24.06.2018
 
פאדובה - פנינה מוחמצת

 

 

 

פאדובה - פנינה מוחמצת

מאת אתי ישיב

טסים לוונציה. עוד פעם. חדלנו אפילו לספור את הביקורים שלנו בה. פעם זה בחורף לכבוד הקרנבל, פעם בקיץ בגלל הביאנלה לאמנות, פעם בשל הגעגועים לפיאצות ולתעלות - לא חסרים תירוצים לבקר בעיר החד פעמית הזאת. אז באמצע הקיץ אנחנו שוב בדרך אליה (ברכבת ממילנו) והפעם מחליטים לעצור - פעם ראשונה - בעיר פאדובה (או פדואה), בירת המחוז הנושא אותו שם בחבל ונטו. היא שוכנת במרחק 40 קילומטרים מוונציה וממוקמת על נהר באקיליונה (Bacchiglione) הנשפך אל הלגונה של וונציה. האמת, העיר כל כך קרובה לוונציה וכל כך יותר זולה ממנה, שיש אפילו תיירים (טוב, לא רבים) המעדיפים לחסוך הרבה אירו, ללון באחד ממלונותיה הזולים בהרבה ולנסוע בוקר ולילה אל ומוונציה ברכבת או באוטובוסים, עניין של חצי שעת נסיעה.

 

מימי הביניים לרנסאנס

מעטים עוד יותר מקדישים לפאדובה עצמה כמה ימי ביקור, וזאת בדיוק החלטנו לעשות הפעם, כשהמגנט שמשך אותנו אליה היא קפלת סקרובניי (Cappella degli Scrovegni), אחת מפניני הרנסנס הידועות ביותר, שצילומיה, אשר הוצגו לפני שנים אחדות במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב, משכו קהל צופים רב.

באנו ונכבשנו. מצאנו עיר ציורית. ממש פנינה רנסאנסית גדושת אמנות, שצמחה מתרבות ימי הביניים. רחובותיה הצפופים, הצרים, המקורים ומרוצפי האבן הוליכו אותנו מפיאצה יפה אחת אל פיאצה נהדרת אחרת, חבויה בין פיתולי הנהר שגשרי אבן עתיקים מתוחים עליו ובין שרידים אחרונים של חומה עתיקה.

מספר תושביה של פאדובה הוא כ-220 אלף נפש, עוד מיליון ושש מאות אלף איש גרים מסביב לה, כולל בערים ונציה וטרוויסו (Treviso), בכפרים ובעיירות, והיא משמשת מרכז המסחר והתקשורת של חבל ונטו. ובכל זאת, בעיר ההיסטורית המרחקים ממקום למקום קצרים ונמדדים רק בדקות הליכה בודדות בין האתרים, כשבין לבין אפשר לנוח באחד מבתי הקפה הרבים או לפחות לעצור בגלידריה שכונתית וללקק גביע גלידה טעימה להפליא.

מההתיישבות הקדומה במקום נותרו רק אגדות ושרידים ארכיאולוגים כמו חפצי ברונזה, מטבעות, כלי חרס, כתובות, כלי עבודה העשויים מעצמות בהמה, או מסרקות, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי בעיר. גם מהעיר הרומית, פטאוויום (Patavium) ששיגשגה כאן במאה הראשונה לספירה נותרו רק שרידים מעטים. פעם נוספת, במאה השביעית, הרסו אותה הלומבארדים, אבל כמו עוף החול, שבה העיר לתחייה, ובמאות ה-11 עד ה-13 הייתה לעיר-מדינה עצמאית ועשירה שבנתה כנסיות וארמונות לרוב. לשיא פריחתה הגיעה במאה ה-14 תחת שלטון משפחת קרארה (Carrara) שהותירה בה בין היתר יצירות מופלאות כמו בסיליקת אנטוניוס הקדוש, כנסיית ארמיטה וקפלת סקרובניי. אלא שעיר חזקה כל כך בעורף היבשתי שלה הייתה לצנינים בעיני ונציה שהייתה אז בשיא כוחה. ב-1405 הצליחה לכבוש את פאדובה, לחסל את שלטון בית קרארה ולשלוט בה כמעט 400 שנה, עד 1797, אז כבש נפוליאון את ונציה וביטל את חוקת הרפובליקה.

את הביקור שלנו בפאדובה התחלנו דווקא ביהלום שבכתר, קפלת סקרובניי, הנמצאת בגני הארנה (Giardini dell'Arena), עשר דקות הליכה מתחנת הרכבת ההומה של העיר. את הקפלה, מיבנה לבנים אדומות קטן ופשוט, שהוקם ליד ארמון המשפחה, בנה האציל העשיר אנריקו סקרובניי ב-1303 כאחוזת קבר לאביו שלא זכה לקבורה נוצרית מכיוון שעסק בהלוואות בריבית, ומאחר וגם הוא עצמו עסק באותו מקצוע, אולי ניסה לכפר גם על עוונותיו שלו. בניית הקפלה הושלמה ב- 1305 והיא הוקדשה ל"גבירתנו של הבשורה" (Our Lady of the Annunciation). לעיטורה הזמין את ג'וטו דה בונדונה, צייר וארכיטקט, ראש וראשון לאמני הרנסאנס שהשתמש בפרספקטיבה וצייר בשלושה ממדים. ג'וטו היה כבר אז אמן ידוע בפירנצה, ברומא ובאסיסי והוזמן פעמים רבות לצייר בפאדובה בכנסיות, בארמונות פרטיים ובמבני ציבור.

מחזור 39 הציורים שצייר בקפלה מכסים כליל את קירותיה ואת תקרתה והם מתארים תמונות מחיי ישו ומרים אמו, יואכים ואנה סבו וסבתו (מצד מרים), נשיקת יהודה איש קריות, קבורת ישו, הסעודה האחרונה, דמויות המייצגות את התכונות הטובות ואת התכונות הרעות וציור ענק, דרמתי מאוד, המתאר את יום הדין, כשישו יושב על כס המשפט, מוקף במלאכים ובשליחים, לימינו המבורכים העולים לגן העדן ולשמאלו החוטאים הנידונים לגיהינום.

רק 15 דקות מאפשרים לכל מבקר לשהות בקפלה ואנחנו הסתובבנו בה, נדהמים למראה הציורים החיים כל כך, שכאילו צוירו רק אתמול, מנסים לספוג מהר את היופי ואת הגאונות של האיש שפרץ דרך מימי הביניים היישר אל הרנסאנס ומתוסכלים למשמע הפעמון המורה בקפדנות על סיום הביקור.

המוני תיירים מבקשים לבקר בקפלה והיום, בעונת התיירות, אי אפשר סתם להגיע ולהיכנס. יש להזמין תור לפחות 24 שעות מראש ואנחנו אכן עשינו זאת בטלפון, עוד מהבית (20 00 201 049 39 00+), וקיבלנו אישור כולל שעת כניסה מדויקת. בכל מחזור נכנסים אל הקפלה המטופלת והממוזגת עד 25 איש. רבע שעה צופים בכניסה בסרט וידיאו ורבע שעה (כל כך קצרה) מוקדשת לקפלה עצמה.

כרטיס הכניסה לקפלה תקף גם למוזיאון העירוני המרהיב (Museo Civico) השוכן במנזר הנזירים המתבודדים הסמוך לכנסיית ארמיטאני (Chiesa Eremitani). באולמות האין סופיים מצאנו אוספי ארכיאולוגיה ואמנות נהדרים ובין היתר עבודות משל ג'וטו (בולט במיוחד צלב ענק, יפהפה בעיצובו), בליני, ורונזה וטינטורטו, מגדולי אמנות הרנסאנס האיטלקי. בחצר המוזיאון מצאנו גם שברי מצבות יהודיות שכיתובים בעברית חרוטים עליהן. ועוד נגיע לפרק היהודי של פאדובה.

כנסיית ארמיטאני הסמוכה, שנבנתה במאה ה-13, ניזוקה מאוד בהפצצות מלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש אחרי המלחמה בסגנונה המקורי, הרומאנסקי. חלק גדול מיצירות האמנות שעיטרו אותה אבד אבל נותרו בה כמה ציורים רבי עוצמה של אנדריאה מאנטניה יליד פאדובה ובן המאה ה-15, שעסק רבות בנושא הפרספקטיבה. יחד עם תיירים יפנים ומצלמותיהם הענקיות המתקתקות צפינו בעליית ישו השמיימה, בעינוי המוות של הקדוש המעונה יעקב (שהורכב אחרי המלחמה, פיסה אחר פיסה, מחלקים שנמצאו בין הריסות הכנסייה) ובמותו של כריסטופר הקדוש (שהוסר, למרבה המזל, לפני המלחמה וכך ניצל בשלמות).

 

סוס טרויאני ענק בסלון

חמש דקות ברגל ברחוב גריבאלדי הביאו אותנו אל המרכז העתיק של פאדובה וקודם כל אל קפה פדרוקי (Caffe Pedrocchi). כל מי שדיברנו אתו בעיר הודיע לנו בחגיגיות שזהו אתר חובה ומי שלא שתה קפה בפדרוקי כאילו לא ביקר בפאדובה. קפה לא שתינו שם, כי בני שיחנו כנראה לא ידעו שהמקום נמצא בדיוק עכשיו בשיפוץ, אבל לפחות יכולנו לסייר במבנה הניאו קלאסי שעמודים קורינתיים ואריות מפארים את הכניסה אליו ובחדריו הצבועים לבן, אדום, ירוק וצהוב ניצבים שולחנות שיש קטנים כאילו מחכים לבליינים. בקומתו העליונה נמצאים חדרי ישיבות ואולמות הבנויים בסגנונות שונים כמו חדר מצרי, אטרוסקי, יווני, רומי, אולם רוסיני לנשפים ואחרים. בית הקפה שימש מתחילתו (1831) מקום מפגש לסטודנטים, אמנים, סופרים ומשוררים והיה מפורסם במדיניות הדלתות שלעולם אינן נסגרות - ממש קפה "ללא הפסקה".

בלב העיר העתיקה ניצב היכל המשפט, פאלאצו דלה ראג'ונה ( ( Palazzo della Ragione שניבנה במאות ה-14-13 והמכונה כאן "הסלון", על שם האולם הענק והמפואר שבקומתו העליונה. גרם מדרגות מלכותי מוליך מהארקדות שבקומת הקרקע, דרך המרפסת המקורה, אל "הסלונה" שציורים הממחישים את התיאוריות האסטרולוגיות של המאות ה- 14-13 מפארים את כתליו ודגם "המטוטלת של פוקו" ממחיש את סיבוב כדור הארץ על צירו. האולם כה גדול עד שהמוצגים כמעט הולכים בו לאיבוד, אבל אי אפשר להתעלם מסוס עץ "טרויאני" ענק, שניבנה על פי הסוס בפסלו הנודע של דונאטלו "גאטא-מלאטה" הניצב ליד בזיליקת סנטו בעיר.

פאלאצו דלה ראג'ונה מפריד בין שתי כיכרות תאומות, פיאצה דלה פרוטה (ככר הפירות) בצפונו ופיאצה דלה ארבה (צמחי המרפא) בדרומו, שבכל אחת מהן נערך, מאז ימי הביניים ועד ימינו, שוק בוקר (פירות, ירקות,חמוצים, לחמים, בשר, בגדים, אביזרים, בדים, פרחים, תיקים, נעלים ומה לא). מקום נהדר לחטוף בו כריך בריא ופירות טריים היישר מהדוכנים המזמינים. אחר הצהריים השווקים מתפנים ואת הכיכרות הנקיות למשעי כובשים מסעדות ובתי קפה, שתושבי פאדובה מגיעים אליהם ללגימת "שפריץ", האפריטיף הלאומי של חבל ונטו המורכב מיין נתזים, סודה וקמפארי, או למי שמעדיף אותו מתוק יותר - אפרול.

פנינו מערבה אל פיאצה דיי סיניורי ( (Piazza dei Signoriהמלבנית, שפסל האריה של סן מרקוס ניצב בה על עמוד רומאי כסמל לשלטון. מקיפים אותה כנסיית סן קלמנטה (שבשל קירבתה לשווקים בנו בה גילדות הסוחרים, הקצבים, החנוונים,הצורפים ואחרים, מזבחות וקפלות תפילה), ארמון הקפיטן (Palazzo dei Capitano) משכנם לשעבר של המושלים הוונציאנים, עם מגדל שעון מפואר (Torre dell'Orlogio) מעל שער הכניסה וחזית, שגם לאחר הרבה שינויים שהבניין עבר במרוצת הדורות, נראית עדיין כמבצר גותי, ועוד מבנה רנסאנסי חמוד הנקרא לוג'יה דל קונסיליו (Loggia del Consiglio). פונים דרומה וכבר אנחנו עומדים בפיאצת דואומו (Piazza Duomo) המרשימה, עם הקתדרלה של פאדובה ובית הטבילה ((Battistero הרומאנסקי הצמוד אליה והמעוטר בציורי קיר נפלאים שלא כדאי להחמיץ, בית המשכון הציבורי, בית מרקחת היסטורי ומול הקתדרלה שני ארמונות מסוף המאה ה-13.

 

כתובות עבריות בסמטת הגטו

מפיאצת דואומו נכנסים לרחובותיו הצרים של הגטו היהודי שהוקם כאן בתחילת המאה ה-17 ובוטל בסוף המאה ה-18 עם כיבוש נפוליאון. פה ושם רואים שרידי כתובות עבריות וכניסה לבית כנסת עתיק, וזה מה שנותר מהקהילה היהודית הגדולה והאמידה של צאצאי מגורשי ספרד, שהתיישבה כאן עוד בסוף המאה ה-14 ונכחדה בשואה. בהיכל שלמה בירושלים נמצא ארון הקודש שניבנה ב-1728 ועמד בבית הכנסת הספרדי בעיר. ר' משה חיים לוצאטו, הידוע בראשי התיבות של שמו - הרמח"ל - חיבר מחזור שירים בשם "חנוכת הארון" לכבוד חנוכתו באיטליה. הרמח"ל, בן תחילת המאה ה-18 הוא המפורסם בין בני הקהילה. הוא היה מחזאי, בלשן, מחבר ספרי מוסר וסופר בשפה העברית, הואשם בשבתאות, נרדף בעירו ונמלט לארץ ישראל. בעכו, שבה התיישב, נספה במגיפה עם אשתו ובנו.

20 דקות הליכה עם הפסקת גלידה מרעננת, הביאו אותנו אל בזיליקת דל סנטו ((Basilica del Santo המוקדשת לאנטוניו, הקדוש המגן על העיר, שקברו נמצא בתוכה והיא מרכז דתי חשוב שאלפי מאמינים עולים אליו לרגל מדי שנה. לבזיליקה הענקית יש בראשה כיפות בולבוסיות רבות מפלסים ובתוכה היא מלאה יצירות אמנות נפלאות, בין היתר פסלים ותבליטים של הפסל דונאטלו. דונאטלו השאיר עוד יצירה מפורסמת מאוד שלו בפיאצה שלפני הבזיליקה, הנחשבת לפסל הברונזה הראשון של הרנסאנס האיטלקי. זהו פסלו של המצביא הוונציאני ארסמוס דה נארני, שכונה גטא-מלאטה (Gattamelata - "חתול מתוק מדבש"). הוא רוכב בגאון על סוסו, ניצב על כן גבוה וחולש על הפיאצה המלאה דוכני מזכרות ונרות.

 

אוניברסיטה משנת 1222

באוטובוס קטן המקרטע על אבני הכביש חוזרים אל המרכז העתיק והפעם אל פאלאצו בו (Palazzo Bo), שפירושו "ארמון השור" וזאת על שם פונדק ששכן פה בעבר. זהו משכנה העיקרי של אוניברסיטת פאדובה שנוסדה ב-1222 והיא העתיקה ביותר באיטליה אחרי זו שבבולוניה. ב-1594 חנכו בה את האולם הראשון באירופה ללימודי האנטומיה, אולם מדורג דמוי תיאטרון, ואפשר להצטרף לסיורים מודרכים הנערכים בו (לא בכל יום). האולמות והחצר המרכזית מעוטרים בשלטי מגינים של בני אצולה מכל רחבי אירופה שלמדו כאן. בין המורים היותר מפורסמים באוניברסיטה היו המשוררים דנטה אליגיירי ופרנצ'סקו פטרארקה והמדען גלילאו גליליי. הגן הבוטני (Orto Botanico) של פאדובה, המשתרע על פני שני קילומטרים רבועים דרומית לבזיליקת סנטו, שייך לאוניברסיטה והוא הגן הבוטני האקדמי העתיק ביותר שלא הועתק ממקומו מאז 1591. הגן ידוע באוספיו המיוחדים ובעיצובו ההיסטורי, וב-1997 הוענק לו מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בין היתר אפשר לראות בו עשר מזרקות, חממות, ארבורטום ושלושה שעוני שמש: קובייתי, מעגלי וגלילי.

ובין כל האתרים העתיקים שבעיר נתקלנו גם במשהו עכשווי. בעיקול קטן של הנהר, לא רחוק מקפלת סקרובניי, עיצב הארכיטקט דניאל ליבסקינד יחד עם עמיתים מפירנצה אנדרטת זיכרון לאסון ה-11 בספטמבר. על קיר זכוכית ירוק-כחול גבוה תלוי אדן ברזל יחיד שנותר בין הריסות מגדלי הסחר ונתרם לפאדובה על ידי עיריית ניו-יורק. לתושבי פאדובה השמרנים קשה להתרגל לקיר הזכוכית הגדול, אבל בעוד כמה עשרות או מאות שנים בוודאי יתגאו גם בו, כמו ביתר האוצרות שעירם התברכה בהם.