רישיקאש והארידוואר: הערים הקדושות שעל הגנגס
מאת אתי ישיב
תצלומים: אוריאל ישיב
יצאנו מהעיר שימלה היפהפיה שבמדינת הימצ'אל פראדש לכיוון דרום מזרח ונכנסים למדינת אוטארקאנד (Uttarkhand), בדרך אל העיר הקדושה הרידוואר (Haridwar). כ-300 קילומטרים מפרידים בין השתיים ועשר שעות נסיעה מפרכות, חלקן בהרים, וחלקן במישורים, דרך עיירות מנומנמות וערים מטונפות מערמות אשפה. בכניסה לאוטראקאנד זורם נהר ימונה (Yamuna) רחב הידיים והדרכים בין הערים דווקא נעימות, שדרות עצים יפות לאורכן ועצי פונציאנה פורחים באדום לוהט. את הפרסומות שבדרך אנחנו כבר יודעים על פה והעיניים ממש מחפשות את Ambuja Cement (מלט אמבוג'ה), פרסומת המככבת במדינות רבות בהודו ומלווה אותנו במשך כל מסענו.
התגלית של ה"ביטלס"
הארידוואר היא אחת משבע הערים הקדושות ביותר להינדים ורק וראנסי קדושה ממנה, אבל יש לה שכנה, ידועה מאוד במערב, העיר רישיקאש, גם היא קצת קדושה. פרסומה של זו בא לה בזכות ה"ביטלס", שלפני חמישים ומשהו שנים גילו את המהרישי מאהש יוגי והאשראם שלו , למדו, עשו מדיטציה ובילו שם, עד שהפכה מרכז למיליוני תיירים ותרמילאים מחפשי רוחניות ויוגה.
אז בדרך להרידוואר עצרנו ברישיקאש לשעות אחדות. העיר יושבת בין גבעות מיועדות על גדות נהר הגנגס והיא מלאה מקדשים ואשראמים (ישנים וחדשים), מכוני יוגה (בשלבי בנייה אחרונים נמצא עכשיו "יוגה הול", ארמון חדש,עגול וענק, עם כיפה לראשו) ומדיטציה, קורסים בכל מה שיעלה בדעתכם (כמו ריפוי בקריסטלים, מוסיקה אתנית או בישול מקומי). מי הגנגס הגועשים הם מקום מצוין לראפטינג והעיר כולה הינה מרכז לטרקים מלהיבים בהרי ההימלאיה.
הגענו לרישיקאש בשעות אחר הצהריים המאוחרות. את המכונית השארנו במגרש חניה גדול ועל לאקשמאן ג'הולה (גשר לאקשמאן), אחד משני הגשרים התלויים על הגנגס, חצינו את הנהר בתוך פקעת בלתי אפשרית של הולכי רגל, העושים כולם דרכם אל הגדה המזרחית של הנהר. הנוף מהגשר מרהיב וצופה אל שני מקדשים ענקיים צבועים כתום, המתנשאים לגובה של 13 קומות וגגותיהם מחודדים . ירדנו מהגשר ודרך מקדשים, אשראמים ושווקים צפופים, הגענו אל אשראם סווארג (Swarg) הגדול, להשתתף בפוג'ה (טכס תפילה והבאת מנחות) של הערב. הגנגס זורם בעוצמה ועולי רגל רבים טובלים בין הגלים, מתיזים על ראשיהם ממי הנהר הקדוש כשברקע מושמעות תפלות מונוטוניות ברמקולים רבי עוצמה. חלוצי סנדלים אנחנו יושבים על המדרגות מול המים והאנשים סביבנו מלווים את התפילות בשירה ובמחיאות כף שקטות וקצובות. מולנו, על מזח-מרפסת בתוך הנהר, פסל גדול של האל שיווה עם שערותיו הארוכות, יושב ומתבונן בנו. מתחתיו מתוח שלט בד גדול המכריז באנגלית: "גנגה הוא הנהר הלאומי שלנו ומורשתנו האלוהית. זכויות גנגה הן זכויותינו". השמש תלויה בשמים ויורדת אט אט. הילה סובבת אותה כצעיף אור כתום ונעלמת. עכשיו הופכת השמש לכדור אדמדם מושלם, והיא יורדת ושוקעת מאחורי העצים.
לשיר את המנטרה מכל הלב
בינתיים יצרנו קשרים עם שכנינו שעל המדרגות. ריתו (Ritu), ילדה חמודה בת תשע היושבת לידנו, יודעת כבר קצת אנגלית והיא מתרגמת לנו את שאלות הוריה הסקרנים. את פשר שלט הבד לא הצלחנו להבין מהם. שכן אחר רושם לנו בסנסקריט על פיסת נייר מנטרת תפילה לאל שיווה ומסביר לנו שאם שרים את המנטרה מכול הלב, אפשר אפילו לעצור את פעולת האל או המוות. כולם סביבנו כל כך מנומסים. השירה מתגברת ואיתה גם מחיאות הכפיים. על פני המים מתחילות להגיע מנחות הצפות במהירות בזרם החזק. לאחר התפילה, בשיאו של הטקס, הגיעו מאי שם מחתות נחושת עם נרות דולקים ועוררו התרגשות רבה בקהל. כל אחד ביקש להחזיק לרגע במחתה ולהניף אותה לצד אחד ולצד שני. כולם נראו נרגשים מאוד ומאושרים מאוד. חילצנו את הסנדלים שלנו מהמשמורת, הפעם בלי תשלום או תרומה, שבדרך כלל מתבקשים. "ברישיקאש", הסבירו לנו, "המדיניות היא - חינם". איך שהוא חילצנו גם את עצמנו מהמסה האנושית ועברנו שוב את הגשר התלוי לאקשמן ג'הולה, הפעם חזרה לגדתו המערבית של הגנגס, לחרדתנו, בין קהל העוברים הצפוף, דהרו גם אופנועים נסוע ושוב כאילו הם היחידים על הגשר ורק במזל לא פגעו באיש. חוויה מפחידה הגשרים התלויים הללו. לכל אורך מסלול ההליכה עד מגרש החניה מציעים חנויות ודוכנים צפופים חפצי פולחן, פסלי אלים, נרות קטורת, פרחים למנחות ומה לא והתמונות צבעוניות ומרתקות ונמשכות גם בבזארים ההומים דרכם אנחנו עושים דרכנו אל הרידוואר.
עיר "סם החיים"
הרידוואר היא הקדושה בערי מדינת אוטראקאנד ואחת משבע הערים הקדושות ביותר בהודו. אוטראקאנד היא מדינה קטנה, שהוקמה רק בשנת 2000 בשם אוטראנאצ'אל וב-2007 קיבלה את שמה העכשווי. עטופה בפסגות ההימלאיה ועמקיה טובלים בג'ונגלים לחים, יש בה ישובים שלווים בהרים, ערים קדושות וערי נופש, מקדשים ואשראמים, טרקים מצוינים, בתי ספר ליוגה, אגמים ונהרות קדושים, ובזכות היותה מקום התרחשות של אירועים מיתיים קדומים, אפשר כמעט למוש בידיים את אווירתה הייחודית שיש בה משהו מן הקדושה האמתית.
נהר הגנגס הוא עורק החיים של הרידוואר ומקור קדושתה. אחרי 253 קילומטרים שהנהר זורם בהם ממקורותיו בתחתית קרחון גנגוטאר (Gangutar) דרך הרי ההימלאיה, ממש כאן בהרדיוואר הוא פורץ מגבעות סיוואליק (Siwalik) שלרגלי ההרים ונכנס אל המישורים של צפון הודו. הרידוואר כה עתיקה, עד שהיא נזכרת באפוס המהבראטה שנכתב עוד במאה ה-13 לפני הספירה. היא ידועה גם כאחת מארבע ערים קדושות בהודו, עליהן נטף בטעות סם החיים מקנקן אותו נשאה הציפור האגדית גארודה והיא משתתפת עם ערים אלה בסבב פסטיבל הקומבה מלה (Kumbha Mela) הנערך כל שלוש שנים באחת מהן. כשמגיע תורה, אחת ל-12 שנים, מגיעים אליה מיליוני מאמינים לרחוץ במימי הגנגס את חטאיהם. ולפזר בהם את אפר יקיריהם. המקום הקדוש ביותר בעיר הקדושה הזו הוא האר קי פורי (Har Ki Pauri) הנמצא במדרגות היורדות אל הנהר, בנקודה המדויקת בה נמצאת טביעת עקבו של הלורד וישנה.
את שם העיר מבטאים הארידוואר שפירושו השער לאל וישנה, או הארדוואר - השער לאל שיווה. והיא אכן משמשת מקום יציאה לעליות לרגל לאתרים המוקדשים לאל וישנה ולאחרים המוקדשים לאל שיווה.
מלון קטן גדול
את 25 הקילומטרים המפרידים בין רישיקאש והרדיוואר עברנ ו בלילה בשעתיים וחצי מתישות. הדרך הייתה עמוסה זרם בלתי פוסק של עולי דרך בדרכם אל העיר הקדושה באוטובוסים, אופנועים, ריקשות, על גב חמורים וברגל. הנהג שלנו לא היה בטוח היכן הכניסה אל העיר ונהגי ריקשות מזדמנים הנחו אותו לחפש פסל שיווה ענק ואחריו לפנות ימינה. עקבנו אחר ההוראות, נכנסנו העירה, הסתבכנו ברחובות פתלתלים והגענו אל מגרש החנייה של בזאר בארה (Bara). "סוף הנסיעה במכונית" הודיע לנו נהגנו ."מכאן לבית המלון אפשר להמשיך רק בריקשה" וצ'יק צ'אק העמיס את מטלטלינו ואותנו על ריקשת אופנים מזדמנת , שנהגה האומלל נשם ונשף ובקושי התקדם, עד שהחלטנו לרדת ממנה וללכת לצדו בסמטאות החשוכות והסבוכות של הבזאר כשאנחנו מלמלים לעצמנו "גוועלד, איזה מלון יכול להיות בחור הזה". אחרי רבע שעה פנינו לסמטה צרה ואל כניסה צנועה שהכניסה אותנו למלון המופלא והמפתיע "האבלי הארי גנגה" (Haveli Hari Ganga) שצדו האחד נושק לבזאר ואת צדו השני לוחכים מי תעלת הגנגס. המלון, שנבנה ב- 1918 כארמון קיץ, נראה כמוזיאון קטן. עם קסם של ימים עברו. חצרות פנימיות רחבות ידיים, רצופות שיש מעוטרות ברהיטים עתיקים ותצלומים היסטוריים, מקדשון קטן בלב הבית, 20 החדרים מרווחים ונקיים עם נישות קטנות בקירות בהן חפצי חן מקומיים, מרפסות גדולות התלויות על מי הנהר, כל אלה יוצרים כאן תחושה מהפנטת ממש. הוסיפו לכול אלה את קבלת הפנים החמה ( למרות שהגענו באמצע הלילה) עם זרי פרחים וכוס משקה, את היחס הנפלא של כל צוות המלון ואת העובדה שהשאירו עבורנו את חדר האוכל פתוח עם ארוחת לילה חמה ותבינו את עוצמת החוויה. אגב, האוכל המצוין המוגש במסעדת המלון צמחוני כמו בכול העיר, שבשל קדושתה היתרה מוגשים בה רק אוכל צמחוני ומשקאות ללא אלכוהול.
מופעי הרחוב הגדולים בעולם
עם שחר יצאנו אל המרפסות. מתחתינו רחצו אנשים עצמם בנהר - גברים במכנסי רחצה ונשים עטופות אפילו כאן בסארי - בתוך מעין כלובי ברזל, כשהם אוחזים במסגרות ובשרשראות המונעות מהם להיסחף בזרם השוצף. שחיינים הרפתקנים קופצים אל המים ומנסים לשחות אבל הנהר חזק מהם והם ממהרים חזרה אל "הכלובים". אנחנו מגלים שהרדיוואר הינה אחד ממופעי הרחוב הגדולים בעולם וכול העיר משתתפת במופע הצבעוני, הגועש. אפילו במרפסות המלון שלנו אפשר לבלות יום שלם ולראות איך תמונה מרתקת אחת מתחלפת בתמונה מרתקת אחרת. וכל רגע מביא עמו הפתעה חדשה.
ירדנו במדרגות היורדות מהמלון היישר אל הבזאר ויום שלם שוטטנו בין הסמטאות ולאורך הנהר, כשאנחנו הופכים להיות חלק מהתמונה. הצפיפות איומה וקשה לפלס דרך בהמון. דוכני מזון, תבלינים, ביגוד, אריגים ושמיכות ושוב שמיכות, תכשיטים (רובם זולים), פסלים ותמונות קדושים, כלי קטורת וחרוזי תפילה, מנחות קטנות וגדולות על עליו הגדולים של הפיקוס ההודי בו (Boh) ופרחים. שלוש מדרגות אבן משופשפות תופסות את תשומת לבנו. אנחנו עולים ומגלים בפנים "דהרמסאלה", מלון קטן לעולי רגל, הבנוי סביב חצר מרובעת ובה משאבת מים ידנית אחת. החדרים פתוחים והאורחים יושבים על מזרונים, על דרגשים או על הרצפה, מפטפטים, מבשלים, מכבסים. אשה ישישה אחת ישנה ומנהל ה"מלון" מספר לנו שנסעה שלושה ימים ברכבת כדי להגיע להרדיוואר. מצווה גדולה! המלון שלנו נחשב לטוב בעיר ומלבדו יש עוד שניים-שלושה ברמה סבירה ועוד המון "גסטהאוסים" ו"דהרמסאלות" והמונים ישנים פשוט על המדרכות ועל ספי החנויות - בכול מקום אפשרי. על הגשר המוליך אל הגדה השנייה יושבים רוכלים שסחורתם פרושה על יריעות בד, איצטגנינים חוזי עתידות, קוראי כף יד, ברהמינים, ששלושה פסים לבנים מצוירים לרוחב מצחם וחוט משי כרוך על חזם עורכים טקסים פרטיים לכל דורש תמורת תשלום כמובן. נזירים, מנקי חוטמים ואוזניים, מעסים, ומסביב לכל אחד מעגל קטן של מאמינים. כמה נערים עומדים בצד הגשר, סלסלות קשורות לחבלים ארוכים בידיהם והם צופים אל הנהר ומחכים למנחות צפות, המגיעות עם הזרם. במיומנות מדהימה ובתזמון מופלא משליכים את הסל לנהר השוצף. עם הסל הם דגים את מה שצף, בודקים בזריזות את השלל ומה שלא נראה להם, זורקים חזרה אל המים. לפעמים הם מצליחים ושולים משהו כמו חבילת ביסקוויטים וכולם מסביב נהנים, עם חיוכים גדולים, מהמציאה. ככה זה בהודו. כל אחד מתפרנס ככל יכולתו. אפילו אם זה ממנחות לאלים...
עודמסורת עתיקת יומין ויפה יש בהרידוואר והיא רישום שושלות יוחסין בספרי שושלות מיוחדים הנשמרים בה. עולי רגל רבים באים אל הרשמים לעדכון רשימות המשפחה עם פרטי הנישואין, הלידות או הפטירות של השנים האחרונות ומנגד מתעדכנים בתולדות המשפחה, גם אם בינתיים המירו את דתם והם היום סיקים, מוסלמים ואפילו נוצרים. המשפחה נותרת משפחה.
מחיאות כפים עד איבוד עשתונות
לפני השקיעה מגיע היום לשיאו. עכשיו יוצאים כולם אל המקדשים שעל שפת התעלה. ל"פוג'ה של הערב. "בלי תיקים" הזהירו אותנו במלון. "אין להם מקום בצפיפות הנוראה". ואכן למשך השעות הבאות מתרוקנות סמטאות הבזאר וכולם ממהרים אל ה"גהאט" (מדרגות היורדות אל הנהר) ב"האר קי פורי" . זה לא האירוע המסודר שחווינו אמש ברישיקאש. כאן ההמון גדול פי כמה והאקסטאזה מרקיעה שחקים. רבים יורדים לתוך הנהר, טובלים במים עד ברכיים, מתיזים מים אחורה עם כפות הידיים ומרטיבים בינתיים לא חשוב את מי. המדרגות רטובות לגמרי ואי אפשר לשבת עליהן. יזמים פרטיים פורשים יריעות ניילון ויושבים רק לרגע. האדרנלין גבוה ואי אפשר לשבת בשקט. מתרוצצים בין המקדשים והרמקולים מעבירים את התפילות בקולי קולות. כוהנים ומתחזים מברכים את המאמינים, מנחות רבות שטות במים והנרות הדולקים בהן מאירים את הנהר עם שובלים של אש. גברים לובשי מדים גובים תרומות ומנפיקים קבלות. מדורות מעלות עשן. פני האנשים זורחות. כולם שרים את מלות התפילות ומוחאים כפיים בקצב אחיד. מחתות נחושת נוצצות עם פירמידות של נרות דולקים הנראים כמדורות מתחילות להגיע והמאמינים מעבירים ידיים באש ומשם אל ראשם ואל ראשי האשה והילדים. גברים משולהבים רוקדים במעגלים והנשים והילדים סובבים אותם במעגלים חיצונים ומלווים את הריקוד במחיאות כף קצובות עד איבוד עשתונות.
ה"פוג'ה" הסתיימה, אבל לא הצפיפות וסמטאות הבזאר עדיין מלאות אדם. בשתיים לפנות בוקר הרמקולים עדיין משמיעים תפילות ואנשים מסתובבים בגדה השנייה של התעלה כאילו היה זה אמצע היום. בעוד שעתיים,שלוש כבר ייצאו ל"פוג'ה" של הבוקר ולא כדאי לבזבז זמן על שינה. כמו הגנגס הממשיך לזרום כך זורמים גם החיים, ומשתנים, ושוב זורמים.