ארמניה, מדינה עם הר
מאת אתי ישיב
גובלת בטורקיה, גיאורגיה, אזרביג'אן ואיראן, ארמניה היא ארץ הררית, טרשית ברובה, המתפארת בקשרי משפחה עם האיק, נין נינו של נח, ההוא מהתיבה, ומכונה בפי תושביה היאסטאן - ארצם של בני היאק. כמדינת חיץ קטנה בין אימפריות אדירות, נלחמה במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלה בפלישת מעצמות עולמיות כמו הפרסית, הביזנטית, האיסלאמית, הסלג'וקית, הרוסית והושפעה מתרבויות זרות כמו היוונית והרומית. ב-301 לספירה, הייתה למדינה הראשונה בעולם שקיבלה את הנצרות כדת המדינה, כש(לפי המסורת) המלך תרדאת השלישי זכה להתגלות לאחר שנירפא משיגעון בידיו של גרגוריוס הקדוש או ש(לפי ההיסטוריונים) הוא בעצם חיפש משהו שילכד את העם ומצא אותו בנצרות.
אותי, הדבר שסיקרן תמיד ומשך לביקור בארמניה, היה גורלם הדומה של העמים היהודי והארמני, האסונות שפקדו את שני העמים במאות ה-19 וה-20, החיים וההתמודדות עם הטרגדיות ועם המציאות הפוליטית. כמונו היהודים, גם הארמנים נפוצו בעולם, חיו בפזורות ושמרו על זיקה היסטורית ותרבותית לארץ המוצא. חלקם אמנם שבו אליה אחרי דורות רבים של גלות מאונס או מרצון אבל עדיין, גם היום, רובם חיים מחוץ לגבולות ארמניה ההיסטורית. אם הסכמים בין מעצמות תמכו בהקמת מדינת ישראל, הרי הסכמים כאלה בין ארצות הברית, רוסיה וטורקיה קבעו את גבולות ארמניה שאיבדה מחצית משטחה, כולל הר אררט, הלב הרוחני שלה, לטובת טורקיה.
ביום סתיו סגרירי, קר ומושלג עברנו את הגבול מדרום גיאורגיה לצפון ארמניה. שעתיים תמימות נדרשו לנו בגבול כדי לעבור את מאות המטרים המפרידים בין פה לשם, מאוטובוס קר אחד לאוטובוס אחר, חדיש ומחומם ומפניהם החמוצות של שוטרי הגבול הגיאורגי, אל קבלת פנים נלבבת של מארחינו הארמנים, בעוד סופת השלג הראשונה של השנה משתוללת בחוץ. הפתותים הגדולים נושרים ונושרים ומכסים בלבן בוהק את אבני הבזלת השחורות, את ענפי העצים שכבר כורעים תחת משקלם, את גגות הצריפים הבודדים שלצד הכביש ואת קן החסידה הענק שבראש עמוד גבוה. להקת אווזים מדדה בשלג הבתולי ואחריהם מדדה גם רועה זקנה ומסורבלת עם מקל ארוך בידה.
פגישה ראשונה עם ארמניה האורבנית - העיר הצפונית גיומרי (Gyumri) שעם 120 אלף תושביה, היא העיר השנייה בגודלה בארמניה. עיר יפה בת כ-1,600 שנה, שרבים מבתיה בנויים בסגנון המסיבי והמפואר של האדריכלות הרוסית, עם גוון מקומי - לבני טופ אדמדמות ממחצבות האזור. אנחנו נוסעים ברחובות היפים מרוצפי האבן של גיומרי ומתחילים לחוש משהו מוזר באווירה. עוברים שלד מבנה הניצב על עמודיו, חסר קירות, כאילו בנייתו נפסקה באמצע. ועוד אחד. ועוד אחד. אלו הם בניינים שנפגעו ברעידת אדמה נוראית שפקדה את האזור בדצמבר 1988, הרגה כ-50 אלף תושבים, פגעה במבנים היסטוריים, כילתה בתי מגורים ומפעלים והשאירה עיר מדממת, חסרת אונים, שגם היום, 23 שנים אחר האסון, טרם הסתיים שיקומה. בכיכר המרכזית הוקמה אנדרטה לזכר רעידת האדמה והאנשים כאן מתייחסים עדיין לטרגדיה כאילו אירעה רק אתמול. כיכר אחרת בעיר מוקדשת לזמר הפופולארי, הארמני-צרפתי שארל אזנבור, שהוריו נולדו בכפר סמוך לגיומרי. את שיריו של אזנבור מזמרים כאן כולם, קטנים כגדולים וסרטי הוידיאו שלו הוקרנו באוטובוס שלנו כל יום מחדש. הנה ניצבת בכיכר דמותו האהובה למרגלות קשת ענקית, אדמדמה, מעין מסר של נחמה לעיר המלקקת את פצעיה. את ארוחת הערב אכלנו במוזיאון האתנוגרפי, מוקפים חפצי אמנות עתיקים, כשמלצריות יפהפיות בבגדים מסורתיים מגישות לנו את המטעמים המקומיים ומוזגות בלי להפסיק יין לגביעים, כאילו אין תחתית לחבית. וכדאי לדעת - בארמניה, ובעיקר בגיומרי, אוכלים את כל חלקי הבקר (ראש, זנב, רגליים...) והמרק הנאכל כאן יום יום (גם בבוקר) ונמכר גם בצידי הדרכים, הוא החאש, העשוי מאברים פנימיים. אבל לא צריך להיבהל. יש במסעדות גם בשרים "על האש" (חוראבאץ), עלי גפן ממולאים (דולמה), סלט ירקות עם בורגול (טבולה), לחם-פיתה (לאבאש), עגבניות (פומידור), קבאב, קציצות בשר (קפטה), עוף, דגי טרוטה, חומוס, יוגורט וקדאיף - מוכר וחביב וטעים.
"וותיקן" ארמני
הפריפריה כולה חקלאית ובדרך נראים הרבה מטעי אפרסקים, תפוחים ומשמשים (שהרומאים בזמנם כינו "שזיף ארמני") ושדות נרחבים של תפוחי אדמה וכרוב. אלמנט חדש שילווה אותנו כל ימי טיולנו בארמניה הם החצ'קארים - מצבות אבן שכיתובים וצלבים מרהיבים חקוקים בהם והם נטועים על כל גבעה רמה ולאורך כל שביל וכביש.
כאמור, ב-301 לספירה קיבלה ארמניה את הנצרות כדת המדינה ובעיירה אצ'מיאדזין (Etchmiadzin) שוכנת הכנסייה הארמנית הראשונה, כנסיית האם ("מאייר תאצ'ר" - Mayr Tachar), או אם תרצו, הוותיקן של ארמניה. על פי המסורת, הכנסייה נבנתה בנקודה עליה הצביע ישו עם ענף ערבה מוזהב, בעת שנגלה בחזון לגרגוריוס הקדוש (ההוא שהטביל לנצרות את המלך תרדאת השלישי). המקדש האלילי הקדום שעמד כאן לא הפריע לגרגוריוס והוא בנה את הכנסייה ממש מעליו (אפשר עדיין לבקר בו). הכנסייה המקורית עדיין ניצבת כאן, עם תוספות ושינויים רבים שנעשו בה במשך הדורות. שער כניסה מפואר, חצר גדולה מלאה ערוגות דשא ופרחים וחצ'קארים הנטועים לאורך השבילים מובילים אל הקתדרלה המרשימה, שמגדל שעון גבוה, בן המאה ה-17 ניצב בכניסה אליה ותקרתה המצוירת מרהיבת עין. בבית האוצר של הקתדרלה נמצאים כמה שרידים קדושים, ביניהם חלקיקים קטנים של תיבת נח והחנית אותה נעץ חייל רומי בצלעותיו של ישו בדרכו אל הגולגלתא (חניתות כאלה יש גם בוינה, ברומא ובפולין)...האתר מוקף מבנים כמו ארמון הקתוליקוס (ראש הכנסייה הארמנית), מוזיאון, אנדרטאות ובדרך החוצה כדאי לא להחמיץ ביקור בחנות הספרים הנהדרת שמצאנו בה גם ספרים באנגלית ורכשנו ספר אגדות מקומיות שנהנינו לקרוא בו בשעות הארוכות שבילינו בדרכים.
הטבח הטורקי בארמנים הוא החוויה המכוננת של ההיסטוריה הארמנית במאה השנים האחרונות והארץ מלאה אנדרטאות ומוזיאוני זיכרון. אחת מהן היא אנדרטה לזכר הטבח שביצעו התורכים ב-1915 במוסא דאג (הר משה שבדרום טורקיה). הסופר היהודי פרנץ וורפל כתב ספר בדיוני מרתק על 40 ימי המצור על ההר (למעשה נמשך המצור 53 יום) והפך בזכותו לגיבור לאומי של הארמנים. האנדרטה, הבנויה כשער מקומר מלבנים אדומות, ניצבת בדרך מאצ'מיאדזין לירבאן הבירה, בראש גבעה חשופה, משקיפה על כפר קטן וחוברת אליו עם גרם מדרגות רחב, מלכותי כמעט. עמדנו מתחת לשער והמרחבים האידיליים הפרושים מלוא העין העצימו את התחושה של למה ואיך שאנחנו מכירים כל כך טוב מההיסטוריה שלנו. הארמנים מצדם זוכרים ולא סולחים ועד היום אינם מקיימים כול יחסים עם טורקיה שהגבול עמה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.
יקבים תנ"כיים
ירוואן (Yerevan), עיר עתיקת יומין שראשיתה במאה השמינית לפני הספירה אך רק ב- 1918 הייתה לבירת המדינה ולביתם של יותר משליש מארבעה מיליון תושבי הארץ כולה. מוקפת גבעות משלושה צדדים, ירוואן בנויה בעמק נהר ראזדאן הזורם לכיוון מישורי האררט ושתי פסגות ההר. כל ימי ביקורנו היו הפסגות גלויות וכמעט נקיות מענן, מפארות את קו הרקיע של ירוואן ומעצימות את יופייה.
מרכז העיר קטן, שוקק חיים, מודרני, בלבו עומד בית האופרה וסביבו חנויות אופנה של מותגים בינלאומיים ויקרים כמו פייר קארדן, גוצ'י, קלווין קליין, ecco - כמו בכל עיר גדולה בעולם, מסעדות יוקרה ומזללות המוניות, בתי קפה פתוחים (ספל קפוצ'ינו שלגמתי באחד מהם עלה 5.5 דולר), גנים, אגם קטן שהמקומיים מכנים "אגם הברבורים", המון פסלי חוצות ובתי מידות מפוארים, רבים מהם מאבני טופ אדומות. עוד במרכז העיר, כיכר הרפובליקה (כיכר לנין לשעבר) המוקפת מבנים מרשימים (כמו מלון מריוט, הגלריה הלאומית לאמנות או מוזיאון המדינה לתולדות ארמניה) ובמרכזה מזרקות קופצניות, מוארות בכל צבעי הקשת, שעם רוכלים המציעים צעצועים בפרוטה ודברי מתיקה, מרתקות אליהן, ביום וגם בלילה, משפחות שלמות על זקניהן וטפן. עוד במרכז העיר, "המסגד הכחול", שניבנה באמצע המאה ה-18 ועם כיפתו המצופה אריחי טורקיז וצריח המתנשא לגובה של 24 מטרים, הוא המסגד האחרון ששרד מעידן השלטון הפרסי. מוזיאונים אין ספור לאמנות מודרנית או פולקלורית, לתולדות ארמניה ומעניינת במיוחד היא ספריית הכתבים העתיקים ששמורים בה עשרות אלפי כתבי יד ארמנים ולמעלה ממאה אלף כתבים מימי הביניים ומהתקופה המודרנית. הספרייה הראשונה נוסדה במאה החמישית לספירה בידי מסרופ משתוץ (Mesrop Mashtots), האיש שב-405 לספירה המציא את 36 אותיות האלף בית הארמני והתחיל במפעל ענק של תרגום כתבים לארמנית, כתיבת ספרות דתית ואף כתיבת ספר היסטוריה והוסיף כך עוד פרק לזהות הלאומית הארמנית..
גבוה מעל העיר, בראש אחת הגבעות המקיפות אותה, מתנשא פסלה העצום של "אמא ארמניה", המשקיפה לעבר הגבול עם תורכיה ומחזיקה בידה, כמתגוננת, חרב גדולה. פסלי חוצות אחרים שראינו בעיר הם פסלים מודרניים, סמלי דת, דמותו של האיק (נין נינו של נח) מושך בקשת ופסלי מנהיגים דתיים ופוליטיים. רחובות רבים נושאים עדיין שמות רוסיים כמו מוסקבה או פושקין ובשולי העיר אפשר לראות עוד מזכרות רוסיות בדמות בלוקים גדולים של דירות שיכון שניבנו על ידי הרוסים וחולקו לפועלים לפי הצרכים: 40 מטרים רבועים לבודדים ו-80 מטרים למשפחות עם ילדים. ואם מדברים על מזכרות רוסיות, הרי בשוק הפשפשים ורניסאז' (Vernissage) הפעיל בעיקר בסופי שבוע ומשרת תושבים רבים המחפשים חלקי חילוף זולים למכוניות, מכשירים לבית מיד שנייה ומציאות אחרות, אפשר למצוא גם מזכרות סובייטיות כמו מדליות וחלקי מדים. השוק פתוח בחלקו גם בימי חול, אז אפשר לראות בו גם תיירים מחפשי מזכרות. תכשיטים בפרוטה, לוחות שחמט עם כלי משחק מגולפים או תצלומים וציורים זולים של הר אררט הם פריטים מועדפים. המבחר נראה לנו די עלוב, אבל חברה שלנו למסע שאוהבת במיוחד כלי קריסטל, קנתה שם צרור גדול של קריסטלים במחיר מגוחך ועד סוף הטיול התמסרה להובלתם הבטוחה עד הארץ. ציורים מעניינים, חלקם איכותיים ממש ובמחירים נוחים, מוצאים בשוק האמנים שליד בית האופרה.
הארמנים מרבים בשתיית קפה חריף ועשיר, תה, מים מינרלים, משקאות קלים ומיצי פירות, הרבה בירה בהירה (מקומית או רוסית) ובשווקים אפשר עדיין למצוא גם את ה"קוואס",משקה מוגז אלכוהולי, מתוק, המיוצר בבתים מחיטה ומשעורה. ביקבים מייצרים יינות לבנים ואדומים והרבה ברנדי, שהוא המשקה החריף המועדף. בירוואן יש כמה יקבים גדולים הנושאים שמות היסטוריים כמו "נח" או "אררט" ופתוחים לסיורים מאורגנים. במשך שעה ורבע מבקרים במרתפי היינות שם שמורות חביות שמולאו בתקופות שונות, כולל כאלה שמולאו עוד במאה ה-19, ממשיכים בטעימות ממגוון היינות ומסיימים בחנות המפעל, המציעה יינות וגם מוצרים אחרים כמו שוקולדים ממולאים בפירות או בליקרים.
"יד ושם" הארמני
בפאתי ירוואן, על גבעת ציצרנאקאברד (Tsitsernakaberd), צופים אל הר אררט, הוקמו ב-1967 מוזיאון ומצבת זיכרון, "יד ושם" הארמני. יחד עם מבקרים מקומיים, לבושים שחור ונושאים בידיהם פרחים, צעדנו בשביל הרחב והמגונן, לאורך קיר עליו חרוטים שמות הקהילות הארמניות שנספו בטבח. שקט מוחלט ומעין אווירת אבל מהול בקדושה שררו במקום ומי כמונו יכול להזדהות עם הכאב הזה. בהמשך עברנו קבוצת עצים שניטעו בידי ראשי מדינות זרות שהכירו ברצח העם הארמני והוליכה אל המוזיאון עצמו הנמצא במרתפי מבנה אפור נמוך. מוצגים בו תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח - 1896, 1909, 1915 ,1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה. לא צריך כמעט לקרוא. רק להסתכל. התמונות מדברות גם בלי מלים. ליד המוזיאון ניצבת מצבת הזיכרון. מגדל מחודד, 40 מטרים גובהו וחריץ דק חוצה אותו לשניים. האחד, ארמניה והשני, מחוזותיה האבודים במערב ארמניה, שנמסרו לתורכים. 12 גושי בזלת מוטים מעל אש התמיד הדולקת ומייצגים שוב את המחוזות האבודים. הנשים בשחור מניחות לאט את זרי הפרחים ונשארות לעמוד שעה ארוכה. גם אנחנו.
את הלילות בירוואן מבלים בטברנות טיפוסיות, כשאת האוכל מלוות להקות קלאסיות או עממיות. לילה אחד שר לנו טנור ארמני צעיר שירים נפוליטניים דווקא. אנחנו אהבנו יותר את השירים המקומיים, האיטיים וקצת קודרים, משהו כמו פאדו ארמני, ששרה לנו לילה אחר זמרת מקומית, לא צעירה, לא חטובה ובלי נענועי גוף מיותרים אבל עם המון חום ורגש, מלווה בכלים מסורתיים כמו סיטאר ודודוק.
מוקדם בבוקר, פתחנו את דלתות הזכוכית הגדולות בחדרנו. מתחת למרפסת להטו שושנים באדום ולבן ומולנו נראו מוצלות שתי פסגות האררט. פתאום התחילה השמש להאיר את הפסגה הגבוהה וצבעה אותה בוורוד שהלך והתפשט, הגיע גם אל הפסגה הנמוכה עד שההר כולו היה מוצף כולו באור השמש. רגעים מופלאים של יום חדש.
כנסיות, מנזרים וחצ'קארים
יוצאים מהעיר אל ההרים החשופים. ישובים דלילים ובתים בודדים, בורות מים ונאות עצים. עדר פרות חוצה את הכביש, רועה רכוב על סוס ואחר צועד ברגל, מקל ארוך בידו.
על מצוק גבוה, מעל קניון הנהר אזאת (Azat) היפהפה, חבוק בין גבעות ירקרקות קטיפתיות, צוקי סלע מגינים עליו משלושה צדדים וברביעי חומת אבני בזלת ענקיות ולה 14 צריחים, ניצב המקדש היווני-פגאני גארני (Garni ). גארני נבנה במאה הראשונה לספירה והוקדש לאל השמש הליוס והוא עתהאולי המקדש האחרון שנותר בארמניה. כשהדת הנוצרית התקבלה בארמניה במאה הרביעית, פסקו הטקסים במקדש והוא שימש בית קיט לבני המלוכה, שבנו במקום גם מרחצאות רומיים להנאתם. נכנסנו לאתר דרך שער מקומר בחומה והנשימה כמעט נעצרה למראה המקדש הקלאסי הניצב על במה מלבנית, מוקף עמודים איוניים, מושלם ממש במימדיו. טיפסנו במדרגות האבן אל פנים המקדש ושם, הפתעה הפתעה, מוסיקאי מקומי מנגן ב"דודוק", מין חליל דו קני מעץ המשמש, ניגוני עם קורעי לב ואנחנו מתמוגגים. על המצוק, ממול, נראה הכפר הזעיר גארמי עם המלון-מסעדה שבו הצופה אל הקניון ואל המקדש. מתחשק להישאר כאן.
תשעה קילומטרים צפונית מזרחית לגארני, בנסיעה לאורך צוקיו המדהימים של הקניון, מטפסים ועולים אל מנזר גרארד (Geghard) שנחצב במערות שעל קירות הקניון. פירוש השם גרארד הוא "החנית הקדושה" והוא מתייחס לאותה חנית שננעצה בצלעו של ישו, ושנשמרה כאן לפני שהועברה לאוצר הקתדרלה באצ'מיאדזין. במקום יש שתי כנסיות ראשיות ומנזר ושביל אבן ומדרגות תלולות מחברים ביניהם. הכנסיות והמעברים מקושטים בגילופי אבן נפלאים ובשלטי אצולה. באחת הקפלות מבעבע מעיין מים קדושים שסגולתם שימור העור, או אם תרצו - מעיין נעורים שמלאי תקווה מיהרנו כמובן לשתות ממימיו. מגורי הנזירים משקיפים אל נחל דקיק הזורם בין הסלעים ולצדו עצי משאלות שלענפיהם קשורות ממחטות רבות. אין ספור חצ'קארים נחצבו בסלעים ועל קירות המבנים והם עתירי קישוטים, עם מוטיבים גיאומטרים או פרחונים. מסביב לאתר המרכזי, בגבהים שונים, נחצבו עוד כעשרים מבנים, שונים בצורה ובגודל, רובם קפלות תפילה קטנות. הקור כאן מקפיא וכל שלטי ההדרכה וההסברים מכוסים שכבת כפור. אנשים מתחלקים על המדרגות הקפואות ואנחנו מתנחמים בעוגות ענקיות וביריעות לדר פירות נהדר שהרוכלים מציעים מחוץ לחומות.
בימים הבאים נמשיך לבקר בעוד ועוד מנזרים וכנסיות, כל אחד מהם שונה, שוכן במיקום מופלא אחר, כל אחד מלווה באגדות ובמסורות.
יוצאים מירוואן מזרחה ולאורך 30 קילומטרים משתרעים כרמי גפן, מטעי פירות, שדות תירס ותפוחי אדמה. למרגלות הר אררט שפסגות השלג שלו נוצצות היום בשמש, על גבעה קטנה ליד נהר אראקס (Araks) הלוא הוא נהר פישון המקראי, בנוי מנזר חור ויראפ (Khor Virap). כאן, במקום שהאררטים המיתמרים בלבן משמשים לו תפאורה מדהימה, השליך המלך תרדאת השלישי את גרגוריוס הקדוש לתוך בור נחשים, באשמת הטפה לנצרות. 13 שנים עברו, המלך נתקף בשיגעון ולא נמצא מזור למחלתו עד שגרגוריוס שוחרר, ריפא אותו והמלך וממלכתו עברו לדת הנוצרית. היום זהו אתר עלייה לרגל, בייחוד לכבוד טקסי הטבלה, או חתונה, אז מקריבים קורבן כבש או עוף וחוגגים עם כל המשפחה. האמיצים יכולים אפילו לרדת בסולם ברזל אל בור הנחשים, שעומקו 60 מטרים.
ממשיכים למתחם הכנסיות נוראוואנק - Noravank ("הכנסייה החדשה"). בדוכנים מוכרים פירות נהדרים - ענבים, תפוחי עץ, אפרסקים, אגסים, אפרסמונים וגם עגבניות, מלפפונים, בצל ותפוחי אדמה.
עוברים בית קברות גדול. המתים שוכבים כאן במה שנראה כמו ערוגות, ערוגות ועל המצבות תמונות הנפטרים ופסלים.
חוצים הרי טרשים עגלגלים. האררטים נעלמו ומעלינו נראה עתה רכס הרים אחר, שגם בראשו מלבינה כיפת שלג. יורדים לעמק ארני (Areni), עמק מדברי, שאדמתו והשמש שלו מתאימים לגידול ענבי יין עוד מימי נח...בדוכני הדרכים מוכרים כאן יין מייצור מקומי בבקבוקי פלסטיק וזכוכית. נכנסים לקניון צר, בינות לצוקי ענק יפהפיים. פלג זך זורם לידנו ובסלעים נראים נקיקים ומערות. בראש הצוקים האדומים נגלות פתאום בכל יופיין שתי כנסיות נוראוואנק, יצירותיו של האדריכל המפורסם מומיק, בן המאה ה- 13. הכנסייה המכונה "החדשה" היא דווקא העתיקה יותר ובשתיהן תבליטי אבן נהדרים, צלבים נפלאים הנראים כמו מעשה תחרה באבן וחידוש מרעיש וייחודי - בכניסה לכנסייה החדשה יותר חקוקה דמותו של אלוהים בכבודו ובעצמו.
במיקום אחר מרהיב ביופיו, בגבול המזרחי של ארמניה, בקצה ערוץ וורותאן, מתחבא מנזר תאטב (Tatev). לא מזמן נחנך כאן הרכבל הארוך בעולם והדרך אל המנזר שארכה לפני כן שעות, הצטמצמה עכשיו לכדי 10 דקות. ואיזה דקות! הרכבל עובר ממש מעל הערוץ המדהים ועל המצוק נראה כפר קטן טובל בירק ובשדות מעובדים - ממש כמו מהאגדות. הכביש במורד הערוץ מתפתל כמו נחש ובתחתיתו נראים מי הנהר ו"גשר השטן". אי אז בהיסטוריה, פלשו לאזור אויבים. הכפריים תושבי המקום ניסו להימלט אל המנזר, אך מי הנהר הסוערים חסמו את דרכם. ברגע האחרון נפל פתאום סלע ענק אל המים והכפריים הצליחו לעבור עליו כמו על גשר ולהציל את חייהם. מהתחתית חוזר הכביש ומתפתל ועולה עד המנזר, בו שתי כנסיות, טחנת שמן עתיקה, עמוד מתומן בן המאה התשיעית, שבראשו מצבת חצ'קאר ועל אחת מדפנותיו שעון שמש. אחד משני הנזירים החיים במקום המבודד הזה מספר לנו, שלפני רעידות אדמה, הפלא ופלא, העמוד נע, כאילו מתריע מפני הבאות.
בדרום ארמניה, על מישור גבוה, בעיירה הכפרית סיסיאן (Sisian), אנחנו מבלים לילה אחד בבית המלון "ללה- נר". בדרך אל העיירה ליוו אותנו צינורות גז צהובים, המתוחים לאורך כמעט כל הארץ ועברנו גם מעגל אבנים פולחני-פגאני המזכיר את אלה שבאנגליה. בבית המלון נמצא גם אולם חתונות המשרת את כל הסביבה. בלילה נערכה בו מסיבת חתונה וכמאתיים איש, כולל תינוקות וסבתות זקנות, סעדו, (בעיקר שתו), רקדו וצהלו. הרבה ברכות ומתנות היו שם, כשאלה הנחשבות יותר הן מתנות זהב. ברכנו את אבי החתן שצירף אותנו ברוחב לב אל המשפחה החוגגת והוא הודה ונתן לנו את השיעור הבא: בעיר,לא חשוב מה ייוולד לזוג הצעיר. בכפר, שישה בנים ובת אחת זו ברכה טובה!
"בתולה מאורשה", יהודיה בת 700 שנה
מתחילים לחזור צפונה ובכפר ירגיס (Yeghegis) ממתינה לנו חוויה בלתי רגילה. בית קברות יהודי, כנראה מהמאות ה-13, 14, התגלה כאן ועל המצבות כתובות בעברית צחה וציטוטים מהתנ"ך. המצבות התגלו לפני כשש שנים על ידי בישוף ארמני, שזיהה את הכתב ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. זו שלחה לירגיס משלחת, שקבעה כי אכן מדובר בבית קברות יהודי. הסברה היא, שבצומת זו של דרך המשי הצפונית, גרו סוחרים יהודים שהגיעו מבבל או מפרס וזוהי עדות ראשונה לישוב יהודי בארמניה. לפי הכתובות העבריות שמרה הקהילה על ייחודה התרבותי ואנשיה היו בקיאים במקורות. הדרך אל בית הקברות עוברת בגשר צר על נהר ועוד כמה מדרגות אבן. הוא מוקף חומה נמוכה ושער ברזל עם מגן דוד כחול במרכזו. כארבעים מצבות מוטלות באתר, צורתן חצי גליל מוארך עם שוליים והן מקושטות בעיטורים כמו גלגל החיים, פרחים, עיט, אריה (שכנראה עוצבו בידי בעלי מלאכה ארמנים). 11 כתובות בעברית ו-2 בארמית נמצאו עליהן. האחת מדווחת: "מצבתה של אסתר בת מיכאל 'הבתולה המאורשה' שמתה טרם נישאה". חלק מהכתובות כוללות תאריכים וכך אפשר היה לתארך את המקום לסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14.
נרגשים טיפסנו חזרה אל הכפר והתארחנו בביתה המבריק מניקיון של אחת המשפחות, כשנשות המשפחה מגישות לנו כוסות תה וספלי קפה שחור מצוין, אגוזים וסוכריות. חדר האירוח הוא גם חדר השינה של הילדים. להורים חדר נפרד עם מיטה זוגית, מעליה פרוש וילון ורדרד עם רקמת טווסים. הנשים החביבות הראו לנו בגאווה גם את המזווה, שבו מאות צנצנות עם שימורים לחורף.
קרוואנסראי סלים (Selim), מחוז חפצנו הבא, נמצא במעבר ההרים סלים, מעל העמק היפהפה של ירגיס. החאן המונגולי הזה נבנה ב-1327/8, אחד מתוך "רשת" של פונדקים שהייתה פרושה בדרכי המסחר המרובות. החאן נשמר נפלא עד היום. בכניסה אליו מתנוססת כתובת המעידה שהנסיך צ'סאר אורבליאן בנה אותו. מבחוץ הוא נראה כמו אורווה ארוכה ובתוכו יש רק חדר אחד ארוך ומקומר, בשני צדדיו מקום לסוסים ולגמלים, שישנו כמובן לצד בעליהם.
מתקרבים לאגם סוואן (Sevan). בכפרים עוסקים עתה באיסוף תפוחי אדמה לקראת החורף ולבתים צמודות ערמות חציר ענקיות. עיירה אחת, שבתיה גדולים ויפים, נראית עשירה יותר מאחרות. איך? פשוט: בני העיירה עובדים ברוסיה ובסיביר ושולחים הביתה כספים מהם בונים את הבתים היפים.
אגם סוואן הוא הכנרת והריביירה של ארמניה. אגם כחול, שקט, מלא מים ודגים והרי שלג עוטרים אותו כמו כתר. ואפילו הרפתקה קולינארית זומנה לנו שם, כשעצרנו ליד מכונית שבעליה מוכר דגים מעושנים. ליד קו המים עמדנו, חבורה קטנה של תיירים מישראל, מחזיקים בידיים בזנבות וזוללים בתאווה את הדגים הטעימים. סביבות האגם הן אזור הנופש של כל המדינה (פחות משעה אחת של נסיעה מירוואן), עם הרבה בתי מלון, קבאנות נופש, מסעדות וספורט ימי. וכיוון שבלי כנסיות ומנזרים אי אפשר, ביקרנו במנזר נוסף- מנזר היירוואנק (Hayravank) הבנוי על צוק ומשקיף על נופו הקסום של האגם. המנזר ניבנה לפני 1,100 שנים מאבני טופ מקומיות. ישבנו בצל צלב גדול ושתינו את הנוף כשסביבנו הרבה מצבות חצ'קאר , עדות ל-11 מאות של היסטוריה.
למה תרם שייח מוסלמי למנזר נוצרי
אם עד כה הכרנו את הרי הטרשים של ארמניה, הרי עתה אנחנו מגיעים לאזור שונה לחלוטין ויפהפה. יוצאים מאזור סוואן במנהרה החוצה את הרכס ועוברים לנוף הררי מיוער, ממש שוויץ קטנה. עצי מחט, ליבנה, אשור ובוק, רובם כבר צבועים בצבעי שלכת ססגוניים, כרי מרעה, בדוכנים מוכרים קלחי תירס חמים מתוך סירים גדולים. "מנזר הנשרים "(Haghartsin) בן המאה ה-12 חבוי בין עצי היער והדרך המוליכה אליו מכוסה כעת עלים יבשים המשמיעים קולות פצפוץ עם כל פסיעה שלנו. במנזר שלוש כנסיות שעל קיר אחת מהן קבוע שעון שמש מעניין, סביבן חצ'קארים מרהיבים וכמה עצי אגוז ענקים. הכנסיות נמצאות עתה בשיפוץ רציני ובסביבה מספרים שלפני שנים אחדות חלם שייח ערבי חשוך בנים (רק בנות נולדו לו, המסכן), שאם ייעשה משהו לטובת הנוצרים, ייוולד לו בן. השייח פנה לארמנים והללו, בלי להתבלבל, הציעו לו לתרום לשיקום המנזר. השייח תרם אבל טרם נודע אם אכן זכה לבן והסיפור נשאר בינתיים בלי סיום.
בעידן הסובייטי, שימשה העיירה ההררית דיליג'אן (Dilijan) מקום נופש לאמנים רוסים שמצאו בו שקט והשראה. הסובייטים אף בנו כאן, בלב יער, סנטוריום מפואר ל-V.I.P. משעזבו הסובייטים, שופץ המקום והפך למקום נופש מקסים עם פינוקי המאה ה- 21, עם שטחי ציבור רחבים, מגוננים ומיוערים ועם נוף משגע של העיירה המוקפת הרי שלג. איזה פינוק זה היה לבלות כאן, ב "Hotel Dilijan Resort" את הלילה האחרון שלנו בארמניה.
הדרך חזרה לגיאורגיה עוברת סמוך לגבול עם אזרביג'אן, איתה ארמניה מקיימת יחסים מתוחים בלבד. מנקודת תצפית מאולתרת, אנחנו צופים אל הצד האזרביג'אני ורואים אגם יפהפה בין ההרים ושטחים מעובדים. בצד הארמני אנחנו עוברים ליד בתים נטושים של מקומיים שנסו מאזור הגבול, גגותיהם שטוחים וצבועים צבעי הסוואה. וכבר מגיעים לגבול וחוצים אותו, חזרה לגיאורגיה. פרידה עגומה מארץ מדהימה.