23.06.2018
 
גרנלנד: אל הפיורדים בסירת זודיאק

 

גרנלנד: אל הפיורדים בסירת זודיאק

  

מאת אתי ואוריאל ישיב

באוניה הקטנה Sea Spirit ("רוח הימים"), השטה בחופים הצפון מזרחיים של האי גרנלנד עם 47 נוסעים, שישה אנשי צוות הדרכה ו-55 אנשי צוות הפעלה, הייתה תחושת מתח והתרגשות. הנתיב הוביל אותנו מ"פיורד המלך אוסקר" דרך "מעבר אנטארקטיקה" אל "פיורד הקיסר פרנץ יוזף" ואל נחיתה בחוף עלום שכף רגלו של איש מצוות ההדרכה של חברת אושן-ווייד אקספדישנס (Ocean-Wide Expeditions), המפעילה את האונייה, טרם דרכה בו לפני כן. הקברניט כבד הגוף מנווט אמנם בביטחון אבל נראה שהטבע מתערב בעבודתו. הוא ישב במקומו בגשר הפיקוד של האוניה, פניו רציניות, מצחו מקומט ומשקפיו שמוטים על אפו התחוב במכשירי הניווט, בתצלומי הרדאר ובמפות. נווט האוניה העביר במיומנות מחוגה על פני המפה מפה לשם ומשם לפה, מודד משהו. כל הצוות שקט להפליא ומרוכז מאוד. לרגעים נוטל מי מהם משקפת ומביט החוצה, אל קירות הסלע הגבוהים, התלולים והצבעוניים הסוגרים על "מעבר אנטארקטיקה" הצר ואל הרי הקרח האדירים הצפים לאיטם במימיו. הרוח הצפונית מתחזקת והולכת, גושי קרח-ים (Sea ice) צפים במהירות מסביב לנו כשהם חוסמים את הכניסה אל פיורד הקיסר פרנץ יוזף. הקמטים על מצח הקברניט העמיקו עד שהחליט כי עם כל הצער, עלינו להסתובב ולחזור החוצה ממעבר אנטארקטיקה בטרם יקיף הקרח את האונייה ויתקע אותה כאן, במעבר, לכל החורף, או עד שתגיע שוברת קרח לחלץ אותה.

לא, לא באמת התאכזבנו מהשינוי בתוכנית. זה היה כבר היום השמיני שלנו על האוניה ובשלב זה של ההפלגה הספקנו להפנים את העובדה שביצוע כל תוכנית תלוי לחלוטין במזג האוויר, ברוחות, בהתנהגות הים ובקרח.

התחלנו את המסע שלנו על סיפוני ה"סי ספיריט" בעיירה אקוריירי (Akureyri) שבצפון איסלנד, כשפנינו אל צפון מזרח האי גרנלנד ומשם עוד צפונה, אל קבוצת האיים סבאלבארד, האדמה הקרובה ביותר אל הקוטב הצפוני.ׂאגדות רבות נרקמו על הקוטב הצפוני או ארקטיקוס ("בקרבת הדובה הגדולה", הלא היא קבוצת הכוכבים הידועה בשם זה), הנקודה באוקיינוס הצפוני אליה מתנקזים כל קווי האורך שבאטלסים. האם זו, כפי שסברו הקדמונים, רק נקודה בים? או סלע ענק בודד?מקום נקי מקרח? מרחב קדוש? גן העדן המובטח? כך או כך, החלום להגיע אל הקוטב הצפוני רדף במשך מאות בשנים אנשי מדע ורוח שביקשו ללמוד את האזור והרפתקנים שחיפשו אתגרים חדשים במקומות קשים ומסוכנים. סיפורי המסעות שערכו אל הקוטב והתגליות שגילו הינם חלק ממורשת מסעירה של סקרנות, אומץ לב לא ישוער, כוח סבל והתמדה.

חלום מתגשם - שיט זודיאק בין קרחונים צפים

אנחנו, תיירים ממוצעים המבקשים בסך הכול לגמוע מיופיו של הטבע, לא יצאנו אל הקוטב עצמו, אלא אל גרנלנד וסבאלבארד, שתיים מקבוצות האיים המקיפות אותו ויוצרות חגורה בין האוקיינוס הארקטי, הקטן בחמשת האוקיינוסים שעל פני כדור הארץ, והשוליים הצפוניים של צפון אמריקה, אירופה ואסיה. האמת, לחוג הקוטב הצפוני אין עד היום הגדרה אחת המקובלת בכל העולם. יש הקובעים את גבולו בקו הרוחב הצפוני 66 מעלות ו-32 דקות, אחרים קבעו שהגבול הוא במקום בו בחודשים החמים ביותר הטמפרטורות אינן עולות על 10 מעלות צלזיוס, עוד אחרים קבעו את הגבול לפי החושך החורפי והאור הקייצי, לפי קו האילנות, או מערכת הצמחייה ובעלי החיים.

בים על ה"סי ספיריט", בין איסלנד לגרנלנד, מיטלטלים כהוגן (לאחר שבלענו כדורים נגד מחלת ים) על גלי הים הארקטי הרוגשים, אנחנו מנצלים את היום וחצי של שיט עד שנגיע אל הפיורדים השקטים של גרנלנד, כדי להתוודע אל הנוסעים האחרים (גילינו שבאנייה הקטנה, 47 הנוסעים שאתנו מתוך 120 המקומות שבה, באים מתריסר ויותר מדינות), או לשקוע בספריה המצוינת הנמצאת בסיפון הרביעי, מעיינים באטלסים, ביומני מסע ובספרים אחרים החושפים את האזור הארקטי, ביניהם הספרים והסרטים האילמים מהתחלת המאה העשרים של החוקר הדני קנוד ראסמוסן והספרים על האסקימואים של הסופר וחוקר הקוטב הדני פיטר פרוייכן, שניהם חיו בגרנלנד עשרות שנים.

 

גרים בבית גדול

לפנות ערב צפינו סוף סוף בים בקרחון הצף הראשון שלנו. נרגשים ונלהבים מיהרנו אל הסיפון והשקפנו לעומתו תוך שאנו נעים לעברו. אנחנו נעים לעברו במהירות האונייה, והוא נע לעברנו, במהירות המקובלת של קרחונים צפים, מטר אחד עד חמישה מטרים ליום. צילמנו אותו וצילמנו, כאילו זה הקרחון הראשון והאחרון שנראה, למרות שאחריו ניתקל בעוד כמה אלפי קרחונים צפים בכל גודל וצורה אפשריים. אבל הוא היה הראשון, מה גם שהוא היה שומר הסף בכניסה לפיורד סקורסבי סונד (Scorsby Sund), הפיורד הראשון שלנו בגרנלנד והארוך מכולם. סקורסבי סונד רחב כים ומוקף הרים יפהפיים המתנשאים לגובה של עד 2,000 מטרים וחובשים כיפות שלג על ראשיהם. מאות קרחונים צפים במימיו, לבנים ובוהקים והתמונה כה יפה עד שאיננו שבעים ממנה ואת רוב הזמן בילינו על הסיפון, כשרק עיסוק כמו ארוחה או הרצאה הורידו אותנו ממנו. גם הקור לא הפריע לנו. זה אמנם לא היה קור חורפי המגיע כאן לכדי מינוס 40 עד מינוס 50 מעלות, אבל 2 או 3 מעלות פלוס גם הן מספיק קור למי שמגיע כמונו מ-32 המעלות של חודש אוגוסט ישראלי.

בשמונה בערב האונייה עצרה כמעט לגמרי והקברניט אפשר לה להיסחף לאיטה בין הרי הקרח. קרני השמש צבעו את העננים בצבעי אדום-כתום לוהטים ועוד שעות ארוכות נמשכו הדמדומים, בטרם החושך כבש את הים.

נחיתה ראשונה בגרנלנד

למחרת בבוקר עלינו אל הסיפון והנה לעינינו, על גדת הפיורד, ממש מולנו, מראה קסום של כפר צעצוע, בתיו מפוזרים בשטח במעין אי סדר והם צבועים בצבעי אדום וכחול וירוק וצהוב ולבן וורוד. האם זה אמתי? שפשפנו עיניים ושוב פתחנו והכפר אכן נראה לפנינו, אמתי וקיים. סירות הזודיאק הורדו כבר אל המים והן המתינו לנו ליד האונייה. ואנחנו, עטופים במעילים חמים, חבושים כובעי צמר, נעולים במגפי רפתנים המגיעים עד הברכיים וחמושים בחגורות הצלה, מחכים נרגשים לקראת הנחיתה הראשונה על אדמת גרנלנד.

"ברוכים הבאים לאיטוקורטורמיט" (Ittoqqortoormitt) מכריז שלט קטן התלוי על קיר אחד הבתים הסמוכים למעגן הסירות. פירוש השם, בדיאלקט מזרח גרנלנדי, "גרים בבית גדול". הכפר הקטן עם השם הארוך נוסד עוד ב-1925. בינתיים הפסיקו לכנות את התושבים הילידים בשם אסקימואים וקוראים להם אינואיטים, את אוהלי הפרוות החליפו בתי עץ סקנדינביים, את בגדי העורות החליפו ג'ינסים ומעילי צמר אופנתיים, את הזקנים כבר לא שולחים אל מותם בין הקרחונים (אם להאמין לספרים) אלא מטפלים בהם בבית אבות סימפטי, ובסופרמרקט (שהמבחר בו אמנם די ספרטני) מצאנו חוברת מבצעים ממש כמו בסופר שלנו בתל-אביב. ובכל זאת, 460 התושבים משמרים עדיין את אורחות החיים הישנים המבוססים על ציד ודיג. ליד הבתים קשורים כלבי האסקי גדולים המשמשים לציד או למשיכת מזחלות והתושבים משתמשים בטרקטורונים ואופנועי שלג ככלים לתחבורה פנימית בכפר. ילדי גן חמודים, עגולי פנים וחייכנים, טיילו בכפר עם הגננות כשהם מחזיקים בחבל כמו שפעם אפשר היה לראות את ילדי הקיבוצים בעת טיוליהם. יש בכפר כנסיה עם צריח עץ גבוה, מוזיאון קטן עם אוסף תצלומים ישנים ומרתקים, חנות מזכרות ומידע לתיירים ולידה קשיש באוהל בד המציע לנו לטעום מבשרם של שוורי מושק אותם צדים בסביבה, תחנה מטאורולוגית וגם תחנת משטרה, שם החתים לנו השוטר התורן את הדרכונים בחותמת גרנלנד (לא חובה וללא תשלום). כשחזרנו אל האונייה, עמדנו עוד שעה ארוכה על הסיפון צופים בכפר עד שבתיו הצבעוניים נעלמו באופק. אלה היו האנשים הראשונים והאחרונים שראינו בגרנלנד. מעתה היינו רק אנחנו והטבע, ויעברו עוד שמונה ימים תמימים טרם נחזור שוב לחברת בני אדם אחרים.

 

אי לבן, ארץ ירוקה

גרינלנד היא האי הגדול בעולם. אורכו 2,670 קילומטרים, רוחבו 1,050 קילומטרים ומספר תושביו 56,600 נפש החיים בעיקר בחוף המערבי. האי מוקף באוקיינוס האטלנטי מדרום, באוקיינוס הארקטי מצפון, בים גרנלנד ממזרח ובמפרץ באפין ממערב. 85% משטחו מכוסים כיפת קרח וקרחונים. אלה גולשים אל הים, נשברים בו והשברים הופכים להרי קרח ענקיים (Icebergs) המהווים למעשה איים צפים (הגדול בהם כיום מכסה שטח בן כמה קילומטרים וגובהו 167 מטרים!) והנראים כמו קתדרלות, מבנים משונים אחרים, או קשתות יפהפיות על פני המים. ב-15 האחוזים משטחו שאינם מכוסים קרח יש הרים ציוריים (כולל ההר הארקטי הגבוה ביותר המגיע לגובה של 3,700 מטרים), חופים חרוצים באין ספור פיורדים, קצרים יותר וארוכים מאוד (הארוך ביותר מגיע ל-315 קילומטרים) וכל חלקו הצפון מזרחי, הבלתי מיושב פרט לכמה תחנות מחקר, הינו הפארק הלאומי הגדול ביותר בעולם. בשפה המקומית נקרא האי קלאליט נונאט (Kalaallit Nunaat) ובתרגום לעברית: "ארצנו".

זודיאק וקרחון יבשה

מתי הגיעו לגרנלנד המתיישבים הראשונים אין יודעים. מה שכן ידוע הוא, שבתחילת האלף השני הגיעו אליו מהגרים מאיסלנד. וכמו שראשוני המתיישבים באוסטרליה היו פושעים, כך מספרת האגדה גם על אריקר ראודי ("אריק האדום"), רוצח שהוגלה מארצו עם משפחתו ועבדיו ויצא מתישהו בתחילת האלף השני לחפש את האי שלפי השמועות שוכן בצפון מערב. הוא מצא מקום שומם, הקים בו כמה יישובים, וכדי לפתות מתיישבים נוספים להגר אל האי, שאם יש צבע המאפיין אותו הריהו לבן, כינה אותו דווקא "ארץ ירוקה": גרנלנד. הטריק עבד ותושבים נוספים אכן הגיעו. עידנים חלפו, שלטונות באו והלכו, ומאז 1959 גרנלנד היא ישות אוטונומית עם זיקה לדנמרק. יש לה פרלמנט בן 31 מושבים, המנון לאומי המספר על "ארצנו שנהייתה כה עתיקה", ועיר בירה בשם נוק (( Nuuk ובה 16,000 תושבים. דנמרק היא אחראית לביטחון, לענייני חוץ, לרפואה ולחינוך, והמלכה הדנית היא ראש המדינה.

גם על גרנלנד מאיימת היום הסכנה הכלל עולמית של התחממות כדור הארץ. ים הקרח הארקטי מתכווץ בשטח ובעובי, הקרחונים נסוגים ותורמים לעליית מפלס המים ומאידך, אוצרות הטבע של מינרלים ונפט המצויים בגרנלנד ובים הולכים ונעשים נגישים יותר ויותר ומעוררים את תיאבונן של מדינות ותאגידים כלכליים להשתלט עליהם. היום אמנם יש הבנה בינלאומית שאסור לנצל את הטבע בצורה בלתי מבוקרת, אבל רק ימים יגידו אם האזור הזה, אחד המקומות הפראיים האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, יישאר כך.

 

הדובים לא בבית

את הימים הבאים של המסע בילינו בשיט בין הפיורדים, בשיטוטים על סירות הזודיאק בין הרי הקרח הצפים וככל שמזג האוויר הרשה, בנחיתות ביבשה ובסיורים ברגל באדמת הטונדרה הגרנלנדית, בהרי החוף ועל הסלעים, הבוץ ונהרות האבנים הממלאים כל חלקה טובה. כל פיורד וכל נחיתה הביאו עמם מראות חדשים והתרגשויות חדשות. הגיבורים הראשיים הם תמיד ההרים ולצדם הצמחייה ובעלי החיים המעטים, כשהכותרת של כולם יחד היא אולי "שיעור בגיאולוגיה" מפי המורה הגדול מכולם - הטבע בכבודו ובעצמו. בכל ירידה לחוף היו ששת מדריכי המסע שלנו חמושים ברובים ובאקדחי זיקוקין ולא מחשש לשודדים או למחבלים, אלא מפני חיות הבר ובעיקר מפני דובי הקוטב הלבנים, שלצערנו סירבו לחלוטין להיראות לפנינו. הסירות השאירו אותנו תמיד בחופים צרים, שוממים, סלעיים, מהם יצאנו לשיטוטים. את חגורות ההצלה וכל "מטען" מיותר אחר השארנו סתם כך על הסלעים, מחכים לשובנו. וכאשר שכחנו יום אחד את המשקפת על אחד הסלעים, אפילו לא דאגנו. הרי אף אחד לא עלול להגיע למקום הזה, שהוא אולי הכי מוגן בעולם - פשוט שממה אמתית.

בסידקאפ (Sydkap) ערכנו היכרות ראשונה עם הטונדרה. ירדנו מהסירות כשמולנו שני צריפים. האחד ישן ומט לנפול, נבנה עוד ב-1928 על ידי ציידים שהגיעו מהכפר איטוקורטורמיט. על פי החוקים המקומיים, כל חורבה כאן היא היסטוריה שאסור להרוס או לשנות או לקחת ממנה "מזכרות" וכך, הצריף העתיק הזה נשאר על עומדו ולידו ניצב צריף ציידים "חדש", משנת 1945, שמור היטב ומצויד בגפרורים ובכמה קופסאות שימורים. כשאנשים מהכפר יוצאים למסע ציד, הם יכולים להשתמש בו ובלבד שישאירו ציוד דומה גם לבאים אחריהם. ההרים מסביב לנו מתרוממים לצוקים כבירים והאדמה הקפואה נראית כמו סימפוניה של צבעי סתיו. ערבה ארקטית ירוקה-צהובה, ליבנה גמדי כתום, תותי בר כחולים-אדומים ותותי הדוב האדומים. התחלת חודש ספטמבר היא סוף עונת הסתיו הקצרה ואנחנו רואים עכשיו את מה שנותר מצמחיית הקיץ השופעת, רגע לפני שיגיע החורף ויכסה הכול בקרח לבן. הצמחים כאן נמוכים מאוד וממש דבוקים לאדמה ורק במקומות חמים במיוחד הם מסוגלים להרים ראש ולצמוח כמה סנטימטרים לגובה. יש בהם טחב, חזזיות, אזובים, צמחי תבלין, עשבים ועצים ננסיים (שגובהם יכול להגיע ל-20 ס"מ). גרנלנד קשה לצמחים אבל הם מתאימים עצמם לטמפרטורות הנמוכות ולחושך החורפי. חלקם קוצניים וחלקם עדינים קטיפתיים והם הופכים את השטח לפיסות פיסות של מרבדים צבעוניים. בשממה הזאת כל צמח קטן נעשה כל כך חשוב וכל פטריה וחזזית קטנה זוכות לתשומת לב. על האדמה מוטלים הרבה גללים של בעלי חיים (כן, גם הם זוכים לתשומת לב מיוחדת ואנחנו כבר יודעים להבחין אם הם גללי קיץ או חורף) וגם חלקי שלדים של שוורי מושק (Musk Oxen) ואניצי צמר עדינים מפרוותם. מרחוק נראים כמה שוורים גדולים, שאינם מתקרבים אלינו. מילא. אנחנו נמשיך לפגוש את היצורים הקדמונים, המכוערים והמקסימים האלה לאורך כל המסע. מי שכן התקרב היה ארנב ארקטי לבן ומקסים, שהתיישב לו בלי פחד מעדר החיות המשונות שהקיף אותו וחיכה, הטמבל, כמו דוגמן מקצועי, עד שכל הצלמים סיימו את המלאכה.

מבט אל כפר אינואיטי

פה ושם מוצאים דרישות שלום מהעבר הרחוק, כמו שרידים של בתי חורף מתרבות הטול (Thule) שבניה הגיעו לגרנלנד בתחילת המאה ה-12 והם אבות אבותיהם של האינואיטים הגרים בה כיום, ודרישות שלום מעבר קרוב, כמו מסלול תעופה פרימיטיבי, פסל אבן דמוי דרקון שהשאיר בשטח אמן אלמוני, או תחנה מטאורולוגית קטנה באמצע הלא כלום.

 

סוף סוף: הזוהר הצפוני

ה"סי ספיריט" מתקדמת לפיורד רוד (- Rode כלומר אדום) שחייב את שמו לסלעים המוזרים בני 300 מיליון השנים שבגדתו המערבית, סלעים אדומים ממש מרוב ברזל מחומצן.

אנחנו מפסיקים לספור את הימים וסופרים רק את הפיורדים שהאונייה שטה בהם. לעתים היא מצליחה לעבור מפיורד אחד אל הבא אחריו ולפעמים היא נחסמת על ידי הקרחונים וחוזרת על עקבותיה, כדי להגיע למחוז חפצה בנתיב אחר. אנחנו עוברים את פיורד או (O) הצר והעמוק והמדהים ביופיו. כל רוחבו שלושה קילומטרים, הוא מוקף הרים המיתמרים לגובה של 2,000 מטרים כשביניהם קרחונים גדולים. בצדו האחד של הפיורד ההרים מחורצים ובשני נראות, כמו מצויירות, שכבות בזלת מהתפרצויות וולקניות בנות מיליוני השנים של היווצרות ההרים. ובמימיו הרי קרח אדירים. כשהגיע הערב, התגלה מעל המראה המרהיב הזה הירח המלא שהוסיף לתמונה קסם מיוחד.

גם הלילות מזמנים לנו הפתעות. אחת וחצי בלילה ובלי אזהרה מוקדמת הופיעו מעל האוניה אורות הזוהר הצפוני ותוך דקה אנחנו על הסיפון, מותחים צוואר ומסתכלים למעלה אל התופעה המוזרה והאגדית הזו, אורורה בוראליס (Aurora Bouralis). מה לא אמרו עליה? הנורווגים חשבו שאלו הם דגי הרינג או חרקים הנשקפים בשמים. הוויקינגים היו בטוחים שמישהו מתווה להם דרך בשמים, אחרים האמינו שזוהי מלכת השחר. והאמת, זוהי תופעת טבע של אורות בצבעים שונים (ירוק, צהוב, לבן ונדיר יותר - אדום וכחול) בקרבת הקטבים, הנגרמת על ידי שחרור אנרגיות של אטומי אור. בסביבת הקוטב הצפוני היא נקראת אורורה בוראליס ובסביבת הקוטב הדרומי - אורורה אוסטראליס. ומה שראינו אנחנו, היה ציור נוצתי ירוק - לבן, מרקד בשמים ומתפתל סביב עצמו עד שהוא נמוג כמו צל רחוק באפלה.

לילה אחר נתקלנו בלהקה ענקית של כמאה (!) לוויתנים מגובננים (Humpback whales), רובם גורי לוויתנים, שסנפירי החזה והזנב הלבנים שלהם זהרו אפילו בלילה. איזה בלגן היה שם במים, עם מאה שובבים-נפילים הרודפים זה אחר זה, שולחים למעלה קיתונות מים, מרימים זנבות לתפארת ונעלמים במעמקים רק כדי לחזור ולצוץ שוב אחרי רגע.

פסל החירות שבגרנלנד

המראה הפנטסטי מכולם חיכה לנו בפיורד עם השם הבלתי אפשרי סגלסאלסקאפט (Segelsallskapet). הרי הפיורד עטורים סרטים צבעוניים חומים, לבנים, צהובים, ורודים, ירוקים ושחורים, פה לרוחב, שם לגובה, כל אחד מהם הינו משקע בן מאות מיליוני שנים ויחד, האחד על השני, הם אחראים ליצירת ההרים המדהימים האלה. ירדנו אל החוף וכמו באגדה פסענו על מרבד צבעוני הפעם לא של צמחים אלא של גבעות וסלעים - גידים ירוקים בסלע חום, פסים וורודים בסלע שחור - אין סוף קומבינציות צבע ותצורות. מראה כזה לא ראינו מעולם.

 

המרדף אחרי שור המושק

פיורד המלך אוסקר מתפצל בקצהו הצפוני לארבעה פיורדים קטנים שבמרכזם שלושה איים - אלה, מריה ורות. הבחירה הייתה באי מריה ונחתנו בו במפרץ קטן חבוי בין הסלעים, מלא חלוקי אבן וצדפים יפהפיים וכאן זומנה לנו חוויה שיכולה הייתה להסתיים באסון וסופה שהסתיימה בכי טוב ועם קצת הומור: ג'יין, חברתנו למסע, שקעה בשטח בוץ טובעני ורק אחר מאמצים רבים הצליחו לחלץ אותה - בלי המגפיים. מגף אחד שלה נמצא אבל השני שקע במהירות ונעלם במעמקי הטיט. בעוד כמה אלפי שנים, אם יצוץ המגף באיזושהי פינה באי, ישאלו הארכיאולוגים את עצמם מהו החפץ המוזר הזה ואיך התגלגל לכאן. זה בערך מה ששאלנו את עצמנו מול עצמות לוויתן בנות אלפי שנים שמצאנו במרומי האי. ובעודנו מנסים להירגע מהאירוע הדרמטי ומתחילים לטפס במעלה הגבעות, נראה שור מושק אחד משקיף עלינו ממרחק די קצר. הללויה! סוף סוף לא רק גללים ואניצי צמר, אלא הדבר בכבודו ובעצמו. תחלנו בצעדה מהירה כדי להגיע אליו והוא ממש משטה בנו. ככל שאנו מתקרבים הוא מתרחק בצעד קליל. כציידים אמיתיים לא ויתרנו והמשכנו במסע מהיר ואכן צדנו - תצלום נהדר.