16.08.2018
 
מנאלי, היפהפיה לרגלי ההימלאיה

 

 

מנאלי, היפהפיה לרגלי ההימלאיה 

 

מאת אתי ישיב

תצלומים: אוריאל ישיב

 

לא במקרה הפכה מנאלי, שהייתה בעברה עיירה שקטה ופסטורלית לרגלי הרי ההימלאיה הירוקים-לבנים, לעיר ממוסחרת ומתויירת. שמטיילים מהודו ומכל העולם נוהרים אליה, מי לביקור חטוף של ימים אחדים, מי לשבועות ומי לחודשים ארוכים. העיר כובשת ביופייה הממכר ומציעה למבקרים בה מגוון אטרקציות בלתי רגיל, אם טבעיות ואם מעשה ידי אדם. מזג האוויר תורם גם הוא לפופולריות עם מקסימום 20 מעלות צלזיוס בקיץ ו-15 מעלות בחורף.

העיירה שוכנת בגובה 2,050 מטר, בעמק נהר הביאס (Beas), קרוב למקורות הנהר, במחוז קולו (Kullu) שבמרכז המדינה הצפונית הימאצ'אל פראדש. היא נקראת על שם מאנה החכם הנחשב לאבי המין האנושי, שלפי האפוס ההינדי הגיע לכאן בתיבה שלו לאחר שיטפון עז שהטביע את כל העולם, ויצר מחדש את בני האדם (עוד וריאציה של סיפור המבול). בכפר מנאלי העתיק אפשר לבקר עד היום במקדש מאנו מהרישי המוקדש לו. כדי לעזור לחקלאות המקומית, הביאו לכאן הבריטים את דגי השמך (Trout) ואת עצי תפוחי העץ, שהיו זרים לחי ולצומח של האזור ועד היום הם (יחד עם השזיפים והאגסים) מקור המחייה העיקרי לרוב התושבים.

 

פסגות מושלגות בעיצומו של קיץ

הגענו למנאלי מדהרמסאלה-מקלאוד, במכונית קטנה נהוגה בידי נהג מקומי, אחרי כ- 260 קילומטרים ועשר שעות נסיעה על כבישים משובשים. כמו בהודו, הנסיעה מרתקת וכל רגע קורה משהו בלתי צפוי בדרך. אשה צועדת עם כד על ראשה, פרה רובצת באמצע הכביש וחוסמת את התנועה, שלושה קשישים מתדיינים בלהט מי יודע על מה - הכי סביר שעל קריקט או פוליטיקה, מדרגות דבוקות לצלע הר ולא ברור לאן הן מובילות - הדמיון עובד כאן שעות נוספות. נהר ביאס (Beas) מלווה אותנו בדרך וככל שמתקרבים למנאלי מתמלא ערוצו יותר ויותר מים. עוברים את עמקי פרוואטי וקולו (Kullu) .לאורך הדרך מפוזרים אין ספור מפעלי אריגה וחנויות אריגים וצעיפים מכל סוג, איכות וצבע, הנארגים בידי נשות עמק קולו מצמר כבשים, ארנבי אנגורה או עזי פשמינה והקושי הוא רק להחליט.

סוף סוף מגיעים למנאלי, כשהכביש הראשי פשוט נפגש עם רחובה הראשי. למראה העיירה היושבת לאורך נהר הביאס, עם מימיו הצלולים הזורמים מהפסגות המושלגות של צוקי ההימלאיה המתרוממים ומקיפים אותה משני צדיה כמו זקיפים, הנשימה פשוט נעצרת מרוב יופי. בעיצומו של הקיץ, נוטות משפחות רבות את אוהליהן לאורך הנהר והן מבלות את הימים בארוחות מנגל אין סופיות ובספורט אתגרי זמין כמו שיט רפסודות על המים הגועשים בינות לסלעי הענק שבתחתיתו, טיפוס על הרים וצוקים, צניחה חופשית, "זורבינג" - גלגול במדרון בתוך ה"זורב", שהוא כדור שקוף (ספורט שיובא מניו זילנד) ועוד כהנה וכהנה המצאות מאתגרות. העיירה נחלקת לשני אזורים. האחד, מנאלי החדשה, שהיא עיר נופש הודית טיפוסית עם המון בתי מלון מצועצעים ותיירות מקומית משגשגת. רוב תיירי המערב מדלגים עליה ועוברים 3 קילומטרים צפונית מערבית לה, היישר לחלקה השני, מנאלי העתיקה, שהיא המקום בה"א הידיעה לשהות בו, או לפחות לבוא אליה לבילוי ערב. ברחובותיה מוצאים בתי ארוח ישנים ומקסימים, שפע חנויות ודוכנים מלאים שרוואלים, חולצות, סוודרים, תיקים, צעיפים, תכשיטים ועבודות יד אחרות וגם מסעדות, מאפיות, חדרי קולנוע להקרנות פרטיות, סמים זמינים והמון מסיבות טראנס עם אמנים ידועים מכל העולם. למרות כל אלה ולמרות המוני התרמילאים המתגוררים בה מי ימים אחדים, מי שבועות ומי חודשים ארוכים, האווירה השוררת בה שלווה ורגועה, אולי בזכות מי הביאס הזורמים לידה בלי הרף. מנאלי ידועה במקדשים הבודהיסטיים שלה ויש בה גם כמה מקדשים טיבטים. החשוב בהם הוא המנזר הבודהיסטי-טיבטי ניינמאפה (Nyinmapa). שבדרום העיירה עיקר חשיבותו בפסל בודהה הענק הנמצא בו ובציורי הקיר הנהדרים שלו. המון מבקרים מלדאק ומטיבט עולים אליו לרגל. אין פלא שמנאלי מכונה גם "עמק האלים".

 

עץ קדוש ולונה פארק

מוקדם בבוקר הצטרפנו אל עולי הרגל הבאים מכל הודו לסגוד להאדימבה, אשתו של בהימה, מגיבורי אפוס המהבראטה, במקדש המערה העתיק האדימבה דווי (Hadimba Devi) שבצפון מערב מנאלי. המקדש שנבנה ב-1553 בנוי עץ ואבן וקירותיו מעוטרים ברקדניות מגולפות עץ ובקרני עזים ושוורים. יער ארזים מופלא מקיף אותו ויוצר במקום אווירה מיוחדת, כמעט קדמונית. בשביל הכניסה אל המקדש קידמו את פנינו בהמות יאק טיבטיות מקושטות (בלוויית בעליהן הלבושים בגדים מסורתיים) ותמורת כמה רופיות הן דיגמנו לפנינו לתצלום או שניים. לא רחוק מהמקדש נתקלנו בעץ עבות עליו תלויים קרני שוורים ועזים, פגיונות ופסלים קטנים של בני אדם, חיות ובתים, כל אלה מנחות שהוגשו לבנם של האדימבה ובהימה, לו מוקדש העץ וכבר בבוקר כרעו והשתחוו לפניו כמה מאמינים. עוד במתחם מוזיאון קטן לאמנות ולפולקלור המציג תמונות נוף, כלי בית ועבודה, מלבושים ומנעלים מאזורים שונים בצפון ובין המבקרים בו נתקלנו במשפחה ישראלית צעירה עם תינוק צמוד לגב אביו, "עולים חדשים" למנאלי, "לזמן בלתי ידוע" לדבריהם. היציאה מהמוזיאון הובילה אותנו לפתחו של גן שעשועים לילדים ודי מוזר היה לראות את הגלגל הענק הענתיקה, ה"מתנפחים" המוכרים, הקרוסלות החלודות או את ספינת הנדנדה "העייפה", מול הפסגות המושלגות של ההימלאיה.

 

"ברכה זו ברכה, לא חשוב ממי"

כשלושה קילומטרים צפונית למנאלי, על המדרונות בצדו השני של נהר הביאס, נמצא הכפר ואשישט (Vashisht), שיש הרואים בו חלק נוסף, שלישי, של מנאלי. הכפר ואשישט נהנה הן מהתרמילאים הרבים המתגוררים בו והן מהתיירים ההודים הבאים אל המקדשים שבמרכזו ואל מרחצאות מי הסולפור החמים הזורמים ממעמקי האדמה. בכפר הדבוק לצלע ההר, יש רחוב אחד ארוך ותלול והדרך צרה ומתפתלת, מתרוממת ועוזבת את הנהר למטה למטה. איזו חגיגה צבעונית בחנויות הבדים והשטיחים, הפירות והירקות (הדובדבנים המפתים היו גדולים כמעט כמו שזיפים). בסוף הרחוב נמצא מקדש האבן הקטן ואשישט מאנדיר ובחצרו יש שני מרחצאות, נפרדים לנשים ולגברים ופתוחים לקהל ללא תשלום. בבריכת הנשים רחצו צעירות וקשישות, לבושות כמובן, שהתמכרו בהנאה עצלנית למים החמים, המלטפים. בעודי עומדת ליד המקדש הגיעה אליו גם משפחה סיקית, הורים ושני בנים מכוסי ראש על פי מצוות דתם. כל הארבעה כרעו והשתחוו ליד הפתח, נתנו מנחה לכהן וקיבלו בתמורה ברכה וסימן צבעוני בין העיניים. הסיקים, כמו שאני יודעת, מאמינים באל אחד חסר צורה ומה להם ולמקדש ההינדי הזה? כישראלית סקרנית, שאלתי אותם בעדינות איך זה מסתדר להם. לרגע תמהו על עצם השאלה ואז חשבו רגע ואמרו - ברכה זו ברכה. לא חשוב ממי וכולנו הסכמנו בחיוך שבהודו הכול הולך! מעל הכיכר המרכזית נמצאים כמה בתים עתיקים מגולפי עץ ועוד שני מקדשים קטנים מאוד שעבודות העץ המעטרות אותם יפות להפליא. האחד מוקדש לשיווה והשני לראמה. התפעלנו אך נאלצנו להסתלק מהר כיוון שהמרצפות להטו ממש ורגלינו היחפות לא כל כך מורגלות בתחושות של פקירים.

האטרקציה הגדולה ביותר במנאלי היא הנסיעה לאורך 51 קילומטרים אל מעבר רוטאנג (Rotang Pass), הנמצא על הרכס המזרחי של פיר פנג'אל (Pir Panjal). בגובה 3,979 קילומטרים הוא אחד ממעברי ההרים הגבוהים בהימלאיה והוא פתוח רק בקיץ, בין החודשים מאי ונובמבר. פנורמת ההרים המתרוממים הרבה מעל העננים נהדרת ומשטחי השלג הלבנים הם המושכים בעיקר את המוני התיירים ההודים, הבאים באמצע הקיץ הלוהט להשתעשע בשלג כמו ילדים. המעבר עצמו, הנמצא על דרך מסחרית עתיקת יומין, נראה כמו מגרש חניה גדול ופרט לתיירים, יש בו רק כמה אוהלים, סוסים וכפריים המגינים על עצמם מהקור במעילים כבדים. הדרך למעבר אגב, סגורה כל יום שלישי בשבוע למטרת שיפוצים והרחבת הכביש וכך, בימי רביעי, יש לחץ כפול ומכופל בדרך היפה, הקשה והמשובשת, עם הסיבובים החדים במיוחד, שבכול מקרה עמוסה מאוד והעיכובים והפקקים נמשכים שעות ארוכות.

 

בית קפה בתוך מי מפל צוננים

כביש 21 מוציא אותנו ממנאלי דרומה, לכיוון הכפר ז'אנה. הכביש הצדדי הזה שבין הערים מנאלי וקולו, מקביל לנהר הביאס ולכביש הראשי 29, אך עד מהרה מתחיל לטפס בהרים, ולהתרחק מהנהר. אנחנו רואים מרחוק כפרים קטנים הנראים כמו כפרי לגו, שהרי ממרחק אין רואים את החיים הרוחשים בהם. נשים כפריות עם קלשונים ארוכים בידיהן פורשות על הכביש ערמות שיבולי דוחן וחיטה מלאות גרגרים והמכונית שלנו כמו כל המכוניות העוברות כאן, עושות עבורן את מלאכת הדיש. נוסעים בין רכסי ההרים בדרך מרהיבה בכל סנטימטר שלה. לצד הכביש מיתמרים עצים גבוהים לגובה 40 מטרים ויותר. עד מהרה מגיעים לגובה 1,851 מטרים ואל הכפר העתיק נאגאר (Naggar), שבהיסטוריה העתיקה שלו שימש בירת עמק קולו. והוא צופה, ביחוד בצדו הצפוני-מערבי אל נופיו הנהדרים של העמק. האטרקציה החשובה של הכפר הוא ארמון נאגאר, שניבנה ב-1460 על ידי הראג' הסיקי Raja Sidi Singhi מקולו. הארמון ימי הביניימי, נראה כמו טירת אבירים, ובנויה בסגנון אוטנטי של מערב ההימאליה, המשלב בניית אבן ועץ לסירוגין, עם מרפסות מחוטבות הפונות אל חצר פנימית ונוף נפלא. לפני כמאה שנים הפך הארמון למלון אורחים ומאז 1978 הוכרז "מלון מורשת" ואם לא מתאכסנים בו, אפשר לפחות לסעוד במסעדה הצמודה אליו. בחצר הארמון ניצב מקדשון ג'אגטיפאט (JagtiPatt) הקטנטן ובתוכו מונחת טבלת אבן הנחשבת אבן חכמים. האגדה מספרת, שלפני זמן רה התחפשו כל האלים והאלות לדבורי בר ויחד נשאו את טבלת האבן מהכפר באהאנג (Bahang ) והניחו אותה בנאגאר. עולי רגל רבים באים לכאן כדי לקבל החלטות חשובות וכך מספרים בכפר, שכאשר ביקשה חברה אוסטרלית גדולה להקים בסביבה רכבל סקי, התייעצו כאן הנוגעים בדבר וקיבלו החלטה שלילית.

במרומי הכפר נאגאר בחר לחיות אמן רוסי תמהוני בשם ניקולאס רוריך (Roerich), שאת יצירותיו גילינו עוד בגלריה לאמנות בעיר בנגאלור, בירת מדינת קרנאטקה הדרומית. רוריך, שהגיע להודו ב-1929 ובילה בה את 40 שנותיו האחרונות, הרבה לצייר ולצלם את נופי ההימאליה מכל זווית ובכל אור אפשריים וגם צייר ציורים סוריאליסטיים עתירי צבעים ודיוקנאות מעניינים של בני משפחה וטיפוסים מקומיים. לאחר מותו היה ביתו לגלריה המציגה את עבודותיו וחפצי אמנות שאסף ואנחנו שמחנו עכשיו להגיע למקום ממנו שאב את השראתו.

ממשיכים לנסוע הלאה בכביש 21. רק אנחנו, העצים ונוף העמק נמצאים עליו ופה ושם מגיחה לפנינו בסיבוב עוד מכונית בודדת. פתאום חודרת הציביליזציה לדרך הקסומה עם שלט: 800 מ' לקפה "נוף הרים" (Mountain View) ואכן , אחרי 800 מ' מפל מים חמוד, מפל ז'אנה ובית הקפה. הכינוי בית קפה אולי מוגזם, אבל בתוך בריכת המפל עומדים כמה שולחנות וכסאות פלסטיק לבנים, תיירים הודים יושבים עליהם כשרגליהם משכשכות במים ומלצרים אצים רצים עם כוסות תה מהביל וצלחות סלט טרי. קבצן זקן ש"הרוויח" מאתנו 20 רופיות בעבור תצלום, הציע לנו לבקר במפל סמוך הנמצא במרחק 100 מטרים משם. טיילנו בשמש הקופחת את 100 המטרים כשהקבצן נשרך אחרינו והגענו למפל מראיאנה (Marayana) החמוד גם הוא. הפעם כבר לא התאפקנו וישבנו גם אנחנו על כסאות בתוך בריכת המפל, משכשכים רגליים עייפות במים הקרים , לוגמים קפה ושותים את הנוף. בשלב זה היה כבר הקבצן חבר יקר שלנו וכשנפרדנו לשלום, הביע במימיקה של שחקן תיאטרון מדופלם את צערו העמוק על הפרידה כשהוא מחכה לתשר נוסף. המכונית מסתובבת עכשיו חזרה לכיוון מנאלי ועוצרת בין עצי אלון עתיקים, ליד הכפר ז'אנה שבתיו עם גגות הציפחה האפורים-שחורים פזורים במורד ההר. ירדנו אל הכפר עקב בצד אגודל, בשביל עזים תלול ומתפתל, כשכמה ילדים שאוטובוס בית הספר אך זה הוריד בכביש, רצים אותו במהירות, בלי בעיות. בתי הכפר צפופים ובנויים אבן ועץ כמסורת האדריכלות המקומית ומרפסותיהם היפות חטובות להפליא. על גגות הצפחה מתייבשות ערמות ראשי שום ובאגן המים שליד מקדשון קטן ובית שימוש ציבורי, כמה נשים כובסות, מפטפטות ומסתכלות בנו בסקרנות. עוד ילדים חוזרים מבית הספר, מחוייכים ומניפים אלינו ידיים לשלום. הנהג המנוסה שלנו עשה קיצור דרך והסיע אותנו חזרה למנאלי דרך שדות מעובדים, בשביל כפרי צר ותלול שלעתים היינו בטוחים שהמכונית לא תצליח לעבור בו, ואת נהר הביאס חצה על גשר תלוי שאורכו 80 מטרים שגרמו לנו 800 פרפורי לב רציניים טרם הגענו אל הגדה השנייה, חזרה למנאלי. עוד יום של חוויות ייחודיות להודו עבר עלינו.