טנריף: האי והים
מאת אתי ישיב
צילם: אוריאל ישיב
שבויים עדיין באווירה הקודרת של ההר, מצאנו עצמנו פתאום בעולם אחר. עולם של שמש, של אורות ניאון בוהקים, עיירות עליזות מלאות תיירים צלויי שמש בבגדי חוף, בתי מלון ענקים שנבנו במקומם של כפרי דייגים מנומנמים, אלפי דירות נופש (Timeshare), ביניהן כאלה הנשפכות מההרים צפופות, וצמודות זו לזו, חופי חול לבן (שיובא לכאן ממדבר הסהרה), מרכזי קניות נוצצים, נמלי יאכטות, מסעדות חוף ומסעדות יוקרה, ברים, קלאבים, מוזיקה וריקודים וחיי לילה סוערים. לכאן מתנקזים התיירים מחפשי "הכול כלול", המזנונים החופשיים, הקניות, הבילויים ו"בטן - גב". כאן, כל יום הוא הזדמנות חדשה להשתחרר וליהנות מהתענוגות הפשוטים של החיים ואל תפריעו לנו עם היסטוריה, סלעי וולקן שחורים ותרבות.
הכיף שברחיפה מעל האוקינוס האטלנטי בקוסטה אדחה
שלושה מרכזי התיירות הגדולים בדרום האי כמעט מחוברים זה לזה, אך לכול אחד אופי טיפ-טיפה שונה. לוס קריסטיאנוס, הדרומי ביותר, שימר במרכזו משהו מהתחושה של כפר דייגים; פלאייה דה לאס אמריקאס הוא הנוצץ מכולם עם ארכיטקטורה ואווירה של לאס ווגאס ואילו קוסטה אדחה, הצפוני, הוא ה"אריסטוקרטי", עם בתי המלון המשובחים והחופים הטובים ביותר. בית המלון שלנו, בקוסטה אדחה ,Bahia del Duque Resort, מלון משפחות במוצהר, התגלה כגן טרופי וסאב טרופי אקזוטי מוקף חומות, המשתרע על פני 63 דונמים, ממש על שפת האוקיינוס. הצמחייה השופעת שלו מסתירה כמעט את המבנים הצבעוניים שתוכננו בסגנון הארכיטקטורה הקנארית של המאה ה-19 עם צריחים וחלונות מקושתים. הם מכילים 351 חדרים מרווחים עם מרפסות שיזוף ונוף נהדר אל הים, בהם 52 סוויטות המתאימות גם לילדים ועוד 40 וילות לוקסוס המיועדות למחפשי פרטיות מוחלטת ושירות אישי צמוד, 8 מסעדות גורמה, ברים, 5 בריכות שחיה למבוגרים ואחת לילדים, מגרשי טניס, סקווש, חדרי קריאה ומשחק, חדרי משחק לקטנים וסלון מיוחד לבני העשרה, ספא משוכלל- מה עוד אפשר לרצות? אנחנו למשל רצינו סוף סוף לטבול במי האוקיינוס. לבשנו בגדי ים, התחמשנו במגבות רחצה וירדנו אל החוף שמאחורי החומות (כל החופים באי פתוחים לציבור ועבור שירותים כמו כסאות או שמשיות - משלמים כמו בארץ). פסענו מעדנות על החול השחור-אפור, טבלנו רגליים במים ו-אופס. לפני שהפכנו לנציבי קרח, נמלטנו על נפשותינו מהמים הקרים חזרה אל המלון והתנחמנו בבריכת השחייה הקרובה. לתיירים מארצות הצפון טמפרטורת המים כלל לא הפריעה, אם לשפוט לפי עשרות המשתכשים במי האוקיינוס הכחולים.
דולפינים שובבים ונוף סיאמי
בכל החופים באזור יש היצע ענק של ספורט מים לסוגיו, כולל צלילה, גלשני רוח, מצנחי שיט, דיג, שיט ומה לא. בחרנו לבלות שעות אחדות על סיפון הקטמראן היפהפה בונדאה 2 (Bonadea 2) ולנסות את מזלנו בצפייה בלווייתנים ובדולפינים החיים כאן באורח קבע, כפי שהבטיחו לנו כול הפרסומים, במרחק של 4.5 קילומטרים בלבד מהחוף. התייצבנו במזח 4 בנמל היאכטות קולון (Puerto Colon) בשעה היעודה ועם עוד 5-6 אורחים הפלגנו לדרך, כשאנחנו עוזבים מאחורינו את רצועת החוף עם העיירות הצפופות ואת ההרים מאחוריהן, חלקם חשופים חלקם מכוסים כבר בתי נופש עד אפס מקום. עוד לא הספקנו ליהנות מהבריזה של הים והם אכן הופיעו - להקה של עשרות דולפינים עם אפי בקבוק (Bottlenose Dolphins) פצחו במופע מדהים של יחידים, זוגות, רביעיות - קופצים, מעקלים גבות, צוללים, נעלמים וחוזרם שוב במשך שעה ארוכה, כשהשחפים הלבנים חגים מעליהם כמו מורים לנו על מקומם. מיד אחריהם הופיע צמד לווייתנים (Balaenoptera Brydel) שברוב אנינות הסכימו להציג רק את זנבותיהם היפים ואנחנו דילגנו במיומנות של רקדנים מדופן אחת של הקטמראן הקטן אל הדופן השנייה ותקתקנו במצלמות בתקוה "לדוג" בהן לווייתן או לפחות דולפין שובב, עד שהתייאשנו ופשוט התענגנו לנו מהמופע המרהיב.
אחרי הצפייה האקטיבית בדולפינים, יצאנו לנסות את שעשועי פארק המים סיאם (Siam Park), הנמצא גם הוא בקוסטה אדחה. הפארק הינו המילה האחרונה של טכנולוגיה בשילוב מסתוריות אקזוטית של נופים ומבנים עתיקים בממלכת סיאם. מאות נופשים נלהבים בבגדי ים, עוברים בין האטרקציות, שכול אחת מהן הינה תערובת של תענוג ומתח ואפילו אנחנו, שרק צפינו בחגיגה הרטובה הזאת, הרגשנו את האדרנלין זורם במהירות בעורקינו. מספרים לנו שמשפחות עם ילדים מגיעות לכאן יום יום במשך שהותן באזור ויש אפשרות לרכוש כרטיסי כניסה לימים אחדים.
נותרו לנו עוד שני ימי חופשה ומאחר ואיני חובבת גדולה של ספורט מים וגם לא של משחקי גולף, ענף מפותח מאוד בטנריף, והיות וטרם הספקנו להקיף את כול האי, החלטנו לצאת שוב לדרך והפעם מערבה, אל הכפר מאסקה (Masca). יוצאים מקוסטה אדחה ונוסעים בכביש טוב עם המון פיתולים עד סנטיאגו דל טיידה ( Santiago del Teide), שם שמים לב לא לפספס את הפניה שמאלה לכביש 436 TF, שגרם לי יותר דפיקות לב מכול כביש שנסעתי עליו בחיי. הכביש צר מאוד, הפיתולים תכופים ומסוכנים, החורים עמוקים והראות אפס. שתי מכוניות קטנות יכולות לעבור בקושי זו על פני זו, אבל כשמגיח ממול אוטובוס, אין ברירה אלא לנסוע למעלה או למטה "על עיוור", ב"רוורס", עד שיימצא מקום טיפה יותר רחב שיאפשר את מעבר האוטובוס. נקודות תצפית בדרך מאפשרות בקושי להחזיר את הנשימה לתיקנה - עד קטע הנסיעה הבא. הגענו. הכביש כולו 5 קילומטרים ומרגיש כמו 50. ומאסקה? מתבוננים מסביב והנשימה שוב נעתקת. אחד משלושה כפרים זעירים שכאילו נזרעו כאן בטעות במדרונות ערוציו העמוקים של רכס הרי טנו (Teno) כשהם פונים אל האוקיינוס המשתרע אי שם למטה - ונשכחו. צמחי אלו-ורה ענקים, קקטוסים פורחים בצהוב ובכתום מרהיבים, עצי דקל. פעם חיו כאן הגואנצ'ים ועדיין אפשר לראות את המערות בראשי הצוקים, בהן נהגו לקבור את מתיהם. היום חיים כמאה אנשים בבתיו הצבעוניים והמטופחים של הכפר הציורי, הקסום, ששבילי אבן תלולים מחברים ביניהם. בכניסה לכפר הכיכר הטיפוסית שעץ פיקוס יחיד, ענק, מפאר את מרכזה ובצלו דוכני תכשיטים, כובעי קש, סלסלות, קצת פירות וסבונים טבעיים. לצדה כנסייה קטנטונת ומזנון וצעיר אחד המקיש את המוזיקה שלו בשקט על חביות. מודעות קטנות מכריזות על חדרים להשכרה. חדר עם אמבטיה, פטיו ואמבטיה פרטית - 35 אירו. נזכור לביקור הבא. מסעדה אחת, חנות מזכרות גדולה ובה, בין היתר, כמה ספרים, חולצות טי, לטאות ותוכי צעצוע, וכלי חרס ססגוניים. אנחנו יורדים בשביל התלול ומטיילים בין הבתים, שותים את הנוף. שוכחים אפילו לצלם. שביל עזים משובש מוביל מהכפר אל שפת הים. מרחק הליכה של שעתיים, שלוש. אפשר גם לחזור אל מאסקה באותו שביל, עניין של שלוש, ארבע שעות טיפוס ואפשר לעלות על ספינות ולהפליג לצפייה מרגשת בצוקים שחורים, מדהימים הנקראים לוס ג'יגנט (Los Gigantes - "הענקים"). אנחנו ויתרנו על המסע הרגלי המפרך וחזרנו אל המכונית במעלה הכפר. נוסעים את חמישה הקילומטרים הנוראיים חזרה אל סנטיאגו דל טיידה ומשם גולשים אל העיירה לוס ג'יגנטס. צוקי הבזלת שלה אכן אדירים ונמתחים מלוא העין, אבל כפר הדייגים הזעיר של פעם הפך לעיירת שינה עם שכונות מכוערות של בתי נופש חסרי אופי ויופי, מרכז מסחרי קטן ודי עלוב וארוחת הסרדינים שאכלנו שם במסעדה מקרית הייתה הארוחה הגרועה ביותר שלנו באי.
הכפר הציורי להפליא מאסקה במדרון רכס הרי טנו
מתקרבים לסוף החופשה ועוד נותר לנו מזרח האי כדי להשלים את הנסיעה סביבו. כביש 1 TF המצוין העובר רובו ממש לאורך החוף, מחבר את הדרום עם עיר הבירה, סנטה קרוז דה טנריף, ואנחנו גומעים אותו תוך כ-40 דקות, ועוד עוצרים לשעה קלה בעיירה גוימאר (Guimar) הצופנת הפתעה משלה: אתר פירמידות המשתרע על פני 65 דונמים ומכיל 6 פירמידות מתוך 9 שהיו בו בעבר. הפירמידות בנויות מחמש מדרגות על בסיס מלבני ודומות לאלו של המאיה והאצטקים בדרום אמריקה. מתי ומי בנה אותן טרם גילו, אבל החוקר הידוע תור היירדאל הנורווגי שחקר במקום, מצא כי לכולן יש מדרגות דווקא בצד המערבי שלהן וכי לכיוונן יש משמעות אסטרונומית. באתר קיים גם מרכז מבקרים חדיש, בו ניתן לראות תצלומי פירמידות מכול קצוות תבל וכן את תיאור מסעותיו של היירדאל, התיאוריות שלו בדבר הפירמידות ודגם מקסים של ספינתו "רע 2".
סנטה קרוז דה טנריף, עיר בת כ-220,000 תושבים, בנויה על שפת הים כשגבעות מעטרות אותה ושכונות שלמות נשפכות מהן היישר לתוך העיר הירוקה, מלאת הגנים. עצי פיקוס אדירים, עצי פלפל, אקליפטוס, במבוק ודקל והמון מזרקות ופסלי חוצות מקשטים אותה. אנשים יושבים כבר בבוקר בבתי הקפה ליד שולחנות המוצבים על המדרכות במין אווירה של נינוחות ואף אחד לא נראה ממהר. החנויות עדיין נסגרות כאן למנוחת צהריים של שלוש שעות ונשארות פתוחות אחר כך עד תשע בערב. הכיכר המרכזית, כיכר אספניה, היא הציר סביבו סובבת כול העיר. כאן, ברדיוס של קילומטר אחד, במרחק הליכה נוח, נמצאים רוב מבני הציבור הגדולים והאתרים החשובים של העיר וגם החנויות היותר הטובות (זארה, בנטון, M&H, מנגו) המתרכזות רובן במדרחוב קסטילו. מי שנהנה מקניונים וחנויות ענק ימצא בעיר את Le Cortez Englais הוותיקה וקניונים מודרניים חדשים אחרים ויש גם שוק: "מרקאדו דה נואסטרה סניורה דה אפריקה" שאפשר למצוא בו דגים, פירות וירקות והמון מאכלים טיפוסיים של האי. מבנה עכשווי, יוצא דופן בעיר, שהתושבים מתפארים מאוד באקוסטיקה שלו, הוא אודיטוריום המוזיקה של טנריף, שתוכנן על ידי הארכיטקט הספרדי המהולל סנטיאגו קלאטראווה ומזכיר בצלליתו את האופרה של סידני באוסטרליה. שני מוזיאונים שמומלץ לבקר בהם הם מוזיאון הטבע והאדם ובו מומיות ושרידים גואנצ'ים אחרים ומוזיאון לאמנויות יפות. הרחובות מסתיימים כולם או בים או בהרים ולמרות שהעיר אינה קטנה, היא נדמית כמו שכונה גדולה, שאגב משולטת מצוין וההתמצאות בה קלה, וכך מצאנו את דרכנו החוצה ממנה וחזרה לנמל התעופה, שם השלמנו את הקפת האי הקסום הזה.
____________________________________
תודה ללשכת התיירות של טנריף על עזרתה בביקור