24.06.2018
 
מדריד: מסתורית, מלנכולית אבל שוקקת חיים וכובשת

 

   

מדריד: מסתורית, מלנכולית אבל שוקקת חיים וכובשת

 

מאת אתי ישיב

קשה לאבחן אותה. מדריד היא אמנם בירת ספרד ועיר בת למעלה משלושה מיליון תושבים, אבל שלא כמו בירות אחרות באירופה, היא אינה עתיקה מאוד וההתיישבות בה החלה כנראה רק במאה העשירית לספירה. כשנבחרה ב-1561 לשמש בירת ספרד, הייתה כולה עיירה קסטיליאנית קטנה בת כ-20,000 תושבים. רק אז התחילו מנזרים, כנסיות וארמונות פרטיים לצוץ בה כפטריות אחר הגשם וספרד כולה אימצה את שער הכניסה המזרחי של העיר, "שער השמש" (פוארטה דל סול), כליבה הרוחני והגיאוגרפי. מדריד גם אינה מהיפות או המתוחכמות בערי אירופה ורוב בניניה העתיקים נהרסו במאות ה-19 וה-20 לטובת מבנים חדשים יותר שהפכו אותה לעיר מודרנית עם שכונות מגורים משמימות למדי בשוליה וחסרה את היופי, העושר והברק של ערים אחרות בספרד. אפילו הנהר העלוב, ריו מאנסאנארס (Mansanares) הזורם בה, אינו ראוי לשם נהר ואינו מזכיר את הנהרות הגדולים הזורמים במרכזי רוב בירות אירופה. ובכל זאת זוהי עיר כובשת עם אווירה מסתורית, מלנכולית קצת ומיוחדת במינה מצד אחד ושוקקת חיים מצד אחר. עם ככרות כמעט רוחניות וחיי רחוב תוססים, מוזיאונים לאמנות מהטובים בעולם ומסעדות נהדרות ועם אנשים כל כך ידידותיים שהיית רוצה כמה מהם סביבך בבית...

 

"תשעה חודשי חורף ושלושה חודשי גיהינום"

מדריד בנויה על רמה גבוהה, בגובה 660 מטרים מעל פני הים ומזג האוויר שלה קיצוני. חורף ארוך, קשה וקר וקיץ לוהט. ה"מדרילניוס" (תושבי מדריד) מתבדחים ואומרים עליה שיש בה 9 חודשי חורף ו-3 חודשי גיהינום, בהם נוטש אותה כל מי שיכול... אנחנו הימרנו על חודש מרץ והצליח לנו. אכן היה קר, אבל השמש זרחה כמעט כל השבוע והיה נהדר לשוטט ברגל בין האתרים השונים, עם מעיל, צעיף לצוואר וידיים בכיסים. את הכרטיסייה לתחבורה הציבורית (רכבת תחתית, אוטובוסים) שרכשנו לכל תקופת שהותנו בעיר, בקושי ניצלנו.

כמה ימים צריך כדי להכיר את העיר? הרבה! זוהי עיר מלאת הפתעות, סודות, אגדות ואתרים מיוחדים להתענג בהם. נקודת ההתחלה הטובה ביותר היא פוארטה דל סול, בה ניצב בשעתו שער הכניסה המזרחי המקורי של העיר. השער והמבצר שלידו נהרסו מזמן, אך עדיין אפשר לראות בקצה הדרומי של הכיכר את שלט סימון הקילומטר ה-0, ממנו נמדדים המרחקים ברשת הכבישים של כל ספרד. הכיכר, ליבה של ספרד שידעה בעברה אירועים היסטוריים רבים, הינה היום כיכר חסרת אופי דמוית חצי סהר, מלאה הולכי רגל בדרכם אל חנויות האופנה, הנעלים ודברי העור שמחירם כאן אנושי ואל בתי אוכל שרובם זולים ומתאימים "לחטוף" בהם משהו באמצע השיטוט. פרסומת אלקטרונית של חברת סוני מכסה את חזיתו של בנין שלם בכיכר ומגמדת את פסלו של המלך קרלוס השלישי המתבונן בהמונים ממקומו במרכז הכיכר. תשומת לב גדולה יותר מושך פסל ארד של דוב האוכל תותים מעץ, פסל שהפך לסמלה של העיר והוא כנראה האתר הכי מצולם בה. הרבה אמני שטח מוצאים כאן את פרנסתם, כמה מהם מדהימים באמת. על כל ההמולה פוקחים עין שוטרים, המפטרלים ברגל או על גבות סוסים, והם יוצאים מגדרם לעזור לתיירים המחפשים את דרכם (ניסינו אותם). ואירועים היסטוריים? אולי לא היסטוריים ממש, אבל נתקלנו במאות אנשי טלוויזיה שהפגינו נגד פיטורי חבריהם מול בניין הממשל המקומי שבכיכר. בספרד מוכת האבטלה, גם זו היא היסטוריה. מצאנו את עצמנו חוזרים אל פוארטה דל סול לפחות פעם אחת ביום, פשוט משום שהיא מרכזית כל כך. כיכר מרכזית אחרת היא פלאסה דה סיבלס (Plaza de cibeles) שהיום היא בעצם אי תנועה גדול וסואן, מוקפת תחנות אוטובוס לכל כיוון ועדיין נחשבת לאחד המקומות היפים בעיר (כל ספרי ההדרכה שולחים לשם את התיירים) בגלל המזרקה שבמרכזה, בה סיביל, אלת הטבע היוונית-רומית, נוהגת במרכבה רתומה לאריות ובגלל ארבעת הבניינים המרשימים המקיפים אותה.

 

פלאסה מאיור יפהפייה מזדקנת ועדיין מושכת

הקסם האמיתי של מדריד אכן טמון בכיכרות הרבות שלכל אחת אופייה המיוחד, ובסמטאות האבן הצרות המקשרות ביניהן. בפינת כל כיכר, סמטה או רחוב מוטבעים בבניינים שלטי קרמיקה מצוירים עם שמותיהם והם כל כך יפים שלא התאפקנו וצילמנו רבים מהם.

כמה דקות הליכה ברגל מערבה מפוארטה דל סול מגיעים אל פלאסה מאיור, הכיכר המרכזית של מדריד, שנבנתה בתחילת המאה ה-17 במקומה של שכונת עוני. עד היום היא יפהפייה אמתית, מלבנית, עם ארבע צלעותיה המושלמות והצריחים מחופי האריחים, כניסות הקשת היפות וציורי הקיר הצבעוניים על מה שהיה כאן, במאה ה-16, מבנה המאפיה המלכותית (Real casa de la Panaderia). יפהפייה, אבל חייבים לומר, מזדקנת. יש משהו עייף בבתי הקפה הגודשים אותה, בחנויות המזכרות המשעממות, במלך פליפה השלישי היושב בודד על סוסו במרכז הכיכר ובאמני הרחוב העלובים המנסים לצוד תשומת לב. ומי מהתיירים היהודים או הישראלים אינו חושב כאן על משפטי האינקוויזיציה ועל ההוצאות להורג של יהודים מוקפים בהמון שואג, שהתרחשו בכיכר היפה הזאת.

דווקא מאחורי פלאסה מאיור, בפלאסה סן מיגל שמי בכלל שמע עליה, מצב הרוח משתפר. הכיכר קטנטונת וצרה, במרפסות הבתים המודרניים שלה (שני בתים!) מסתובבות שבשבות רוח צבעוניות שתפקידן לגרש את היונים. ממרפסות הבית ממול צופות בובות "מניקן" בעוברים והשבים הרבים הפונים בעיקר אל הצלע השלישית של הכיכר , שוק סן מיגל, שהוא מעדניית נשנושים ענקית ואסתטית מאוד עם מבחר עצום של "טאפאס", שיפודי חמוצים, ירקות ודגים, גבינות, זיתים ממולאים , פשטידות תפוחי אדמה (מאכל חביב במיוחד על המקומיים), יינות, פיצוחים, גלידות, מתוקים. יופי של מקום לנוח בו ליד שולחנות הפורמייקה הלבנים, על כסאות המתכת היפים ולצפות בכיכר, ממש כמו הבובות ההן.

מערבה משם, לאורך קאייה מאיור, מגיעים לפלאסה דה לה וייה (Plaza de la villa) המוקפת בתים מעוטרים בשלטי משפחות אצולה בני המאות ה-17-15, במגדל דה לוס לוחאנס (Tore de los Lujanes) שהינו שריד אחרון מאחד המבנים העתיקים ביותר בעיר והוא בנוי בסגנון גותי עם השפעה איסלאמית, וגם בבניין העירייה הישנה והמצועצע בן המאה ה-17. האווירה בכיכר המכובדת ימי-ביניימית לחלוטין והשומרים שהסתובבו בה היו חמורי סבר וחשדנים ורק חרבות היו חסרות להם.

 

מלך ספרד ושמעון פרס

ממש ליד הכיכר משך את עינינו שלט באותיות עבריות - מרכז ספרד-ישראל. לא היה במקום איש שיספר לנו על המרכז, אבל במרתף מצאנו תערוכת צילומים מתחלפת, קטנה, של כלי קודש יהודיים ותצלום של מגילת אסתר עתיקה, שהמקור שלה שוכן קבע בקתדרלה של מדריד. עוד מצאנו על הקיר כיתוב המספר כי המרכז נחנך בשנת 2011 על ידי מלך ספרד ונשיא מדינת ישראל. איך לא זכרתי ששמעון פרס היה גם כאן...3,500 יהודים חיים כיום במדריד ויש בה שלושה בתי כנסת, פעילות קהילתית יהודית. וגם שלוש מסעדות כשרות. מאז הגירוש ב-1492 ועד 1834, כאשר בוטלו חוקי האינקוויזיציה, הייתה ספרד ריקה לגמרי מיהודים. 30 שנה מאוחר יותר, ב-1865, בוטלו גם חוקי טוהר הדם והגזע וזרם דק של מהגרים יהודים התחיל שוב לטפטף אליה. ב-1917 ניתנה לראשונה רשות להקים בית כנסת חדש ורק ב-1968 בוטלו סופית צווי הגירוש ונפתחו שערי ספרד ליהודים. צאצאים מוכחים של מגורשי 1492 אף מוזמנים להתיישב בה ולקבל אפילו אזרחות, בתנאי שיוותרו על כל אזרחות אחרת שלהם.

בצדו השני של הרחוב נתקלנו בשורת חנויות קטנות ומטריפות, כשכל אחת מהן מתמחה בנושא אחד בלבד. שלוש מהן שימחו אותנו במיוחד. בראשונה מצאנו צעצועים וקישוטים מעץ. מאות שעוני קוקייה משקשקים על הקירות, בובות פינוקיו בכל גודל, אופנוע ענק חטוב כולו בעץ, תמונות עץ ומה לא. בשנייה - רק מכחולים, נוצות כתיבה, עטים נובעים, עטי ציפורן ישנים והמון ציפורנים, כאלה שפעם, לפני המצאת העט הנובע, כולם השתמשו בהם והיום כמעט אף אחד לא יודע מה זה. והשלישית - חנות ספרים המוקדשים אך ורק למדריד. סיפורים, רומנים, תצלומים, תמונות, ספרי הדרכה, מפות. אני רכשתי ספר שממש התאים לי באותו יום, "מסתורין וסודות במדריד". כשיצאתי מהחנות הגיח מולי חתול שחור. בלי לחשוב פעמיים חציתי את הכביש והמשכתי ללכת כדי לא להיכנס לנתיב החתולי...

בית המלון שלנו במדריד נקרא אמנם פלאציו סן מרטין, אך אינו באמת ארמון. הוא ניבנה במאה התשעה עשרה עבור שגרירות ארה"ב והוסב למלון הבנוי מסביב לאטריום מקסים, מפנק וידידותי, במיקום נהדר, מרכזי ושקט שקט, בפלאסה סן מרטין, שהיא עוד כיכר קטנה ומיוחדת. בצד אחד של המלון ניצב מנזר גדול בן המאה ה-15 שממרפסת חדרנו יכולנו כמעט לגעת בגג הרעפים שלו ובצדו האחר - חנות ספרים עתיקים שחוויה ממש לבקר בה. מעל דלת הכניסה הנעולה (יש לצלצל בפעמון כדי להיכנס) כתוב רק "ספריה לביבליופילים" ושם הבעלים, "לואי בארדון". בחלון הראווה היו מונחים שני ספרים פתוחים, שניהם מתחילת המאה ה-20 ושניהם מאוירים - תאווה לעיניים. בפנים, ממלאים הספרים את החנות הקטנה בצפיפות ואני ספרתי 15 מדפים מלאים מהרצפה עד התקרה. העתיק בהם הוא בן המאה ה-15 והמחירים נקובים שם באלפי אירו לספר. אין פלא שהמוכרת האלגנטית מתייחסת לכל עותק בדחילו ורחימו ולמרות שלא היינו קונים בכוח, הקדישה לנו לא מעט מזמנה. אגב, חנויות ספרים ישנים וזולים הן מוסד מצוי במדריד ובכולן אפשר לראות אנשים נוברים, מתייעצים וקונים.

באחר הצהריים של סתם יום של חול, ישבנו בבית קפה קטן בכיכר, לוגמים ספלי תה משובח ומתבוננים בסמטאות הצרות היוצאות ונכנסות אליה, בצריח כנסיה שבכיכר סמוכה, במנזר שלידנו, והרגשנו כאילו העיר נעלמה לנו ואנחנו יושבים לבד בתוך שלווה מופלאה.

 

אמנות, אמנות, אמנות

בין פלאסה לפלאסה "עבדנו" קשה. בעיר המלאה מוזיאונים וגלריות, אי אפשר בלי לבקר לפחות בשלושת המוזיאונים הגדולים שלה. קודם כל ב"פראדו" (אחו) שרק מחצית מאוצרותיו מוצגת לקהל בכל זמן נתון. כאן נמצא האוסף הגדול בעולם של ציור ספרדי , כשבין היתר, עבודות רבות של וולאסקז, גויה ואל גרקו, אך גם של הרבה איטלקים (בוטיצ'לי, וורונזה, קראווג'יו), פלמים (הרונימוס בוש, ברויגל, רובנס, רמברנדט, ואן דייק). בסוף "יום עבודה" שלם בפראדו יצאנו מתנדנדים כשיכורים מרוב יופי ועדיין לא ראינו אלא אפס קצהו של המבחר. המוזיאון, שנפתח עוד ב-1819 , עבר מאז ביקורנו הקודם שיפוץ גדול שהוסיף לו אגף מסעדות חדיש, נוח ונעים מאוד, שעזר לנו לעבור את הביקור בלי ליפול מהרגליים.

קצת פחות נוח אבל לא פחות חשוב הוא מרכז המלכה סופיה לאמנות המאה ה-20, הכולל אגף לאוספים מתחלפים ואגף לאוסף קבוע שכוכביו הם דאלי, מירו ופיקאסו. ציורו של פיקאסו "גרניקה" נחשב כאן לגולת הכותרת של האוסף כולו והוא מוקף תמיד המון אדם. קשה קצת להתמצא במוזיאון הזה, שהוקם בסוף המאה ה-18 כבית חולים, עבר אמנם שיפוצים וכיום נוספו לו גם מעליות זכוכית מהודרות המקלות קצת על החיים. פגשנו במסדרונות כמה וכמה מבקרים המחפשים דרכם בייאוש בין הגלריות השונות ומנסים להיעזר בעובדים, אלא שרובם של אלה מדברים רק ספרדית...למרות הכל ראינו שם תערוכות מצוינות העושות את הביקור ל"חובה". המוזיאון השלישי , תייסן-בורנמיסה (Thyssen-Bornemisza), נבנה מאוספים פרטיים של הברון היינריך תייסן-בורנמיסה שנמכרו בשלהי המאה ה-20 לאומה הספרדית. הגלריות במוזיאון מסודרות מסביב לחצר מקורה כשבקומה העליונה מוצגות עבודות של אמנים איטלקים מוקדמים, בקומה הראשונה אמנים הולנדים וגרמנים ובקומת הקרקע - אמנות המאה ה-20.

אוצרות אמנות טמונים גם בכנסיות ובמנזרים של מדריד. למשל במנזר הסמוך למלון שלנו בפלאסה סן מרטין, קונבנטו דה לאס דסקאלסאס ריאלס (מנזר היחפניות המלכותיות) שהוא המבנה הדתי החשוב בעיר. זהו ארמון אצילים יפהפה בן ימי הביניים, שבני משפחת המלוכה, שבירתם הייתה אז העיר טולדו, נהגו להתגורר בו בביקוריהם במדריד. ב-1560 הופקע הארמון והוסב למנזר לבנות אצולה שהיו לנזירות פרנציסקניות. היום מתגוררות באגף סגור במנזר 19 נזירות ובחלקיו האחרים אפשר לבקר בסיורים מודרכים בלבד. כדאי להזמין כרטיסים מראש, מאחר ורק 20 מבקרים משתתפים בכל סיור. חזית אבני הגרניט האדומות כהות קודרת ומרשימה מאוד ומסתירה אוסף עשיר ביותר של יצירות אמנות המוצג בעשרות קפלות, בגלריות ובתאים ששימשו בעבר את הנזירות. באוסף ציורי קיר נהדרים, ציורים של קראוואג'יו, ברויגל האב, טיציאן ורבים אחרים, מבחר שטיחים מהמופלאים בעולם, ביניהם ארבעה שנארגו לפי רישומיו של רובנס - לא להחמיץ.

לעומת המבנה הישן הזה, הקתדרלה של מדריד היא הצעירה בין קתדרלות אירופה. היא נחנכה רק ב-1992, לאחר 110 שנות בנייה וזכתה לשם סנטה מריה לה ריאל דה לה אלמודנה. כל זאת בשל תמונה של הבתולה הקדושה שנמצאה בשנת 712, לפני הפלישה הערבית, חבויה בחומות העיר. הבתולה כונתה בשם "אלמודנה" (גלגול של מילה הערבית "אלמודיינה", שפירושה חומות העיר) והייתה לפטרונית של העיר. הקתדרלה עצומת הממדים נבנתה בהרמוניה עם הארמון המלכותי הניצב לידה. על ביקור במוזיאון השוכן בקומותיה העליונות אפשר לוותר, אבל כן מומלץ לעלות עוד קומה ולהשקיף על נוף העיר ממרומי המרפסת העליונה שמתחת לכיפה. עמדנו מתחת לכיפת הקתדרלה, מוקפים פסלי קדושים ענקיים, מוגנים במחסומי זכוכית מפני הרוח המכה והקור, צופים בפנורמה מופלאה בת 360 מעלות של מדריד. העיר הייתה פרושה מולנו, שטופת שמש חורפית של תחילת חודש מרץ, בניניה גדולים וכבדים, כתמי ירק, כיפות וצריחי כנסיות ומנזרים עתיקים וחדשים יותר מציצים מכל פינה, קרובים ורחוקים, מגוונים את הנוף.

 

לופה דה ווגה ברחוב סרוונטס 11

שיטוטים בעיר הביאו אותנו לכמה מקומות "ירוקים" שהידוע ביותר בהם הוא פארק בואן רטירו (Buen Retiro). הפארק הוקם לפני כ-500 שנה כגן מלכותי עם ארמון קיץ ומה שהיום הוא מוזיאון הפראדו הענק היה אז רק אולם הנשפים של הארמון. בפארק אפשר לטייל בין פסלים, אגם, מזרקות, מצפה כוכבים והוא חביב מאוד על המדרילניוס. בפארק חביב אחר, פארקה דל אואסטה (Oeste), הגענו אל אגם מים זעיר, בו ניצב, מוקף חומה נמוכה, מקדש מצרי עתיק (אמיתי וגם לא שדוד), מקושט תבליטים, בן המאה השנייה לפני הספירה, ושניים משלושה שעריו המקוריים עומדים לפניו, גם הם במים. מקדש דבוד פורק ונשלח, אבן אבן, ב-1970 ממצרים, כמתנת תודה לספרד על שיתוף הפעולה להצלת המקדשים באגם נאצר, שמימיו גאו בעקבות הקמת סכר אסואן.

אזור אחר לטייל בו הוא הרובע ה"ספרותי" (מסביב לפלאסה סנטה אנה), שבמאות ה-16, 17 - תקופת תור הזהב הספרדי - התגוררו בו סופרים ידועים. בסבך הרחובות החמודים אפשר למצוא בין היתר את רחובות לופה דה ווגה וסרוונטס (שניהם התגוררו באותו רחוב וכיוון שסרוונטס היה הוותיק יותר, קיבל הרחוב את שמו והמחזאי - המשורר דה ווגה הסתפק ברחוב הסמוך...) ואף לבקר בביתו של דה ווגה שברחוב סרוונטס 11. הבית בן המאה ה-16, מרוהט ומאובזר עם עבודות אמנות, רהיטים, כלי בית וספרים הקשורים במשורר ויוצרים את אווירת התקופה. מול התיאטרון הלאומי הנמצא בפלאסה המלבבת סנטה אנה, ניצב פסלו של המשורר והמחזאי לורקה, על הכבישים ועל קירות הבתים מוטבעים ציטוטי פרוזה ושירה, וברחובות שרובם מדרחובים להולכי רגל, מוצאים הרבה חנויות "ענתיקות", ספרים יד שנייה, רהיטי וינטג', בגדים וחפצים מסורתיים - מקום נפלא לשיטוט ולחיטוט.

 

מתכון יהודי עם נתח חזיר

פן חשוב במדריד הוא האוכל. מטבחים מכל אזורי ספרד, פאייה, טאפאס, שוקולטריאס, מעדניות, תשע מסעדות בעלות כוכבי מישלן - עושר קולינרי בלתי רגיל. כמה מסעדות באזורים הסמוכים לעיר מציעות מנה מקומית שהמתכון הראשוני שלה היה ידוע כבר במאה ה-5 לספירה. זוהי מנת צלי כבש וקטניות שיהודים מומרים, שרצו להוכיח את קנאותם לדתם החדשה, הוסיפו לה נקניק ונתח חזיר מעושן, מלוח. במאה ה-17 היה הצלי הזה מאכלם של פועלים פשוטים. מאוחר יותר התחילו להגישו במסעדות ובימינו נערכים מסביב לו פסטיבלים שלמים. לא אכלנו במדריד במקומות מפוארים או בעלי "כוכבים", אבל במסעדות הקטנות, השכונתיות, אכלנו מפירות הים הנהדרים של המטבח הגליציאני (מצפון ספרד), ול"קפה לה טרוויאטה" השוכן בפלאסה איזבל השנייה ליד בית האופרה, חזרנו פעמיים, לארוחות טאפאס מצוינות ולא יקרות. ארוחות הטאפאס מוגשות כל היום והן אגב, פתרון מצוין לאנשים רעבים הרגילים לאכול את ארוחת הערב לפני השעה תשע - עשר בערב, שרק אז נפתחות המסעדות לארוחת הערב. כריכים טעימים אפשר לקנות במעדניות הרבות, או למשל ב"מוזיאון ירך החזיר" (Museo del Jamon). שהוא בהחלט לא מוזיאון, אלא רשת "מאכליות" הפרושה בכל העיר ובכל אחת מהן תלויים על הקירות ומעל הבר מאות גושים של ירכי חזיר מעושנות. המנה המועדפת על זרם האוכלים הבלתי נפסק היא כוס יין עם כריך באגט ובשר (מאותן ירכיים מעושנות), הנאכלת ליד השולחנות הספורים, או בעמידה לאורך הקירות. מי שמוכרח לקבל את מכת הסוכר היומית שלו, מוזמן להיכנס אל אחת מהשוקולטריאס - מוסד פופולארי מאוד במדריד. בו מקבלים ספל גדול של שוקולד (בהחלט לא קקאו) טעים וסמיך להפליא, שהכפית עומדת בו אנכית בלי לזוז. מלוות את השוקולד הזה כמה צ'ורוס, מין סופגניות דמויות מקלון, עיגול או בייגל, אותן טובלים במשקה החם - תענוג המתאים לכל שעות היום. בקאייה דל פוזו (Calle del Pozo), סמוך לפוארטה דל סול, נמצאת שוקולטריה העונה לשם Pasteleria del Pozo והיא הקונדיטוריה העתיקה ביותר בעיר ומתקרבת כבר לגיל 200!

לו קניות היו ענף אולימפי, מדריד הייתה בוודאי בליגת האלופות. בגראן וייה, בפוארטה דל סול, בפלאסה מאיור ואיפה לא - חנויות, דוכנים, שווקים יש בכל פינה. אבל נראה שהעיר נכבשה על ידי הכלבו הענק "קורטה דס אינגלז", חנות לאופנה, לנעליים, לספורט, לאביזרי חשמל ואלקטרוניקה, לבשמים - לוקסוס מתוחכם או אופנה אלטרנטיבית - בניין ענק אחר בניין ענק ומי שלא רוצה לבלות את רוב זמנו בחיפושים, ימצא שם את רוב מבוקשו.

אז זה מה שעשינו במדריד. שוטטנו ברחובות, בסמטאות ובכיכרות, נהנינו מהמוזיאונים , מהכנסיות ומהמנזרים, טיילנו בגנים, תפסנו שלווה בבתי הקפה, אכלנו ארוחות משובחות וגם קנינו כמה "שמעטס" (שיהיה בבית). היה נהדר.