קרנאטקה, הודו: על ארמונות מופלאים וערש אדריכלות המקדשים הצ'אלוקים
מאת אתי ישיב*
תצלומים: אוריאל ישיב*
מדינת קרנאטקה שבדרום הודו היא גם "עמק הסיליקון" של הודו וגם יפהפייה גדושת היסטוריה ומלאת מקדשים ומונומנטים היסטוריים עתיקים, ערים מודרניות, רכסי גבעות משובבי עין, יערות, מפלי מים, שמורות טבע וחופים נפלאים. ההודים נוהרים אליה בהמוניהם ולאט לאט היא כובשת גם את מקומה על מפת התיירות העולמית.
הנהר הוא הכל - מתרחצים, מכבסים שוחים ושוטפים מכוניות
בבלור ובהאלביד חשבנו שראינו את פסגת האמנות של דרום הודו ואז הגענו אל האמפי (Hampi) והופתענו מחדש. האמפי נמצא כ-290 קילומטרים צפונית מזרחית להאלביד. נשמע פשוט? לא כשזו דרך חתחתים מלאת מהמורות ואלפי משאיות עמוסות, שדווקא ביום ראשון יוצאות לדרך ומשבשות לגמרי את התחבורה. 12 שעות נמשכה הנסיעה הזאת במהירות שבין 20 ל-40 קמ"ש, כולל פקקים בלתי נסבלים והדבר הנחמד היחיד ביום הזה היה לראות איך הנהגים ההודים אינם יוצאים משלוותם במצבים הכי מעצבנים.
הגופוראם בן 50 המטרים של מקדש וירופאקשה הנערץ, האמפי
האמפי הוא כפר קטן, שליו, וגם מרכז תיירות מרתק של מה שנחשב היהלום בכתר מדינת קרנאטקה ואתר ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. הוא שוכן בצפון קרנאטקה, בין חורבות העיר ויג'אייאנאגארה (Vijayanagara), בירת האימפריה ההינדית האדירה של שושלת טלוגו (Telugo) בשנים 1336 ועד 1565 לספירה, כאשר הובסה ונהרסה בידי שולטנים איסלאמים. בזכות מקדש וירופאקשה (Virupaksha) ומונומנטים אחרים שנותרו בעיר העתיקה, נחשב הכפר עד היום כמרכז דתי חשוב. השם האמפי הוא גלגול השם פאמפה, שמו הקדום של נהר טונגאבהאדרה (Tungabahadra), שעל גדתו הדרומית נבנתה העיר המבוצרת, כשבשלושה צדיה האחרים היא מוקפת בהרים סלעיים - מקום אידיאלי לעיר בירה. בשיא תפארתה התגוררו בעיר כחצי מיליון תושבים. היא הייתה מרכז עשיר לסחר בינלאומי ומלאה מבני ציבור, מקדשים, ארמונות, גשרים, תעלות, מרחצאות, בריכות מים ומדרגות נהר, וביניהם מוריקים, עד היום, שדות אורז ומטעי דקלים, קוקוס ובננות. בעיר שני מצבורי עתיקות מרשימים, המקבץ הקדוש והמקבץ המלכותי.
מקדשים על סלעי האמפי
המסורת מספרת שבימים קדומים שכנה כאן קישקינדה, עירם של האלים הקופים, בני בריתם של ראמה, סיטה אשתו האהובה ולאקשמן אחיו, גיבורי אפוס הראמאייאנה, שנלחמו במלך השדים ראוונה ובעזרת הקופים גברו עליו והחזירו לראמה את סיטה שנחטפה על ידו לסרי לנקה. היה או לא היה, אך עד היום, בראש גבעה סלעית ששמונה מאות מדרגות מוליכות אליו, נמצא "מקדש הקופים", ביתם של המוני קופים וגם של סאדהו רבים שהם מעין סגפנים דתיים.
האמפי קיבלה את פנינו בגשם סוחף, על סלעי ענק בשלל תצורות וגדלים. חמושים בשכמיות פלסטיק ובמטריות טיפסנו על גבעת הסלע המאקוטה (Hamakuta) כשהגשם מכה בה ונחלי מים זורמים ממנה ואנחנו עומדים משתאים למראה שרידי המקדשונים הקטנים והפסלים המונוליתיים בדמות וישנו בגלגולו כאדם-אריה והפיל גאנשה הנגלים לעינינו. זהו האזור המקודש של העיר והעין נתקלת, במורד הגבעה, בגופוראם המהפנט של מקדש וירופאקשה. גובהו מגיע ל- 50 מטרים ואפילו בגשם השוטף הוא משמש מגרש משחקים לקופי מקק שובבים. הגשם ממשיך לרדת ורחבת המקדש מלאה מים המגיעים עד הקרסוליים, מה שלא מפריע לאיש וכמובן מאליו אנחנו חולצים סנדלים ונכנסים יחפים אל מקדש וירופאקשה, אחד מגלגוליו של האל ההינדי שיווה. בין היצירות הפיסוליות המעטרות את המקדש יש גם קטע המוקדש לתנוחות מיניות מעניינות ו"ידען" מקומי מסביר לנו, שהדבר נעשה כשיעור לזוגות צעירים הנשלחים לכאן על ידי הוריהם כדי ללמוד פרק על אושר זוגי. שיהיה.
ארמון המלכה בהאמפי
יש בעיר הנטושה עוד כמה מקדשים ידועים, כמה מהם עדיין פעילים. הידוע מכולם הוא מקדש ויטאלה (Vitala), היפהפה, שהגענו אליו בריקשת אופנוע הנושאת 12-13 איש ועוד כמה ילדים... הפסלים במקדש נהדרים והעמודים החיצונים הדקים במיוחד שלו, הם ממש עמודי פלא המכונים "העמודים המנגנים". כאשר מתופפים עליהם בקלות עם כפות הידיים, הם משמיעים כמעט מנגינה, בצלילים נמוכים וגבוהים, בחצר המקדש ניצבת על גלגליה כרכרת האבן, יצירה מופלאה המשמשת סמל של תיירות קרנאטקה.
במקבץ המלכותי נמצאים ארמונות המלכה, אורוות הפילים המרשימים שתאיהם המפוארים קמורי תקרות, מוזיאון לארכיאולוגיה, ארמון המלך, מקדש שיווה תת קרקעי, רשת תעלות מים, בריכות מים, מרחצאות המלכה וברחבי האתר שפעם רק מלכים יכולים היו להיכנס אליו, מטפסות פרות על גרמי מדרגות המוליכים לשום מקום. מתחת לעץ בניאן עבות אנחנו עושים עסקים. מחליפים כסף זר לרופיות הודיות אצל "חלפן" נודד שהוזעק אלינו והגיע על אופניו. הבחור הסימפטי הסתכל בנו, אמר "שלום". ו"סבבה" ושפך את כל אוצר מילותיו בעברית. מצדנו, הוספנו לו עוד כמה משפטים. וכמו בין ידידים, השלמנו עם שער המטבע שקבע. העסקה עברה בשלום ואנחנו התפנינו לרכישת ספר מקסים על האמפי, אותו הביא "מוכר ספרים" שהגיע אלינו גם הוא על אופניו. בוקר מוצלח לעסקים.
מקדשי פאטאדאקאל - פאר היצירה של השושלת הצא'לוקית מהמאה השמינית לספירה
תושבי האמפי מנצלים את הטבע המקומי לחיי היום יום שלהם, כשהסלעים הענקיים משמשים להם חומרי בניה , יסודות וקירות לבתים, מקום לייבוש כביסה, או חומר ליצירות אומנות נהדרות. גם הנהר, שבעונה זו של השנה מימיו דלים ואחרי המונסונים, כך מבטיחים לנו, יגאו בכמה מטרים, משמש לרחצה ולכביסה ובמשך היום צפים בו סלי קש מגופרים המשמשים "סירות מעבורת" אל הגדה הימנית שלו, שם בין המטעים הירוקים חבויים "גסטהאוסים", מסעדות, דוכני מזון וגלידריות , כמה מהם מופעלים בידי ישראלים.
אייהולי (Aihole) ,פאטאדקאל (Pattadakkal) ובאדאמי (Badami)
בצפון קרנאטקה, לאורך נהר מלאפראבהא (Malaprabha), בין גבעות אבן חול אדומות, בארות מים חצובות בסלע ואדמות מעובדות, שוכן הכפר החקלאי אייהולי, אחד המקומות הידועים ביותר בהיסטוריה של קרנאטקה, ומה שהיה בין המאות הששית עד ה-12 בירת שושלת צ'אלוקיה ( Chalykya). עד ימי הצ'אלוקים, האנשים כאו עבדו את האלים בבתיהם, או בשדות. במאה הששית, ואולי כבר בסוף החמישית, התחילו הצ'אלוקים להקים מקדשי אבן ואייהולי הייתה לערש אדריכלות המקדשים ההינדיים. 125 מקדשים ומערות היסטוריות ניבנו בה ובשכנותיה פאטאדקאל ובאדאמי, כאשר הבנאים-האומנים מחקים סגנונות בנייה שהובאו מהצפון ומהדרום ויוצרים את הסגנון הצ'אלוקי המיוחד: בניה ללא טיט או טיח, דגש על אורך המבנה ולא על רוחבו או גובהו, גגות שטוחים, תקרות עשירות חיטובים ובפיסול - דגש על דמויות עיקריות ולא על קבוצות פסלים.
מקדש וישנו, אחד ממקדשי המערות המופלאים בבאדאמי
המקדש המרשים ביותר בכפר הוא מקדש דורגה (Durga) בן המאה ה-8 לספירה, העומד בלב גן רחב ידיים. כבר מרחוק הבחנו בצללית הייחודית שלו המזכירה חרטום אונייה מעוגל ומקרוב התפעלנו בעיקר מאכסדרת העמודים המקיפה אותו ומתבליטי האבן הנהדרים. שעל קירותיו, בהם הרבה תבליטי זוגות, Happy couples, כפי שמסביר לנו מדריך לרגע.
כמו אייהולי, גם הכפר פאטאדקאל שימש פרק זמן בירת שושלת הצ'אלוקים והיום נמצא מתחם המקדשים שלו ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. הדרך בין שני הכפרים הייתה קצרה ומרתקת. דרך כפרית צרה המזדחלת בין כפרים זערוריים שכוחי אל ולאורכה המון מקדשים. בשדות עבדו פועלות צועניות העוברות כל יום לשדה אחר ובלילות, משום שהצוענים נמצאים בתחתית החברה ההודית, הן מבלות ב"חניון" העגלות שלהן, הנמצא עמוק בלב השדות ולא בתוך הכפר. הן עובדות לצד מכונה הדשה את גרעיני הדוחן. אז יש מכונה , אבל הפועלות הללו מעבירות עדיין את השיבולים בסלים על ראשיהן ובעבודת פרך יומית, בחום כבד, משתכרות כ-3.5 דולר ליום ( 200 רופי).
חנינו בכניסה למתחם המקדשים, בצלו של עץ ענק. עשר רוכלות הצטופפו גם הן מתחת לעץ והציעו למכירה ענבים, אגוזי קוקוס, תמרים. עשר מוכרות והרי לכם שוק קטן, חביב. 50 רופיות שהענקנו למקבצת נדבות קשישה, זיכו אותנו בברכות של כל הנוכחים. מלווים בברכות הללו פנינו אל המתחם - תמונה מדהימה של מדשאה עצומה בה ניצבים גופוראמים ומקדשים מתקופות שונות ובסגנונות שונים, דבר שזיכה אותם במקום מכובד ברשימת אונסק"ו. חוקרים סבורים שמכל ניסיונות הבנייה שנערכו כאן במשך מאות שנים, נוצר בסופו של דבר הסגנון האופייני לדרום הודו. את הגופוראמים הקדומים אפשר לזהות בקלות, שכן הם מעוטרים בחיטובים כמעט גיאומטריים החוזרים על עצמם. במקדש הגדול ביותר, וירופאקשה (Virupaksha) עמודים נפלאים שעליהם תמונות שלמות מהמהבאראטה ומהרמאיינה. רק שניים מכל המקדשים פעילים עדיין וחלוצי סנדלים בילינו עם נאנדי השור במקדש האחד ועם וישנו האל באחר, כשביציאה, עיטר הכהן התורן את מצחנו בנקודות טיקה אדומות. מעט מבקרים כאן היום ומלבדנו משוטטים במדשאה רק משפחה אחת (בטח שהצטלמנו יחד ולחוד) וכמה אנפות לבנות, ארוכות רגליים, אחת מהן צולעת.
עוד 20 קילומטרים והנוף שונה לגמרי. פתאום מתרוממים לאורך הדרך גושי אבן חול אדומים בשלל תצורות המקיפים את אגם שגסטייה (Agastya) ובעמק, למרגלותיהם, נחבאת העיירה באדאמי, שבין המאות הששית והשמינית הייתה הבירה העיקרית והמפוארת של שושלת הצ'אלוקים. היום זו עיירה עלובה שברחובה הראשי מסתובבים חזירים כל כך מכוערים, הנראים כמו חולדות מגודלות. סמורות זיפים. אף אח בעיירה לא שם אליהם לב, גם לא לערמות האשפה והבוץ שהילדים משחקים בהן לצד החזירים. הקטנים הללו נטפלים לכל עובר אורח, מנסים לחטוף חפצים מהידיים, צועקים, מצטלמים ומבסוטים מהתמונות של עצמם. שמח בעיירה. ברחובות הצדדיים מבלות משפחות את שעות הערב בכניסה לבתים יחד עם הפרות, העיזים והתרנגולות. אף אחד לא מתעניין בכרזות רחוב המודבקות על הקירות חוץ משור אחד קשור, שראשו מגיע בדיוק עד הכרזה. העדות לתפארת הצ'אלוקים בבאדאמי הם המקדשים הנהדרים שבנו בעיר ובמערות הסלע שמעליה. ב-757 נפלה השושלת והשליטים החדשים, שבאו והלכו, המשיכו גם הם בבנייה, אבל ארבעה מקדשי המערות הצ'אלוקים שנותרו עד היום הם היפים והמעודנים מכולם. כדי להימנע מטיפוס (יחפים) על מדרגות האבן שבין המקדשים בחום הלוהט של היום, יצאנו אל המערות מוקדם בבוקר. כמה מדרגות רחבות מובילות מרחבת הכניסה של המתחם היישר אל המערה הראשונה, כנראה העתיקה מכולן, המוקדשת לשיווה. במערה אולם אחד הנתמך בהמון עמודים וכבר בחזיתה נראה אחד מגיבורי המיתולוגיה, נטאראג'ה (Nataraja) בעל 18 הידיים, מבצע 81 תנוחות ריקוד, שהמלווה שלנו הבוקר הדגים לנו בגופו אחת מהן. המלווה אגב, קשיש קטן קומה עם צחוק שטני, מורה לאנגלית במקצועו, התגלה אמנם כדובר אנגלית אבל לא כמבין אותה וממערה למערה לא חדל לדקלם לנו סיפור אחר סיפור מרתק על הגיבורים והאלים. עוד במערה פסל מדהים של דמות חצויה, צידה האחד שיווה והשני פארווטי אשתו ודמות חצויה נוספת חציה שיווה וחציה וישנו. המשכנו לטפס במדרגות והגענו אל המערה השנייה המוקדשת לווישנו. המערה נתמכת בעמודים שאריות מיתולוגיים מגולפים בכותרותיהם ועל הקירות יצורים אגדיים וגם סמל ממלכת צ'אלוקיה. גרם המדרגות הבא הביא אותנו אל המערה השלישית, הגדולה והיפה מכולן, המוקדשת גם היא לווישנו. הפעם הצטרפו אלינו בטיפוס גם המוני קופים שהתעוררו בינתיים משנתם והתחילו את שיטוטי יומם. במערה קיבל אותנו ווישנו כשהוא ישוב על נחש ומסביב ובתקרה דמויות נוספות וסיפורים שלמים, כמו למשל על אותו מלך שביקש מהגורו שלו לעשותו שליט העולם. והצטווה על ידי הגורו לבצע 300 תנוחות יוגה. השמועה הגיעה אל וישנו שהתרגז, התחפש לתינוק וביקש גם הוא מהגורו עצה, כיצד לגדול. שפך עליו הגורו מים קדושים ומיד גדל התינוק והיה לענק. בראשו החזיק את השמים, ברגל אחת את הארץ וברגל השנייה מחץ את המלך השאפתן. הסלעים סביבנו צבעוניים ויפים להפליא וכממש מתחרים ביופיים במקדשים. גרם המדרגות האחרון (סך הכל ספרנו כ-280 מדרגות) הביא אותנו אל המערה האחרונה, הקטנה והמאוחרת מהארבע, המוקדשת לדת הג'יינית ומלאה בפסלי האבות הג'יינים. למטה למטה, למרגלות הסלעים, בריכת מים טבעית המלאה מי גשמים וכמו בכל מקוה מים, אנחנו רואים בגהט, המדרגות היורדות אל המים, אנשים מתרחצים ונשים כובסות ועל שפת הבריכה שרידי מקדשים ועל הסלעים מולנו עוד מקדשים וארמונות וביצורים נטושים ומכאן, מלמעלה, אפילו באדאמי ה"חדשה" נראית נפלא.
עשרת הימים שלנו בקרנאטקה הסתיימו. מיתולוגיות, היסטוריה, אדריכלות, אמנות, טבע, אנשים מקסימים ורחבי לב, אוכל מדהים (חריף!) ואין סוף של חוויות.
כתבה רביעית בסדרה.
שאר הכתבות:
קרנאטקה, הודו: מעיר דת לובשי הלבן לפאר העבר