סולוו'סי: קליידוסקופ של דתות ואמונות, 15 מיליון תושבים וארבעים שפות
מאת אתי ישיב
במפות גיאוגרפיות, האי סולוו'סי (Sulawesi) שבאינדונזיה נראה כמו פרח סחלב בעל ארבע זרועות, מוזר ויפהפה. במציאות, זהו אי עתיר מפרצים ואין סוף חופים ולאן שלא נוסעים בו, תמיד רואים את הים לא רחוק מהכביש, וגם אם לא רואים, הוא נמצא קרוב איפה שהוא.
במיקבץ של שלושה עשר אלף ושבע מאות האיים הפזורים לאורך של יותר מ- 5,000 ק"מ והמהווים את המדינה המלאכותית אינדונזיה, סולוו'סי הוא אחד מ- 922 האיים המיושבים ואחד מחמישה האיים הגדולים בו. הוא שוכן לאורך קו המשווה, במרכז הארכיפלג, בין יערות הגשם של קלימאנטאן (Kalimantan ) - החלק האינדונזי של האי בורניאו (Borneo) ואיי מאלוקו ( Maluku), איי התבלינים האגדיים. בשל מיקומו המרכזי ספג האי השפעות מבחוץ והיה מרכז נוח להגירה שבין האיים ולפעילות מסחרית. למרות הפיזור הגיאוגרפי, אינדונזיה השכילה ליצור מכל האיים מדינה אחת, עם שפה אחת שאומצה בה כשפה הלאומית, אבל עדיין הקשר בין כל האיים הוא בעיקר קשר מסחרי, כלכלי ולא כזה של תרבות ומסורת. בקרב 240 מיליון התושבים באינדונזיה יש מיגוון אדיר של קבוצות אתניות, שפות, דתות, מינהגים, ארכיטקטורה ונופים וסולוו'סי, עם אוכלוסיה של 15 מיליון נפש, נטלה את חלקה בנופים מופלאים ובשבטים אקזוטיים, המדברים בינם לבין עצמם בכ- 40 ויותר שפות שונות. אז סלאמאת דטאנג (Selamat Datang ) סולוו'סי. ברוכים הבאים!
האי מנוקד בהרים תלולים המגיעים עד לגובה של 3,400 מטרים, 11 הרי געש פעילים שהאחרון בהם התפרץ ב- 1983, עמקים עמוקים, נהרות שוצפים, אגמים כחולים במישורי ההרים, יערות גשם, דקלים מיתמרים, טרסות אורז, חופים לבני חול ובעלי חיים שרבים מהם, כמו קופי מקאק שחורים, בופאלו ננסים שגובהם אינו עולה על מטר אחד והם אינם ניתנים לביות, או עשרות רבות של עופות, ייחודיים לאי (אנדמיים). סולוו'סי, שאחד מפירושי שמו הוא אי הברזל, עשיר במחצבים (יש בו זהב, גופרית, נחושת ושני שדות נפט בלתי מנוצלים עדיין ), חיות בו אוכלוסיות מגוונות כמו שבטי הבוגי, המנדאר והמאקסאר החיים על הים, חקלאים החיים על האדמה ומגדלים את האורז, התירס, הטבק, הסויה, הירקות והדקלים ומגדלי התבלינים, המטפחים את הווניל והציפורן, את הקקאו, הקפה, הזעפרן ואגוז המוסקט. האי הוא גם קליידוסקופ של אמונות ודתות. אם האי ג'אווה כולו מוסלמי והאי באלי כולו הינדי, הרי בסולאוו'סי חיים זה בצד זה, בסובלנות ובהרמוניה, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, הינדים, אנימיסטים, מאמיני פולחן האבות ומי יודע מי עוד, כשכל אחד תורם לחגיגת הטקסים, המינהגים והאומנויות. למיגוון הזה של טבע ואדם אחראית הגיאוגרפיה של האי שיצרה ארבע זרועות לפרח הסחלב, שכל אחת מהן נפרדת ושונה מאחיותיה ומתחברת אליהן רק במרכז האי.
ציורים של רוי ליכטנשטיין במלון ב"עיר מחטי האורן"
נחתנו בעיר אוג'ונג פאנדאנג (Ujung Pandang),שער הכניסה לדרום האי, בירתו והמרכז המינהלי והעסקי שלו ושל מאות איים קטנים אחרים בארכיפלג. העיר, שנוסדה באמצע מאה ה- 16 על ידי ממלכת גואה, נכבשה כמאה שנים מאוחר יותר על ידי ההולנדים שבנו אותה מחדש והותירו בה מבצר בסגנון הולנדי המארח כיום את המוזיאון ההיסטורי של האי ואת הקונסרבטוריון למוסיקה ולמחול. אוג'ונג פאנדאנג ("עיר מחטי האורן") בת מיליון התושבים הינה עיר מודרנית, תוססת וצפופה והסיבה העיקרית לביקורנו בה היתה היותה נקודת היציאה לטיולים באי. ובכל זאת - אטרקציה אחת קסומה מצאנו בה, הנמל העתיק שלה עם אווירתו הקולוניאלית הפורטוגזית-הולנדית, המשמש מעגן ל"פראהוס", מפרשיות הסחר המצויירות, היפהפיות, שמשייטות עד היום בין איי הארכיפלג. ובמלון אימפריאל שעל שפת הים, בו בילינו את לילנו האחד בעיר, מצאנו אי של שלווה, חדר נעים שמחלונו נישקפים נוף עירוני, הרבה צריחי מסגדים, מקדשים וזריחה ורודה יפהפיה, ושלוש הפתעות: האחת, רפרודוקציות מצויינות של ציורי רוי ליכטנשטיין תלויות על קיר הבר. השניה, חידוש במזנון ארוחת הבוקר: "בייקון" מבשר תרנגול הודו, וריאציה שהומצאה כנראה לכבוד אורחים מוסלמים המקפידים על איסור אכילת חזיר והשלישית, המראה המרהיב אל הים ממרפסת המלון, עם אוניות המפרש, מעבורות, מזחים, גשר, איים וטיילת.
במהירות של צב ועם כמה חניות מרתקות בדרך, יצאנו עכשיו מחוף הים אל ארץ הטוראג'ה, "אנשי ההרים", שהם הסיבה האמתית והעיקרית של ביקורנו בסולוו'סי. הטוראג'ה חיים בגובה של 1,200 מטרים, באגן נהר הסדן והכבישים שיוליכו אותנו לאורך 320 הקילומטרים עד שנגיע אליהם, צרים ומשובשים. לאורכם משתרעים שדות אורז נרחבים מוצפי מים, ששוורי בופאלו טובלים בהם ואנפות לבנות עומדות על גבם. מתחת לשמשיות הנטועות בתוכם עובדות נשים כשהן מצליפות באלומות אורז קטנות, מפרידות את הגרגרים מהגבעולים. מוטות במבוק ארוכים "לבושים" חולצות, נטועים גם הם בתוך השדות, נראו לי כדחלילים או אולי סמנים. באזור הטרופי כל העונות מתאימות לשתילת אורז וכך אנחנו רואים זה לצד זה שדה טרי שאך זה נשתל, שדה עם שיבולי אורז גבוהים ושדה אחר, קצור. חלפנו על פני כפרי דייגים הבנויים לאורך החוף ולפני שעזבנו את ארץ הבוגים (Boggi), עצרנו באחד הכפרים לראות בית בוגי טיפוסי. בין עצי בננה וקוקוס עומד על כלונסאות מיבנה העץ הרעוע הצבוע חום, מדרגות מובילות אל מרפסת כניסה כחולה מקושטת בעציצים פורחים ובראש הגג קבוע "וי" גדול המסמל זוג קרני בופאלו. הגברים, אנשי הים, נמצאים עכשיו בעבודה ובבית קיבלה את פנינו אשה צעירה שתפרה משהו על מכונת התפירה שלה. בסלון המשמש גם חדר שינה, המון קישוטים על הקירות ועל השידה ולא מפתיע לגלות ביניהם נעליים וטחנות רוח מיניאטוריות מחרסינה כחולה-לבנה, מורשת הכיבוש ההולנדי באינדונזיה. בחדר נוסף יש עוד מיטות שינה, פינת מטבח, מכונת התפירה ושקי אורז. ה"שרותים" - בשדות והרחצה - במי נחל או בתעלות מים. מתחת לבית, בין הכלונסאות, מתרחשים כל החיים. נשים קולפות ירקות, צעירים משחקים פינג פונג שולחן, אמהות צעירות מיניקות תינוקות או מקפיצות אותם על הברכיים. מהכביש אנחנו רואים את הגברים בים, פורשים רשתות דיג, מורידים אותן אל המים בעזרת מוטות ומעלים שוב כשהן מלאות דגים. הים כאן עשיר בדגה ובין היתר דגים בו דגי טונה, סרטנים ואפילו כרישים ושולים ממנו פירות ים וסרטנים למיניהם. בצידי הכביש מייבשים דגים ומוכרים אותם בקיוסקים. המקומיים - קונים. אנחנו - מצלמים.
היום הוא ה- 17 באוגוסט, חג העצמאות האינדונזי, היום בו הסתיים בשנת 1949 הכיבוש ההולנדי. לכבוד החג התמלאו כל האיים בדגלים צבעוניים ובכיכר הכפר, לצד המסגד, במגרש מסדרים גדול, נערך טקס חגיגי. מחלקות של אנשי צבא, איכרים, סטודנטים, אחיות בתי חולים במדיהן, צופים וצופות גם הם במדיהם, מקשיבים לנאומים ארוכים של נכבדי היישוב רובם אנשי צבא במדים לבנים בוהקים. הנאומים מתישים ובנות ממחלקת הצופות נופלות בחום הכבד זו אחר זו (כאילו תקפה אותן מגפה) ומובלות לטיפול באמבולנסים של הסהר האדום החונים בפאתי השדה.
המשכנו בנסיעה וההרים המיוערים מעל שדות האורז יפים להפליא. בדוכנים קטנים מוכרים פומלות, אגוזי קוקוס, ג'ק פרוט הבולט בגודלו, פפאיות, אבטיחים, מלונים ושלושה סוגי בננות- הירוקות הגדולות לטיגון, הצהובות קטנות יותר והאדומות, המתוקות ביותר. הדרך הולכת ונעשית צרה יותר ומשובשת יותר.אנחנו נאלצים מדי פעם לרדת ממנה ולעלות חזרה וכל כלי רכב שבא מולנו פירושו עצירה ותמרון.
שמונה שעות נסיעה שכל דקה בהן מרתקת חלפו להן וסוף סוף הגענו אל שער ארץ הטוראג'ה, Tana Toraja. כמנהג המקום, ירדנו מהאוטובוס ועברנו את השער ברגל כשהאוטובוס ממתין לנו בצדו השני.
בני הטוראג'ה -נצרות עם פולחני אבות ורוחות
על פי המיתולוגיה המקומית, הגיעו שמונה הבנים של אמא אדמה לסולוו'סי בסירות קנו מהאי פונגקו (Pongko), נגררו בסערה במעלה נהר סדן עד שנעצרו על ראשי ההרים והתיישבו שם. במציאות, הם הגיעו כנראה לסילוו'סי דרך הים מיערות הגשם של קמבודיה. בשנים המוקדמות של המאה העשרים, הביאו אתם סוחרים מזדמנים ומיסיונרים הולנדים לארץ ההרים את השפעות העולם החיצון והטוראג'ה נטבלו לנצרות. נטבלו אבל המשיכו לשמור על המיבנה החברתי הקודם שלהם ועל המנהגים הישנים הקשורים באנימיזם (פולחן הרוחות השוכנות בכל אבן, עץ, הר או נהר), בפולחן האבות ובניגודים שבטבע כמו בין חיים ומוות, בין צפון לדרום, בין מזרח למערב, או בין זריחה ושקיעה.
הדבר החשוב ביותר במסורת הטוראג'ה הוא ה"טונגקונאן" (Tongkonan), הבית בו נולדו האבות. וככל שגדול יותר מספר בני המשפחה השייכת לו, חשיבותה של המשפחה עולה, כשכל בניה מחוייבים כלפי הבית ותורמים לאחזקה, לבנייה ולשיפוצים, כל אחד כפי יכולתו.לכל פריט בטונגקונאן יש משמעות והוא מסמל משהו. הבית כולו מסמל את העולם, הגג - את השמים, הצבע השחור הוא צבע המוות, הצהוב - צבע הטוראג'ה, הלבן - טהרה, העיטורים הגיאומטריים - שורשי צמחים ועצים כסמל לשורשי המשפחה, התרנגול - המעבר מחיים למוות וראש השור - סמל לעושר. הבתים ניצבים על עמודים וגגותיהם דמויי סירה ומתרוממים כלפי מעלה בחזית ובירכתיים, אלמנט מיוחד לזכר הסירות שנשאו לכאן את אבותיהם. הם בנוים תמיד בשורה כשהחזית פונה צפונה לכיוון הרוחות הטובות ואילו הצד האחורי פונה דרומה לכיוון המוות והרוחות הרעות ולפניהם אסמי אורז קטנים שגם גגותיהם דמויי סירות. הבתים מקושטים להפליא עם גילופים או ציורים צבעוניים, גיאומטריים , שדמויות תרנגול ושור משולבות בהם וכמובן - גולגלות שוורים תלויות ממרכז הגג - וכל המרבה בהן הרי זה משובח.
הטקסים החשובים ביותר של הטוראג'ה עד העידן הנוצרי שלהם היו טקסי החיים והמוות, שהיו מלווים בהקרבת קורבנות. בטקסי החיים הוקרבו גם קורבנות אדם ובטקסי המוות - רק בעלי חיים. במאמץ לכבוש את לבות הטוראג'ה, החליטו המיסיונרים הנוצרים להשלים עם טקסי המוות ואילו הטוראג'ה, הם מצידם זנחו את טקסי החיים ומתרכזים היום בטקסי המוות. גם בנושא המעמדות הייתה להולנדים הצלחה חלקית בלבד. שלושה המעמדות הקיימים הם 1- האצילים השליטים והסוחרים העשירים, 2- פשוטי העם והחקלאים, 3 - העבדים המשרתים, שהטוראג'ה ממשיכים עדיין להחזיק, למרות שכבר ב- 1905 ההולנדים ביטלו באופן רשמי את העבדות.
המשכנו בנסיעה. עברנו את בירת המחוז מקאלה (Makale) ועוד 18 ק"מ אחריה ובתום עשר שעות נסיעה הגענו אל מרכז תיירות ארץ הטוראג'ה, העיר רנטפאו (Rantepao ), עיירה של בתי מלון קטנים, מסעדות, חנויות, מרכזי אריגה, באטיק ומלאכות יד אחרות המוקפת כפרים עם בתים מסורתיים, שווקים מדהימים ואתרי קבורה שכמותם לא ראינו באף מקום בעולם. מותשים הגענו אל מלון הנופש המקסים "הריטאג'" (Heritage Hotel) שבתי המגורים שלו עם גגות סירה טיפוסיים בנויים בתוך גנים טרופיים מרהיבים, שבילי אבן מתפתלים בין הבניינים, מרפסות מקורות פתוחות לכל רוח מזמינות להסתלבט בהן עם כוס משקה קר ובמקום מטריות נגד גשם המוצעות לאורחים בכל בתי המלון באיים, מוצעים בו כובעי "קולי" ענקים מקש וכמובן הנצחנו את עצמנו חובשים את יצירות האופנה המופלאות הללו. ארבעה לילות התגוררנו במלון הנעים הזה שקסם הטוראג'ה שורה עליו, וממנו יצאנו כל בוקר לשיטוטים בכפרי הסביבה, כשהחוויות רודפות האחת את השנייה ואנחנו מנסים להבין את אשר רואות עינינו.
העיירות בסביבה מכוערות ומלוכלכות ואילו הכפרים יפים בזכות הצמחיה המשגעת, העשירה שלהם. בכניסה לשוק הבוקר ברנטפאו נערך קרב תרנגולים אבל כשהבחינו בנו בעליהם, הפסיקו מיד את הקרב הלא חוקי מפחד השלטונות... בשוק הצפוף, המתפתל בתוך סמטאות צרות להפליא מככבות רוכלות עליזות המוכרות פלפלים בכל צבע, טעם וגודל, תבלינים, דגים ועופות, שמנים, קוקוסים, קפה, פירות וירקות, גושים חומים של סוכר דקל, גושי מלח לטיהור מים, המון תכשיטים לנשים, בדי באטיק צבעוניים, עבודות יד מקש ומעץ וגם משהו מוזר - מעין "עריסות גומי להובלת גורי חזירונים" מסבירים לנו. ובסמטה הכי צרה שבקושי אפשר לעבור בה, יושב צעיר, מנגן בגיטרה ושר בקולי קולות. שמח כאן. די מוזר לראות בתוך כל המהומה הזו שבעיירה את הכנסיות הקטנות עם הצלבים בחזית, ליד מסגד קטן קראנו שלט "שירותי תפילה 24 שעות ביום" ותחנת המשטרה מוקפת גדר תיל חדש.
אנחנו חולפים ליד נהר סדן שלפחות בקטע הזה נראה כמו נהר בוץ אדום. לאורך הדרך כלובים מהודרים ובהם תרנגולים המחכים לקרב חייהם האסור, כזכור, על פי חוק וחורשות במבוקים מרהיבות.
פולחן מוות המשתלט על החיים
ליד הכפר לאמו (Lemo), לצד שדות אורז, עצרנו ליד צוק סלע גבוה. הרמתי את הראש ובמעלה הצוק ראיתי מרפסות חצובות בסלע ובמרפסות יושבות או עומדות דמויות משונות של גברים ונשים, כמו בתאי אופרה, או כמו פעם במרפסות בתל-אביב. אלו הן בובות טאו-טאו ("איש קטן"), מגולפות מעץ בדמות המת, לבושות בבגדיו ונושאות את נשמתו. כמה מהן היו ישנות מאוד ובגדיהן בלויים ואחרות - חדשות לגמרי ולפי מצבן אפשר היה להבחין אם טקס קבורת המת נערך מזמן, או לאחרונה. זה היה המפגש הראשון שלי עם מנהגי המוות המיוחדים והצבעוניים של הטוראג'ה, הבאים להבטיח שנשמת המת תעבור לעולם הבא באופן המתאים למעמד שנהנה ממנו בעודו בחיים, ותעניק משם את ברכותיה לכל בני המשפחה החיים.
לאחר המוות וטרם קבורתו, נחשב המת הטוראג'י ל"חולה"בלבד. גופתו נחנטת והוא מונח בישיבה, כשפניו למערב, בחדר הדרומי של ביתו, שם ינוח בשלום ימים, חודשים או שנים, כשהוא זוכה למזון ולביקורים, עד שהמשפחה תארגן את הלווייתו. הדבר החשוב בנושא ההלוויות הוא האיחוד המשפחתי. שוב נחלצים בני המשפחה, גם אלה שעברו בינתיים לגור בעיר אחרת ואפילו באי אחר, והם אוספים כסף לטקס, שעל מועדו יקבלו הודעה מוקדמת. ומי שיביא את המנחות הגדולות ביותר, יזכה גם בנתח גדול יותר של ירושת המת. אגב, מתוך התחשבות בקרובים (והיום גם בתיירים), נערכים הרבה מהטקסים בחודשים יולי - ספטמבר, שבהם מזג האוויר באיים נחשב כנוח ביותר והם גם חודשי החופשות ועונת השיא בתיירות... הטקס עצמו עשוי להימשך אפילו שבוע תמים והוא נערך בשני שלבים, כשמומחה "מוות" מפקח על כל התהליך.
בבוקר גשום אחד "התבשרנו" שבעוד שעות אחדות יתחיל טקס הלוויה באחד מכפרי הסביבה. מיהרנו (וכמונו עוד כמה עשרות תיירים) לדרך, כשאת החלק האחרון, התלול, הבוצי והחלקלק שלה אנחנו עושים ברגל ומגיעים אל אתר ההלוויות, הרנטה (Rante) שבפאתי הכפר, שם כבר הייתה בעיצומה חגיגת שחיטה של בופאלו אחד, חזירים אין ספור ותרנגולות. בסככות עץ מוצלות עם גגות סירה בראשן כרעו-ישבו בנחת בני המשפחה הרבים של הנפטר, לבושים כולם שחור, צבע המוות, ואורחיהם, משוחחים ביניהם בשקט ומפנים לנו בעדינות מקומות ישיבה בצל. כל אורח חדש הגיע ומנחתו-קורבנו בידו - מי כאמור, מוביל שור בופאלו (והוא הנכבד ביותר), מי גורר או נושא חזיר, ומי אגוזים, פירות, יין דקלים, טבק, או כמונו - כסף מזומן (ועכשיו כבר מובן מדוע מתחשבים גם בתיירים בקביעת מועד ההלוויות). אגב, כדי שאף אחד לא יתרושש, מקבל כל אורח חזרה מחצית מהמנחה שהביא (כמו חלקי בשר ועור) בינתיים הגיעה גופת הנפטר בארון עץ חום ומהודר, הונחה כשפניו צפונה ומרגע זה נחשב ה"חולה" ההוא סוף סוף למת. ליד הארון ישבה האלמנה כשהיא מקבלת את מבקריה בלחיצת יד מכובדת. לא ראינו על פניה סימני אבל, צער, או ריגוש כפי שקורה במקומותינו, שהרי המוות כאן הוא רק מסדרון לחיים טובים בעולם הבא. שוב נשחט בופאלו בהינף אחד של חרב לקול צלילי גונג וקריאות המשתתפים. אחד אחד נקראו שמות מביאי המתנות (גם שלנו כנראה, כי עכשיו הביע ראש הכפר שמחה לא ברורה על היותנו ישראלים. לדבריו, אנשי הכפר הזה הם פרו ישראלים) ונמשכה השחיטה. ראשי החזירים היו מוטלים במרכז השטח וחלקי גופות בכל מקום, כשכלבים משוטטים ביניהם, מרחרחים ולפעמים נוגסים. את השחיטה, פשיטת העור וביתור הבהמה עושים הגברים ועל בישול הבשר בדם הבהמות השחוטות וההגשה ממונות הנשים, שהסתובבו אצילות, זקופות גו, קומקומים ומגשים בידיהן, בין האבלים והאורחים. את קרני הבופאלו יוסיפו מאוחר יותר לגג ביתו של המת, להאדרתו ולפרסום עושרו. חלפו להן שעות ואנחנו נאלצנו לעזוב את הטקס שמי יודע כמה ימים עוד יימשך. בשלב זה מכינים כבר האומנים את בובת הטאו-טאו ואת הלקיאן (Lakkian), שהוא מגדל ההלווייה והאורחים מבלים את השעות בשירה ובריקודים טקסיים. בערב היום האחרון יונח ארון המת על מגדל ההלווייה ויינשא לחלקת הקבר המשפחתית, כשנשמת המת פורחת אל ממלכת הקדמונים ובובת הטאו-טאו שלו מצטרפת אל קרוביה במרפסת לצפות ממנה אל שדות האורז של ארץ הטוראג'ה, או לחילופין, ייקבר בבית קברות נוצרי רגיל.
עץ הקבורה של התינוקות
נושא המוות המשיך ללוות אותנו בכל ימי ביקורנו בסולוו'סי גם כאשר שיטוטינו בין טרסות האורז הרחבות זימנו לנו חוויות אחרות. עצרנו למשל במשתלת אורז להתבונן במלאכתה של השותלת המומחית לדבר, שאיגדה בידיה שתילים לאלומות, קשרה אותם בשרוכי דקל, העבירה אותם אל דפנות הטרסה והשאירה במשתלה רק את כמות השתילים המדוייקת הנדרשת לשתילה בשטח לאחר שיפונה מהמשתלה. על שפת הטראסה עמד תרנגול צבעוני כשבבואתו הגאיונה משתקפת במים. מלכי הכפר הם התרנגולים האלה, המסתובבים בכל חצר, עומדים על כרכובי הגגות, מעל דלתות הכניסה לבתים, מטיילים בניחותא בדרכים ובשדות האורז כאילו הם בעלי הבית וממלאים את האוויר בקריאות הגבר שלהם. ביום אחר, בנוף אחר ובטיול בשדות אורז אחרים הגענו למערת טאו-טאו מסתורית שבה לאן שלא הבטנו נתקלנו בבובות המוזרות הללו שכאילו החזירו לנו מבט. לא רחוק מהמערה נעצרנו למרגלות עץ עבות שבגזעו חצובים כוכים מלבניים. לגודל ההפתעה, התברר כי אלו הם קברים של תינוקות רכים שמתו טרם צמחו שיניהם. רשת ענפים דקה סוגרת את הכוכים והעץ ממשיך לצמוח עם התינוקות המתים בגזעו. שוב מקום אחר ובתוך השדה ממש, הגענו לסככה יפהפיה שאומן טאו-טאו ישב בה כשהוא מגלף בעץ את בובות המתים. בסככות אחרות מוכרים שם עבודות באטיק ועץ והמון מזכרות ומי יכול להתאפק ולא לקנות משהו בתוך שדה אורז... ביקרנו בכפר מוזיאלי קטן, קטי קסו (Keti Kessu), ששורת הבתים שבו ומגורות האורז הקטנות שלפניהם משמשים היום לתצוגה, כשבקומות התחתונות, ששימשו פעם לאיחסון ולבעלי החיים, פועלות סדנאות אומנים וחנויות למלאכות יד מקומיות. סולם עץ מוליך אל הקומות העליונות, אליהן נכנסים דרך דלת כניסה שגובהה כחצי קומת אדם. זוהי הקומה המרכזית של הבית, שמרכזה נועד לבישול ולאכילה, חלקה הקדמי - לילדים, האחורי - להורים וקומת הגג - לאחסון אוכל וכלים. ושוב נתקלנו בפולחן המוות- בנסיעה אל ההרים עברנו שטח גדול מלא כיפות סלעי בזלת שקברים ומרפסות טאו-טאו חצובים בהם ובראש כמה מהם ניצבת סירה טוראג'ית קטנה. למעלה, למעלה, על ההר, בפונדק דרכים קטן הצופה אל הנוף המיוער שרק גגות-סירות בולטים פה ושם בין עציו, היה סוף סוף קר ואנחנו שתינו את הנוף ואכלנו בהנאה קערת אטריות מלווה במרק חריף,מחמם. תרנגול הבית עמד על הגג וקרא בקול, רוכל על אופניים הגיע מאן שהוא עמוס כלי פלסטיק וצעצועים זולים וחמישה ילדים, מצוידים ב"יו-יו", כרכו סביב אצבעותיהם את החוטים והתחרו ביניהם על הזריקה המוצלחת ביותר ונדמה היה לי שאני נמצאת בסוף העולם, בעידן אחר.
הגיע הזמן להיפרד מארץ הטוראג'ה. הנסיעה הייתה שוב אטית ונמשכה כתשע שעות ואני, צמודה אל חלון המכונית, מצטערת על כל דקה חולפת המרחיקה אותי ממנה ומחזירה אותי אל העיר אוג'ונג פאנדאנג, ממנה נמריא אל האי הבא "שלנו" באינדונזיה, באלי, ואל חוויות אחרות, נהדרות, אבל שונות. כי סולוו'סי יש רק אחת.