דהרמסאלה: מכה של התרמילאים - קדושה, מסחור ובטלנות
מאת אתי ישיב
תצלומים: אוריאל ישיב
בוקר קייצי חמים וגשום. כאלפיים איש ואולי יותר יושבים על הרצפה באולמות מנזר צוגלאגקהאנג (Tsuglagkhang), ספרי תפילה טיבטיים על ברכיהם וכולם ממתינים, נרגשים, לדרשתו של טנזין גיאטסו, הידוע יותר בתוארו הדלאי לאמה ה-14. אנחנו ברי מזל. שהרי הדלאי לאמה, שרוב ימות השנה מסתובב ברחבי העולם, עסוק בענייני ממשלתו הטיבטית הגולה, מגיע למעונו הרשמי בעיירה הקטנטונת מקלאוד גאנג' (Mcleod Ganj) רק מספר פעמים בשנה והנה היום התמזל לנו והוד קדושתו לא רק נמצא בבית, אלא אף יישא דרשה באוזני מאמיניו. בימים המיוחדים הללו בהם נמצא הדלאי לאמה בביתו, נדרשים כל המבקרים במנזר שאינם פליטים טיבטיים, להירשם במשרד הביטחון של המתחם, להציג דרכונים ושתי תמונות דרכון, לקבל רישיון כניסה ולעבור בדיקה במתקן אלקטרוני, לפני שיורשו להיכנס. כשהדלאי לאמה בבית, לא לוקחים סיכונים. השיעור של הדלאי לאמה יכול להימשך שעות והמאמינים מביאים איתם כריות לישיבה על הרצפה הקשה ומי שאינו דובר את השפה הטיבטית מצטייד גם במכשיר רדיו FM ובאוזניות, בהן ישמע תרגום סימולטני של הדרשה לאנגלית ועוד ארבע שפות נוספות - ביניהן הינדית ואורדו. כשהגענו, התחיל כבר הדלאי לאמה את השיעור. הוא ישב באולם המרכזי עטוף כמו כל מאזיניו בגלימה ארגמנית, והקהל ישב, עוקב בדריכות אחר הפסוקים בספרים, מקשיב להסברים תוך נדנוד ראש בהסכמה או בפליאה וחלק אף רושם הערות לתוך הטקסט בספר.
דהרמסאלה, בירת מחוז קאנגרה (Kangra) במדינת הימאצ'אל פראדש (Himachal Pradesh) שלרגלי ההימלאיה, שוכנת בעמק הקאנגרה בגובה 1,457 מטרים, בצל הרי דהול אדהאר (Dhaul Adhar) המקיפים אותה, סביבה יערות מחט עבותים בהם בולטים ארזי הימלאיה גדולים ומרשימים. עד בוא הבריטים, שלטה באזור שושלת קאטוש (Katoch ), שהיא, לפי מקור מידע אחד, אולי השושלת העתיקה ביותר בעולם ועד היום היא מחזיקה כאן אחוזת מגורים. "דהרמסאלה" היא מלה הודית שמקורה בסנסקריט ופירושה "מלון אורחים לעולי רגל". כאשר הבריטים השתלטו על האזור באמצע המאה ה-19, הם בחרו להקים את מחנות הצבא שלהם במקום בו עמד רק מבנה אחד, מלון אורחים לעולי רגל. בעקבות מחנות הצבא הקימו להם הקצינים הבריטים גם בתי מגורים במקום. דהרמסאלה הלכה וגדלה עד שהייתה למטה האזורי של קאנגרה. ב-4 לאפריל 1905 התחוללה בכל האזור רעידת אדמה קשה שהרסה חלקים רבים ממנו, הרגה כעשרת אלפים נפש (בחלק מהמקורות מגיע מספר ההרוגים אפילו ל- 20,000 ) ופצעה רבבות אחרים. האזור שוקם אבל תוכנית בריטית להפוך אותו לבירתה הקייצית של הודו, נגנזה. דהרמסאלה, על 20,000 תושביה, הינה היום עיר הודית טיפוסית ורוב המבקרים הזרים באים אליה רק כדי לתפוס אוטובוס למקום אחר. היא מוכרת בעולם כולו כמקום מושבם של הדלאי לאמה והאדמיניסטרציה הטיבטית המרכזית. אך האמת היא שכל אלה אינם נמצאים בה, אלא בשתיים משכנותיה. בעיירה הזעירה מקלאוד גאנג', שהיא מעין שכונה עילית של דהרמסאלה ויושבת על ההר, גבוה מעליה, טובלת ביערות אורנים, אלוני הימלאיה ופרחי רודודנדרון ובכפר גאנצ'ן קיישונג (Ganchen Kyishong), הממוקם בין השתיים ובה מושב הממשלה הגולה, הספרייה והארכיון הטיבטי, ותשעה קילומטרים של דרך צרה ותלולה מקשרים בין השלוש.
מקדשים, מנזרים וקפה אספרסו
את הדרך מהעיר אמריצר שבמדינת פנג'אב לדהרמסאלה עשינו במכונית קטנה שנהג מקומי, בן אחד מכפרי דהרמסאלה נוהג בה. התחלנו לטפס על הפסגות הנמוכות של ההימלאיה. הנוף משתנה. הבתים בנויים על מדרונות ההרים ומדרגות מוליכות מהדרך לפתחיהן. העיירות נראות נקיות יותר. במאמץ להקטין את הלכלוך הבלתי מתכלה אסור כאן להשתמש בשקיות ניילון. התושבים משתפים פעולה והתוצאות מדהימות. הדרך מתפתלת ומתחילים כבר לראות מקדשים טיבטים קטנים. הנהרות בחודש יוני כמעט יבשים ורק פה ושם נותרו עדיין קצת מים לשמחת לב הילדים המשתעשעים בהם. בתחתית הנהר חלוקי נחל לבנים גדולים ומחנה צוענים צבעוני. סמוך לגשר אחד נתקענו בפקק תנועה גדול. למזלנו, הנהג שלנו ידע לפנות לדרך אלטרנטיבית ויפהפייה בהרים, כשאנחנו נוסעים בין מטעי תה וכפרים קטנים. דגלים טיבטים התלויים פה ושם בין החצרות מבשרים שגם טיבטים חיים בהם. "הנה דהרמסאלה" מצביעו הנהג על העיירה המתערסלת בעמק מתחתינו ובתיה צבעוניים - ירוקים, אדומים, טורקיז, אוקר. נזירים טיבטים בגלימות אדומות צועדים מולנו וגם הרבה נשים בבגדים מסורתיים, סינרים מפוספסים על חצאיות ארוכות וקישורי ראש. הם בהירי עור יותר מההודים ופניהם עגלגלות. הכבישים כה צרים עד שכל מכונית הבאה ממול חוסמת את המעבר ופקקי תנועה הם עניין של כל רגע, בכל מקום. לזכות הנהגים המקומיים - הם סבלנים, משתפים פעולה זה עם זה ועם הרבה רצון טוב ותמרונים מסובכים נחלצים מכל הפקקים. המכונית זחלה את דרכה לתוך העיירה ההררית מקלאוד גאנג', שנוסדה בשנת 1848 על ידי לורד דייויד מקלאוד, המשנה הבריטי למושל פנג'אב, כמקום מפלט מהחום הכבד של המישורים. בעיירה הרבה סטופות (מבנים בודהיסטים שבתוכם שמורים שרידים של הבודהה), מקדשים ומנזרים והמוני נזירים טיבטים צעירים המסתובבים בה הלוך ושוב, מדברים ללא הרף בטלפונים הניידים (הרוב מכשירי אייפון יקרים). אחרי יומיים של צפייה בהם, שאלנו את עצמנו איך הם בעצם מתקיימים (מתרומות כנראה) והאם הם תורמים משהו להודו, המארחת שלהם (אז לא. וההודים באמת אינם משתגעים אחריהם). מה שכן, הם דואגים לטיבטים חסרי אמצעים (אולי "עולים חדשים" מטיבט שטרם התאקלמו בהודו) ובחצרות המנזרים ראינו אותם מחלקים אוכל חינם למשפחות טיבטיות ולעולי רגל. הרחוב הראשי הצר מאוד, Temple Road, גדוש לכל אורכו חנויות, בתי קפה, מסעדות ובזאר צבעוני שדוכניו מלאים עבודות יד טיבטיות, פריטי לבוש, תיקי בד, Thangkas שהם ציורים מסורתיים על בד, גלגלי תפילות והמון תכשיטים. בכל גל של גשם נעטפים הדוכנים ביריעות ניילון גדולות ומיד כשהוא חולף, הניילונים מוסרים והמסחר הער מתחדש. ניצלנו הפסקת גשם כזאת ונכנסנו ללגימת ספל אספרסו מערבי בקפה Moonpeak Espresso שבטמפל רואד. הלקוחות האחרים היו כולם תרמילאים, צעירים וקשישים, שכמונו נמלטו מהגשם. כולם התישבו, שלפו מיד את המחשבים ושקעו ב"שיחות" אין סופיות עם הבית, איפה שהוא בעולם, שפתאום נעשה קרוב כל כך. הקפה אגב, היה מעולה. כך גם הנוף מהמלון שלנו, מלון סוריה (Surya), שכולם מספרים בשבחו כמלון הטוב בעיירה. עמוק מתחתינו אנחנו רואים את דהרמסאלה ובמדרונות הירוקים המתרוממים מהעמק מציצים מבין עצי המחט גגות בתים ומקדשים. עמדנו נטועים ליד החלונות הגדולים, גומעים את הנוף האגדי ורק החשכה שירדה על העמק הצליחה להזיז אותנו ממקומנו.
ההתישבות הטיבטית בדהרמסאלה החלה לאחר שסין, שפלשה לטיבט ב-1950, דיכאה את ההתקוממות העממית נגד הכיבוש שפרצה שם ב-1959 וגרשה את הממשלה הטיבטית ואת כל הצמרת הרוחנית של הארץ. הדלאי לאמה נמלט אף הוא מטיבט והורשה על ידי ראש ממשלת הודו להתיישב במקלאוד. ב-1960 הוא הקים שם את הממשלה הגולה וב-1970 ייסד את הספרייה והארכיון הטיבטי עם כ-80,000 כתבי יד ומקורות חשובים אחרים המתייחסים להיסטוריה הטיבטית ולתרבותה. זרם של טיבטים הלך בעקבות הדלאי לאמה וכל שנה נמלטים מטיבט עוד כ-2,500 איש, שרובם מצטרפים לקהילה במקלוד גאנג' וחלקם יורדים דרומה אל הכפרים הטיבטים במדינת קרנאטקה. היום חיים במקלאוד וסביבתה אלפי טיבטים. הם בנו מנזרים, מקדשים ובתי ספר ויצרו שם את "להסה הקטנה" שהייתה ליעד תיירות מבוקש להודים ולזרים. המוני תרמילאים מתגוררים במקלאוד ובכפרים סביבה ומעסיקים את עצמם בקורסי יוגה, מדיטציה, בישול טיבטי, הודי וצמחוני, מוסיקה הודית או עיסוי תאילנדי שמתפרסמים כל הזמן במודעות רחוב ובעלונים, וגם בשיטוט סתמי בין הדוכנים הרבים, במרכזי מדיטציה, במסיבות ובעישון סמים. כיוון השיטוט ברחובות הוא תמיד לעבר הכיכר המרכזית, שככל שהיא קטנה, היא צבעונית ומבולגנת, עם המון פרסומות צבעוניות, מוכרי בלונים וסוכר מתוק, מסעדה אחת מעולה ופקקי תנועה ביציאות אל הרחובות הצרים- עיר הודית טיפוסית בזעיר אנפין.
הרבה תרמילאים וחב"דניק אחד
בבוקר ירד במקלאוד גשם סוחף. ובכל זאת, טרם נכנסנו לצוגלאקהנג, הצטרפנו אל עולי הרגל הטיבטים שגלגלו מחרוזות תפילה בידיהם ואל הקבצנים ההודים שנדבקו אליהם, ל"קורה" (Kora), הקפת הבוקר המסורתית של המתחם. צועדים "לפי הספר" בכיוון השעון, התחלנו לבוסס בבוץ בין דגלי תפילה צבעוניים רטובים ומבויישים, אבל הגשם הכריע אותנו וכעבור דקות אחדות , מבויישים כמו הדגלים, נמלטנו אל המתחם.
מקדש צוגלאגקהאנג מוקדש לאל החמלה הטיבטי והוא קדוש לטיבטים הגולים כמו מקדש ג'וקהאנג בלהאסה ואף שמורים בו מספר שרידים שהוברחו מג'וקהאנג. מקדש אחר במתחם הוא קלצ'אקרה (Kalachakra) שציורי הקיר שלו עם גלגלי הזמן הטיבטים יוצאי דופן ויפים להפליא. בשעות אחר הצהריים אפשר לצפות בדיונים לוהטים שעורכים הנזירים בסוגיות דתיות, תוך רקיעות רגליים ומחיאות כפיים והמון מימיקה. לצופה מהצד, כמוני, זה נראה היה ממש הצגת תיאטרון. וכשנמצאים במתחם אסור להחמיץ את המוזיאון הטיבטי הקטן השוכן בו. תצלומים נהדרים, כמה מוצגים ופסלים, קטעי וידיאו וראיונות קשים מספרים את הסיפור קורע הלב של הפלישה הסינית, זוועות הכיבוש ומסע הייסורים של הגולים להודו דרך הרי ההימלאיה המושלגים. ידענו ולא ידענו...
סביבת דהרמסאלה-מקלאוד הינה עתירת אתרים ויום שלם בילינו בכמה מהם. העיירה בהאגסו נאג' (Bhagsu) שלא רחוק ממנה נמצא מפל מים שופע (שיהיה שופע עוד יותר בבוא עונת הגשמים) והכפר דהרמקוט (Dharamkot) למשל, הם מרכזי תרמילאים, שישראלים רבים מתגוררים בהם. המקומיים מתפעלים מהם ותיארו לנו אותם (שאלנו) כך: "הם לא עושים דבר. גרים ב"גסטהאוסים", מעשנים (סמים, אלא מה), מארגנים מסיבות, יוצאים קצת לטרקים וזהו. רק מה, הם תמיד עוזרים אחד לשני, כולם בשביל אחד!" וזה משהו שבהחלט מרשים את ההודים. הישראלי האחד שאנחנו זיהינו בדהרמקוט היה חב"דניק - שליח (לא קשה לזיהוי) וחשבנו לנו, שהמסירות של אלה באמת לא יודעת גבולות. אגב, בהודו יש כמעט לכל מקום ולכל שם סיפור משלו ולבהאגסו יש סיפור מיוחד בן 5,000 שנה (לפחות לדברי בן הכפר שסיפר לנו אותו). לפני ימים רבים הכתה בצורת קשה את רג'סטאן וכדי להציל את תושביו ממות, יצא המלך בהאגסו להימצ'אל פראדש, בה היה מקור מים רבים. המים נמצאו מאחורי רכס הרים כשהנחש נאג' שומר עליהם. הנחש נרדם והמלך הצליח להתגנב , להפיל את המים וליצור מהם מפל. הנחש גילה את גניבת המים, נלחם במלך וניצח אותו, אך בהיותו בעל נשמה נדיבה, שאל את המלך מה מבוקשו. זה ענה שהוא מבקש להיות מפורסם כמי שעזר לבני עמו והנחש הציע שלמקום יקראו בהאגסו-נאג' - שם המקום עד עצם היום הזה.
בכפר סידהיבארי (Sidhibari), שישה קילומטרים מדהרמאסלה, מצאנו מנזר בודהיסטי גדול שהרי ההימלאיה עם שרידי שלג אשתקד משמשים לו תפאורה מרהיבת עין וגם אשראם הינדי שקט ושלו הבנוי בתוך גנים מרהיבים, מוקדש לאל ראמה ובו לינגאם (אבר המין הגברי המסמל את ברכתו של האל שיווה) שחור ענק ופסל האל הקוף האנומאן (שעזר לראמה וללקשמן אחיו, גיבורי האפוס הגדול ראמאיאנה, לשחרר את סיטה החטופה) ופגשנו שם נזיר-אסטרולוג שישב עם בני זוג צעירים והקשיב בסבלנות לבעיותיהם, כשהוא ממלמל את עצותיו הטובות ובודק את עתידם במפת כוכבים מרופטת. עוד בסביבה מכון נורבולינגקה (Norbulingka) שנוסד לפני עשרים וחמש שנים, על מנת לשמר את האמנויות הטיבטיות המסורתיות. שעה ארוכה עקבנו אחר עבודתם של ציירי רהיטים ואמנים אחרים העוסקים בציור על נייר, אריגת בדים, ייצור תכשיטים, עיצוב בגדים ושטיחים ומה לא. מי שמעוניין במזכרת איכותית ויוצאת דופן, ימצא את כל היצירות האמנותיות האלה, שייצור כל אחת מהן דורש זמן רב, בחנות המקסימה של המכון. המוכרות כה אלגנטיות ויפות ומוסיפות לחן המקום. המחירים כמובן בהתאם. קינחנו את הביקור במכון בהצצה בתערוכה יפה של בובות מעוצבות להפליא המייצגות טיפוסים ובגדים מאזורים שונים בטיבט.
את היום הנהדר הזה סיימנו בכפר נאדי (Naddi), כשאנו צופים אל הנוף הנפלא של עמק קאנגרה. זהו יופי של מקום לראות בו את שקיעת השמש יחד עם עוד קומץ מבקרים אחרים, שאחר השאלה הקבועה "מאיזו ארץ?", הפכו לידידינו הטובים וחלקו אתנו כיסונים מטוגנים ממולאים ירקות וצמחי תבלין ממטבחה של אמא. נשר אדיר חג מעלינו וכמה מטרים מתחתינו נתפסה פרה בודדת בגדר תיל דוקרני. כמה ממכרינו החדשים התנדבו מיד לשחרר אותה לעיני הקהל המתוח. המשימה הוכתרה בהצלחה והפרה המשוחררת הרימה רגלים ושעטה לה במורד לקול מצהלות הצופים. השמש שקעה ואנחנו חזרנו אל ה-"Superior Room" במלון שלנו שהוא כאמור "הכי טוב בעיר", אבל שום דבר לא עבד בו. המזגן שבת, הפסקות חשמל תכופות החשיכו את המלון כולו, הנר ששלחו לנו הגיע בלי גפרורים, הרעש במסדרון היה בלתי אפשרי, האוכל גרוע, המים במקלחת קרים, אבל עם אור ראשון של בוקר, מול הנוף הנשקף מהחלון, הכול נשכח.