20.01.2018
 
הודו: שימלה, מלכת ההרים

 

הודו: שימלה, מלכת ההרים 

 

מאת אתי ישיב

תצלומים: אוריאל ישיב

בערב, עמדנו ליד החלונות הרחבים של חדר המלון שלנו. השמש השוקעת צבעה את השמים ואת העמק הירוק שמתחתינו בוורוד ואחר כך שטפה אותם בכתום עז, עד שלאט לאט נעלמה מאחורי ההרים. בבוקר פקחנו עיניים לקול ציוץ הציפורים, מול חומת העצים הירוקה. פתחנו את החלון ושאפנו מלוא הריאות אוויר הרים צלול, צח ומבושם מריחות היער. כשהגענו לשימלה ומצאנו שהמלון שלנו נמצא רחוק שבעה קילומטרים ממרכז העיר ומכל הפעילות שבה, הרגשנו ממש אכזבה. אבל זו לא ארכה. בדרך תלולה להפחיד ירדנו וטיפסנו ושוב ירדנו והגענו אלShimla Haven Resort החדש והיפה, היושב דבוק לצלע הר מול עמק מקסים, במקום מבודד, מלוא העין רק עצים מיתמרים ואלף גווני ירוק שהזכירו לי את ספרו הנוגע ללב של ו.ה. הדסון "היכלי ירק". בסביבה רק שני בתים ישנים, עלובים ומתפוררים , גינת ירק קטנה וכמה ילדים משחקים בגולות ומתרוצצים במרפסות הרעועות, עולים ויורדים בשארית המדרגות שנותרו בבתים. אם יש שלווה, הגענו אליה.

שימלה, בירת המדינה הצפונית הימצ'אל פראדש, יושבת ברכסים הצפון מערביים של ההימלאיה, בגבהים שבין 300 עד 2,454 מטרים, כשמערכות של מדרגות ומעליות מחברות את העיר העילית עם זו התחתית ועם כל מה שביניהן. היא בנויה, כמו רומא, על שבע גבעות, משתרעת על רכס הנמתח ממזרח למערב לאורך 12 קילומטרים, מוקפת יערות אורנים, ארזים, אלונים ושיחי רודודנדרום והיא כל כך יפה שבא כמעט לבכות.

 

הכול התחיל ממזג האוויר

עד בוא הבריטים לא היה כאן דבר אלא מקדשון קטן לאלה שיאמאלה (Shyamala), אחד מגלגולי האלה ההינדית קאלה הממונה על השמדת כוחות הרע בעולם, ועוד כמה בתים מפוזרים פה ושם. ואז הכול השתנה. הבריטים, שהשתלטו על האזור ב-1806, גילו את מזג האוויר הנפלא שלה עם טמפרטורות קיץ שבין 9 ל-28 מעלות וחורף, בין מינוס 1 ל-10 והפיצו שמועה שהוא דומה לזה של אנגליה. הקצינים התחילו להקים לעצמם בתי קיץ ושיבשו את שם המקום לסימלה . צריף עץ ראשון, בית ראשון , 30 בתים, כביש באורך 4 קילומטרים, גשר, וב-1864 הוכרזה שימלה לבירת הקיץ של הודו הבריטית. ב-1881 כבר נימנו בה 1,141 בתים וארמונות, כשהיא משמשת בקיץ מפלט נהדר מחום המישורים לקצינים האנגלים ולבני משפחותיהם וכמותם גם להודים עשירים ומקורבים למלכות. בשנת 1903 נוספה לעיר החדשה גם מסילת ברזל צרה באורך 90 קילומטרים המקשרת בינה ובין העיר קלקא ועוברת בדרך על גשרים רבים ובתוך לא פחות מ-103 מנהרות. הרכבת הוסיפה לנגישות ולפופולאריות של העיר שכמקום קיט התפרסמה במשתאות ובנשפים שנערכו בה וזכתה למוניטין המפוקפק של "קלות דעת, רכלנות ותככנות" בלשונו של רודיארד קיפלינג באחד ממכתביו. שווקים גדולים נפתחו בה והוקמו גם כנסייה נוצרית היושבת בראש הרכס ומתהדרת בחלונות זכוכית יפים, בית עירייה דמוי טירה אירופית ימי ביניימית, ספריה, תיאטרון עם אולם מופעים מהודר, בית דואר בסגנון טיודור עם נגיעות גותיות, משרדים מרשימים למינהל העירוני וגם מסלול מרוצי סוסים (המשמש היום מגרש גולף ומנחת הליקופטרים) לא חסר והיא כונתה בפי הבריטים "מלכת הבסיסים ההרריים".

 

"הסקנדל" של שימלה

המרכז הבלתי מעורער של העיר נמצא עד היום ב"נקודת הסקנדל" (Scandal Point) שלאורך מדרחוב הקניות ה"מול", הנקראת כך לזכר האירוע ה"מביש" של חטיפת בת המהרג'ה על ידי מאהבה, המושל האנגלי המקומי. נו, אנגלי מאוהב ביפהפייה הודית - סקנדל אמתי! המדרחוב שאורכו 4 קילומטרים על קטע הרכס המרכזי שבין גבעת ג'אקהו ( Jakhoo) וגבעת פרוספקט (Prospect), היה ועודו המקום לטייל ולהיראות בו, ואם בינתיים החליפו את האנגליות חיוורות הפנים גברות מקומיות לבושות בגדי חמודות, טיבטים גולים או קדושים הינדים, הרי החנויות במול ובלבירינטים של הבזארים עדיין מלאות, כמותן גם המסעדות, המעדניות, בתי המלון הישנים, הברים, הבנקים, הדואר ומשרדי התיירות, ממש כמו בימי נשות שימלה העליזות.

לאחר הכרזת העצמאות של הודו, הייתה העיר לבירת מדינת פנג'אב והאות h חזרה לשמה והפכה את "סימלה" של הבריטים ל"שימלה". ב-1971 , בעת הארגון מחדש של המדינות בהודו, נוצרה הימצ'אל פראדש, המדינה ה-18, ושימלה נקבעה כבירתה. הבריטים עזבו, אבל השאירו אחריהם מורשת חיה וקיימת. המבנים הקולוניאלים מנקדים את נוף העיר ההודית הגדולה והתוססת ותושביה אוהבים אותם, שומרים עליהם וגאים בהם, כמו בבתי הספר היוקרתיים, האוניברסיטאות ומכוני המחקר שלהם.

אחת ה"מזכרות" הללו היא ארמון המושל, מיבנה פומפוזי בסגנון הרומז על הטאואר של לונדון, יצירה פנטסטית שאולי ביקשה להתחרות בארמונות המשגעים של המהרג'ות. אבן בחוץ וחיפויי עץ טיק נפלאים בפנים, גרם מדרגות מלכותי ונברשות ענקיות. יחד עם תיירים הודים אנחנו מתרגשים למראה ההיסטוריה השזורה בחדרי הארמון. אם בתצלומים ישנים של אישים כמו מהטמה גאנדי ופנדיט נהרו לצד מושלים ובני משפחת המלוכה הבריטית, ואם באולם הקטן בו נערכו דיוני ועידת שימלה ההיסטורית על חלוקת הודו-פקיסטאן. בחניית הארמון חונה מכונית אמבסדור ישנה ועל השלט המורה אל השירותים נכתב Conveniences ברוח הימים ההם ולא חלילה Toilets פשוט. 700 עובדים עבדו בזמנו בארמון בשירות הוד מעלתו המושל. היום משמש המבנה את המכון ההודי הגבוה ללימודים ולמחקר ובמקום אנשי ממשל וחברה יושבים בחדריו חוקרים ואנשי רוח. סמוך למתחם הארמון נטוע גן בוטאני קטן ונעים מאוד לטיול קצר, ומול הכניסה נמצא פארק ציפורי ההימלאיה, בו אפשר לראות את פסיון מונאל, אחד מסמלי מדינת הימאצ'אל.

על גבעה רמה (בשימלה הכול נמצא "על גבעה רמה") ותלולה, ליד אנטנה גבוהה הנראית כמעט מכול מקום בעיר, שוכן מוזיאון הימאצ'אל פראדש. גם אם הטיפוס אליו קשה, מומלץ לא לוותר עליו. תמצאו בו ציורי קיר מדהימים מהמאה ה-14, גלריה לציורי מיניאטורות מרג'סטאן המעטרים טקסטים הקשורים במיתולוגיות או בחיי הקדושים, מטבעות עתיקים, תכשיטי כסף מופלאים ומכתבים של מהטמה גאנדי, כולל מכתבו אל אדולף היטלר, בו הוא מציע לו ללמוד ממנו איך להגיע להישגים בלי מלחמות.

 

בעלי הבית האמתיים של מקדש האנומאן

הביקור במקדש האנומאן (Jakhu) הנמצא במרומי גבעת ג'אקהו (Jakhu) בקצה המזרחי של רכס שימלה, כרוך גם הוא בטיפוס, הפעם עם ליווי צמוד של עשרות קופי רזוס טרדניים. גרם מדרגות דו מסלולי (אחד לעולים והאחר ליורדים) מוליך אל המקדש המוקדש להאנומאן (האל הקוף מגיבורי אפוס הרמאיאנה) ולידו מתנשא פסל עצום ממדים של האל, צבוע כולו כתום.. הקופים מסתובבים כאן כבעלי הבית והספורט האהוב עליהם הוא חטיפת המנחות מידי עולי הרגל. מצוידים במקלות ארוכים ששכרנו באחד מדוכני השוק הקטן למרגלות הגבעה, הצטרפנו אל הינדים נושאי מנחות ומבקשי ברכות וטיפסנו אל המקדש כשאנחנו מאיימים במקלות על הקופים החצופים. האמת, אי אפשר לכעוס עליהם, ביחוד כשרואים אמא קופה מאכילה את תינוקה בננה שאך זה "השיגה". מנחה לא הבאתי, אבל בפעמון הברכות התלוי בפתח המקדש צלצלתי גם בבואי וגם בצאתי, שהרי בהודו כבר למדתי שברכה זו ברכה ולא חשוב ממי ואיך. שיהיה. מהגבעה, שהיא הגבוהה ביותר באזור, נשקף נוף נהדר של העיר והרי ההימלאיה המושלגים ואנחנו מרגישים בהחלט מבורכים.

16 קילומטרים מהעיר נמצאת העיירה קופרי (Kufri) המתנאה במסלולי סקי מצוינים ובמשחקי חורף אחרים, שהיו אהובים על האנגלים בשעתם. הדרך לקופרי עוברת יערות עבותים בהרים ובעמקים ובצדיה דוכני מכירה צבעוניים המציעים בעיקר כובעים וצעיפים גדולים בשלל צבעים . מגרש החנייה בקופרי הוא משהו הזוי. המכוניות חונות בו ליד מאות סוסים שאוכפיהם מכוסים שמיכות בד אדומות. עכשיו, בקיץ, יוצאים המוני הודים לשוטט בסביבה על גבות הסוסים ואלה מעלים ענני אבק המכסים אותנו ואת המכוניות. ילדים מפוחדים צורחים באימה כשהם מונפים אל גב הסוס, האבות מציגים פנים אדישות והאמהות- נרגשות ומתלהבות - בילוי משפחתי נהדר!

הדרך חזרה העירה מדהימה ממש. מולנו, נראות דבוקות צבעוניות של מאות בתים צבועים בצבעי פסטל חיוורים - ירוקים, וורודים, לבנים, צהובים, תכולים, סגולים והם צמודים אחד לשני ויחד דבוקים אל צלעות הגבעות, כל גבעה עם השכונה שלה, ובין אחת לשנייה רק יערות בכל גווני הירוק ומצפון שומרים על הכול ההרים הגדולים, ההימלאיה. זה לא אמתי, אמרתי לעצמי. יותר מדי יפה כדי להיות אמתי! מה פלא שגם היום מכנים אותה "מלכת ההרים".

בשעות אחר הצהריים המאוחרות מתנהל בשימלה טקס חובה שהוא טיול במדרחוב ה"מול" המלא תיירים, רובם הודים מרחבי הארץ ושני ישראלים - אנחנו (טוב, מי חוץ מההודים עצמם מוכן לטייל בהודו בעיצומו של הקיץ?). גם "שימלאים" מקומיים מסתובבים כאן, כשהם נושאים בידיים סלי קניות ועל הגב את קניות היום - מקרר, ספה ומזרון, או סתם ארגז גדול לא מזוהה. כמו בכל העולם, גם כאן "קניות" הן חלק חשוב מהטיול ובין דוכני האוכל וליקוק גלידה קונים בעיקר בגדים, צעיפים ופשמינות, סנדלים ונעלי ספורט, רובם מותגים מקומיים אבל גם אדידס, בנטון ואולי עוד מותג מערבי אחד. המחירים, מניסיוני המועט, גמישים מאוד ומחיר פשמינה אדומה דקיקה ויפהפייה שביקשתי לקנות צלל מ-2,700 רופי ל-1,500 עוד טרם הוצאנו מלה מהפה. בחנות של פליטים טיבטים הציעו לנו גרביים וכפפות מצמר שבחורף הישראלי יהיו חמים מדי. עבודות היד של שימלה מבוקשות מאוד אצל תיירי המערב. תכשיטים נהדרים, צעיפים רקומים, פסלים, שטיחים מקסימים עם מוטיבים של פרחים, רקמות, עבודות חרוזים, עור ועץ - כל אלה מחכים עכשיו בחנויות לסתיו, שיביא אתו את הלקוחות הזרים. מותשים, אנחנו מתחילים במסע ייסורים חזרה אל המלון, כשאנחנו עוברים את העיר לכול אורכה עם פקקי תנועה אין סופיים, טעות מייאשת בניווט פעם או פעמיים, ובכול זאת, אחרי 7 קילומטרים קשים מגיעים אל הגבעה הבאה, "גבעת הקיץ" (Summer Hill) שמהטמה גאנדי בכבודו ובעצמו נהג לשהות בה בעת ביקוריו בעיר וגם האוניברסיטה של שימלה שוכנת בה, ואי שם במורדותיה מחכה לנו בית המלון שלנו, אי השלווה הירוקה. תהליך ההתאהבות שלנו בשימלה הושלם.