24.01.2018
 
גיאורגיה - חלק ב′

 

 

 

גיאורגיה: ארץ גיזת הזהב של צאצאי בני נוח (חלק ב′)

 

מאת אתי ישיב

בירידה מן ההרים חזרה אל העמק ומערבה , עוברים בדרך הרבה עצי לוז (אגוזי המלך). לפחות 20 סוגים גדלים באזור. בדוכנים שעל הכביש מוכרות נשים ממעשה ידיהן: פירות יבשים, יריעות לדר משמש מיובש צבעוניות, סוודרים, גרביים עבות, כובעי צמר - הקונים הם לרוב דווקא מקומיים המצטיידים לקראת החורף. השארנו את ההרים מאחורינו ובמקומם רואים עתה שדות כרוב גדולים ותירס יבש. הכפרים חסרי חן ורק תחנות המשטרה בולטות בשטח, כל אחת שונה מרעותה, הן צבעוניות ולכולן חלונות זכוכית גדולים. למה דווקא זכוכית? אז כך: במשך שנים האשימו את המשטרה בשחיתות ובחוסר שקיפות, החליטו איפוא גדולי הדור כי מעתה שם המשחק הוא "שקיפות" ודרך חלונות הזכוכית אפשר לראות את השוטרים בעבודתם החשובה. העובדה שבכבישים הם כמעט אינם נראים ושמספר תאונות הדרכים בגיאורגיה בלתי נתפס, היא לחלוטין משנית.

 

בגורי, סטלין עדיין חי

עוברים עיירת פליטים אפורה הבנויה כולה מקראווילות זהות (רק הגגות אדומים). בין הטרגדיות שנפלו על הארץ לאחר הכרזת עצמאותה, היה ניתוק חבל אבחאזיה שעל חוף הים השחור מגיאורגיה. בשנת 1992 הכריז על עצמו החבל רפובליקה סובייטית עצמאית וגירש מתוכו את כל תושביו הגיאורגים. קרוב ל- 250,000 נפש הפכו אז פליטים ששוכנו בתנאים קשים בעיירות שהוקמו עבורם, או נטמעו בערים קיימות.

וכבר מגיעים אל העיר גורי (Guri), עיר הולדתו של יוסף סטלין. בגורי, עד היום דמותו פופולארית ואתרים רבים מוקדשים כאן לבן המפורסם. יש בה שדרות סטלין וכיכר סטלין ופסל סטלין ומוזיאון סטלין ובית הוריו של סטלין ופארק סטלין ובכניסה למוזיאון מחתימה עובדת את כרטיסי הכניסה שלנו בחותמת מיוחדת עם תמונת סטלין. המוזיאון עצמו הוא יצירת שיש מפוארת, מונומנטלית, כיד הסובייטים ולעומתו, התצוגה בפנים, הינה שיר הלל משמים וכמעט מדכא, לרודן. בחצר המוזיאון ניצב קרון רכבת ירוק, חסין כדורים, אלגנטי למדי, עם תא שינה, חדר ישיבות, חדר אמבטיה ואפילו מזגן. סטלין, שלא התלהב מטיסות והקפיד לנסוע רק ברכבת, נסע בקרון הזה ב- 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, עד לגרמניה להשתתף בוועידת ראשי בנות הברית בפוטסדאם.

בעיר סוראמלו, מול חורבות המבצר העתיק, נמצא בית קברות יהודי. המצבות, רובן ישנות וחלקן בנות השנים האחרונות, מפוזרות על גבעה ירוקה עטורת פרחי בר ושני סוסים מטיילים ביניהם, מלחכים עשב טרי. גם אנחנו מטיילים בין המצבות ונזכרים בדמותו הססגונית של הירושלמי שמוצאו מעיר זו, סוראמלו, מעשיותיו וגוזמאותיו.

בדרך הארוכה אל העיר השנייה בגודלה בגרוזיה, קוטאיסי (kutaisi), עוברים שוב פרשת מים, הפעם המערבית, לכיוון הים השחור ומבקרים בעמק קדרים (אני שוב שואלת את עצמי מדוע קיבלו הקדרים את תפקיד "הרעים" במשחקי הילדות שלנו). בכפר שרושה מארח אותנו אחד הקדרים בביתו ומדגים לנו ייצור כלי חרס מבוץ מקומי, בעזרת גלגל שהוא מסובב ביד. בעודו טורח על ייצור קופת חסכון, לשים ילדיו הקטנים פלסטלינה צבעונית באצבעותיהם הקטנות ומתחילים לגלות את רזי המקצוע המשפחתי שיעבור אליהם בירושה. לצד הכביש מתקיים בזאר ענק של כלי חרס - מספלי שתייה קטנים, כדים בכל גודל ועד חביות יין גדולות, שופרות, קופות חסכון או נעלי צעצוע זעירות.

 

העיר קוטאיסי (Kutaisi) שעם 180,000 תושבים היא אמנם העיר השנייה בגודלה בגיאורגיה ואחת העתיקות ביותר ויש אפילו המייחסים לה את מקום הולדתה של מדיאה האגדית שעזרה ליאסון להשיג את גיזת הזהב, אבל בתי מלון אין בה ואנחנו מתגוררים שוב באחד הבתים המוזרים שנראה כמו עוד בית מגורים ובעצם מכיל כ- 40 חדרי אירוח. את תפילת יום השישי בבית הכנסת אחרנו, ובמקומה נהנינו ממופע קולי של אנסמבל גברים מקומי, שהפליאו בשירי פולקלור עגומים.

העיר, שבתקופה הסובייטית צמחה למרכז תעשייתי חשוב, דעכה שוב לאחר הכרזת העצמאות, רוב התעשיות שבה נסגרו והיא היום עיר ענייה עם מובטלים רבים. את האתר היפה ביותר שלה חייבת העיר לדוד הבנאי, שהוכתר בה למלוכה ב- 1089 , הפך אותה למרכז הכלכלי והתרבותי של גיאורגיה ובנה את קתדרלת גלאטי (Gelati) בלב יער, על גבעה רמה במרחק של 11 קילומטרים מהעיר. בגלאטי ניבנו מנזר, קתדרלת מריה הקדושה שבין ציורי הקיר המופלאים שבה אפשר לראות גם את דוד הבנאי מחזיק בידו את הכנסייה, כנסיית ניקולאוס הקדוש ואקדמיה ללימודי נצרות ופילוסופיה שתקרתה אמנם קרסה, אבל המיבנה המלבני הגדול עדיין קיים. דוד הבנאי עצמו קבור ליד השער הדרומי של האתר ומבקרים גיאורגים מתרגשים שם עד היום ומניחים פרחים על קברו. האתר והמדשאות היפות שלו משמשים גם חתנים-כלות נרגשים, הבאים להצטלם בו ביום חתונתם.

 

נוסעים מערבה והנה עוד תזכורת לחבל אבחאזיה המנותק. שלטי הדרכים מורים על העיר סוחומי (Sukhumi) בירת אבחאזיה, אבל המעבר אליה כמובן חסום. מזג האוויר כאן לח וכמעט טרופי, עם גשם דקיק שאינו מפסיק לרדת. במקום עדרי כבשים רואים עכשיו חזירים רבים, מכוערים כמו חזירי בר. זהו אזור גידול תה משובח ובעבר היו כאן נחלות גם למשפחת ויסוצקי "שלנו", אבל עם יתר מפעלי ברית המועצות, קרס גם ענף התה. למרות זאת ולמרות המוני הפליטים מאבחאזיה שנקלטו בה, העיר זוגדידי ((Zugdidi נראית עשירה למדי, עם בתי לבנים ומרפסות גדולות. בשוק הענק והציורי שלה המלא כל טוב, אנחנו מצטיידים בפירות ובנישנושים להמשך הדרך ובינתיים מתבשמים מאווירתו הססגונית. חלק גדול מהשוק אינו מקורה. הסוחרים תולים יריעות ניילון להגנה על הסחורות ועל הקונים מפני הגשם והשבילים מלאים מהמורות, מים ובוץ. רוב הסוחרים הם סוחרות - צעירות עליזות, ידידותיות, או זקנות בשחור, חמוצות פנים.

 

המגדלים המסתוריים של סוואנטי

פונים צפונה אל הרי הקווקז המהווים את הגבול הצפוני של גיאורגיה. בדרך צופים בסכר הגדול שעל נהר אנגורי (Engori Arch Dam) שניבנה בזמנו על ידי הסובייטים. ניהול הסכר משותף לשתי המדינות, רוסיה וגיאורגיה והן חולקות בחשמל המיוצר בו. הנוף ההררי עוצר נשימה. פלגי מים קטנים זורמים מההרים, מי אזמרגד כלואים בתוך קניון האנגורי, מוקפים יערות ססגוניים, צוקים וכיפות שלג מציצים אלינו מעל העננים ועל המדרונות כפרים קטנים, עתיקים וציוריים שמגדלי הגנה מוזרים צמודים לבתיהם. האוטובוס שלנו חונך את הכביש המצוין שאך זה נסלל מזוגדידי למסטיה (Mestia) שבאזור סוואנטי (Svaneti). עד עתה אפשר היה רק לג'יפים לטפס בדרך העפר הקשה למעבר וגם היום האוטובוס נוסע בזהירות, מחשש לסלעים מידרדרים.

מסטיה היפהפיה שוכנת בגובה 1,400 מטרים והיא מלאה מבנים עתיקים ומגדלי הגנה סוואנטים לצד מבנים סובייטים טיפוסיים. היא גם מרכז מצוין לטיולים בסביבה, אותם ניתן לערוך בג'יפים וברגל. בעיירה, הנמצאת ברשימת אתרי התרבות של אונסק"ו, נמצאת עכשיו בתנופת שיפוץ גדולה. משפצים דרכים, בתים, מוסיפים מרפסות, ועדיין החזירים מסתובבים חופשי, מבוססים בבוץ. לריסה חרגיאני היפה, הבונה עכשיו "גסט האוס", מראה לנו את בית משפחתה העתיק, עם המרתף המעניין שעדיין נמצאים בו לצד דרגשי השינה של בני הבית גם כלובי עץ בהם נכלאו הבהמות בחודשי החורף הקשים. עמוק מתחת למרתף נמצא גם בית כלא לשבויים. לבית צמוד מגדל שמירה ואנחנו מטפסים בסולם עץ ועולים אל ראשו מקווים להבין יותר את סוד המגדלים אך כל שזכינו הוא-להשקיף על נוף נהדר.

ואגב מגדלים. לא רחוק ממסטיה, על אם הדרך, לצד נהר שוצף, עצרנו ליד מגדל בודד. האגדה מספרת על שני נאהבים מכפרים שונים, שנהגו להיפגש כאן, באמצע הדרך. יום אחד נסחף הבחור במי הנהר וטבע והנערה סירבה לעזוב את המקום. אביה האוהב בנה למגוריה את המגדל, הנקרא מאז מגדל הנאהבים.

 

 

כנסיות עתיקות וציורי קיר מופלאים

47 קילומטרים מזרחית למסטיה, בגובה 2,100 מטרים ובצל פסגתו של הר שחארה (Shkhara), השלישי בגובהו בקווקז (5,068 מטרים), נמצא מקבץ אושגולי (- Ushguli הלב האמיץ) הכולל ארבעה כפרים זעירים, שהם יישובי הקבע הגבוהים ביותר באירופה ואפשר לפגוש בהם משפחות הגרות זה 1,000 שנים באותו מבנה. מגדלי השמירה הרבים בנויים כאן מאבני ציפחה שחורות המשוות להם אופי מיוחד. בתוך רפש בהמות ובוץ טיילנו בסימטאות הכפר כשכלבי הכפר הענקים עוקבים אחרינו במבטים מאיימים ורק אחד מהם אימץ אותנו והצטרף לחבורתנו לאורך כל הדרך. כלי תחבורה מקובל כאן הן המגלשות, שבחורף גולשים בהן על השלג ובקיץ - על רפש הבהמות.

בכפרי הסביבה נמצאות הרבה כנסיות זעירות, כל אחת מהן פנינה קטנה. בכפר קאלה למשל, ביקרנו בכנסיה קטנטונת שנבנתה במאה התשיעית ומרגש היה לראות את ציורי הקיר העתיקים ובייחוד את האיקונה בת המאה החמישית של מרים ובנה המפורסם. ובכפר לאטאל (Latal), ב"כנסיית המלאכים" בת המאה העשירית, מצאנו שוב ציורים מופלאים, חלקם במצב מצוין, המתארים את ההיסטוריה של ישו ועוד כמה איקונות עתיקים. ואיך הגיעו למקומות שכוחי אל כאלה אוצרות תרבות מהממים כל כך? היות והגישה לאזורים הללו הייתה תמיד כמעט בלתי אפשרית, נחשבו הכפרים מקום מסתור טוב לאוצרות המדינה מפני אויבים וכובשים. הציורים העתיקים נשלחו איפוא לכאן למשמרת ובני המקום מחזיקים בהם בקנאות עד היום.

בבוקר גשום אחר יצאנו עם הרכבים שלנו בדרך לא דרך המתחילה בשדה התעופה הקטן של מסטיה, עוברת מסלול מקסים של פלגי מים ויערות, מסתיימת כמעט בגבול הרוסי, משם ממשיכים ברגל, כשאנחנו מדלגים מעל גדר ושער נעול, חוצים גשר תלוי, מטפסים בין עצי אשוח וסלעים, עוברים מפלי אבנים, נהנים מאוויר צח ומשקט מחריש אוזניים. אחרי שעה של עליה מפרכת רואים מולנו את קרחון צ'לאטי (Chalati), אך אבוי, לא בשיא תפארתו. הקרחון נראה רמוס מרגלי מבקרים ומלוכלך, אבל אפילו זה לא מצליח להקטין את חוויית היום, מה גם שבסופו חיכה לנו במסטיה מרק בורשט מהביל שהוזמן במסעדה מבעוד בוקר.

 

קווקז קטן גדול

קפיצת דרך מהרי הקווקז הגדולים אל רכס הקווקז הקטן שבדרום גיאורגיה. למרות הפסגות הנמוכות יותר, הטבע גם כאן פראי ויפהפה עם יערות אלפינים וכרי דשא, ערוצים געשיים דרמטיים, מעיינות מים מינרליים מלוחים(בעיר בורג'ומי Borjumi) שבגיאורגיה ובכל ארצות הגוש הסובייטי לשעבר האנשים משתגעים אחריהם ; עיירת הולדתו של המשורר הלאומי של גיאורגיה שותה רוסתאבלי הנושא את שמה (רוסתאביRustavi ); אתר סקי פופולארי (בקוריאני (Bakujriani; פארק לאומי (בורג'ומי-חראגאולי Borjomi-Kharagauli ) שעשרות דובים חומים חיים בו והוא מגיע לגובה של 2,642 מטרים; כפרים קטנים שהאיכרים שלהם, בעלי שפמים גדולים, מייצרים בזמנם הפנוי וודקה טעימה משזיפים, תפוחים או אגסים מרקיבים והגברות שלהם, זקנות, מסורבלות ונמרצות, מוכרות אותם לעוברים ושבים בבקבוקי פלסטיק ישנים; העיירה העלובה למדי אחאליציחה ( (Akhalitsikhe שעם 15,000 תושבים משמשת בירת האזור ובעבר הייתה בית לקהילה יהודית פורחת עם שני בתי כנסת שכבר סיפרתי עליהם והאתר המדהים ביותר, עיר המערות וארדזיה (Vardzia).

הדרך המובילה מאחאליציחה לוארדזיה היא אחת הדרכים היפות ביותר בגיאורגיה. היא מתפתלת לאורך נהר מתקבארי (Metkbari ) ועוברת ערוצים צרים, עמק מרהיב עין מוגן על ידי מדרונות סלעיים ומבצר חרתביסי (Khertvisi). המבצר בנוי על מסעף הפונה לתורכיה והאגדה מספרת כי המלכה תמר ערכה שם תחרות בין סתת אמן ושולייתו על בניית המגדל הטוב ביותר ומשזכה השולייה בתחרות והמגדל ניבנה, התאבד הסתת בקפיצה מראשו אל הסלעים. תחילת ההתיישבות בוארדזיה הייתה כשאביה של המלכה תמר בנה כאן מבצר. אחריו הקימה בתו את המנזר שצמח וגדל והיה לעיר. בשיאה חיו כ-50,000 איש בסבך מערות שהתפרשו על פני 13 מפלסים, עד התמוטטות קטסטרופאלית שאירעה במקום במאה ה- 13. שם המקום קשור גם הוא במלכה תמר שבהיותה ילדה איבדה את דרכה בין המערות והסלעים. כשקראו לה בני לווייתה, ענתה להם הילדה "אק ואר דזיה" - "אני פה, דוד" ומאז נקרא כך המקום. במדרונות העוטפים את המקום נראים פתחי מערות רבים ומדרגות אבן המוליכות מהכא להתם. דרך שער כניסה מרהיב מטפסים אל לב עיר המערות, כנסיית "העלייה לשמים של מריה הקדושה". על דפנותיה ציורי קיר נהדרים של סצנות מהברית החדשה ואף פורטרט של המלכה תמר, יפהפייה אמתית ואביה. היום חיים כאן רק נזירים בודדים וכיוון ש"קשרים" הם עדיין דבר חיוני בגיאורגיה, ביקשה מהנזירים ידידתנו, לריסה היפה ממסטיה, לפתוח לנו את מערת מעיין הנעורים הנובע עמוק בתוכה ובדרך כלל סגור למבקרים וכך, בעזרת ה"קשרים", יכולנו לגמוע ממי המעיין האמורים לחדש נעורים.

 

טביליסי הבירה - הכול בה

טביליסי, בירתה של גיאורגיה, הנמצאת במזרח הארץ, היא משהו שונה לגמרי מכל מה שראינו עד כה. אם ארבעה מיליון תושבים חיים בגיאורגיה כולה, הרי קרוב לשניים וחצי מיליון מתוכם חיים בטביליסי הצפופה ועדיין הם מהגרים אליה כל יום מהפרובינציות בחיפוש אחר פרנסה וריגושים של עיר. פירוש שמה הוא "מקום חמים" ולידתה באגדה בת המאה החמישית, על המלך ואחטאנג גורגאסאלי שיצא לציד, מצא בדרך מקרה את המעיינות החמים הגופריתיים המבעבעים בה עד היום והחליט לייסד במקום עיר. היא מוקפת הרים משלושה צדדים ובנויה על הגבעות המשתפלות אל שתי גדות נהר מטקבארי, עם עיר עתיקה מלאה סמטאות צרות וסבוכות, כנסיות יפהפיות ואלפי בתים היסטוריים חלקם משופצים ואחרים חורבות במצב מתקדם; עם שכונות עוני ולעומתן שכונות עשירות ובתי אוליגרכים, גדולים ומטורפים לגמרי; עם שדרה ראשית על שם המשורר הלאומי רוסתאבלי אבל גם עם רחוב על שם הנשיא האמריקאי ג'ורג' דאבל יו בוש; עם מסעדות חינקאלי וחצ'אפורי ולעומתן קפה "אלוויס" הנוצץ עם מזון מהיר ועם פסל אלוויס והגיטרה.

מאז ייסודה במאה החמישית לספירה, הייתה העיר תחת שלטון אימפריות זרות ורק לתקופות קצרות זכתה בשלטון עצמאי. כך, ב- 1122 כבש אותה המלך דוד הבנאי מידי הפרסים, העביר אליה את מושבו מקוטאיסי והפך אותה לבירת הממלכה הגיאורגית המאוחדת. במאה השנים הבאות פרחה העיר העצמאית ושגשגה. בשנים היפות של שלטון המלכה תמר, עבד בעיר המשורר שותה רוסתאבלי שכתב את האפוס המכונן של גיאורגיה "עוטה עור הנמר". ואז הגיעו המונגולים והפרסים ועברו עוד מאות שנים עד אמצע המאה ה- 18, לפני ששוב זכתה לעצמאות קצרה עד שנכבשה ונהרסה בידי הפרסים. ב- 1800 סיפחה האימפריה הרוסית את גיאורגיה לעצמה ובנתה מחדש את טביליסי, הפעם בדמות עיר רוסית עם ככרות ענקיות, שדרות רחבות, בתי ספר ותיאטראות. המשטר הסובייטי קיבל אותה בירושה ורק באפריל 1991 הוקמה גיאורגיה העצמאית עם בירתה טביליסי. היום חיות בעיר כמאה קבוצות אתניות שונות בהן גיאורגים, רוסים, ארמנים, אזרים, אבחזים, אוקראינים, גרמנים, כורדים, אשורים ומי לא.

בנסיעה לאורך הנהר בולטים בית הנשיא המתהדר בכיפה על ראשו ובעמודים קלאסיים בחזיתו, פסל המלך ואחטאנג גורגאסאלי רכוב על סוס אביר וגם כל הגשרים היפים, ביניהם גשר מקורה שנחנך רק לפני שנה ובטיול עליו אפשר לראות את רוב המונומנטים היפים של העיר. עוד מראה נפלא של העיר נשקף ממרומי רכס סולולאקי המשתפל אל הגדה המערבית של הנהר, שם, לאורך דרך צרה ופתלתלה וצמחיה עבותה ובין פיסת נוף אחת לשנייה, עוברים את מבצר נאריקאלה (Narikala) העתיק, את מגדל הטלוויזיה,את מבצרו-ביתו המודרני הנראה כמו תחנת חלל של עוד אוליגרך מקומי ואת "אמא גיאורגיה" (Kartlis Deda), פסל אישה ענק מאלומיניום, יצירה סובייטית המתנשאת לגובה של 20 מטרים. בידה האחת מחזיקה "אמא" חרב ובשנייה - כוס יין והרי לכם הדואליות המושלמת של הטבע הגיאורגי: אויבים - ראו הוזהרתם, ידידים - ברוכים הבאים.

 

KGB still watching you

העיר העתיקה היא המרכז ההיסטורי של טביליסי והאזור המרתק ביותר שלה, עם סמטאות סבוכות שבתיהן עם מרפסות עץ מגולפות נוטים בזויות משונות והם מקיפים חצרות שכל אחת כמו עולם ומלואו. העיר העתיקה נמצאת עתה בתנופת שיפוץ הנעשית בצורה יפהפייה בעזרת אדריכלים מודרניים, עם כוונה לשמר את האוכלוסייה המקורית ולשמור על אופי השכונה. אחת הסמטאות הפכה לשדרת בתי קפה, מועדונים ובוטיקים לעבודות יד מקומיות ושם, מתחת לסוכת גפנים המתוחה בין שני צדי הסמטה גמענו ספל שוקו סמיך ולוהט וטעים להפליא והשתעשענו למראה שלט של בית קפה אחר ששמו KGB ומתחת לשם, באותיות קטנות, רשום: still watching you.... אזור מעיינות הגופרית מלא בתי מרחץ תת קרקעיים שכיפותיהם דמויות כוורת בולטות מעל פני הקרקע ותמורת סכום קטן אפשר לרחוץ בהם (גברים ונשים בנפרד) וליהנות כמו המלך ואחטאנג גורגאסאלי בזמנו. כאן נמצאים גם המסגד האחרון שנותר בעיר לאחר "טיפול" סובייטי בשנות ה- 30 של המאה ה-20, בית הכנסת הגדול שניבנה

ב-1904 וזוכה עתה לעדנה מחודשת עם צמיחתה מחדש של הקהילה היהודית הטביליסית ואין ספור כנסיות וקתדרלות. בין הכנסיות, קתדרלת סיוני (Sioni) שמאז נבנתה במאה ה-6 לספירה עברה גלגולים רבים וצורתה העכשווית הינה מהמאה ה- 13. מומלץ לבקר בה ולצפות בציורי הקיר ובתבליטי הברונזה הנפלאים שבה, כמו גם בסלע הבזלתי המסמל את הגולגלתא בירושלים. סיוני איבדה לאחרונה את מעמדה המיוחד בעיר, כשנחנך "בית המקדש הגיאורגי החדש" כפי שמכונה כאן קתדרלת "השילוש הקדוש" החדשה, הענקית והמפוארת, שגם בה יצירות אמנות יוצאות דופן ביופיין ועם הסמטאות סביבה המלאות קבצנים ומוכרי נרות, נראית כאילו היא עומדת שם מאז ומעולם.

בכיכר החירות, במרומי עמוד גבוה במרכז המזרקה, ניצב פסל מוזהב של גיאורגיוס הקדוש הנלחם בדרקון. גיאורגיוס החליף את פסל לנין שעמד שם עד שפורק בשנת 1990. ואילו באחד המבנים המקיפים את הכיכר נמצא הבנק אותו שדד סטלין ב- 1904, בהתחלת הקריירה שלו, לפי הוראת לנין שהיה זקוק לסכומי כסף גדולים עבור המהפכה. בית העירייה ומלון מריוט ניצבים גם הם בכיכר ולידה שוכן המוזיאון לאמנויות יפות המכיל אוספים היסטוריים של חפצי אמנות ומלאכות יד.

השדרה המרכזית של העיר, שדרת רוסטאבלי, רחבה דיה כדי לאפשר לטנקים לנוע בה ולאורכה נמצאים בניין הפרלמנט, בתי המלון הגדולים, חנויות מעצבים, המון פסלי חוצות מקסימים, וגם פושטי יד ורוכלים מזדמנים. ואגב תנועת הטנקים, גם לרכבת התחתית בעיר יש תפקיד כפול והיא נחפרה לעומק של 200 מטרים באדמה כדי לשמש מקלט אטומי לתושבים. השדרה והרכבת התחתית הן יצירות סובייטיות טיפוסיות, כמו גם בלוקי המגורים העצומים, האפורים והמוזנחים שבפאתי העיר, הנראים כשכונות עוני עם אנטנות טלוויזיה וכביסה תלויה בחזיתות, אך משמשים למגורי המעמד הבינוני.

 

עמודי קארנאך הגיאורגיים

הסוד הכמוס ביותר בעיר הינה אנדרטה יוצאת דופן ההולכת ונבנית כבר כעשרים שנה ועדיין אינה מוכרת אפילו לתושבי טביליסי ובוודאי לא לתיירים המבקרים בה. שכיית החמדה הזו הבנויה מעמודי ברונזה אדירים, נמצאת על גבעה רמה מחוץ לעיר, לא רחוק ממאגר המים המלאכותי, "הים של טביליסי", המספק את כל המים לעיר. זהו מונומנט להיסטוריה של גרוזיה, שעל עמודיו אפשר למצוא, חטובים בברונזה, את סיפורי הברית החדשה ואת סיפורי כל שושלות המלוכה באופן כרונולוגי מקבלת הנצרות ועד מלכי ימי הביניים. משלימים את המונומנט כנסייה שבחזיתה תבליטי כל הכנסיות החשובות ביותר בגיאורגיה ושורת גלריות - ריקות בינתיים. קשה להאמין שבמאה ה- 21 מקימים טירוף מונומנטאלי בסדר גודל של עמודי קארנאך בלוקסור שבמצרים. כשיסתיימו יום אחד הבנייה וציפוי כל העמודים בטבלאות הברונזה, יהיה המקום מן הסתם אחד מאתרי החובה בעיר.

בערבים מומלץ לאכול באחת המסעדות הגיאורגיות הטיפוסיות. הארוחות עתירות מנות (סלטים, דגים, שיפודי בשרים, עוף, פטריות, חצילים, תרד, סלק וכמובן גם חצ'אפורי או חינקאלי, השתייה כדת -כוסות הבירה וכוסיות היין מורמות זו אחר זו בלוויית דברי ברכה, להקות רקדנים מפליאות בקפיצות קרב וצחצוח חרבות ולפני שמרגישים מצטרפים אל הרקדנים וגם האורחים קופצים ורוקעים ומוחאים כף - שמח!

וקניות? קשה למצוא בגיאורגיה משהו שבאמת כדאי לקנות (אפילו חולצות טי לא מצאנו ואם כבר היו - לא היו המידות הנכונות), אבל חובבי אווירה יכולים ליהנות בשוק הפשפשים המקומי - מיתחם ענק מלא ציורים, תמונות קדושים, חרבות, עבודות לבד מקסימות וגם "אלטע זאכן" רוסי ובו קריסטלים ישנים, כלי בית, מדי צבא, דרגות, כובעי צבא, תמונות סטלין ותכשיטים בפרוטה. אנחנו בילינו שעה ארוכה בחנות הספרים הנהדרת Prospero's Books בשדרת רוסטאבלי 34, שם מצאנו המון ספרים באנגלית על גיאורגיה והקווקז, רכשנו ספר אגדות מקומיות, ישבנו לנו בנחת בגינת בית הקפה הצמוד וגם קנינו צעיף מקסים בחנות עבודות היד הנמצאת באותה חצר. ואחר כך יצאנו לנמל התעופה לטיסת "הביתה" שלנו. בדרך, לפני היציאה מן העיר, מעל קיר בצומת רחובות, חייכה אלינו תמונתו של ג'ורג' דאבל יו בוש המנופף בידו לשלום.

__________________________________________________________ 

תודות לחברת איילה על הארגון המוצלח של הטיול ובמיוחד למדריך אשחר יופה, על עומק ידיעותיו ונועם הליכותיו.