2 ל-5 פריטים. המשפחות שומרות על הטריטוריות שלהן, מכבדות את אלו של שכנותיהן וגם את אלו של למורים ממינים אחרים. לאינדרי יש מעמד של כבוד בקרב הילידים והם נמנעים מלצוד אותו. אינדרי מת זוכה לקבורה מכובדת ואחזקתו בשבי נחשבת לחטא כבד. הלמורים אינם שוכני היער היחידים ומלבדם אפשר לראות בו מינים רבים של זיקיות מדהימות בגודלן ובצבעיהן, כמאה מיני ציפורים ומיני דו חיים מוזרים אחרים. ולא לשכוח את היער עצמו, עם סבך הצמחייה המופלאה, שם נתקלנו, מיתמר לגובה, בדקל האנדמי Ravenea Louvelii היפהפה, שזה מקום גידולו היחיד באי.
האננס המתוק שהנערה המלגשית הגישה
חי או מת, איי איי מביא מזל רע
כאמור, הופעת בני האדם במדגסקר הייתה האות להרס הצומח והחי ועד היום בוראו בו כ- 75% מהיערות הקדמונים והושמדו בעלי חיים רבים. כך נעלמו 15המינים הגדולים ביותר של הלמורים, כמו גם מיני צבי ענק, היפופוטם גמדי ו- 6 מינים של עופות קרקע, בהם "עוף הפיל" ( Aepyornis Maximus) שהגיע לגובה של 3 מטרים והיה העוף הגדול בעולם . מרקו פולו, הראשון שדיווח למערב על האי שכינה "מדגסקר", משום שחשב בטעות כי הגיע למוגדישו שבסומאליה ועיוות את השם, הזכיר בסיפור מסעותיו, את העוף הזה וסיפר כי יכול היה לשאת ברגליו פיל שלם (אלא שבמדגסקר לא היו אף פעם פילים...). היצור הזה חי כאן עוד לפני כ- 200 שנה ועדיין מוצאים פה ושם שרידים מקליפות הביצים הענקיות שלו, שכול אחת מהן יכולה הייתה להשביע כפר שלם!
ועדיין, ב- 15 האחוזים שנותרו מהיערות, יש שמורות טבע רבות כשבכול אזור מוצאים תצורות נוף שונות ובעלי חיים שונים, שהלמורים, שאינם נמצאים במקומות אחרים בעולם, הם כוכבי העל שלהן ומפורסמים בעולם כולו. היום ידועים יותר ממאה מיני למורים והמספר משתנה מדי פעם, כשמין אחד ניכחד ואחר מתגלה, או מתגלה מחדש לאחר שהוכחד פעם. כזה למשל הוא הלמור הפיצפון (Pygmy Mouse Lemur ) שכולו 25 גרם, שנכחד והתגלה מחדש. המפורסם בין הלמורים הוא כנראה איי איי (Aye Aye- Daubentonia Madagascariensis), בן למשפחת למורים השונה מכול היתר. לפרסומו תרם לא מעט הסופר הבריטי ג'ראלד דארל, שכתב את הספר המשעשע שתורגם לשפות רבות,"הרפתקאותי עם איי איי", בו סיפר על האי, אנשיו ובעלי החיים שבו. איי איי הוא חיה לילית, בודדת, בעלת פרצוף חד, אוזניים ועיניים גדולות, שיניים חזקות המאפשרות לו לפצח אפילו אגוזי קוקוס, זנב ארוך וכף ידו שבורכה באצבע אמצעית דקיקה, ארוכה ורגישה. עם האצבע הזאת הוא נוקש על גזעים וענפי עצים, חש בה את הזחלים והרימות המסתובבים בתוכם ושולה אותם היישר לפיו. רק מה, איי איי, חי או מת, נחשב במסורות המקומיות כמביא מזל רע (ההפך מהאינדרי אינדרי המכובד) ובני האדם לא רק הורגים אותו אלא, כדי להיפטר מהגופה, זורקים אותה ב...כפר שכן, שגם הוא מבקש להיפטר ממנה וכך מטלטלים את המסכן מכפר לכפר עד שלא נשאר ממנו זכר. היום נותרו במדגסקר רק איי איי מעטים ועוד כמה מהם נמצאים במשמורת בגני חיות מיוחדים בעולם, המנסים למנוע את הכחדתם.
את הלמורים קל לזהות לפי צבעיהם ומראם, לעומת זאת, מספר הזוחלים, החרקים וחסרי החוליות באי כה רב, שבאמת קשה להכירם. דרך טובה לראותם מקרוב היא לבקר באחת מחוות הזוחלים שבאי, בהן אפשר לראות ולזהות בכלובים או במחסות אחרים, מינים רבים של זיקיות, נחשים, תנינים, צפרדעים מיניאטוריות וכאלה הנראות כמו צעצועים מפלסטיק, חיפושיות מוזרות, פרפרים בכל צבע וגודל ואפילו את פרפר העש הגדול בעולם ( Comet Moth), שזה עתה בקע מהגולם וכבר כנפיו הצהובות מעוטרות בעיגולים אדומים וזנבו הארוך מתנדנד כמו ענבל של פעמון.
חלק בלתי נפרד מהחוויה המדגסקרית הן הנסיעות, אם בדרכים ואם באוויר, המהוות אתגר רציני לנוסעים באי. אפשר לעלות על כביש ראשי ולגלות שהוא מלא חורים ומהמורות, שהוא בעצם שביל חולי ולא כביש, שהוא טובע באדמה ביצתית, שהגשר שעל הנהר מכוסה מים או הרוס - הכול חוץ ממה שמצפים מכביש. הצרפתים, ששלטו במדגסקר מה-6 באוגוסט 1896 ועד ה-14 באוקטובר 1958, יום הכרזת הרפובליקה המלגשית, הקימו את מערכת הכבישים הקיימת, אך נראה שבמשך 60 השנה שעברו מאז, הכבישים לא טופלו ובוודאי לא נסללו חדשים. כול נסיעה, גם למרחקים די קצרים, נמשכת לכן שעות ארוכות ומייגעות. המזל הוא, שאחרי שמתרגלים לטלטולים הנוראיים ולמכות הבלתי פוסקות בישבנים הקופצים, מתחילים ליהנות מהנופים ומהצמחייה הנהדרת המלווה חלקים רבים של הדרך. כדי להגיע איך שהוא, בזמן סביר, למקומות מרוחקים, מרבים להשתמש כאן בטיסות, שהן, אבוי, מונופול של "אייר מדגסקר" (ההיא שהטיסה אותנו מפריז באחור של 30 שעות) ואסון בפני עצמן, כשללוחות הזמנים אין כול משמעות, השירות כמעט לא קיים והכבודה מגיעה או לא. ארבע טיסות הפנים שלנו באי היו מבחן רציני לסבלנות ושוב מזל, שאחרי ימים אחדים התרגלנו לקצב החיים השונה והאטי של תושבי האי ("מורה מורה", או "לאט לאט", הוא אחד הביטויים השגורים כאן ביותר. אחד המדריכים המקומיים שלנו הגדיר זאת כך: "לכם יש שעונים. לנו יש זמן!) והפכנו את הציפייה לטיסות למשחק-הימור "תהיה או לא".
כתבה ראשונה בסדרה
לכתבה השניה
לכתבה השלישית והאחרונה