20.04.2018
 
טנריף: אי קסום בצילו של הר געש ענק

 

 

טנריף: אי קסום בצילו של הר געש ענק

 

מאת אתי ישיב

צילם: אוריאל ישיב

 

טנריף הוא הגדול, המאוכלס והמתוייר ביותר בין שבעת האיים הקנארים והר טיידה (Teide) הענק הוא הישות הדומיננטית ביותר בו. הוא מתנשא במרכז האי ומשפיע על החיים, על האקלים והממטרים, על פני הקרקע, על הנופים, על הצמחייה ובעלי החיים ואפילו על מצב הרוח של התושבים: ביום יפה, כשההר מתגלה במלוא כיפתו המושלגת, פניהם זורחות ואילו כשהוא נעלם בין העננים פניהם מתקדרות והם כמו מתכנסים לתוך עצמם.

האיים הקנארים היו ידועים כבר בעולם העתיק, אז סברו חלק מהמלומדים, ביניהם אפלטון היווני, שהם שרידי יבשת אטלנטיס האגדית, העשירה, בעלת התרבות המפותחת, שהשתרעה לא רחוק מחופי צפון מערב אפריקה, נבלעה יום אחד על ידי האוקיינוס והותירה אחריה על פני המים רק את הפסגות הגבוהות ביותר שלה. לחוקרים אחרים במשך הדורות היו גרסאות אחרות על מיקומה של אטלנטיס ועד היום יש מי שמנסה לגלות את עקבותיה, או לחלום אותן. אטלנטיס או לא, האיים הקנארים הם איים וולקניים שנוצרו מפעילות טקטונית במעמקי האוקיינוס, פעילות הנמשכת עד ימינו.

התושבים הקדומים של האיים היו בני שבטים ברברים שהגיעו מצפון אפריקה, מהאזורים שהיום הינם תוניס ומרוקו ואחד השבטים, שבט הקנארי, הנחיל כנראה את שמו לכול הארכיפלג. הגואנצ'ים, כפי שנקראו התושבים המקוריים, פיתחו לעצמם שפה ותרבות משלהם וחיו מחקלאות, מגידול צאן ומדיג . בסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14 התחילו גם האירופים להתעניין באיים ומאז המאה ה-15 הם נשלטו על ידי הספרדים. אלה העבירו אל האיים אוכלוסייה ספרדית, השליטו את הדת הנוצרית, שיעבדו את האוכלוסייה המקומית והרסו את תרבותה. מהגואנצ'ים לא נותר דבר, פרט לכמה מערות קבורה בהרים, מעט שלדים ושרידי חפצי בית ולבוש שאפשר היום לראות במוזיאונים קטנים באיים, וכן מילים בודדות וכמה שמות אתרים. האיים הקנארים הינם היום חלק בלתי נפרד מספרד ואחת מ-17 הקהילות האוטונומיות שלה ואם תשאלו מי מהתושבים מאין הוא, קרוב לוודאי שישיב לכם - מספרד. האוכלוסייה העכשווית היא תערובת גואנצ'ית, אנדלוסית, ברברית, פורטוגזית, צרפתית ואנגלית וייחודה מתבטא בעיקר במטבח המקומי שהושפע ממטבחי אמריקה הלטינית ומהמטבח הערבי ומשלב בשר, דגים ופירות ים עם פירות טרופיים וירקות נהדרים וכן בצורת הגייה מעט שונה של קצת מהמילים הספרדיות. כך או כך, ילידי האיים והזרים הרבים שעשו את האיים לביתם, פשוט מאוהבים בהם ובחיים הנעימים שהם מאפשרים.

 

האי וההר

טנריף, "ההר הלבן" בגואנצ'ית, עם 2,034 הקילומטרים הרבועים שלו ו-908,000 תושביו, הוא הגדול והמאוכלס ביותר מכול שבעת האיים ועם כ-70 קילומטרים של חופים ו-6 מיליון תיירים בשנה גם המתוייר ביותר. הוא ממוקם במרכז הארכיפלג ועל המפה בולט בצורתו - ברווז עם ראש סוס. במערבו מפוזרים שלושה מהאיים ובמזרחו השלושה האחרים, כול אחד מהם עולם שונה ומיוחד לעצמו. הכבישים בטנריף מצוינים ובתוך כשעה וחצי אפשר לעבור את כל אורכו מצפון לדרום ובתוך חצי שעה - לרוחבו, ממערב למזרח. האקלים נוח כל השנה בזכות הים העמוק והמים הקרירים הגורמים לרוח קלה הנושבת מן הים וממתנת את הטמפרטורות המגיעות לממוצע של 23 מעלות צלזיוס בשנה. צפונו של האי ומערבו גשומים, מיוערים וצמחייתם עבותה, דרומו ומזרחו - שופעים שמש וצחיחים ובמרכזו מתנשא הר טיידה, השלישי בגובהו בין הרי הגעש בעולם. את ההר סובב הפארק הלאומי הנושא אותו שם והוא הפארק הלאומי הגדול ביותר בספרד.

התיירים הרבים הפוקדים את האי מוצאים כל אחד את מקומו שלו. אוהבי נופים וטבע, טרקים ושלווה מבלים בעיקר בצפון ובמערב ואילו אלה הנהנים מ"הכול כלול", מקניות, מספורט מים ומבידור - בדרום, הזרוע כולו בתי מלון מצועצעים והמון דירות נופש הנראות כמו כוורות דבורים דבוקות זו לזו שנשפכו על המדרונות.

נחתנו בנמל התעופה הצפוני של האי (Tenerife Norte), הנמצא בין שתי הערים הגדולות שלו, במרחק של כ-40 דקות נסיעה מהבירה והנמל העיקרי של טנריף - סנטה קרוז ו- 35 דקות מהעיר השנייה בגודלה - פוארטו דה לה קרוז ומשרת בעיקר טיסות פנים לספרד וממנה. שדה נוסף, בדרום האי (Tenerife Sur), משרת בעיקר את הטיסות הבינלאומיות. הנמל קטן ונוח ואת המכונית השכורה שלנו מצאנו במרחק דקת הליכה (!) ממסוף המזוודות. חצי שעת הנסיעה עוברת על כביש מצוין, בין גבעות פורחות, עם הר טיידה המתנשא מולנו, נקי מענן וחבוש כיפתו הלבנה והים הכחול בימיננו ואנחנו יורדים היישר אל העיר פוארטו דה לה קרוז (נמל הצלב). כמו הרבה עיירות וכפרים באי, בתיה של פוארטו "נשפכים" מהגבעות למטה, אל הים ועם גגותיהם הכתומים העטופים בירק, הם יוצרים תמונה מלבבת של שלווה. אנחנו חונים במגרש החניה הציבורי שעל חוף הים. החניה חינם אבל מסתובבים בה "חאפרים" קולניים המנסים את מזלם ותובעים תשלום. למה? ככה! אפשר לתת "טיפ", אבל באמת לא חובה. פוארטו, התחילה את חייה כנמל קטן של עשירי העיר הסמוכה - לה אורוטבה - שייצאו מכאן בננות, יינות וצבעי קקטוס למאכל ולבדים. במאה ה-18 פיתחה העיירה חברה בורגנית משלה וכבר במאה ה-19 התחילו להגיע אליה תיירים חובבי שמש מאנגליה שקבעו את תדמיתה כעיר נופש עד היום. בחוף הים, על קו המים, אנחנו מגלים בריכות טבעיות קטנות שנוצרו לפני שנים רבות מתשפוכת געשית שחורה ונראות לנו כמו משהו מאיים מסרטי מדע בדיוני. חוויאר, צעיר מקומי, הרגיע אותנו וסיפר כי המקומיים, הרגילים לנופים הוולקניים, דווקא אוהבים להשתכשך במי הבריכות הדוקרניות. אנחנו מטיילים בין סמטאות האבן הסבוכות של העיר לכיוון כיכר צ'ארקו Charco ("שלולית", על שום מי הים שהיו מציפים את הכיכר בעת סערות) הלב ההיסטורי של העיר, הבנויה מסביב לעציץ גדול בו נטוע עץ דפנה הודי וסביבה עצי פיקוס ענקים, חנויות מזכרות ומסעדות מקומיות קטנות. ליד הכיכר נמצא המבנה העתיק ביותר באי, כנסייה זעירה Ermita de San Juan שנבנתה עוד ב-1599. שני עצי דקל ענקים ניצבים לפניה כשומרים ולמראה תוך הכנסייה הצנוע, עם נישות קטנות המכילות פסלי קדושים, קל להיכנס לאווירת המאה ה-17 במקום שהוא כמעט סוף העולם. האמת, הכיכר, הרחובות סביבה והבתים הקנארים הגדולים ששימשו בעברם את עשירי העיר, נראים היום כמי שעברו עליהם ימים יפים יותר. בשעות הבוקר המוקדמות לפחות, לא ראינו תיירים אחרים מטיילים כאן. אלה ספונים רובם בבתי המלון היפים, בין בריכות השחייה והמסעדות הטובות, או נהנים בפארק לורו, כך שהעיר הקטנה (כולה כ-30,000 תושבים) נראתה לנו שייכת באמת לגרים בה. פארק לורו ("פארק התוכים") הוא הגאווה הגדולה של פוארטו ובאמת, עם 3,000 תוכים חכמים מ- 340 זנים שונים ועוד חיות אקזוטיות כמו נמרי בנגל, גורילות ושימפנזים, אקווריום ענק עם הצגות של דולפינים ולווייתנים, בהן ה"כוכב" המוכר הוא ה"לוויתן הרוצח" אורקה, פינגווינים המהדסים בעולמם הקפוא - חיקוי מושלם לסביבתם הטבעית, והכול במרחק יריקה מהעיר, אין פלא שהפארק מושך אליו מיליוני מבקרים כול שנה.

פסטורליה בגראצ'יקו, העיירה הקסומה שזרם לבה אדיר ב-1706 שינה את ההיסטוריה שלה לתמיד

 

בקלות יכולנו גם אנחנו להתפתות לתפנוקי מלון בוטניקו (Botanico) בו שהינו ימים אחדים ולבלות בו את כול חופשתנו בלי לצאת ממנו. המלון האלגנטי, הגדוש עבודות של אמני האיים הקנאריים והמזרח הרחוק, בנוי בתוך גן אקזוטי מופלא. אווירת חן ונועם שורים בחדרים המרווחים, במסעדות המצוינות, בשטחי הציבור ובספא המרהיב (The Oriental Spa Garden), לא מעט בשל היחס הידידותי והאכפתי של צוות העובדים הנהדר. המלון שוכן במעלה העיר, בין נופי עמק אורוטאבה והר טיידה ואין פלא שביל קלינטון, בעת ביקורו באי, בחר לשהות באחת הסוויטות המדהימות שלו. הסוויטה, אגב, קרויה עד היום על שמו.

 

משתנה מהמאה ה-16

לא התפתינו לתפנוקי המלון ואת הימים הבאים בילינו בנסיעה בין העיירות הקטנות והכפרים שלאורך החופים הצפוני והמערבי, כשאנחנו חודרים מדי פעם קילומטרים אחדים אל בין הגבעות וההרים שמסביב. השחלנו אותם כמו פנינים למחרוזת ארוכה וכמו פנינים אמתיות - הם דומים זה לזה וכול אחד גם שונה. התחלנו את הטיול בעיירה סאן קריסטובל דה לה לגונה, אולי המעניינת מכולם, שב-1999 זכתה להיכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו בטח לא בגלל שכונות הבטון המשמימות העוטפות את העיר ההיסטורית, ולא רק בשל המונומנטים, הכנסיות ושטחי הציבור הנהדרים שלה, אלא גם בשל התכנון המודרני של עיירה ימי-ביניימית שכבר בשנת 1500 תוכננה עם רחובות מלכותיים רחבים המקבילים זה לזה ורחובות צרים יותר החוצים אותם ויוצרים במפה מעין שתי וערב (מזכיר לכם את העיר ניו יורק?). ב-1701 נוסדה בעיר גם האוניברסיטה היחידה של טנריף (היום יש כבר כמה מכללות קטנות בערים אחרות) שהוסיפה כמובן ליוקרה של העיר. שוטטנו ברחובות המלכותיים וגילינו דוגמאות נהדרות של בנייה רנסאנסית וניאו קלאסית בבתיהם וארמונותיהם של המשפחות בעלות ההשפעה בעיר. כמה מהמבנים משופצים להפליא, אחרים פחות, בחזיתות הבתים דלתות עץ כפולות, מרפסות חטובות וקישוטי אבן אפורים - מגינים או סמלי משפחות. החזיתות מסתירות מאחוריהן חצרות פנימיות מדהימות ביופיין עם צמחייה אקזוטית, מזרקות, עמודי עץ או אבן דקים, אלגנטיים המחזיקים בראשם מרפסות. אם דלת החזית פתוחה, הסבירו לנו המקומיים, מותר להיכנס ולהציץ בשקט על פנים הבית. הצצנו וכול בית או ארמון זימן לנו את ההפתעה המיוחדת שלו. כך למשל אחד הבתים היותר יפים, "בית הקפיטנים", בו נמצאת גם לשכת התיירות העירונית, נבנה בתחילת המאה ה-17 ושימש בזמנו למגורי מפקדי העיר. כמו כמה בתים אחרים במתחם ההיסטורי, הוא מצטיין בשערו היפה, בפתחי חלונות מיוחדים העשויים מלבנים אדומות ובסמל משפחתי מרשים. או בית אחר, בית מונטאנס (Montanes), שם מצאנו בכניסה צינור אבן חלול ששימש בזמנו כמשתנה, ובתוך הבניין יש אולם רחב במיוחד שהותאם למעבר עגלות ממש דרך כל הבית. חלפנו על פני בית העיריה ובית המשפט שלידו, נכנסנו לכנסיות ולקתדרלה היפה Catedral de Nuestra Señora de los Remedios שבנייתה החלה ב-1515 ורק ב-1819 עלתה לדרגת קתדרלה. במהלך הדורות עבר המבנה המקורי אין סוף שינויים ושיפוצים כשהיום נותרה ממנו רק החזית הניאו קלאסית שלו וכול היתר נבנה מחדש בתחילת המאה העשרים בסגנון ניאו גותי. מה שמשך במיוחד את עינינו בתוך הקתדרלה היו דוכן המטיף הנהדר העשוי שיש קרארה, מזבח יפהפה שהובא מהולנד וניצב בקיר המזרחי והכיפה המשופצת שהזכוכיות הצבעוניות שלה מודרניות לחלוטין ונוצרו כך שישפכו על עמודי המזבח אור מיוחד ורך שצבעו משתנה בהתאם לשעות היום. חלק מהבתים ברובע משמשים היום כחללי תערוכות, ספריות, בוטיקים, חנויות "כל בו" קטנות המוכרות ספרים, מזכרות וכלי קרמיקה מקומית, קוסמטיקה, שימורים, רטבים וממתקי "גופיו" מקומיים. ממש כיף לטייל ביניהם וללכת לאיבוד בסבך הרחובות.

ביציאה מלה לגונה צפונה, כדאי לעלות על הכביש המוליך אל הפארק הכפרי ברכס הרי אנאגה, שגובהם 910 מטרים. השטח, שהוא האזור הגיאוגרפי הקדום ביותר באי, שופע יערות עצי דפנה - שריד קסום מהעידן השלישוני (Tertiary period), כמה כפרים ציוריים, חמודים, שהזמן כמו עצר בהם מלכת, נקודות תצפית שהנופים מהם אל הים עוצרי נשימה ממש והרבה שבילי הליכה משולטים לאוהבי לכת וטבע. האי, אגב, מתפאר ב-43 שטחי טבע מוגנים המשתרעים על כמחצית מכלל שטחו ויש בו יותר מ- 800 זנים מקומיים של חי וצומח.

 

בננות ויין

חוזרים אל קו החוף. הכביש מתפתל, עולה, יורד, בתי הכפרים שבדרך צבועים צבעי פסטל ססגוניים והשטח מלא מטעי בננות נרחבים ובהם בתי חווה ובריכות השקיה המזכירות לי את סיפורו של ס.יזהר (סמילנסקי) על הבריכה ההיא בפרדסי רחובות. לקראת ערב אנחנו מבקרים בבית היין לה ברנדה (La Baranda), אחוזה קנארית בת המאה ה-17 הבנויה בתוך הנוף המדהים של הטיידה והים ומשמשת היום מוזיאון ליין ולדבש מקומיים. בחדר הטעימות ניסינו יינות של יקבים שונים (יש באי כ-100 יקבים) ומצאנו שהרי הגעש של האי תרמו לו כנראה הרבה יותר מאשר הרים. הלבה זורמת ממש בוורידיו וביקבים שלו מייצרים מבחר גדול של יינות טובים, אדומים ולבנים שצבעיהם וטעמם מעידים על טבעו הסלעי. המסעדה הכפרית באחוזה מציעה מטבח מקומי, המשחזר כמה מהמטעמים המקומיים הטיפוסיים. קודם כל ניסינו את תפוחי האדמה הקטנים, הצהובים והמקומטים בלוויית ה"מוחוס", שני רוטבי פלפלים, אדום וירוק, מעדן אמתי שילווה את רוב סעודותינו באי. למנה הבאה הוגש דג Haddock (חמור הים) בגריל עם רוטב שום ופלפל שחור שהיה קצת יבש לטעמנו והשתפר מאוד עם כמה טיפות לימון והקינוח היה שוב טיפוסי מקומי, עוגיות קרמיות מקמח "גופיו" מצופות שקדים ורוטב לימון.

חצר פנימית טיפוסית בלה לגונה

 

יום חדש ואנחנו ממשיכים את הנסיעה מערבה אל הכפר סאן חואן דה לה רמבלה (La Rambla). לפני הכפר עוצרים ליד מירדור סאן פדרו (San Pedro Mirador), נקודת תצפית מדהימה לעבר החוף המחורץ על ידי סלעי ענק שחורים שהים מכה בהם בשצף קצף ולעבר מטעי הבננות הנרחבים שעץ דרקון אחד עומד ביניהם בודד כמו פטריה ענקית. המכונית גולשת בסיבובים תלולים ויורדת אל כיכר הכפר לה ראמבלה שבתי הבזלת שלה בני המאות ה-16 עד ה-20 מטופחים וצבועים, חלקם בלבן בוהק ואחרים בצבעים עזים, דלתות וחלונות העץ שזורים חיטובים יפים ואנחנו מתאהבים בבית אחד העומד למכירה. חלומות באספמיה... ליד אחד הבתים נותר למזכרת "מפעל המים" העתיק של הכפר, ממנו עברו פעם המים בצינורות נפרדים אל כול אחד מהבתים. מערכת פשוטה אך מדהימה שראינו כמותה בכל רחבי האי. ב-3 במאי, חוגגים כאן את יום הצלב וקפלות התפילה הזעירות, כמו גם הכנסיות, מלאות זרי פרחים שטרם נבלו. אנחנו מטיילים בין הסמטאות והנה הגיע סגן ראש הכפר, התלהב מאתנו, תיירים מישראל, הצביע בידיו לעבר מערות קבורה גואנצ'יות במעלה ההר והסביר לנו מה עוד כדאי לראות כאן. תושבת ישישה נכנסה לדבריו וטרטרה משהו באוזני ה"בחור". יש לה כנראה טענות. עוד תושבים הצטרפו לשיחה. היה שמח בכפר.

 

דרקון בן 600 ומערת רוחות

באיקוד דה לוס וינוס (Icod de los Vinos), השוכנת בעמק פורה מול נופי הטיידה ויערות עצי אורן עבותים הנשפכים כמו מפלים מההר, אנחנו מחנים את המכונית בכניסה אל העיירה. פוסעים בדרך אבנים צרה, בין קירות סלע, כשריחות יסמין מלווים אותנו, היישר אל כיכר סאן מרקוס המקסימה, שעצי פיקוס ענקים ועצים אקזוטיים אחרים מקיפים אותה, כמו גם כנסיית סאן מרקוס עם החזית הרנסאנסית והמזבח הבארוקי שלה וחנויות למזכרות ולגלויות עבור התיירים ולמזון עבור התושבים. מעל אחת החנויות, מחלון הקומה השנייה של המבנה, מציצה אישה לבושה עדיין בפיג'מה של הלילה, משלשלת חבל עם סל אל החנות שלמטה ומסבירה לחנווני את מבוקשה לבוקר זה. זקן מנגן באקורדיון וחמישה תיירים ואנחנו ביניהם, מתפעלים מעץ הדרקון הקנארי העתיק בן 600 השנה (אמנם לא 1,000 שנה כפי שיש מי שטוען כאן, אבל למי אכפת) שהפך להיות אחד מסמליו המוכרים ביותר של האי טנריף. האטרקציה השנייה של העיירה הוא צינור הלבה (Cueva del Viento - מערת הרוח) שנוצר מזרמי לבה שנשפכו מלוע ה"פיקו ויאחו" (Pico Viejo) הסמוך להר טיידה. עם 17 הקילומטרים המבוכיים שלו זהו צינור הלבה הארוך ביותר באירופה ומציע טיול בלתי נשכח בן כשעתיים אל מעמקי האדמה ומבט אל הצורות המוזרות שהלבה פיסלה ואל תופעות גיאו- מורפולוגיות כמו בקיעים, מרפסות וצורות לבה אחרות. כדי להבטיח כניסה אל ה"צינור", כדאי להזמין מקומות מראש ב-www.cuevadelviento.net. מחיר הכניסה למבוגר (שאינו תושב האי) - 15 אירו ולילד בן 14-5 - 5 אירו.

בואנה ויסטה דל נורטה (Buena Vista del Norte) נמצאת בקצה המערבי (זנב ה"ברווז") של האי. מזג האוויר והצמחייה כאן דומים לאלו שברכסי הרי אנאגה המזרחיים ובדרך אליה אנחנו חולפים על פני סוכות גפנים ושיחי קקטוס פורחים. נכנסים אל העיירה ומחפשים את קונדיטוריית אל אדרנו (El Aderno), שהיא כמעט תחנת חובה בעיירה. הקונדיטוריה, שהייתה בזמנה מפעל משפחתי קטן, גדלה בינתיים והייתה לבית חרושת גדול של המלוחים והמתוקים הנפלאים הללו, מעוגיות זעירות עד עוגות חתונה מפוארות (ויקרות). לקחנו עמנו כמה דוגמאות וישבנו בנחת בכיכר העיירה הכמעט ריקה, לוגמים כוס קפה "לאצ'ה לאצ'ה" (היזהרו מה"קפוצ'ינו" המקומי. המכיל המון חלב ורק טיפ טיפה קפה) ומחסלים את העוגיות אחת אחר השנייה. ירדנו אל חוף הים המחוספס של העיירה. סלעי לבה גדולים יוצרים שם בריכות טבעיות שמי הים מתנפצים לתוכן ומתיזים סילוני מים גועשים. הסלעים נראים כמו גרגירי חול שחורים שטופטפו לארמונות. אפשר לטייל לאורך החוף בשביל אבנים שצמחים סחופי רוח ומים מלווים אותו ולהגיע אתו עד העיירה השכנה - גראצ'יקו, בה נבקר בדרך חזרה לפוארטו דה לה קרוז.

 

משפחת בוליבאר מגראצ'יקו

מקור השם גראצ'יקו (Garachico) באיון הקטן שליד חופי העיירה. בשפת הגואנצ'ה "גרה" הוא אי ובספרדית "צ'יקו" הוא קטן והרי לכם גראצ'יקו. העיירה מתערסלת בין מורדות מיוערים של ההרים וחוף ים סלעי שאינו מתאים לרחצה, אלא רק להשתכשכות בבריכות הוולקניות הטבעיות שמדרגות בטון הותקנו ביניהן לנוחיות המתרחצים ואכן מצאנו בהן משפחות שלמות (וגם כמה סרטנים מהדסים בכבדות על רגליהם הארוכות וצדפות הדבוקות לסלעים) המבלות שם את אחר הצהרים, במים שגובהם משתנה עם הגאות והשפל. גראצ'יקו הייתה בעבר נמל מסחרי חשוב, עד שב-1706 החריבה אותה התפרצות וולקנית גדולה, קברה תחתיה חצי מהעיירה והשאירה אותה צל של עצמה. כמו בכול העיירות, גם כאן לב העיירה היא הכיכר עם עצי דקל נישאים ופיקוסים מדהימים, קיוסק, כנסייה ומנזר , פסל של סימון בוליבאר, הגיבור הדרום אמריקאי שגראצ'יקו היא מולדת משפחתו, ואווירה של פעם.

בדרך מבואנה ויסטה לגראצ'יקו, על רכס המשקיף אל העיירה, מצאנו פסל נוגע ללב של גבר נושא מזוודה - מחווה אנושית כל כך לאנשי העיר שעזבו אותה והיגרו לאמריקה. יש בעיירה כמה בתי מלון זעירים ובאחד מהם, מלון סאן רוקה (Hotel San Roque) אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו. המלון הינו בית אחוזה מקסים מסוף המאה ה-17, שבטוב טעם הצליחו לשמר ב-20 חדריו ובסוויטות שלו היסטוריה ומסורת עם פינוקים ואמנות עכשוויים. שוררת בו אווירה מיוחדת במינה של אריסטוקרטיה ישנה והרמוניה. לאלי קראיון-איבאנז, בעלת המקום והמנהלת שלו שאירחה אותנו שם, מצליחה להגשים את המיוחדות הזו באישיותה הלבבית והצנועה. ישבנו על שפת בריכת השחייה החצובה מאבן וולקאנית ועל שולחננו זרמו ועלו מנות יצירתיות ממיטב התוצרת המקומית, האורגנית, בטעמי המטבחים המקומי והים תיכוני ובלוויית יינות מצוינים. קרם רכיכות עם סרטנים, לזניית חצילים עם עגבניות ומוצרלה, דג מקומי עם פסטו עגבניות וירקות בווק, דג טונה עם "גופיו", רוטב סויה, ג'ינג'ר וירקות, קונפטי אווז עם פירה תפו"א ורוטב מנגו ופילפל. להפתעתנו, השף היצירתי האחראי לכול אלה הינו בן דנמרק העונה לשם דני נילסן, שכמו המון זרים אחרים, אימץ את טנריף לביתו הקבוע.

 

עוד יום והפעם אנחנו יוצאים סוף סוף אל הפארק הלאומי טיידה. אבל לפני שנגיע אליו, עוברים בעוד עיירה מקסימה, לה אורוטבה (La Orotava) הקולוניאלית, שהמרכז ההיסטורי שלה עטור פרסים עבור שימורו המצוין. אסור להחמיץ כאן ביקור בטרסות הפורחות של גני ויקטוריה, המזכירות את הגן הבהאי בחיפה שלנו וממקדש השיש שבראשן יש תצפית נפלאה אל העיר. רחובות העיר ההיסטורית רצופים אבנים, פרחים ממלאים את הכיכרות והרבה בתי מידות קסטיליאנים שבקומותיהם העליונות מרפסות עץ מיוחדות, חטובות. אפשר לבקר כאן במוזיאון הקרמיקה המציג את אוסף כלי החרס הגדול בספרד, וב"בית המרפסות" (Casa de los Balcones) שהוא למעשה שני בתים צמודים שמרפסות עץ יפהפיות מחברות ביניהם. באחד - מוזיאון עירוני קטן ובשני תמצאו את חנות המזכרות הטובה ביותר באי, שנוסף למבחר הרגיל, יש בה מלאי עצום של מפות יפהפיות, רקומות בדגמים גיאומטריים מיוחדים על ידי רוקמות מקומיות. באורוטבה אפשר לבקר בטחנת קמח "גופיו" עתיקה ששנים ארוכות טחנה את הגרגרים במין אבני ריחיים. היום משתמשים כמובן במטחנות חשמליות ומוכרים את הקמח בשקיות ארוזות וגם מייצרים ממתקי "גופיו" שאפשר בהחלט לטעום ולרכוש במקום. קמח ה"גופיו" הינו מרכיב חשוב בתפריט האיים המיוצר בעיקר מגרגירי תירס או חיטה ומשמש לדייסות, רטבים, ממתקים ומה לא.

אורוטבה היפה מאחורינו ואנחנו מתחילים לטפס לעבר הפארק הלאומי טיידה, המשתרע על פני כ-190 קמ"ר. 21 שבילי הליכה משולטים חורצים אותו ועוד 30 ישולטו בקרוב מאוד. המקום הוכרז פארק לאומי ב-1954, במטרה להגן על 14 סוגי צמחים שאינם נמצאים בשום מקום אחר בתבל, על תצורות סלעי הוולקן המדהימות ועל כאלף ממצאי ארכיאולוגיה גואנצ'ים, שרבים מהם טרם נחקרו.

 

"הקרוקודילים" של טנריף

ביער התחתון, עד 2,000 מטרים גובה, אפשר לראות 19 סוגי עצים שונים - עצי מחט, ברושים, אורנים, והמון שיחים ופרחים. פרחי "אל תשכחני" כחולים זעירים, "כפתורי הזהב" הצהובים ורבים אחרים. ההר מגלה לפעמים את כיפתו ה"שפיצית" ואנחנו ממשיכים לטפס. בגובה 2,000 מטרים מתחיל גבולו של הפארק הלאומי והצמחייה משתנה. המון שיחי רותם טיידה לבנים, קרובי משפחה של הרותם שלנו, מלווים אותנו עכשיו בדרך. עוצרים במרכז המבקרים המעניין לסרטון הסבר ול"שירותים". ההר עצמו, המככב בפולקלור המקומי ובאמנות, נמצא בצפונה של השמורה ואנחנו מקיפים אותו תוך כדי נסיעה בדרכי השמורה הגעשית, הדרמטית והמדהימה. עוצרים בהשתאות למראה נופי הירח המיוחדים, הלועות, זרמי הלבה הקפואים, סלעי הבזלת השחורים בני מיליוני השנים בעלי הצורות המוזרות ומשטחי הזיפזיף הדקיק בצבעי פסטל רכים. לטאות מצויות, המכונות כאן בחיבה "הקרוקודילים של טנריף" מתרוצצות בין סלעי הבזלת אפילו סמוך מאוד ללוע ההר, וצמחים יפהפיים שהתאימו עצמם לאקלימם המיוחד של הפארק וההר פורחים בצבעים ססגוניים באמצע הנוף הסוריאליסטי הזה. חינניות טיידה (Teide Daisy) לבנות עם לב צהוב, סיגליות טיידה (Teide Violets) סגלגלות הצומחות בגובה של 2,500 מטר ומעלה ומלך פרחי ההר - ה"בוגלוס" (Bugloss) המדהים, שקנהו הגבוה מקומת אדם והעטוף פרחים זעירים ורדרדים הקנה לו את התואר "מגדל תכשיטים".

מיטיבי לכת יכולים לטפס ברגל אל פסגת הר טיידה עצמו הנמצאת בגובה 3,718 מטרים. אחרים יכולים לעלות ברכבל המודרני (והיקר) הפועל בין השעות 09:00 - 16:00וגומא 1,200 מטרים תוך 8 דקות. הנופים נפלאים, אבל כדאי לבדוק לפני העלייה אם אין עננים המכסים את ההר, שאז אי אפשר לראות דבר. הרכבל אינו מגיע ממש עד הפסגה, אלא לרציף הנמצא במרחק שעת הליכה ממנה. מספר המבקרים בפסגה מוגבל ל-150 ביום ומי שמתעקש לעשות זאת, חייב להחליט על כך מראש ולהצטייד באישור שניתן לקבל אישית במשרדי הפארק בעיר סנטה קרוז, או לבקש ימים אחדים מראש, בפקס או באינטרנט.

 

זרמי לבה מ"הפסגה הזקנה"

מולנו מצבור סלעי ענק בני יותר ממיליון שנים, סלעי גרסיאס (Roques de Garcia). אחד מהם נראה כפטרייה שהנה הנה עומדת להישבר, השני, בעל צריחים מוזרים, נראה כקתדרלה ואת האחרים מלביש הדמיון של כל אחד בדמות אחרת. במקום הדמיוני הזה, מול ההר והסלעים, הקימו מבנה מלון חסר דמיון לחלוטין, Las Canadas del Teide, פאראדור לאומי שניתן לבלות בו את הלילה, או לפחות לנסות במסעדה הגדולה שלו כמה מטעמים מקומיים שטרם טעמנו. ניסינו קרוקטי דגים תוצרת בית, מבחר גבינות קנאריות, צלי עזים ברוטב עגבניות, בצל ועשבים "מהחצר" (כמו שאמר המלצר שלנו), צלי ארנבות מסורתי עם תפוח אדמה מקומטים וגם יין לבן מקומי, קל וטעים וראינו כי טוב.

עוד תחנה בדרך ואנחנו צופים באימה במסלולי לבה שחורים שזרמו מ"הפסגה הזקנה" (Pico Viejo), הר אחר במתחם המופלא הזה, שהיה אחראי לכמה מההתפרצויות הקשות באי. ביוני 1798 התחילה הלבה לזרום ולא חדלה אלא לאחר 92 יום ולאחר שכיסתה שטח של 5 קילומטרים רבועים. מאז לא היו אמנם התפרצויות, אבל ההר ממשיך לעשן ולנאוק ואין יודע מתי תהיה התפרצותו הבאה. חוצים את הפארק בינות ליערות עצי האורן הקנארי שבשיפולי ההר, דרך עיירות זעירות ועיקולי כביש צרים, תלולים ומפחידים ויוצאים ממנו בצדו הדרומי. העולם האחר של טנריף.

 

 

 

____________________________________

* תודה ללשכת התיירות של טנריף על עזרתה בביקור