20.01.2018
 
אמריצאר, מקדש עם עיר

 

 

אמריצאר, מקדש עם עיר

 

מאת אתי ישיב

תצלומים: אוריאל ישיב

 

בתחילת חודש יוני, בתקופה הכי פחות מומלצת בשנה לביקור בהודו, נחתנו בנמל התעופה הקטן, המודרני והיעיל של אמריצאר ( Amritsar), הנמצא במרחק 11 קילומטרים קצרים (15-20 דקות נסיעה) מהעיר, היישר לתוך קלחת רותחת ומהבילה של 47 מעלות חום. הגענו לאמריצאר , התחנה הראשונה שלנו בצפון הודו, בעקבות מיליונים רבים של עולי רגל ותיירים מכל העולם, הבאים לכאן לחזות במקדש המוזהב, המרכז התרבותי והרוחני הקדוש ביותר למאמיני הדת הסיקית ופנינה אדריכלית מדהימה ביופייה.

 

"הבריכה הקדושה המקיפה את המקדש"

אמריצאר נמצאת במדינת פנג'אב שבצפון מערב הודו, בין צ'אנדיגאר, הבירה העכשווית ולאהור, הבירה הישנה הנמצאת עתה בפקיסטאן השכנה. השם פנג'אב נגזר משתי מלים פרסיות, "פונג" (חמש) ו"אאב (נהר) ופירושו הוא ארץ "חמשת הנהרות" ואכן, בעבר הייתה זו מדינה ענקית שחמישה נהרות זרמו בה, אך ב-1947 חולקה לפי אזורים דתיים. החלקים המערביים המוסלמים, כולל הבירה לאהור, נמסרו לפקיסטאן והמזרחיים ההינדים והסיקים, להודו, עם בירה חדשה שנבנתה בתכנונו של האדריכל הצרפתי הידוע לה קורבוזייה ועם שניים מחמישה הנהרות ההיסטוריים. החלוקה של 1947, האירועים שקדמו לה ואלה שהתחוללו אחריה, הם עד היום פצע פתוח בלבבות הפנג'אבים, שרבים מהם היגרו בעקבותיה לאנגליה, לדרום אפריקה, ולאמריקות (נתקלתם איפה שהוא בהודים העונים לשם סינג? כולם סיקים פנג'אבים). פנג'אב הינה מדינה חקלאית, פורייה, ורוב תושביה מתפרנסים מחקלאות. הם מגדלים בעיקר חיטה, אורז, קני סוכר, כותנה דוחן ופירות ויש בה תעשיות נלוות כמו מטחנות קמח וטקסטיל. 65% מתושביה הם סיקים והשפה הרשמית- פנג'אבית, הנכתבת בכתב שונה בהודו ובפקיסטאן. פנג'אב נהנית מתהילה מיתולוגית באשר המלחמות האפיות המתוארות במהבראטה התרחשו בשטחה וגם מתהילה היסטורית, לאחר שב-326 לפני הספירה הגיע אליה אלכסנדר הגדול עם צבאו המהולל ורק בלחץ יועציו החליט לעצור בה את מסע כיבושיו.

 

העיר אמריצר החלה להיבנות ב-1574, כאשר מאמיני הגורו הרביעי של הדת הסיקית, גורו ראמדאס (Ramdaas) רכשו עבורו תמורת 700 רופי, פיסת קרקע מבעל אדמות הכפר העתיק טונ ג (Tung), המקום שאי פעם בנבכי המיתולוגיה המקומית נולדו בו לוב (Luv) וקוש (Kush) בניהם של ראמה וסיטה, גיבורי הראמאיאנה. הגורו החל בבניית המקדש שהסתיימה ב-1601 על ידי יורשו. במהלך השנים המקדש נהרס, נבנה מחדש וב-1802 צופו קומתו השנייה וגגו בלוחות נחושת מצופי זהב ומאז כונה "המקדש המוזהב". הסיקים גאים מאוד בעירם שקנתה את שמה מהמילים Amrit שפירושה נקטאר( משקה האלים) ו-Sarovar, שפירושה אגם, וביחד - "הבריכה הקדושה המקיפה את המקדש".

העיר התפתחה בעיקר במאות ה-17 וה-18 והיא בנויה במעין יחידות שכונתיות הנקראות קאטראס (Katras) ומטרתן לספק לתושבים הגנה בעת התקפות אויב.

היום חיים באמריצר (לפי המניין האחרון שנערך ב-2011) כמיליון ומאתיים אלף איש. היא משמשת ביתם של המועצה הסיקית העליונה ומושכת כשמונים אלף מבקרים ביום, יותר אפילו מאשר הטאג' מאהל המהולל.

 

גם עבור הסיקים, אלוהים הוא רק אחד

הצטרפנו אל המון האדם הזורם לכיוון המקדש ברגל או ברכב. ככל שהתקדמנו הלכה הצפיפות וגדלה ועדיין לא בישרה על מה שמתחולל בתוככי המקדש. את המכונית שלנו החנינו במגרש החניה שממנו ועד המקדש המעבר למכוניות אסור. בחום הכבד ששרר בעיר המשכנו (מפונקים שכמונו) את הדרך בריקשת אופניים ש"נהגו" קצת דיווש והרבה דחף - גם את הריקשה שלנו עם משאה הכבד וגם ריקשות אחרות שהפריעו בדרכו. בדרך עצרנו לרגע ורכשנו מרוכל זקן צעיפי בד קטנים, כתומים בעשרה רופי האחד, בהם עוטפים את הראש כל באי המקדש, אם אינם חובשים ממילא את הטורבן הסיקי המסורתי. הסיקים מקבלים את הבאים, עולי רגל ותיירים כאחד, בסובלנות ובסבלנות ורק מצפים שהבאים יכבדו את מנהגיהם, ילבשו לבוש צנוע, יחלצו נעליים וירחצו רגליים בכניסה למקדש. המומים מהדוחק והבלגאן ונרגשים מהצפוי בפנים, הגענו אל החומות הלבנות עם הצריחים הגבוהים הסובבות את האתר. נראים כמו שודדי ים עם הצעיפים הכתומים מהודקים לראש, הפקדנו את הסנדלים, השארנו מאחור גם את המולת האדם וצופרי הריקשות והאופנועים ופסענו על שבילי האבן הלוהטים בדרך אל הכניסה. מהר מאוד למדנו לדרוך רק על השטיחים הרטובים הפרושים בכל מקום ושמחנו לטבול את כפות הרגליים המעונות במים הרדודים של אמבט השיש הלבן ובכל מקווה מים אחר שהזדמן לנו. החנויות לאורך הדרך מלאות כתבים סיקיים המתחילים במלים :" אלוהים הוא רק אחד", תצלומי עשרת הגורו הקדושים, תמונות האתר הקדוש, וחפצים רבים שהסיקים חייבים בהם. ימים אחדים מאוחר יותר, פגשנו משפחה סיקית, זוג הורים ושני ילדיהם, כורעים ומשתחווים לשיווה במקדש הינדי, מגישים מנחה ומקבלים את ברכת הכהן המקומי. כששאלתי איך זה מסתדר להם עם האמונה באל אחד, הם לא בדיוק הבינו את השאלה. "לקבל ברכה, ולא חשוב ממי, זה תמיד טוב, לא?" ענו לי. את נפלאות הודו מי יבין.

נכנסנו בשער הראשי, "Ghanta Ghar" שבראשו מגדל שעון וויקטוריאני והנשימה ממש נעתקה מפינו. המקדש, דמוי תיבת זהב קטנה, כיפת פרח לוטוס הפוך בראשו, יפהפה, נוצץ בשמש, מוקף במי הבריכה ונשקף בתוכם והוא כה קטן והוא כה גדול. מסביב, על משטחי השיש הצחורים, המבריקים ממים ומניקיון, יושבים-שוכבים אלפי אנשים. שבת היום, שערי המקדש פתוחים מארבע לפנות בוקר ועד שתיים אחר חצות ועולי הרגל לא מפסיקים לזרום. משפחות שלמות כשהגברים עם טורבנים צבעוניים או, כמונו, עם כיסויי ראש, הנשים לבושות בסארי מקסימים, ילדים, תינוקות בני שבועות ספורים, ישישים, וכל משפחה יחד, על זקניה וטפה, מתמקמת על פיסת שיש לסוף שבוע במקדש. השקט מדהים, איש אינו מרים קול וכולם מקשיבים למזמורי הקודש הבוקעים מרמקולים ורק ממלמלים את פסוקי הקירטאן (Kirtan, מזמורי הדת הסיקיים). ברי מזל יכולים ללון עד שלושה לילות (חינם, חינם) בדהרמסאלה, חדרי האירוח שמאחורי המקדש, כשבכל חדר שלוש מיטות. צריך רק לזכור שזהו מקום קדוש ולהתנהג בהתאם, בשקט ובכבוד, ללא שתיית אלכוהול או עישון. ומי שמתעקש, יכול לתרום כמה רופיות באחת מתיבות התרומות שבאתר.

 

להאכיל שמונים אלף בני אדם ביממה

ההתרגשות מידבקת ואני מרגישה שהספקנות שלי מפנה מקום אולי לא לאמונה, אבל בטח לחיבוק אנושי עם המאמינים הללו. כמה אנשים יש כאן היום? בינתיים 60 אלף אומרים לי. קשה להאמין. כמה גברים נועזים וילדים קופצים פנימה אל הבריכה ומעלים רסיסי מים המתקבלים בברכה בחום הכבד. נשים יושבות על שפת המים, טובלות רגליים בשלווה וממשיכות למלמל פסוקים. אחרים כורעים, משתחווים, נכנסים בדחילו ורחימו לנישות קטנות בהן קוראים הכוהנים מספרי הקודש. צבא של מנקים מתנדבים אינו פוסק לנקות את משטחי השיש ואת ה"שירותים" הנמצאים בכל פינה עבור עשרות אלפי המבקרים. כל סיק אמור להקדיש שבוע מחייו לעבודות התנדבות במקדש וכולם ממלאים את החובה הזו. ראינו אותם יושבים במעגלים וקולפים אין סוף של ראשי שום, לשים בצק ואופים פיתות, מבשלים על מדורות אש לשמונים אלף איש אורז מתוק ועדשים בדוודי ענק עגולים שהקוטר של כל אחד מהם יותר ממטר והם בוחשים את התבשיל במשוטים ארוכים. ראינו אותם מחלקים אוכל חינם לאלפי אנשים ורוחצים עשרות אלפי כלים. הצטופפנו גם אנחנו, צלחת פח מבהיקה בידינו וגם מזלג, כף וקערית לשתיית מים, עם אלפי אנשים בתור לחדרי האוכל הענקיים וכשהדלתות נפתחו, נכנסנו בנחת עם אלף(!) סועדים, התיישבנו על השטיח הארוך והמתנדבים המגישים הניחו בתוך שתי כפות ידינו הפרושות את הצ'פאטי (מעין פיתה), ומתוך דליים מילאו את הצלחות במנת האורז והדאל (עדשים ושעועית) ומזמן לא באה לפינו ארוחה כה טעימה.. ולא בגלל החובה הסיקית, אלא בגלל תחושת האחווה, נשאתי גם אני ערמת כלים (כבדה) אל הרוחצים ובאמת - הרגשתי כמעט התעלות.

 

החוויה האנושית המדהימה הזו השכיחה מאתנו לרגע את המקדש, אבל כשחזרנו ועמדנו לפניו חשבתי שזהו אחד המראות היפים של חיי. מיד הבטחנו לעצמנו, לחזור לכאן בלילה למטען נוסף של חוויות.

 

הדת הסיקית נולדה כאן, בפנג'אב, על ידי הגורו המייסד נאנאק (Nanak) בתחילת המאה ה- 16. נאנאק היה רפורמיסט שניסה להעניק למוסלמים את העושר הרוחני שבדת ההינדית ואילו את ההינדים, לשחרר מהאלים הרבים וממשטר הקאסטות המחמיר. הוא קיבל מדת האיסלאם את רעיון האל האחד ומההינדית, את רעיון גלגול החיים. נאנאק אינו נחשב אל אלא מורה דרך, כמוהו גם תשעת הגורו שבאו בעקבותיו, שהאחרון בהם נפטר בשנת 1708. באותה שנה נחתם הספר הקדוש של הסיקים "גורו גראנאט סאהיב (Guru Granat Sahib), המנסח את עקרונות הדת ונחשב בעצמו לגורו ה-11, האחרון. הסיקים הם "ממשיכי הדרך" (וזהו פירוש המלה סיק בסנסקריט) וחייהם רצופים לימוד ושינון. הם מאמינים גדולים בקדושת המשפחה ועד היום מסדירים ההורים את רוב נישואי ילדיהם. כמו טקס בר המצווה שלנו היהודים, גם מתבגרי הסיקים מצטרפים לדת בטקס מיוחד. במקור היו הסיקים רודפי שלום, אבל בשל הרדיפות הרבות שעברו למדו לאחוז בנשק והפכו ללוחמים קשוחים שרבים מהם משרתים בצבא כקצינים מצליחים. הסיקים מצווים בנשיאת חמישה סימנים הנקראים קאקאר (Kakkar), הבולט בהם הוא הקש - האיסור על גזיזת שיער הראש והזקן ולכן רוב הגברים חובשים טורבנים והילדים והצעירים - מגלגלים את שערם בתוך כיסוי ראש. האחרים הם קאנגה - מסרק קטן, קארה - צמיד אלומיניום, קירפאן - פיגיון מעוקל(קטן או גדול) והקאדה - מכנסי "חיתול" קצרים המאפשרים ללוחמים גמישות ומהירות תנועה.

הסיקים גבוהי קומה (ואולי הם נראים כך בשל הטורבנים המיתמרים על ראשיהם), יפי תואר, אצילי מראה ובטוחים מאוד בעצמם. אגב, הטורבנים שלהם הינם פיסות בד באורך 7 מטרים ובכל בוקר מחליט הסיק איזה צבע יחבוש היום ובאיזו דוגמת קיפול יקשור אותו, והוא מקדיש לקיפול היומי כרבע שעה.

 

טקס צבאי צבעוני מלהיב המונים בגבול הודו - פקיסטן

לאמריצר יש מקום מיוחד בהיסטוריה של עצמאות הארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה החלה בהודו פעילות פוליטית לשחרור מהבריטים וקבלת שלטון עצמאי. אספה פוליטית שהתקיימה בפארק Jallianwala Bagh הנמצא באמריצר, מרחק 5 דקות הליכה מהמקדש המוזהב, הסתיימה בטבח אכזרי שערכו הבריטים במתגודדים, הרגו כ-400 הודים בני כל הדתות ( הינדים, סיקים, מוסלמים ובודהיסטים) ופצעו מאות אחרים. אירוע הדמים הזה נחשב כאירוע המכונן שהביא את מהטמה גאנדי (שחזר זמן מה לפני כן מדרום אפריקה) להחלטה להתנתק מבריטניה ולהילחם על עצמאות הודו.

הגבול בין הודו ופקיסטאן עובר במרחק 32 קילומטרים מאמריצר. כל בוקר תחנת הגבול Wagah נפתחת בהנפה סמלית של הדגלים וכל אחר צהריים היא נסגרת בהורדתם, בטקס פומפוזי בו משתתפים חיילים גבוהים במיוחד, חבושי טורבנים טווסיים, הצועדים ומרימים רגליים כמו בובות-רובוט. בצד אחד של הגבול צועדים חיילים הודים ובצד השני - פקיסטאנים והקהל, הרבה הודים ומעט תיירים, משגר בכל צד קריאות עידוד לחיילים "שלו". הנהירה לכיוון תחנת הגבול מתחילה שעות לפני הטקס (כדאי תמיד לבדוק את השעה היעודה) וככל שהשעה מתקרבת, הצפיפות בכביש ופקקי התנועה מתגברים ואנשים רבים עוזבים את הרכבים (אוטובוסים, מכוניות קטנות, אופנועים, טוסטוסים וריקשות) ועושים דרכם ברגל, ותוך כדי עוצרים פה ושם בדוכני השתייה והאוכל וממשיכים לעבר הגבול. בשטח הטקס אסור לשאת תיקים או חבילות וכך, עם פתיחת השערים, כשהידיים ריקות, מתחילה ריצת אמוק של אלפי בני אדם משולהבים. יש אמנם אזורים שנועדים לזרים, לנשים או למכובדים, אבל כשהגענו לא נותרו שם עוד מקומות פנויים ועמדנו בתוך קהל האלפים, לחוצים מכל עבר על ידי הודים אמביציוזים, הדוחפים ונדחפים קדימה, ושואגים ומצלמים ומצטלמים עם כל מה שזז, כולל החיילים הטווסיים. הדגל הורד, שער הגבול נסגר ועתה מתחילה הנהירה בכיוון ההפוך. בדרך שוב עוצרים לאכילת תירס צלוי באש, שיפודי אבטיח, קרטיבים טבולים במיני רטבים או כיסונים ממולאים במשהו, וגם רוכשים באותה הזדמנות כובעי מצחייה, סנדלי אצבע, חולצות טי, שמלות צבעוניות ומה לא ומנסים לזהות את הרכב שיזחל ויביא אותם חזרה לאמריצר.

 

הספר הקדוש נישא בהתרגשות מפעימה למנוחת לילה

בלילה חזרנו אל המקדש. עברנו שוב את כל התהליך של אפסון הסנדלים, קשירת הצעיפים הכתומים על הראש וטבילת הרגליים, בינתיים התקררו קצת משטחי השיש ואפשר היה לצעוד עליהם בלי לקבל כוויות בכפות הרגליים. חשבנו שכולם עזבו כבר, או פרשו לשנת הלילה, אבל המתחם היה מלא עוד יותר ובקושי פילסנו דרך בין מעגלי היושבים והצטרפנו אל התור הארוך לפני גשר הגורואים המוליך משפת הבריכה אל המקדש. התור התנהל לאיטו, כשעיני כולם נשואות אל המקדש והם מחכים לחזות בטקס הלבשת הספר הקדוש המקורי, גורו גראנאט סאהיב שבמשך היום שמור תחת פרוכת בתוך המקדש ובלילה מועבר "מחותל", באפיריון מפואר, ל"שנת הלילה" שלו בבניין ה"אקאל טקהאט", מקום מושבה של המועצה הסיקית העליונה. התור התקדם ועכשיו יכולנו כבר לצפות (ובהחבא גם ללטף) בקירות השיש המופלאים של קומת המקדש התחתונה המעוטרים במוטיבים מהטבע - פרחים ובעלי חיים ומשובצים אבני חן ועוד הספקנו להיכנס ולראות את שלבי "הלבשתו" האחרונים של ספר הספרים בכיסויים לבנים ובעוד אחד, אחרון, צבעוני ומהודר. בעוד סביבנו כולם כורעים ומשתחווים אחוחי אקסטזה, טיפסנו אנחנו בין שתי הקומות והתפעלנו מהקירות המוזהבים, מהתקרות המחוטבות והספקנו גם ללוות את הספר באפיריונו עד שהונח ללינת הלילה שלו.

מהורהרים הבטנו זו בזה, חשים שזכינו היום במתנה יוצאת דופן , שלא בטוח כיצד נשתמש בה בעתיד.