20.10.2018
 
גיאורגיה - חלק א′

 

 

 

גיאורגיה: ארץ גיזת הזהב של צאצאי בני נוח (חלק א')

 

מאת אתי ישיב

בין אירופה לאסיה, בין הנצרות והאיסלאם, בלב הרי הקווקז האדירים ופסגותיהם המושלגות, נופים מופלאים וכפרים מבודדים, נידחים; כנסיות זעירות עתיקות יומין ומנזרים נטושים; אגדות עתיקות על יאסון וגיזת זהב ופרומתיאוס הכבול אל ההר ; דרכי מסחר בנות אלפי שנה והיסטוריה מסובכת כמו סליל חוטים שהסתבך. שם, בתוך היופי הדרמטי יושבת מדינה קטנה, כולה 69,700 קמ"ר וארבעה וחצי מיליון תושבים, העונה לשמות גרוזיה או גיאורגיה, אבל בפי תושביה - סאקארטבלו, והם עצמם קארטבלבי (Kartvelebi), צאצאי קארטלוס, נין נינו של נוח (ההוא מהמבול).

 

אולי משום שהיא כל כך קרובה אלינו (שעתיים וחצי שעות טיסה מנתב"ג לנמל התעופה של טביליסי, בירת גיאורגיה), או מפני שנותרה לה עדיין הילה אקזוטית, מיוחדת, הפכה גיאורגיה לאחד מיעדי התיירות החשובים של הישראלים כשעשרות קבוצות וטיילים עצמאיים רבים משוטטים בה כל שנה ומקדימים תיירים מארצות אחרות, שטרם גילו את הפנינה הנהדרת הזו.

כולם כבר היו שם ואנחנו - דחינו את הביקור משנה לשנה עד שבסתיו הזה נגמרו לנו התירוצים והחלטנו שזהו. נוסעים וב"סטייל". לא מתכננים לבד, לא שוכרים לבד רכב ולא עוברים לבד את ההרים בדרכים המשובשות, אלא נרשמים לטיול קבוצתי.

עשרה ימים לפני הנסיעה פגשנו את חברינו לטיול ואת המדריך, עול ימים עם "בייבי פייס" חביבים שהתגובה הראשונית שלנו הייתה-מה הוא כבר יכול לדעת ואיך הוא יכול להנהיג חבורה של בעלי ניסיון, יודעי כל כמונו, וכבר חשבנו על דרך מילוט מכל העניין, אבל גם חשבנו הי, אולי אנו נמהרים ,מה פתאום אנחנו נרתעים מקושי. אז הקשבנו טוב לדבריו,שמענו הסברים מאלפים שהפגינו ידע רב והיכרות מעמיקה ועוד שמענו, חזור ושמוע, את המילה "קור", ארזנו את מעילי אנטארקטיקה שלנו, מקלות הליכה וזוג נעלי הליכה חדשות והתייצבנו לחוויה "הקשה" המזומנה לנו.

 

למדינות הקווקז, גיאורגיה, ארמניה ואזרביג'אן שבתוכן שוכנות עוד כמה מובלעות מלאכותיות וראשית ההתיישבות בהן הייתה כנראה עוד לפני יותר מ- 100,000 שנים, יש מורשת היסטורית נפתלת, גבולות שהתכווצו והתרחבו ואין סוף של כובשים ושליטים שבאו ועזבו כמו היוונים, הפרסים, הביזנטים, הערבים, המונגולים, העות'מנים והרוסים. האלים הפגאניים של היוונים, הרומאים והפרסים פינו את מקומם לנצרות וב- 654 לספירה הגיע לאזור גם האיסלאם. אחרי המהפכה הסובייטית איחדו הרוסים את שלוש המדינות ל"רפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של עבר הקווקז" ורק ב- 1991, חודשים אחדים לפני פירוקה של ברית המועצות, הכריזו השלוש על עצמאותן - מה שלא הפסיק את הסכסוכים האלימים, את הטיהורים האתניים ואת השחיתות הפוליטית, כשכל אחד באזור מתנשא על שכניו ולא ממש אוהב אותם . ואנחנו חשבנו שהחיים במזרח התיכון מסובכים.

אגב, אם רוב המדינות בעולם עוברות תהליך של תיעוש, הרי בגיאורגיה, מאז עזיבת הסובייטים, יש תהליך תיעוש הפוך, מתעשייה לכמעט כלום. מפעלי הפלדה והנפט הענקים שהסובייטים הקימו נסגרו והם עומדים היום בעליבות נוראה כשעצים צומחים מתוך המבנים הריקים, הארובות הגדולות אינן מעלות עשן, הפועלים הרבים - מובטלים והמפעל הגדול ביותר במדינה הוא מפעל למים מינרלים.

 

 

מה לסידוניה היהודייה ולגלימתו של ישו

סתיו, וסימפוניה פנטסטית משתוללת בהרים הירוקים הצבועים בצבעי השלכת, כשכתמים אדומים, כתומים וצהובים מתערבבים בין עצי המחט ירוקי העד. כ- 25 קילומטרים מטביליסי, על הכביש הטראנס קווקזי החוצה את המדינה ממערב למזרח, שוכנת הבירה המלכותית העתיקה וערש תרבותה של גיאורגיה, מצחתה (Mtiskheta), בירת מלכים רבים עד למאה החמישית לספירה, אז עברה הבכורה לטביליסי. היום מצחתה הינה אמנם עיירה בת 8,000 תושבים בלבד, אבל עדיין נחשבת לבירה הרוחנית, עם כמה מהכנסיות העתיקות במדינה. עוד מרחוק אנחנו מבחינים במבנה יפהפה הניצב בראש גבעה רמה ממזרח לעיירה ושולט על כל הסביבה. כנסיית ג'ווארי (Jvari, כנסיית הצלב הקדוש), הלב הרוחני של גיאורגיה, נבנתה במקום בו נוצר צלב עץ קדוש על ידי נינו הקדושה, מי שעל פי המסורת הגיאורגית העבירה, במאה הרביעית לספירה, את תושבי מצחתה לדת הנוצרית. את המבנה הראשון, הקטן, החליפה במרוצת המאות כנסייה גדולה ומפוארת בסגנון הכנסיות הגיאורגיות המוקדמות, עם בסיס בצורה של צלב שווה זרועות, חדרים פינתיים וכיפה נמוכה. העיירה היושבת בעמק למטה, קרוב למפגש הנהרות קורה וארגבי, טובלת בירק ונראית כמונחת על כף יד, מרהיבת עין ממש. אחת מדרכי המשי ההיסטוריות עברה במפגש הנהרות הזה ששימש אלפי שנים מקום מפגש מסחרי. גם סוחרים יהודים ישבו כאן עוד מתקופת בית ראשון וגלות בבל והקימו במצחתה קהילה גדולה ותוססת.

יורדים אל העיירה שבעמק. נשים עם מטאטאי קש מנקות את הרחובות הריקים כמעט ממכוניות. תודות למענקים מיוחדים, נמצאים בתי העיירה הישנים בתנופת שיפוץ (מבחוץ. בתוכם גרים עדיין אותם אנשים עניים, שרבים מהם מובטלים). בחצרות הבתים מגדלים עצי פרי והפירות - תאנים ענקיות, רימונים אדומים, משמשים זהובים ואשכולות ענבים סגולים התלויים ממש מעל הראשים - יפים כל כך, כמו ציורי קיטש, או קישוטי סוכות.

להפתעתנו, לקתדרלת סבטיצחובלי (Svetitskhoveli) המפוארת, בת יותר מאלף השנים, יש גם עבר יהודי. האגדה המקומית מספרת, שיהודי בן המקום ביקר בירושלים בזמן צליבת ישו והביא עמו חזרה למצחתה את גלימתו של ישו. אחותו, היהודיה סידוניה, קיבלה מידיו את הגלימה ומרוב התרגשות נפחה את נשמתה כשהגלימה בידה. העמוד המרכזי של הקתדרלה נבנה במקום בו קבורות סידוניה והגלימה ועד היום נקראת הקתדרלה בשם "העמוד הנותן חיים". הכנסייה המקורית חרבה ונבנתה פעמים אחדות והיום היא מעוטרת בחזיתה בגילופי אבן נהדרים ומכוסה בתוכה בציורי קיר צבעוניים המספרים את סיפור קבלת הנצרות במצחתה. עמדנו נפעמים בתוך הכנסייה, חשים כמעט את כובד האמונה המשופעת כאן בין הקירות - ועוד לא תיארנו לעצמנו את הכנסיות המהממות המחכות לנו בהמשך המסע.

 

הסיפור של יהודי מצחתה מסקרן אותנו ואנחנו קוראים באינטרנט שספר דברי הימים של גיאורגיה מייחס את בואם עוד לתקופת חורבן בית ראשון, אז התיישבו במצחתה כנגד תשלום מס גולגולת. עוד מסופר באותו מקור סיפור גלימתו של ישו והיהודייה סידוניה ונרמז שייתכן והנצרות הקדומה שבתה גם את לבם של חלק מהיהודים. היהודים גרו בדרך כלל בשכונות נפרדות בהן הקימו את בתי הקהילה ושמרו על צביון מיוחד. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפו אל היהודים הגיאורגים יהודים אשכנזים שהתיישבו בעיקר בטביליסי. בשנות ה- 70 של המאה העשרים מנתה הקהילה כמאה אלף נפש, רובם עלו לישראל בשנות ה- 90, בעיקר מסיבות כלכליות ומחשש לביטחון האישי. כשהגענו בסוף המסע לטבליסי, למדנו שם שכיום יש החוזרים לגרוזיה מישראל - אולי מסיבות כלכליות ומחשש לביטחון האישי.

במהלך הטיול ביקרנו בתי כנסת יהודיים בשלוש ערים שונות. הראשון - בית הכנסת הגדול בקוטאיסי, אליו הגענו עם ערב, מאוחר מדי לתפילת ערב יום שישי. בית הכנסת ששימש את הקהילות הספרדית והאשכנזית של העיר כאחת, פעיל עדיין, למרות שהקהילה הגדולה, שמנתה בעבר כאלף משפחות, היגרה רובה לישראל אחרי קום המדינה ונותרו בה רק יהודים בודדים. לידו ניצב בית כנסת קטן ממנו אך נראה ממש כתאום זהה שלו, שניהם הדורים עם ציורי קיר פרחוניים, במות וארונות קודש עם ספרים עתיקים. חמישה ימים מאוחר יותר הגענו אל העיירה אחאליציחה בואכה ארמניה. בגשם סוחף טיפסנו ברחובות העיר אל בית הכנסת האחד שנותר בה ונשמר תודות לשמעון, היהודי האחרון המתגורר כאן עדיין, שריד לקהילה מפוארת שאיננה עוד. שמעון פתח לכבודנו את בית הכנסת היפה. מרגש היה לראות את הסוכה סחופת הרוח שבנה בכניסה לבית הכנסת, את החנוכיות שעל אדני החלונות ואת ספרי התפילה המפוזרים על הספסלים. בית כנסת אחר בעיר נסגר בתקופת השלטון הסובייטי והפך למועדון איגרוף. כך חולפת תהילת עולם. ביום האחרון שלנו בגיאורגיה ביקרנו גם בבית הכנסת המפואר בטבליסי "שערי תפילה" שנבנה ב- 1904. זהו בית כנסת גדול, שוקק חיים של קהילה משגשגת, משותפת לספרדים ולאשכנזים, עם ישיבה, מקווה, בית ספר ומסעדה כשרה- כל מה שדרוש לקהילה יהודית. בקומה העליונה בית כנסת נוסף, מפואר עוד יותר, עם ציורי קיר, נברשות נהדרות, רוזטה עם לוחות הברית ועזרת נשים הנתמכת בעמודי שיש. מספרים לנו שהקהילה הולכת וגדלה לאחרונה בשל יורדים מהארץ השבים לגיאורגיה, חלקם מקבלים אפילו ביטוח לאומי מישראל. אני מרגישה צביטה בלב.

 

 

חאצ'אפורי המאכל הלאומי ומי מעיינות זכים

לאורך הדרך ניצבים דוכני פירות וירקות מפתים. טעמנו ענבים סגולים, אפרסקים, אגסים (טעם גן עדן), תפוחי עץ עסיסיים ולא שבענו. ארוחה ראשונה במסעדת דרכים על גדת נהר ארגבי, שהאטרקציה הגדולה שלה היא מעיין מים זכים, טהורים וקרים וכולנו ממהרים למלא בקבוקי שתייה. מדריכנו, המכיר את הקווקז לפני ולפנים, המליץ שבעוד בערים עדיף לשתות מים מבוקבקים, בהרים עדיף לשתות את מי הברזים שכולם מי מעיינות זכים. על שולחנות עץ, מתחת לסככות, זללנו פיתות עבות, סלט עגבניות (בשרניות, עסיסיות וכה טעימות), מלפפונים, בצלים ופטרוזיליה חתוכים גס, פרוסות חצילים ועליהן ממרח אגוזים ומשולשי חצ'אפוחרי (פיתה ממולאת בגבינה מותכת) וכפי שנלמד בהמשך הדרך, אין ארוחה בלעדיהם בגיאורגיה.

עוזבים את הכביש הטראנס קווקזי ופונים אל "הכביש הצבאי" המרהיב שנסלל על ידי הרוסים במאה ה- 19 על תשתית של דרך עפר עתיקה. הכביש חוצה את ההרים, עולה צפונה ומגיע בסופו אל וולדיקווקז שברוסיה, אך כיום הגבול חסום והכביש הינו ללא מוצא בסופו. הישובים לאורכו דלילים ומעטים, ערמות חציר מתייבשות בשמש לפני שתיאספנה אל המתבנים לשמש מזון לבהמות בחורף הארוך, תנועת המכוניות קטנה גם היא והפרות מטיילות עליו בניחותא. עוברים את מבצר אנאנורי (Ananuri) השוכן ליד מי הטורקיז של מאגר ז'ינבאלי (Zhinvali). ההיסטוריה של המבצר עקובה מדם והיום ניצבים בו מגדל שמירה ושתי כנסיות בנות המאה ה- 17. הקירות החיצונים של הכנסייה הגדולה מעוטרים בגילופי אבן יפהפיים והפנימיים בציורי קיר נפלאים, ביניהם ציור מעניין במיוחד של יום הדין.

הכביש עולה ומתפתל, הקור גובר ועל מורדות ההרים רובץ עדר כבשים לבנות הנראות כמו אבני לבה דוממות מפוזרות בשטח. בעוד יום יומיים יתחילו העדרים לרדת מההרים במסע של עשרה ימים ויותר עד המישור שבגבול אזרביג'אן, שם יבלו את חודשי החורף עם רועיהם הטטארים-אזרים וכלבי הרועים האימתנים השומרים עליהם, בעיקר מפני חיות טורפות כמו זאבים ודובים.

מתצפית אחוות העמים (הרוסי והגרוזיני) שנבנתה על ידי הרוסים על ראש הר שגובהו 2,300 מטרים, נשקפת פנורמת נוף נהדרת , אבל הרוח הכניעה אותנו ונמלטנו חזרה אל המכונית שהמשיכה לטפס ועברה גם את מעבר ההרים ג'ווארי ( Jvari - צלב) שבגובה 2,379 מטרים. המלך דוד הבנאי הקים כאן בזמנו, לצד הדרך, צלב עץ גדול והיום ניצב במקומו צלב אבן אדום שנבנה לפני כמאה ותשעים שנה על ידי גנרל רוסי. הכביש זרוע אבנים וסלעים ממפולות המתרחשות בו לעתים קרובות. המכונית מתמרנת ביניהם בזהירות רבה ומגיעה אל עיירת הסקי גודאורי ((Gudauri ואל בית המלון "שמו" של גלה בורדולי.

 מוגזם לכנות את המקום בשם "בית מלון", שהרי מבחוץ הוא נראה כמו בית מגורים קטן וגם אחרי שבילינו בו שני לילות, לא ברור איך הצליחו לדחוס בו די חדרים להלין את כל הקבוצה שלנו. בהמשך הדרך גילינו שזוהי אמנות גרוזינית ייחודית. לכל בית קטן אפשר להוסיף אין ספור חדרים ולא נודע כי באו אל קרבו. ב"שמו" זכינו להכיר את קבלת האורחים הגיאורגית המפורסמת מידי גלה ואשתו, שקיבלו אותנו כאילו היינו בני משפחה אהובים, דאגו לכל צרכינו ובחדר האוכל מילאו בלי הרף את הצלחות שלפנינו ואת כוסות היין. אז מה אם הוילון במקלחת נופל ואם הברז קצת סתום. החום והלבביות מחפים על הכול.

 

 

עברית בכפר בוצי נידח במרומי ההר

בבוקר ירד גשם דקיק בלתי פוסק. הכביש היה חסום על ידי עדר כבשים פועות שהחל את דרכו אל המישורים. מהעמקים ומהואדיות עלו עננים המיתמרים כמו עשן. כולם מתכוננים לחורף. האיכרים אוספים ואוגרים במרתפים תבואה, כרוב ותפוחי אדמה והסבתות מחמיצות בינתיים כל ירק ופרי הנופל לידיהן, מבשלות ריבות מצוינות ומאחסנות הכול בצנצנות הניצבות שורות, שורות, במרתפים.

עברנו שוב את מעבר הצלב, בגובה 2,400 מטרים חצינו את קו פרשת המים הקווקזית וראינו ממש בעיניים את המים שעד כה זרמו מההרים דרומה, זורמים פתאום צפונה. עברנו מדרון "נטיפים", יצירה טבעית של הסידן, הגופרית, המינרלים והגזים המצויים כאן. המדרונות הצפוניים מכוסים שלג, הכביש הלא מתוחזק מלא מהמורות, מתפתל כנחש ולהמשך הדרך עברנו לרכבי שטח המתקדמים לאיטם בדרך כפרית, צרה ומשובשת, חולפים על פני כפרים קטנים ציוריים, שכוחי אל ועוצרים בכפר גוטה (Guta). חמושים במקלות הליכה בוססנו בבוץ ובפרש בהמות, נזהרים מאוד לא להחליק לתוכם. עולים ויורדים בסמטאות הכפר, מסתתרים מאחורי אבן גדולה לעשיית צרכים, נהנים למראה עדר סוסים העורך כאילו לכבודנו תצוגת דהירה ומגיעים אל ביתה של דליה. לא תאמינו - האיכרה הזו, לא יהודיה, עבדה שנים אחדות בארץ, גרה בחולון והיא אפילו מדברת קצת עברית. מה היא עושה כאן בכפר הנידח ומה עושה כאן בעלה, פילולוג במקצועו? פה זו לא שאלה. בעיר הגדולה אין עבודה ואת החיים בהרים הם פשוט אוהבים ובאמת - לך תשווה את היופי המופלא של ההרים, את האוויר הצח ואת השלווה האין סופית עם החיים בחולון למשל. דליה ערכה לנו ( בהנאה רבה) תצוגת אופנה של בגדים מסורתיים והראתה לנו את הבית המרווח, עם מינימום הרהיטים ומקסימום צנצנות החמוצים במרתף. ואגב אוכל. בכפרים ההרריים, מאכל התאווה הוא מרק בורשט סמיך העשוי מכרוב, סלק, תפוחי אדמה וכרע חזיר או פרה. בקור העז אין כמו המרק החם והמתובל הזה, העושה נפלאות לכל הגוף.

 

הגענו כמעט לסוף הדרך, אל העיירה הקטנה והמשמימה קזבאגי (Kazbegi), הנמצאת קילומטרים ספורים מהגבול הרוסי, בצל פסגתו המושלגת של הר קזבאק (Kazbek) והנשלטת על ידי כנסיית טריניטי (השילוש הקדוש - Tsminda Sameba) החולשת על כל הסביבה ממקומה על פסגת גבעה נישאה. הכנסייה הנפלאה הזו, שנבנתה במאה ה- 14 בגובה כה רב, בתוך הלא כלום שמסביב, הינה עד היום סמל ליופי, לקדושה ולנחישות בגיאורגיה כולה, עד כדי כך, שכאשר הקימו הסובייטים רכבל שטיפס אל הכנסייה, הרסו אותו תושבי המקום, שראו בו חילול הקודש. הכנסייה בנויה מאבני צפחה שחורות והיא מעוטרת בגילופים יפים ובציורים. זו הייתה הכנסייה היחידה בגיאורגיה בה התבקשנו, אנחנו הבנות, ללבוש חצאיות ארוכות מעל המכנסיים ונזיר חמור פנים עקב אחרינו במבטו שמא נחטא בחוסר כבוד כלשהו. ומה לומר, הנוף מסביב באמת שמיימי ואין פלא שכל הסביבה הינה יעד פופולארי למטיילים ולתרמילאים.

 

_____________________________________________________________

תודות לחברת איילה על הארגון המוצלח של הטיול ובמיוחד למדריך אשחר יופה, על עומק ידיעותיו ונועם הליכותיו.