סודות קרנאטקה
מאת אתי ישיב*
תצלומים: אוריאל ישיב*
גדולה פי עשר ממדינת ישראל, עם יותר מ- 64 מיליון תושבים ועדיין, כשסיפרנו שאנחנו נוסעים לקרנאטקה, שאלו רוב בני שיחנו, איפה זה? לעומת זאת, את בנגאלור, בירת מדינת קרנאטקה, זכרו כולם, שהרי העיר מוכרת בכל העולם כעמק הסיליקון של הודו.
קרנאטקה, אחת מ-28 מדינות הודו, שוכנת בדרום הארץ, מוקפת במדינות מהרשטרה בצפון, גואה בדרום מערב, אנדרה פראדש במזרח, טאמיל נאדו בדרום, קרלה בדרום מערב ובאוקיינוס ההודי במערבה. מדינה יפהפייה, גדושת היסטוריה ומלאה מקדשים ומונומנטים עתיקים, ערים מודרניות, רכסי גבעות משובבי עין, יערות, מפלי מים, שמורות טבע עם חיות בר וחופים נפלאים. ההודים עצמם יודעים להעריך את כל נפלאותיה וקרנאטקה היא היעד הרביעי בהודו שהם נוהרים אליו. תיירים זרים עדיין "מפספסים" אותה, אבל לאט לאט היא כובשת את מקומה על מפת התיירות העולמית (הדי מצומצמת) להודו.
ארמון המהראג'ה
20 שנה אחרי הביקור האחרון שלנו בהודו ואחרי שכל שנה הבטחנו לעצמנו שהנה הנה זה קורה, מצאנו את עצמנו בסוף חודש מאי, בעונה הפחות מומלצת לתיירים בגלל החום וגשמי המונסון שבפתח, נוחתים בבאנגלור (Bengaluru בפי ההודים). עיר "מערבית לגמרי" כמו שמתארים אותה הודים או תיירי תרמיל מזדמנים, שבשבילם כל מה שהוא יותר מאיזה שהוא כפר שליו, לא נחשב הודו בעיניהם. לכל מקום ולכל שם בהודו יש סיפור והשם בנגאלורו, שפירושו "עיר השעועית המבושלת", מספר על מלך שאיבד את דרכו, גווע כמעט ברעב ורק תבשיל השעועית המבושלת שחלקה עמו זקנה מקומית, הציל את חייו. הנחיתה בבנגאלורו (נמל תעופה מודרני שנמצא כ-12 ק"מ מחוץ לעיר) הייתה נחיתה רכה למדי, גם אם התיאור "עיר מערבית" נראה היה לנו מופרז בהחלט. העיר מתפתחת במהירות עצומה, צעירים רבים נוהרים אליה, יש לה כבישים עיליים, לב קוסמופוליטי עם מבנים חדשים הנחנכים כל יום, עומס תנועה גדול וכך גם זיהום האוויר. בבתי המלון היפים מתארחים אנשי עסקים מכל העולם , חנויות מפוארות נפתחות זו אחר זו וגם מסעדות ובארים שהצעירים המאכלסים אותה מרבים לבלות בהם. ועדיין אני רואה , כמו פעם, את מנקות הרחובות עם מטאטאי קש קצרי מקלות מנקות ומעלות ענני אבק בכבישים, חסרי בית ישנים ברחובות המבולגנים, חנויות עמוסות, מדוכני הפרחים, הפירות והירקות שבכל פינה נזרקת האשפה היישר אל הרחוב, נשים יפהפיות עטופות סארי צבעוניים, ערבוביה של צבעים וקולות , סכנת נפשות ממשית להולכי רגל המנסים לחצות כבישים, המון ריקשות-אופנוע העובדות כמוניות עם מונים, כשהמחיר מתחיל מ- 20 רופי ועולה ברופי אחד לכל קילומטר נוסף, ופרות. לא הרבה, אבל פה ושם פרה או שתיים או ארבע, במקומות הכי בלתי צפויים. לעצמי, ממש אהבתי את זה, כי מי רוצה להגיע עד להודו ולמצוא את עצמו בעיר מערבית לגמרי?
האלים ששומרים על השור הקדוש מהגופוראם בכניסה למקדש השור
עיר גנים רגועים ומקדשים הומים
חיי העיר הם במוצהר טכנולוגיה ועתיד, ובכל זאת נשמרת בה עדיין מורשת העבר עם המקדשים העתיקים, המבנים הקולוניאליים (תרומת הבריטים לבלגאן המקומי) ועם הגנים המרהיבים המפוזרים בה. ביני לביני כיניתי אותה "רמת גן". ולא הפסקתי להתפעל מעצי הצאלון (פונציאנה) הפורחים בה באדום לוהט בכל פינה . אחת מפינות החמד שלה הוא לאלבאג (Lalbagh), הגן הבוטאני בן ה- 240 שנה ומשהו. הכניסה אל הגן עוברת דרך גבעת גרניט ענקית בת 3 מיליון שנים, שמקדש עתיק בן 1,560 שנה הנראה כמו עוגת חתונה, ניצב בראשה ומושך אליו מאמינים רבים. מאות עצים, אוספי צמחים מכל קצות תבל (כולל פיקוס בנימינה שמקורו דווקא בג'אווה) וציפורי שיר ממלאים את הגן, שכבר בבוקר מטיילים בו מבקרים רבים, זוגות אוהבים, משפחות עם ילדים, סתם בטלנים וגם אנחנו, זוג ישראלי שכל משפחה הודית הפוגשת בנו שולפת מיד מצלמה, מצלמת אותנו ושואלת: "מאיזו ארץ?", שזו בדרך כלל פתיחה לשיחה ידידותית. הרבה שיחות כאלה ניהלנו ליד העץ הכביר מכולם, יצירה מופלאה של הטבע, ה-White silk cotton בן 300 השנה, שעל שורשיו העבותים שלא ייאמנו מטפסים ילדים והוריהם ופרחיו האגדיים בשרניים, כתומים-סגולים.
הטבע עושה את שלו וזה היה הזמן לבדוק את מצב ה"שירותים" הציבוריים בגן. תמורת 2 רופי (דולר אחד שוויו כ- 55 רופי) זכינו לתאי שירותים "טורקיים" (ללא אסלות) נקיים למדי, ללא נייר טואלט או סבון. אך עם צינור שטיפה. מים דווקא היו - בהחלט שיפור לעומת 20 שנה אחורה. בהמשך הדרך נתוודע מחדש לכמה זוועות תברואה שעוררו בנו געגועים אל ההם בבנגאלורו.
White Silk Cotton עץ ענק בן 300 השנה בגן הבוטאני של בנגאלור
ברובע העסקים של העיר אפשר לראות את בית הפרלמנט המרשים של קרנאטקה, שארבעה אריות יושבים על כיפתו כשגבם זה אל זה. האריות הללו הם מורשתו של הקיסר הנערץ ביותר בתולדות הודו, הקיסר אשוקה Ashoka)) בן המאה השלישית לפני הספירה, שחרת אותם על דגלו כשהם יושבים בראש עמוד וסביבם הכתובת "רק האמת מנצחת". כ-2,000 שנה מאוחר יותר, אימצה לעצמה הודו את דגלו של אשוקה כסמל המדינה המודרנית. עדיין ברובע, מבנה גותי אדום שהוא הספרייה המרכזית של המדינה וגם המבנה הניאו קלאסי של בית המשפט העליון. אבל מה לעשות, אותנו מושכים יותר האתרים הקדומים יותר כמו מקדש השור (Sri Big Bull Temple) בן המאה ה-16 ואנחנו יוצאים למסע בן שעה בתנועה הצפופה של העיר, שייקח אותנו קודם כל אל Ghandi Bazar, אחד השווקים השכונתיים ה"קטנים" של העיר. הבזאר הצפוף צפוף משתרע על שני צדיו של הכביש ההומה ויש בו כל מה שעקרות הבית צריכות לארוחות היום - מבחר אדיר של פירות וירקות, (רבים מהם, בעיקר קטניות, לא מוכרים לנו), עשבי תיבול, עלים לסלט ולמילוי, תבלינים, אשכולות בננות, גזעי בננות חתוכים (תבשיל מצוין עבור הכליות) וכמה מפתיע - פרחים. כמויות אדירות של זרים קלועים, של יסמין לקישוט השיער ושל עלי כותרת המוגשים כמנחות לאלים. נשים יושבות על שפת המדרכה, המכוניות העוברות כמעט נוגעות בהן, והן קולעות עוד ועוד זרים - קשה להאמין איזו כמיהה לפרח וליופי.
מקדש השור הוא אחד ממצבור של מקדשים והמעניין בהם. בכניסה אליו סטלות קטנות עם דמויות חקוקות של אלי פריון ובגומחות שעל הגופוראם, מגדל הכניסה, יושבים אלים בני סוף המאה ה-18 השומרים על נאנדי, השור השחור הענק העשוי מסלע גרניט שלם. נאנדי כורע על ברכיו כשרגלו השמאלית האחורית מתחת לימנית וכל גופו מקושט בזרי פרחים טריים. מאמינים הינדים מקיפים את השור ביראת כבוד, כורעים לפניו ומשתחווים ומקבלים ברכה מהכוהן המקומי ואיך שהוא, השקט והענווה שהם מפגינים ממלאים את המקום באווירה מיוחדת במינה.
שור אחר מצאנו במקדשי המערות גאבי (Gavi), שתצטרכו להאמין לי, אבל שמם המלא מכיל 25 אותיות בלתי אפשריות... גאבי הם ממקדשי המערות העתיקים ביותר בהודו ושמותיהם של כמה קדושים ידועי שם מהמיתולוגיה קשורים בהם. המונומנט עתיק ושמור והוא גם אחד הסודות השמורים של בנגאלורו. הוא אינו מרשים דיו כדי להיכנס לספרי התיירות ולכן פוקדים אותו בדרך כלל רק מאמינים מקומיים. גובה המערות כגובה אדם והשור נאנדי יושב שם מול פסל שיווה, כשמנחות רבות מקיפות את שניהם. חלצנו סנדלים (2 רופי לשמירת זוג סנדלים, או כמה שבא ל"שומר" לבקש...), ורצנו פנימה על רצפת הסלע הלוהטת היישר לתוך החום המעיק שבתוך המערות. למאמינים, הכורעים וממלמלים תפילות בלחש שום דבר לא מפריע.
באנגלור - מקדש נאנדי, השור הקדוש עליו רוכב האל שיווה
מהרג'ה כמעצב אופנה
כיאה לעיר קוסמופוליטית, בבנגאלורו חיים יחד בני כל הדתות, הינדים, ג'יינים, מוסלמים, נוצרים (יהודים חיו בה בעבר אך לא עוד) ובכל פינה נמצאים מקדשים, כנסיות ומסגדים גבוהי מינארטים המוסיפים לססגוניות של העיר. על הכבישים , בין שלטי הרחובות, יש גם שלטי אזהרה: "אם שותים לא נוהגים", "חבוש כובע מגן ותהיה בטוח". בדרך מפה לשם חולפים על פני שכונה שלמה של חנויות למכשירים אלקטרוניים וכבר מגיעים אל ארמון בנגאלורו, ארמונו של המהרג'ה האחרון והנוכחי של העיר, Sri Sri Srikandatta, שהוא לא רק מהרג'ה משושלת וודיאר המהוללת, אלא גם מתכנן אופנה ידוע בהודו. בארמון יש גם חנות בה אפשר לרכוש את יצירותיו, בגדים ובדים, ובמחירים מתקבלים על הדעת (מעיל גברי ב-120 דולר). הארמון (שאגב, אסור לצלם בו) ניבנה במאה ה-19 דוגמת ארמון וינדזור באנגליה, עם תוספות מקומיות המוסיפות לו ניחוחות מיוחדים. בכניסה ממתינים שומרים שבידיהם רובים אנגלים עתיקים ותזמורת שחבריה הלבושים מדים צבעוניים מנגנים בחמת חלילים, תופים ומצלתיים. לא חשבנו שהם התכנסו כאן לכבודנו, ואכן הסתבר שבעוד רגעים אחדים יגיע המהרג'ה בכבודו ובעצמו שבא לביקור קצר בארמונו והתזמורת שמחה על נוכחותנו וערכה באוזנינו חזרה גנרלית על הרפרטואר שתשמיע להוד מעלתו. עלינו בגרמי המדרגות המרהיבים, נכנסנו אל אולמות הנשפים והאירוח עם קישוטי הגבס, נברשות הזכוכית והאריחים הצבעוניים, השקפנו אל החצרות הפנימיות, בהינו בתצלומי משפחה ו"לשעברים" אנגלים, בדקנו את השרפרפים עם רגלי הביזונים והפילים, את הרהיטים הישנים המרופדים בדי ברוקאד ורקמת חרוזים, נהנינו מהדלתות והחלונות המקושתים וכלי האוכל והקערות המצוירות ובחנות הבגדים של המהרג'ה החלטנו שלמרות יופיו, חם מדי כדי ללבוש מעיל אצילים הודי.
מצאנו בבנגאלורו גם כמה מוזיאונים מעניינים. הראשון, המוזיאון הארכיאולוגי, היה קצת מאכזב, שכן המוצגים המעטים שבו אינם מתוארכים לזמנם אלא לפי תאריך גילויים. עם זאת, באולם אחר מצאנו פסלי אלים ודמויות מיתולוגיות מדהימות (כמו דורגה, גנישה, או שיווה הרוקד בתוך עור של פיל), כמה מהן מהמאה ה-12, חצובות באבני גרניט. ב-Venkatappa Art Gallery התרגשנו בעיקר מכלי הסיטאר העתיקים בני 300 השנה, שתיבות התהודה שלהם עשויות מדלועים ובגלריה לאמנות הנמצאת בבית הספר הגבוה לאמנות, נהנינו מתערוכת אמנות עכשווית ומגלריית הציורים של האמן הרוסי התימהוני ניקולאי רוריך, שחי ארבעים שנה (משנות ה-40 עד ה-80 של המאה ה-20) בהרי ההימאלאיה (לא רחוק מהעיר מנאלי) ולא הפסיק לצלם ולצייר את ההרים בכל זווית ואור אפשריים.
המסע מ"העיר המערבית לגמרי" לגילוי קרנאטקה "האמתית"
ההיסטוריה של הודו הנמשכת כבר אלפי שנים והיא אפוס אדיר המגדיר את עצמו כל פעם מחדש ובונה את עצמו עם אין ספור רבדים של אימפריות, שושלות הינדיות, סולטניות איסלאמיות ושליטים אירופים עד שממש קשה לעקוב אחריו. גם ההיסטוריה של קרנאטקה קצת מבלבלת. המדינה נוסדה ב-1 בנובמבר 1956, במסגרת חוק הארגון מחדש של המדינות, ונקראה אז מדינת מאיסור, ורק ב-1973 הוחלף שמה לקרנאטקה. היא השמינית בגודלה במדינות הודו והתשיעית במספר תושביה, שרובם מדברים בשפת קנאדה (Kannada), השפה הרשמית של המדינה. השם מורכב משתי מלים בשפה הקנאדית, "קארו" ו"נאדו", שפירושן משהו בין "ארץ עילית", או "ארץ אצילה". שורשי קרנאטקה נטועים עוד בעידן הפליאוליתי (תקופת האבן הקדומה) והיא הייתה שדה המשחקים של אימפריות עתיקות וימי ביניימיות שהשאירו אחריהן ארכיטקטורה, פיסול, פילוסופיה, ספרות, מוזיקה, דרמה ומחול מופלאים. עשרים אחוזים משטח המדינה מכוסים יערות ושני נהרות גדולים זורמים בה, ה"קרישנה" (Krishna) ויובליו בצפון וה"קאוורי" (Kaveri) ויובליו בדרום, הנשפכים כולם אל מפרץ בנגל. רוב תושבי קרנאטקה (56%) עוסקים עדיין בחקלאות, למרות שהיום היא מנהיגה את עולם ההייטק והביוטכנולוגיה של הודו.
כל תצלום - 10 רופי
את הימים הבאים בהם חרשנו את קרנאטקה, בילינו במכונית טויוטה קטנה, ממוזגת כל זמן שאינה מתאמצת (רוב הזמן), בחברתם של הנהג המקסים מוניראג' והמלווה המלא מידע כרימון ג'וסף סולומון (ולא, לאכזבתנו הוא לא יהודי אלא דווקא נוצרי קתולי כשר למהדרין), בדרכים בלתי אפשריות ומדהימות, וכמו בהודו, אנחנו מצפים כל רגע לבלתי צפוי.
קצב החיים הסוער, הדינמיות הבלתי פוסקת מעלות השחר ועד אמצע הלילה, אין סוף כלי רכב מריקשות אופנים, מכוניות קטנות ועד למשאיות ענק עמוסות מטענים ללא הגבלת גובה ומשקל, וטוסטוסים עם נהג, שלושה נוסעים ועוד תינוק דחוס ביניהם או נהג וגברתו הנאווה עטופת הסארי היושבת בהוד מלכות כששתי רגליה לשמאלה (איך היא לא עפה מהטוסטוס?) וכולם זורמים כנהר מכל עבר והכל בכבישים צרים, מלאי מהמורות ומכשולים. אנשים בכל פינה ותחת כל עץ רענן, שווקים ודוכנים שאין סוף למוצרים הנמכרים בהם, תלמידי בתי הספר ששערם השחור רחוץ ונוצץ צועדים ללימודים לבושים בתלבושת אחידה בסגנון בריטי, פרות, עיזים וחזירים משוטטים ברחובות ואפילו בכבישים הראשיים, זוהי הודו הזכורה לנו מלפני שנים אבל גם קצת אחרת. מודרנית יותר. בין הכפרים והעיירות אפשר לראות בתי קומות, שרובם קולג'ים, מלונות נוצצים או ארמונות חתונה . אנחנו מסתכלים באנשים ובידי רבים, כולל נשים וילדים, יש טלפונים ניידים, שתעריפיהם זולים להדהים.
המרחק בין הערים או האתרים בהם ביקרנו לא היה גדול מאוד. כ-250-300 ק"מ בלבד, אבל הנסיעה נמשכה בדרך כלל 6 - 10 שעות! הודינו לאלוהים ולעצמנו שאין אנחנו נהגים בהודו, כי כדי לנהוג שם "צריך להרגיש את הכביש" . ולהרגיש כביש הודי צריך להיות הודי. ככל שהיינו עייפים, השניות המעטות בהן עצמנו עיניים היו כשחשבנו שהנה סופנו מגיע... כל יתר הזמן לא עצמנו עין כדי לא להחמיץ משהו מהמראות שחלפנו על פניהם. כל קילומטר והחוויות שלו.
השולטן שנוצח בידי הבריטים
חוויות הנסיעה בדרכי קרנאטקה כה מסעירות עד שלפעמים שכחנו שאנחנו בעצם בדרך לאן שהוא. העיר הבאה בתוכניתנו היא מאיסור (Mysore), שהנהג שלנו מתמוגג ממש לקראתה: "מאיסור עיר באמת יפה וכדאי לך לקנות שם סארי משי". אבל סבלנות. 19 קילומטרים לפני שנגיע אליה, אנחנו עוצרים באי קטן שעל נהר קאוורי (Kaveri), בו נמצאת העיירה המבוצרת סרירנגפטנאם (Srirangapatnam), שההיסטוריה שלה העקובה מדם קשורה בהשתלטות הבריטית על האזור. חלק הנהר המקיף את האי נחשב קדוש במיוחד ועולי רגל רבים מגיעים אליו כדי לערוך שם את טקסי הקבורה של קרוביהם ולפזר את אפרם. העיירה וסביבותיה מבורכות בכ-20 מקדשים, שהחשוב בהם, מקדש רנגנת'אסווארי (אחת מדמויותיו של האל וישנו) שהוקם במאה ה-9 לספירה, שולט על נוף העיירה ואף העניק לה את שמו.
המבצר העתיק מוקף חומות מגן עבות במיוחד ואנחנו נכנסנו אליו דרך אחד מחמישה הפתחים שבחומה, המותאמים למעבר פיל גדול אחד ולמזלנו גם למכונית הקטנה שלנו. במאה ה-18 הייתה זו בירתם של השולטנים היידר עלי ובנו טיפו, שכבשו את השלטון מידי שושלת וודיאר וחלשו על חלקים גדולים מדרום הודו. השולטן טיפו הכריז על סרירנגאם כבירת מדינתו והקים בה ארמונות מפוארים ומסגד נהדר עם שני צריחים זהים, אך שלטונו היה קצר ימים וב-1977 הביסו אותו הבריטים במלחמה אכזרית, הרגו אותו, הרסו את ארמונו, שדדו את כל אוצרותיו והעבירו את רובם לאנגליה, שם אפשר לראותם במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובאוסף המלכותי. את השלטון נטלו האנגלים לעצמם, אך החזירו את הבירה למאיסור ומינו את הוודיארים לשליטי בובה. מסגד ג'ומה (Jumma ) בסרירנגאם עדיין ניצב במקומו. גם שדה הקרב נותר עדיין כפי שהיה, עם בתי חיל המצב ועם מצבה קטנה המציינת את מקום מותו של טיפו . ליד החומות אפשר לבקר גם בצינוק בו החזיק השולטן את שבוייו האנגלים ולהציץ אל הנהר הקדוש שורץ הקרוקודילים. מארמונותיו של טיפו נותר רק ארמון הקיץ העומד בקצה גן מרהיב ששני שובכים ליוני דואר שומרים על הכניסה אליו. הבניין הנמוך על עמודי העץ שלו, התקרות, גרמי המדרגות והמרפסות, מצוייר כולו בצבעים ססגוניים כשקיר אחד מוקדש לפורטרטים של שליטים, שליחים, מלכות, שגרירים, מוסיקאים, פקידים ושאר אנשי מעלה, כל אחד על בגדיו המיוחדים וקיר אחר מתאר את הקרבות נגד הבריטים. עוד פיסה מותאמת לפאזל הענק הנקרא כאן היסטוריה.
כתבה ראשונה בסדרה.
שאר הכתבות:
קרנאטקה, הודו: מעיר דת לובשי הלבן לפאר העבר
קרנאטקה, הודו: על ארמונות מופלאים וערש אדריכלות המקדשים הצ'אלוקים
__________________________________________
*הכותבת והצלם היו אורחי לשכת התיירות של הודו ושל קרנאטקה