ג'יברני, מקדש הצבעים של קלוד מונה

מאת אתי ישיב

בעיקול אחד מיובלי נהר הסיין, בתוך חורשת עצים קטנה, מול שדה שלף, על גבול אחוזתו בכפר ג'יברני, מוצב על כן גבוה פסל ראש העשוי ברונזה נוצצת של הצייר המפורסם קלוד מונה, חבוש כובע ענק והוא מתבונן בעיני הנצח שלו בנוף שאהב יותר מכל.

אחרי מות קמילה, אשתו הראשונה, מונה, שהתאהב שנים קודם לכן בנופי הסיין עליהם כתב: "מצאתי כאן אלף קסמים שלא אוכל לעמוד בפניהם", החליט לרכוש לעצמו בית בכפר ובחר בג'יברני (Giverny) שבחבל נורמנדי, השוכן בעמק קטן במפגש הנהרות אפטה (Epte) וסיין, בין גבעות ירוקות, כפר קטן ושקט עם בתי אבן ישנים, עצי צפצפה ואווירה של פעם. הוא עבר לכפר ב-1883 עם חברתו החדשה לחיים, ילדיו וילדיה, יצר לעצמו חיים חדשים ויצק תוכן חדש גם לחיי הכפר הקטן, ששינה את אופיו החקלאי, הפך להיות ביתם של אמנים רבים נוספים וזכה למוניטין של "כפר אמנים". מונה חי כאן כארבעים שנה בהן התמסר לציורי חבצלות המים שלו (ולא רק) ובעיקר לעיצוב הגן המקיף את האחוזה. במשך עשר שנים עמל על טיפוחו עד שהיה ליצירת אמנות מדהימה לעצמה. מרסל פרוסט כתב עליו פעם (כנראה בלי שביקר בו בעצמו) שהגן הזה, שנוצר מכוח רצונו של הצייר, אינו גן של פרחים במובן הישן, אלא גן של צבעים. הזרעים נזרעו כדי שלעת פריחה, יהיו צבעי הפרחים בהרמוניה מושלמת עם הכחול והוורוד.

מנאושימה ביפן לג'יברני בנורמנדי

ברכתי בליבי את המורה שלי לאמנות בגימנסיה ברחובות, שנטעה בי אהבה גדולה לאמנות ובין היתר, לאמנים האימפרסיוניסטים. לא הייתי כל כך מקורית. כולנו היינו מאוהבים בהם, כי מי באמת יכול היה לעמוד שווה נפש ולא להתאהב בסערות הצבע של מונה ומאנה, סזאן,פיסארו, סיסלי, או רנואר? כל נסיעה לפריז כללה ביקור באוספי האימפרסיוניסטים במוזיאון ז'ה דה פום, התפעמות מחדש והבטחה, שבפעם הבאה ניסע לבקר גם בג'יברני.

השנים עברו ואת החלום וההבטחה לבקר שם גלגלנו תמיד איך שהוא הלאה, לביקור הבא. והנה ביפן הרחוקה, באי הקטן נאושימה, אי דייגים עני שהפך עצמו למקדש אמנות מופלא, במוזיאון צ'יצ'ו (Chichu), יצירה של בטון, פלדה, זכוכית ועץ הבנויה כמקלט אטומי מתחת לפני הקרקע, מצאנו לא רק שלושה מציורי חבצלות מים של מונה, אלא גם גן המקיף את המוזיאון והוא מוקדש לצייר הצרפתי. נאספו בו 160 מיני שיחים ופרחים ועוד כ-40 סוגי עצים שהיו אהובים עליו. וכך, צחקתי לעצמי באירוניה, בנאושימה הגעתי לגן של מונה בלי להגיע לג'יברני.

השנה, עם פרוץ האביב, נסענו לשם סוף סוף. יצאנו מהמלון בפריז במטרו (תחנה ראשונה) לתחנת סן לאזאר, המשכנו ברכבת (תחנה שנייה) מערבה לכיוון נורמנדי וברכבת מחוזית (תחנה שלישית), דרך עיירות וכפרים ירוקים, עצים שעליהם הירוקים אך זה בקעו והם שקופים, טריים ורעננים ועוד עצים העטופים שפעת פרחים לבנים, וורודים ואדומים, כשנהר הסיין מתפתל ומלווה אותנו כל הדרך, עד העיירה הימי ביניימית ורנון, וממנה - אחרי סנדוויץ של באגט טרי וגבינה וספל קפוצ'ינו מהיר, עוד כמה דקות באוטובוס (6.50 אירו הלוך ושוב) לג'יברני.

מצאנו כפר "בונבוניירה" ציורי, עדיין שקט, בהחלט לא חקלאי, בתיו עדיין אותם בתי אבן ישנים, אבל כולם משופצים ומלבד בודדים הם משמשים היום בתי מלון קטנים מסעדות, בתי קפה, משתלות, גלריות וחנויות קטנות ריחניות, שאפשר למצוא בהן מזכרות מקומיות כמו סינרים ומפות שולחן בפרחים לוהטים, נרות, שמנים, תכשיטים או תמרוקים. אגב, האזור כולו מתפרנס מהמוניטין של ג'יברני וכך מצאנו למשל בוורנון, פיצריה בשם "החברים של מונה".

מערבולת מסחררת של צבעים וריחות

חומת אבן נמוכה הובילה אותנו עד לשער האחוזה והיישר (איזו אכזבה) לתוך חנות מזכרות גדולה שכולה קלוד מונה - ספרים ורפרודוקציות, חולצות טי ומטריות, כלי כתיבה ועפרונות ציור, ספלוני קפה וצלחות הגשה, תכשיטים ופסלונים, אין סוף של פיתויים. חיפשנו דרך הימלטות. פתחנו את דלת היציאה ונשימתנו כמעט נעתקה. מצאנו את עצמנו בפתחה של מערבולת מסחררת של צבעים וריחות. מלוא העין ערוגות פרחי אביב בצבעים, גוונים ובני גוונים כמעט בלתי אפשריים. נרקיסי ענק, צבעונים ופרחי אמנון ותמר עם עשרות קומבינציות של צבעים, מרבדי כובע הנזיר כתומים, לוהטים,שיחים ועצים עם תפרחות עשירות והכול מסודר ומאורגן כל כך - מעשה ידי אמן. שעה ארוכה טיילנו והתרגשנו בין הצבעים, ובקצה הגן הגענו אל מעבר תת קרקעי, חבוי כמעט, שהוביל אותנו מתחת לכביש אל שפת היובל ואל עולם אחר, שכיית החמדה האמתית של המקום - גן צמחי המים המפורסם של מונה. עמדנו שם וציוריו של מונה כמו קמו לחיים מול עינינו. עצי הליבנה העבותים, שיחי הבמבוק הגבוהים והערבות הבוכיות המקיפים את בריכת המים הגדולה,השתקפו להפליא במימיה ויצרו בגן אווירה אפלולית ירוקה,קסומה. חבצלות המים הוורודות-לבנות אמנם לא פרחו - אולי זו לא תקופת השנה הנכונה - אבל עליהם השטוחים כמו צלחות ענקיות התנועעו קלות במים. הגשר היפני הירוק הזמין לצילום (טוב, אחרי הכול אנחנו רק תיירים) ואני חיפשתי בעיני את הרחבה הקטנה, מתחת לעץ, בה ישבו אולי בני משפחתו וידידיו לפיקניק מצויר. עצמתי עיניים ויכולתי ממש לראות אותו, עם הזקן העבות והכובע הנצחי, יושב בצד עם כן הציור שלו ופלטת הצבעים, שקוע במראות ומוסיף עוד צבע ועוד צללית שקופה על הבד המתוח. עמדנו שם, סופגים את האווירה ואת השקט ואינני בטוחה מה ראיתי בעיני - את הגן האמיתי או את הציורים שלמדתי להכיר עוד אז בגימנסיה.

דרך המעבר הסמוי חזרנו אל ערוגות הצבע שבגן העליון ואל הבית עצמו. בשני אגפיו ובשתי קומותיו עומדים עדיין רהיטי המשפחה ועל הקירות המון תצלומי שחור-לבן של קרובים וידידים - היסטוריה מצולמת של האמן ותקופתו. במטבח רחב הידיים שקירותיו מחופים אריחי קרמיקה מעוטרים ניצב תנור בישול בסגנון התקופה, שולחן עבודה גדול והמון סירים נוצצים ערוכים בסדר מופתי על המדפים. בחדר עבודתו של מונה תלויים העתקי שמן של ציוריו, ממתינים לקונים. אבל גם אם החלום מעט התמסחר, עדיין עזבנו את האחוזה נרגשים ואפילו קצת מכילים את האהבה הגדולה של מונה למקום.

הכפר הציורי מזמין לטייל ברחובותיו וברחוב קלוד מונה (איך לא?) אנחנו מוצאים את רוב האטרקציות המקומיות. מי שלא עייף משפעת הצבעים של מונה, יכול לבקר במוזיאון האימפרסיוניסטי היפהפה שהוקם במקום המוזיאון לאמנות אמריקאית ששכן כאן מאז הציפו ציירים אמריקנים את הכפר בעקבות תהילת מונה. מוצגות בו תערוכות מעניינות בעיקר של אמני ג'יברני ואמני עמק הסיין. בכל מקרה לא כדאי להחמיץ טיול בגן הנפלא שלידו, שתוכנן על ידי ארכיטקט הנוף מארק רודקין והוא מורכב מערוגות פרחים המופרדות זו מזו על ידי גדרות שיחים, מעין חדרים חדרים של צבע, כשבצדו האחד אגם בשני - שדה פרגים וברקע גבעה מלכותית שהייתה ועודנה נושא לציורים אימפרסיוניסטים רבים. ממשיכים לטייל ברחוב וקצת לפני האזור הימי-ביניימי של ג'יברני מגיעים אל האנדרטה לזכר הטייסים הבריטים שנפלו בצרפת במלחמת העולם השנייה וממש לידה אל הכנסייה שבחצרה נמצא קברו של הצייר. סוף ראוי לעלייה לרגל שלנו.