20.04.2018
 
פריס למתחילים

 

פריס למתחילים

מאת אתי ישיב

פריס הייתה תמיד העיר האהובה עלינו ביותר באירופה, העיר שהרגשנו בה כמו בבית. עכשיו אנחנו חוזרים אליה שוב והפעם עם הנכדים, שאחד מהם אך זה הגיע למצוותחלק מטקסי הבגרות כיום הוא טיול בר מצווה עם סבא-סבתא, אז התלבטנו ארוכות לאן לוקחים את החצי ילד חצי נער שלנו והחלטנו להתייחס לחצי המבוגר יותר ולהכיר לו את מלכת ערי אירופה, פריס. ליתר בטחון צירפנו לנסיעה את אחותו הגדולה (שלפני שנים אחדות עברה את האתגר הזה איתנו בלונדון), כדי שתגשר על הפער הטבעי שבין הדורות ותתרגם לנו את הניבים העבריים החדישים לשפה המוכרת לנו.

יואב והגר הם צעירים מתוחכמים שקשה להרשים, עם תפיסה מהירה ועם סבלנות קצרה להסברים ארוכים או כפולים שבאים כמו בסטריאו פעם מימין מפי סבתא ופעם משמאל מפי סבא. השתדלנו לזרום אתם וליהנות בדרכם ובדרך אגב להציג להם את תעודת הזהות של פריס, את כל אותם המקומות והמונומנטים שלטעמנו מזוהים איתה ומהווים את הלב הפועם שלה.

הגענו העירה בערב סתווי. לפריזאים היה סתם קריר ולנו - קר כמו בעיצומו של חורף ישראלי. אני לא מפסיקה לזמזם לעצמי את השיר הישן של פרנק סינטרה "אני אוהב את פריס בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב..." ומקווה שעד סוף הטיול גם הצעירים שלנו יתאהבו בה.

בחרנו לגור ברובע המארה, וכבר בדרך מהרכבת אל המלון, בגשם דקיק לא מזיק, התחילו העיניים הצעירות להתרחב למראה הבתים המכובדים, בתי הקפה עם השולחנות הקטנטנים בחזית שגם במזג האוויר הסתווי והרטוב ישבו לידם זוגות או בודדים, לוגמים בניחותא כוסות יין או ספלוני קפה, המעדניות, הקונדיטוריות, השוקולטריות, חנויות הירקות, קרוסלת העץ הישנה בשדרה שהסתובבה לאט כשרק שני זאטוטים יושבים בה, המסעדות השכונתיות ואור הדמדומים האפרורי רגע לפני שהחושך יגיע וכל האורות יידלקו. ברוכים הבאים לפריס.

 

סיבוב בדה-שבו ענתיקה

הרכבת התחתית פלטה אותנו ממש מול שער הניצחון, כיכר שארל דה גול המקיפה אותו ושתים עשרה השדרות היוצאות ממנה (ובזכותן היא נקראת גם ה"אטואל", כיכר הכוכב). השער הענק, אחד האתרים המפורסמים ביותר בעיר, המפאר את ניצחונותיו של נפוליאון הראשון, זהר בחשכה ואפשר היה לראות את מאות התבליטים הפטריוטיים המקשטים אותו. גם מפני שהוא באמת יפה וגם אולי מפני שהיה המונומנט הראשון שראינו, הוא השאיר על הצעירים רושם רב ואנחנו נחזור אליו, לבקשתם, פעם נוספת, באור יום, כדי ליהנות מהנוף שמסביב. בינתיים, ולמרות הקור, ירדנו במורד שאנז אליזה, השדרה המפורסמת ביותר בפריס, עם שדרת עצי הערמון היפהפייה שלה שעמדה עכשיו ממש רגע לפני השלכת. גם אם השדרה איבדה במשך השנים קצת מההוד האצילי שלה, היא עדיין יפהפיה זוהרת עם מרכזי בילויים, מסעדות פאר וחנויות יוקרה, ביניהן סוכנויות מכוניות מפוארות, כמו זו של פז'ו, שם השתעשענו על יד ובתוך הדגמים החדישים המוצגים באולמות.

כיכר נהדרת אחרת, גדולה ואלגנטית, היא כיכר הקונקורד הנמצאת במורד שאנז אליזה. הכיכר נבנתה במחצית המאה ה-18 לכבודו של המלך לואי ה-15 שפסלו, כשהוא רכוב על סוס, הוצב במרכזה. לואי המסכן לא הספיק לצפות שנים רבות על הכיכר ממרומי הסוס  וב-1792, שלוש שנים אחר כיבוש הבסטיליה, סולק הפסל המלכותי מהכיכר. ומה עושים במקום שהתפנה? מציבים בפינה הצפון מערבית את הגיליוטינה והכיכר היפה הופכת לתיאטרון הפופולארי ביותר של פריס - מקום עריפת ראשים פומבית של מלכים (לואי ה-16 ומארי אנטואנט), אצילים (ופילגשיהם) ומלוכנים אחרים. האמת? גם היום, אחר מאתיים ויותר שנים, די מצמרר לעמוד במקום ספוג הדם הזה. שמה של הכיכר, שהיה בעבר "כיכר לואי ה-15 " ואחר כך "כיכר המהפכה", שונה והיא קיבלה את שמה הסופי "כיכר הקונקורד" (שפירושו אחדות והרמוניה).  עברו עוד 50 שנה, הבורבונים שבו לשלוט בצרפת, מלכים עלו והודחו והכיכר שוב שינתה פנים. הפעם הוצב במרכזה אובליסק מצרי יפהפה בן 3,300 שנה, עשוי אבן גרניט וורודה, מכוסה בהירוגליפים ומיתמר לגובה של 23 מטרים ונוספו לה שתי מזרקות ושמונה פסלים המייצגים שמונה ערים צרפתיות. המראה לעבר שער הניצחון מרהיב ממש ואין פלא שהמוני תיירים יפנים לא מפסיקים לתקתק במצלמותיהם (גם אנחנו, גם אנחנו). בפינה אחת של הכיכר ראינו מראה מוזר -  שורה של מכוניות דה שבו ("שני סוסים", נפח המנוע(, כולן במצב מצויין ומבריקות בצבעיהן הלוהטים. מסתבר ששני הסוסים הוותיקים האלה משמשים לסיורים בעיר ומי שמכיר אותן  יודע שתחושת הישיבה בהן היא כמו במרכבה. היות ומכונית כזו נמצאת בהיסטוריה המשפחתית שלנו, ביקשנו מאחד הנהגים שירשה לנוער לשבת לרגע במכוניתו. לא הספקנו להגיד "סרקוזי", וכבר היו השניים ישובים בתוך ה"מרכבה" ולחרדתי התיישב בה גם הנהג, התניע ונעלם איתם בסבך המכוניות הנוסעות. שערותי סמרו. מה יהיה? "חטפו לנו" את הילדים! עמדנו נטועים במקום. עברו כמה דקות של פחד ותרחישים אפשריים והנה נראה הדה שבו האבוד מקיף את הכיכר וחוזר למקום החנייה כששני הטרמפיסטים שלו מתפוצצים מצחוק. טיפ שמן לנהג ותמונה אחת למזכרת חתמו את רגעי החרדה ( רק שלנו).

 

אטרקציה בשוק פשפשים

המסע שלנו בין אתרי פריס נמשך והגר הודיעה לנו שהכל טוב ויפה אבל נא לקבוע ביקור באחד משווקי הפשפשים (פוס בצרפתית ובקיצור). מתאים לנוהשוק הענק בפורט דה קלינאנקור פתוח בימי שבת, ראשון ושני ושבת בבוקר נראה לנו יום כיפי לשיטוט ולחיטוט בין הדוכנים. אזור שלם של השוק, זה הקרוב לתחנת המטרו, מוקדש לבגדים ולנעליים ולא עברו עשר דקות והנערה ההחלטית שלנו לבשה כבר מעיל חדש ואופנתי כשבידה שקית עם פריטי אופנה נוספים. עכשיו יכולנו לעבור לאזורים אחרים, של עתיקות, רהיטים מעניינים, ספרים, בולים, כלי בית, חפצי אמנות וקיטש.

 

פסלים מודרניים בארמון ורסאי

הגר מרוצה ואפשר לחזור אל ההיסטוריה. אז נוסעים לבקר בארמון ורסאי, הנמצא מחוץ לעיר, במרחק כחצי שעת  נסיעה ברכבת. דווקא היום  ירדו זרזיפי גשם צולפים, הרוח החזקה הפכה לנו את המטריות ובגלל שיפורים בקו הרכבת בוטלה התחנה הקרובה אל הארמון ואנחנו נאלצנו לצעוד ברגל מרחק הגון, להילחם ברוח ולהגיע כל עוד נפשנו אל הארמון שבפאתי ורסאי. זוהי יצירת הפאר של לואי ה-14, מלך השמש, שהגדיל, שיפץ, קישט וייפה את מעון הציד הקטן שבנה שם אביו לפניו, ויצר את הארמון המדהים וגניו המופלאים, ששימשו דוגמה לארמונות ולגנים אחרים ברחבי אירופה. שמחים להיכנס פנימה  אחרי ההליכה הארוכה ברוח הרטובה, הצטרפנו אל המוני המבקרים באולמות הגדושים שטיחי קיר, ציורים ופסלים של בני משפחת בורבון. דיוקנו של לואי ה-14 עטור התלתלים, מצוייר או מפוסל, נמצא כמעט בכל חדר וסביבו דיוקנאות של "דודות" מכוערות וכבדות משקל  בבגדי מחלצות  ותכשיטים מפוארים וקרובי משפחה פלצניים אחרים . הצצנו בטרקלינים הרביםבחדרי השינה המלכותיים עם מיטות האפיריון, בחדרי המגורים, בקפלה המלכותית, וכמעט פצחנו בריקוד באולם המראות המפורסם, שהאור חודר אליו מבעד לחלונות גדולים ומוחזר על ידי מראות שבקיר ממול והוא ממוקם כך שקרני השמש האחרונות חודרות אליו לפני השקיעה. מלך השמש או לא? האמת, מה שהציל קצת את המצב היו הפסלים המשעשעים של הפסל האמריקני העכשווי ג'ף קונס, שפוזרו בחדרים השונים ובגנים והוסיפו קצת הומור וצבע לאווירה הדחוסה של הארמון. הפריזאים לא אוהבים את התוספת הזו, אבל הם לא אוהבים שום דבר חדש, כמו את מגדל אייפל בזמנו ומבנים אחרים ההולכים ונבנים כיום. הפסלים של קונס יעזבו את הארמון בעוד חודשיים. עם המבנים החדשים - הפריזאים ילמדו בסופו של דבר לחיות.

 

מונה ליזה עדיין מחייכת

סימן היכר אחר של פריס הוא הלובר שהינו הארמון הגדול ביותר בצרפת המשמש מזה כ-215 שנים כמוזיאון  המכיל אוספים אדירים של ציורים, פסלים וחפצי אמנות אחרים מ-5,000 לפני הספירה ועד מחצית המאה ה-19. בשנות השמונים של המאה העשרים המוזיאון שופץ, נוספה לו פירמידת זכוכית המשמשת אולם כניסה והוא הפך להיות ידידותי מאוד למבקרים בו, עם  קופות כרטיסים נוחות (לצעירים עד גיל 18 הכניסה בכלל בחינם), חנויות, בתי קפה והתמצאות נוחה בסבך הגלריות (לא שלא הלכנו לאיבוד פה ושם, אבל נחלצנו בקלות). מראש הגבלנו את עצמנו לשלושה נושאים כשהראשון בהם היה  אגף עתיקות מצרים, שם עמדנו כולנו נפעמים מול ספינקס הגרנית העצום, הקברים, הפסלים, התכשיטים, הציורים, שרובם בני ארבעת אלפים שנה ויותר ויופיים זוהר עד היום; מכאן עברנו לעתיקות יוון והתרכזנו  בעיקר בפסלה בעל הפרופורציות המושלמות של ונוס ממילו ובפסל הניצחון מסאמוטראקי שהוא דמות אשה (צעירה בת אלפיים שנים) בעלת כנפיים, שממקומה בראש גרם מדרגות נראית כאילו תעופף לה מיד; ומכאן עברנו היישר אל אגף הרנסאנס האיטלקי ואל המונה ליזה האגדית, הגברת הפלורנטינית עם החיוך המסתורי ,פרי יצירתו של ליאונרדו דה וינצי, שאוהבים אותה או לא, היא כנראה הציור הידוע ביותר בעולם ובלעדיה באמת אסור לעזוב את המוזיאון ואת פריס.

 

פעם בחיים קריקטורה

בערב אחר עלינו לרובע מונמרטר שהיה פעם כפר קטן בראש גבעה (ועדיין הוא מכונה "לה בוט", הגבעה, בפי תושביו), שסופח לעיר הגדולה והיה שכונתם של אמנים ידועים רבים ואנשי בוהמה אחרים. הרחובות הצרים והמתפתלים והסמטאות ללא מוצא מלאים היום בחנויות מזכרות ו"שמעטס" צבעוניים, כשכובעי הבארט של הבוהמיינים דאז עדיין מככבים בהם. עם כרטיסי המטרו שלנו עלינו ברכבת הכבלים המטפסת ועולה אל רחבת כנסיית סאקרה קר, ושוב שבה אותנו נופה הלילי הקסום של העיר המוארת.

בכיכר טרטר (Place du Tertre) ישבנו ליד שולחנות קפה עגולים קטנים, מתחממים בחומו של עמוד חימום, ובעוד אנחנו אוכלים את ארוחת הערב שלנו, הסכמנו להפצרותיו של צייר נודד, אחד מרבים המסתובבים כאן, והוא צייר קריקטורה משותפת של יואב והגר. כל אחד צריך פעם בחיים קריקטורה כזאת מפרי.

 

תור בכניסה לנוטרדאם

ועוד נותר לנו לפחות מוסד אחד שבלעדיו פרי אינה פריס - קתדרלת נוטרדאם ("גבירתנו", אמו של ישוע, מריה), שהאתר בו היא ניצבת, הקצה המזרחי של איל דה לה סיטה, אחד משני האיים  הקטנים  שבנהר הסיין, שימש מקום פולחן דתי עוד בזמן הרומאים והכנסייה הנוצרית הראשונה נבנתה בו לפני 1,600 שנה. האי הזה הוא לבה של העיר והמקום בו התחילה בנייתה לפני 2,250 שנה כשנקראה עדיין לוטציה ("המעגן על הנהר" בשפה הקלטית). רק 600 שנה מאוחר יותר שינו הרומים את השם לפריס, על שם התושבים המקוריים בני שבט הפאריסיי.

הקתדרלה עצמה החלה להיבנות באמצע המאה ה-12 ואת דמותה הסופית, המלכותיתכפי שהיא מוכרת לנו היום,עם שלושת השערים המקומרים שבחזיתעליהם קומת חלון הוורד (רוזטה) הצבעוני העצום ומעליה שני המגדלים המלבניים התאומים המתנשאים לגובה של 69 מטרים, קיבלה באמצע המאה ה-19. עמדנו בכניסה לקתדרלה בתור משתרך של כמה מאות תיירים אחרים וכשנכנסנו פנימה, גילינו שהיא כה גדולה עד שכל המאות הללו הולכים בתוכה  כמעט לאיבוד. בין כל אוצרותיה הנפלאים מרחפת שם בין הקומות, הגגות והמרזבים דמויי החיות המוזרות, גם רוחו של הגיבן מנוטרדם, גיבורו הדמיוני של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו שהפך גם לגיבור מחזמר מצליח.

אגב, אם לא הזכרתי ביקור במגדל אייפל זה לא מפני ששכחתי. הצעירים שלנו פשוט ביקרו בו בביקור חטוף אחר שלהם בפריז כך שוויתרנו עליו הפעם. אחרת הוא היה בהחלט מככב בטיול שלנו באחד המקומות הראשונים. אז מה עוד  נספיק בזמן שנותר? קניות