15.08.2018
 
שפיצברגן: להגיע לסוף העולם

 

שפיצברגן: להגיע לסוף העולם

 

מאת אתי ישיב

לפני 11 יום התחלנו את מסענו על אוניית התגליות הקטנה "סי ספיריט". המסע התחיל בעיירה אקוריירי (Akureyri) שבצפון איסלנד, ממנה שטנו צפונה באוקיינוס הארקטי לעבר הפיורדים המדהימים של צפון מזרח גרינלנד ומשם שוב באוקיינוס ועוד יותר צפונה, אל ארכיפלג סבאלבארד, היבשה הקרובה ביותר לקוטב הצפוני.

עיקר הפעילות שלנו, 47 הנוסעים התיירים באונייה, נעשית באולם ההרצאות, שם מרצים לנו שישה מדריכים מעולים המלווים אותנו הן בשיט והן בשיטוטים בפיורדים, או בספריה המצוינת שבה אטלסים, יומני מסע וספרים אחרים החושפים את האזור הארקטי, וככל שמזג האוויר, מי הים והקרחונים מאפשרים - בירידה בסירות זודיאק לשיטוטים בחופים עלומים שכל כולם טבע נטו. ביום השמיני למסע חסמו את דרכנו בפיורדים של גרינלנד הרי הקרח שהתרבו והלכו וכדי לא להיתקע ביניהם למשך החורף, או עד שתגיע שוברת קרח לשחרר אותנו, ניווט רב החובל את האנייה במהירות בחזרה לאוקיינוס. יומיים וחצי היטלטלה האוניה בין גליו הגבוהים של הים. הטמפרטורות ירדו, פתי שלג טריים התעופפו באוויר והקור הלך וגבר. אם בגרינלנד התחלנו את המסע בקו הרוחב הצפוני 65, הרי היום אנחנו מגיעים כבר לקו הרוחב 79 והאמינו לי - זה כבר משהו אחר.

 

חזרה אל הציביליזציה

בצהרי היום הבחנו בצלליות הרים ההולכות ומתקרבות ומתבהרות, עד שלפנינו נגלתה פנורמה מדהימה של הרים משוננים עטופי קרח וקרחונים גולשים מהם אל הים ונמתחים עליו כמו אגמים לבנים מרהיבים - כניסה מפוארת אל "פיורד המלך" (Konigfjord) שבמערב האי שפיצברגן. מרחוק נראית סוף סוף אוניה אחת ובשמים חולף מטוס. אחרי 11 ימים של שיט בפיורדים של גרינלנד ובאוקיינוס, חזרנו אל הציביליזציה.

איי סבאלבארד התגלו בסוף המאה ה-16 על ידי מגלה הארצות ההולנדי וילם בארנטס (Barentsz), שקרא להם שפיצברגן (Spitzbergen), כלומר "הרים משוננים", כפי שאכן נראים ההרים במערב. ב-1925 קיבלה נורווגיה את השליטה באיים והחליפה את שמם לסבאלבארד (Svalbard), "החוף הקר", ואת השם הקודם העניקה לאי הגדול.

איים משכו אליהם אנשים מארצות רבות שבמשך שלוש מאות שנים עסקו בעיקר בצייד לווייתנים וסוסי ים (ניבתנים - Walrus), דיג וציד, עד שבהתחלת המאה ה-20 הפכה כריית הפחם לתעסוקה העיקרית לצד חקר הקוטב ותיירות.

כ-2,400 תושבים חיים כיום באיים, רובם בעיירה לונגיירבין (Longyearbyen) שבשפיצברגן. מלבד כמה ישובים זעירים ומבודדים, מפוזרות באיים גם מספר תחנות מחקר ומזג אוויר. אמנת סבאלבארד, שנחתמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, העניקה לנורווגיה את השלטון באיים אבל מאפשרת לכל המדינות החתומות עליה גישה לאוצרות הטבע במקום. נכון להיום, רק רוסיה ניצלה את הסעיף הזה באמנה והקימה שלוש עיירות מכרות, ששתיים מהן ניטשו בינתיים. שתיהן הינן היום ערי רפאים שוממות שכל המבנים והמיתקנים שבהן ניצבים עדיין על מקומם ולא קשה לדמיין אותן מלאות אדם ושוקקות חיים. רק אחת מהשלוש, בארנטסבורג ((Barentsburg, חיה עדיין וקיימת והיא השנייה בגודלה בארכיפלג.

ב-11 בספטמבר מתחיל כאן החורף באופן רשמי. שלג יורד, הימים מתקצרים ועד סוף ינואר ישרור החושך כשהאורות היחידים שייראו יהיו אורות הצפון הצבעוניים. מאמצע פברואר הימים יתחילו להתבהר, השמש תציץ שוב מעל האופק, צבע השמים ישתנה מכחול לוורוד, ובאפריל מאי תתחיל שמש הלילה להאיר במשך 24 שעות ביממה, הציפורים הנודדות יחזרו וההרים יתמלאו חיות בר וצמחיה דלילה ונמוכה.

סירות הזודיאק הורידו אותנו אל החוף בנקודת "לונדון החדשה" הנמצאת באי הנקרא "חצי האי בלומסטרנד" (Blomstrandhalvoya). מבלבל? אז כך - פעם זה אכן היה חצי אי שחבר ליבשה על ידי קרחון. היום, לאחר נסיגת הקרחון, הפך חצי האי לאי. בהתחלת המאה ה-20 הקים כאן מיסטר ארנסט מנספילד מאנגליה מחצבת שיש כושלת שנעזבה מזמן. אבל כיון שגם כאן, כמו בגרינלנד, תקף חוק ההיסטוריה וכל דבר שהוקם לפני 1940 נחשב כמעט קדוש ואסור לגעת בו, אפשר למצוא מפוזרים בשטח צריפים "עתיקים" (השם "מחנה מנספילד" עדיין כתוב על אחד מהם) והמון גרוטאות מתכת כמו תנור בישול ישן, דודי קיטור וסתם חלקים בלתי מזוהים. כאמור, היסטוריה. סביבת החוף הינה מדבר ארקטי שכולו שממת אבנים וסלעים עם צמחייה דלה מאוד ואנחנו פסענו בזהירות על האבנים כדי לא לפגוע בצמחים המעטים, מזהים גללי אילים והולכים בעקבותיהם ובינגו. לפנינו בכל הדרו וקרניו המפוארות אייל ((Reindeer הלוחך עשב ומתעלם מאתנו. חיה יפהפייה - ממש כמו אלו המושכים את מזחלות חג המולד. אחריו פגשנו בשועל ארקטי, ובאגם קטן, חלק כמו ראי, להקת ברווזים ארוכי זנב וסביבו כמה ציפורי חמסן גדול (Skua), יסעור צפוני (Fulmar) וריסה (.(Kittiwake הקור התגבר ושכבות הבגדים שעלינו כבר לא הספיקו.

60 אחוזים משטח סבאלבארד מכוסים קרחונים ורבים מהם גולשים אל הים. לפנות ערב יצאנו בסירות לצפות מקרוב באחד מהם, קרחון "קרונה" (Krone). השמש הנמוכה צבעה בוורוד יפהפה את הקרחון הענק הלבן-תכול, ששוליו חומים מאדמת ההרים שהוא חבוק בתוכם. המפרץ הגדול שלפניו היה מלא פיסות קרח קטנות וכמה הרי קרח. כלבי ים שובבים הרימו ראשים וצללו על מנת להופיע שוב בכיוון אחר. הקרחון השמיע קולות מהדהדים ואנחנו חיכינו לראות אם בעקבותיהם ייפול הר קרח חדש אל המים, שכן, לא כמו הברק המקדים את הרעם, בקרחונים מקדים הרעש את השבר. אבל "קרונה" סירב להתפרק ורק כלבי הים המשיכו לשחק איתנו מחבואים וכמה ציפורים עמדו רציניות, בלי נוע, על הר הקרח והסירות מיהרו להחזיר את הנוסעים הקפואים (אנחנו) אל האוניה.

 

דוב לבן מפוחלץ

חווינו הרים מדהימים, קרחונים יפהפיים, פיורדים מרהיבים, צמחייה דלילה, בעלי חיים מעטים, שממת אבנים ארקטית ובלילה ה-12 למסע הגענו אל העיירה לונגיירבין השוכנת בעמק מקסים הנפתח אל קרחון לונגיירבין וצופה אל ה"איספיורד" (Isfjord). רוב תושבי סבאלבארד חיים בעיר, הנקראת על שם ג'והן מונרו לונגייר,יזם אמריקני שב-1906פתח במקום מכרה פחם. במלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר הנורווגית הצפונית טרומזו, תושבי לונגיירבין, בעזרת הצבא הבריטי, החליטו להתפנות מהעיירה ואף שרפו את בתיה. אחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש והיא עתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיים, כשבסיסה הכלכלי הם המכרות, תיירות (ארבעה קילומטרים ממרכז העיר נמצא שדה תעופה פעיל), אוניברסיטה ומכוני מחקר העוסקים במדעי הסביבה. בתי העץ הצבעוניים, בני שתיים ושלוש קומות, פשוטים ונראים לפעמים כמו מחסנים גדולים. על יד כל אחד מהם חונים אופניים ורכבי שלג (לפחות שניים לכל תושב) לתחבורה פנימית של כל המשפחה. הרחובות צרים ומתפתלים, ובשלהי הסתיו היו הוואדיות החורצים אותה לאורכה מלאים פרחי כותנה לבנים. מפלי מים דקיקים זורמים מההרים וגשרוני עץ קטנים בנויים עליהם. העיר נראית כמו עיירת ספר מוזרה וכמעט ריקה, ועוד מעט אולי יגיע גם השריף. ברחובה המרכזי יש כמה חנויות ובוטיקים המציעים עבודות יד מקומיות, מזכרות (ברובן מככבים הדובים הלבנים - הגלויות, חולצות הטי, דובי הצעצוע, המגנטים ומה לא), תכשיטים, מעט בגדים, ציוד ספורט ופוחלצי חיות, ביניהם דוב קוטב לבן ענק וכך סוף סוף זכינו לראותו מקרוב, אם גם מפוחלץ, לאחר שבכול המסע לא הואיל להיראות לפנינו. גם סופרמרקט גדול עם כל טוב העולם מצאנו ברחוב, היכל תרבות, שבשבת וביום ראשון נערכות בו פעילויות למשפחות (מין מתנ"ס מקומי כזה) וכמה מסעדות ופיצריות. בשבת שטופת שמש לפני הצהריים התגודדו על מדרגות העץ של קפה F הפופולארי כמה מצעירי המקום, כוסות בירה בידיהם וילדיהם, שכולם הגיעו על אופניים, התרוצצו ברחוב וגלשו במיתקן שעשועים. כיאה לעיר מכרות, מפאר את הרחוב פסל ברונזה גדול של כורה פחם. האטרקציה העיקרית בעיר היא המוזיאון הידידותי הצמוד למכון מחקר חדש בעיר ועבורנו, אחרי 13 ימים באזור, היה הביקור בו כמו סיכום המסע: היסטוריה מצולמת ומבוימת, הסביבה, הגיאולוגיה, מזג האוויר, הצמחייה, פוחלצים של בעלי החיים - הכול מוצג בחן רב ובגובה העיניים. בחנות המוזיאון יש אוסף נהדר של ספרות - גם בשפות זרות - וזה המקום לרכוש בו ספרים, גלויות מקסימות ועוד מזכרות יפות. כמו בכל מקום בעיר, בכניסה למוזיאון חייבים כולם לחלוץ נעליים ולנעול סנדלי קרוקס הממתינים על מדפים, מסודרים לפי מספרים. המנהג של חליצת הנעליים התחיל כאן בגלל נעלי העבודה המכוסות אבק פחם של הכורים, שהתבקשו על ידי נשותיהם להתכבד ולחלוץ אותן בכניסה הביתה. וכך עד היום, חולצים כאן כולם נעליים, כמו במקדשי המזרח הרחוק.

 

הכנסייה הצפונית בעולם

לונגיירבין היא עיר של צעירים, שרובם, עובדים או סטודנטים, באים אליה לשנים אחדות וחוזרים אחר כך ל"יבשת". גם לא מעט זרים ראינו בה, העובדים בעיקר בעבודות שרות, ביניהם פיליפינים, תאילנדים, ואפריקנים. רק אלוהים יודע איך הם, הבאים מארצות החום, מסתגלים לחיים בקור הארקטי. כעיר של צעירים, יש בה גם חיי לילה ובבר "סבאלבר" למשל, מקום עם אווירה ידידותית ונינוחה, מגישים משקאות חריפים ( פטורים ממכס!) עמוק לתוך הלילה. את ארוחת הערב אכלנו במסעדת קראו (Krau), שהיא מסעדת ציידים וותיקה, מלאת אווירה והמולה, שרות ידידותי ומחויך, שולחנות כפריים כבדים, תצלומים עתיקים, עורות דובים, איילים ושועלים ואוכל מצוין. רק כדאי לדעת ולקחת בחשבון שהכול נורא יקר כאן - בתי המלון והאוכל ואפילו חולצות הטי..

בהיכל התרבות המקומי צפינו, יחד עם אנשי המקום, בסרט דוקומנטרי חדש (בנורווגית! אבל לשמחתנו עם כיתובים באנגלית). הסרט הוקדש לאחת התושבות הוותיקות, אן מיילנד (Anne Maeland) בת ה-80, מורה לאנגלית ומדריכת תיירים בעברה ואמנית היוצרת ומוכרת בובות מסורתיות עד היום, רגע לפני שהיא עוזבת את הארכיפלג וחוזרת לחיות ב"יבשת" הנורווגית. וכאן אולי גילינו את סוד הנעורים של העיירה. בתי העיירה שייכים כולם למעסיקים - בעלי המכרות, בעלי בתי המלון והמסעדות, הסופרמרקט ואחרים. העובדים (פקידות הקבלה במלון שלנו, הקופאיות בסופרמרקט, המלצרים במסעדות, עובדי המכרות, המוכרים בחנויות - כולם) מקבלים ממעסיקיהם מגורי חינם, העומדים לרשותם כל עוד הם עובדים. חדלו לעבוד - עליהם לפנות את הבתים ולעזוב את המקום. רק בודדים כמו אן מיילנד, חיים כאן עד זיקנה, אבל עליהם להמשיך לעבוד ולייצר ולמכור, שאם לא כן יהיו חייבים לעזוב את בתיהם בלי שום סנטימנטים. ועל בתי אבות אין מה לדבר. בלונגיירבין פשוט אין דבר כזה. ולמרות הכול, צעירים או קשישים - כל מי שחי כאן זמן מה וחזר ליבשת, שייך לשבט מיוחד שהארכיפלג זורם ממש בדמו. כך למשל, בעיתון המקומי הקטן ששמו, איך לא, "אנשי הקרח" (Icepeople) מצאנו ידיעה על קונצרט רוק שנערך לאחרונה לקבוצת תיירים ב"עיר הרפאים" הרוסית הנטושה פירמיד (Pyramiden). מה הביא את צמד המוזיקאים של דואו "פרוסט" להפיק קונצרט בעיר ריקה, באולם מחניק שהאבק בו חוסם את הנשימה, שהקור בו מקפיא ושאסור אפילו לשבת על כסאות העץ העתיקים שבאולם, אם לא (לפי עדותם) זיכרון סבא וסבתא שעבדו כאן בשנות החמישים של המאה העשרים פלוס סרט מוקלט של מוזיקה שקיבלו במקרה מתחנת רדיו מקומית.

מכרה הפחם הישן של העיר הנמצא על הגבעה מעבר לוואדי, כבר אינו פעיל, אבל שרשרת מגדלי העץ של הרכבל, שפעם הובילה ממנו את הפחם, עדיין ניצבת בעיירה ותורמת למראה המוזר שלה. למרגלות המכרה הישן נמצא בית הקברות העירוני וקבוצת הצלבים הלבנים שבו הנראית כמעט מכל מקום, מוסיפה גם היא לאווירה המשונה. על הגבעה שמעבר לוואדי ניצבת גם הכנסייה האחת של העיר, כנסיית עץ קטנה ופשוטה שדגל נורווגיה מתנוסס לפניה על מוט ארוך והיא הכנסייה הצפונית ביותר בעולם. ביום ראשון, בבוקר קר וסחוף רוח, יצאנו אליה ברגל, עטופים מראש ועד כף רגל (3 מעלות מעל האפס), לשמוע את מקהלת הילדים המקומית שרה שירי עם יפהפיים. גם כאן החלפנו בכניסה מגפיים בסנדלי קרוקס ושוחחנו עם "אם הבית" של הכנסייה, שסיפרה לנו במאור פנים ובגעגועים על ביקורה לפני עשרים שנה בארץ הקודש שלנו. ואנחנו, שביקרנו כבר בכנסיות הגדולות, העשירות והיפות בעולם, הרגשנו דווקא בצריף הצנוע הזה חום מיוחד.

כמעט חבל היה לנו לעזוב את העיירה הנידחת והמוזרה אך מרתקת הזו ולחזור לציביליזציה הסואנת. התקנאנו בצעירים שמוכנים לנסות גם חיים כאלה. כי מה יש להפסיד הרי העיר התובענית תחכה תמיד. וזו אכן חיכתה לנו.