ג'אווה, אי הרי הגעש
מאת אתי ישיב
בעוד דקות מעטות ננחת בנמל התעופה של העיר ג'וגג'קארטה שבדרום מרכז האי האינדונזי ג'אווה(Djava). מתחתינו משתרעים מרחבים של ג'ונגלים, שרשרת הרים, טרסות מעובדות היורדות ממנה למטה, בתים חבויים בין העצים מפוזרים בשטח כאילו מישהו עבר עם שק ופיזר אותם שם, כביש מתפתל בתוך הג'ונגל, גשר על נהר, אגם דמוי פרח וכבר אנחנו נוחתים ומוצאים עצמנו בתוך ערב רב של נוסעים ושבים, מוסלמים עם כיפות גדולות לראשיהם, נשותיהם עטופות שחורים מכף רגל ועד ראש כשרק העיניים מציצות בעד לחריצים הצרים, נזירות נוצריות במדיהן הלבנים, המעומלנים, ילדים מתרוצצים. אנחנו עוברים שורת דוכנים של חברות תעופה מקומיות והן כה רבות: Garuda, Batavia,Lion, Wings Air, Merpati ,Sempati, Bouraq ו- Mandala בכמה מהן, כך אומרים לנו, יש הנחות ניכרות לסטודנטים ומחירי הכרטיסים לטיסות הפנימיות הנמכרים כאן ברופיות, זולים יותר מאלה הנמכרים בדולרים מחוץ לגבולות המדינה. ועוד דוכנים יש כאן, עשרות דוכנים להחלפת כספים, והקופאים מזמינים אותנו אליהם בתנועות ידיים משדלות כמו מלצרים בפתחי מסעדות המפצירים במטיילים לסעוד אצלם. מחוץ לבניין מקבלים מכת חום ועוברים לצלו של עץ בניאן (סוג של פיקוס) אדיר מימדים. דגלים צבעוניים מתנופפים ברוח. סלמאת, סלמאת אינדונזיה.
הגענו לג'אווה. אחד מ-922 האיים המיושבים של אינדונזיה ואחד מחמישה האיים הגדולים במיקבץ של שלושה עשר אלף ושבע מאות האיים הפזורים לאורך של יותר מ- 5,000 ק"מ והמהווים את המדינה המוזרה והמלאכותית הזו, השוכנת בשני עברי קו המשווה. 240 מיליון תושבים חיים בה (יותר מבצרפת, גרמניה ובריטניה גם יחד) ובהם מיגוון עצום של קבוצות אתניות, שפות, דתות, מינהגים, ארכיטקטורה, נופים ויותר ממאתיים הרי געש.
מי לא היה כאן במהלך ההיסטוריה? מהגרים מהודו, מבורמה ומסין, סוחרים ערבים שהביאו לאיים את האיסלאם, פורטוגזים, הולנדים ואנגלים ששלטו באיים החל מהמאה ה- 16 עד סילוקם הסופי ב- 1949, נוסעים מפורסמים כמו הנוסע ההרפתקן מרקו פולו שהגיע ב- 1292 אל חופי מזרח האי סומטרה, מגלה הארצות פרדיננד מגלאן שתיכנן את מסעו סביב העולם ב- 1520 בכוונה להגיע אל איי מאלוקו (Maluku) שבמזרח אינדונזיה, או קפטן קוק ש ב- 1770 הגיע עם ספינתו לנמל בטאוויה שבאי ג'אווה.
"העיר המשגשגת ללא מלחמה"
ג'אווה, אי ארוך וצר שבתוך 1,000 הק"מ של אורכו ו- 80-200 הק"מ של רוחבו נמצאים כ- 120 הרי געש - הריכוז הגדול ביותר של הרי געש בעולם ומתגוררים שם בצפיפות רבה כ- 60 אחוזים (!) מכל תושבי אינדונזיה, הממשיכים לנהור אליו מכפרי האיים בשל האפשרויות הכלכליות שהם מוצאים בו. ההיסטוריה המפוארת של האי משליכה על תושביו והם נחשבים לטובים, ליפים ולמשכילים מכל אדם. הם עדינים ומנומסים ושפתם שונה מה"באהאסה אינדונזיה" (Bahasa Indonesia ) שהיא תערובת מלאכותית של מאלאית, ערבית והולנדית שאומצה בכל המדינה ומדוברת בכל האיים. לא שיש להם שפה אחרת, אבל יש שימוש שונה של התבטאות, כמו פנייה אל אדם אחר הנעשית פה בהתאם לדרגתו, לגילו ולמעמדו. להיות ג'אווניס זה הדבר הנחשב והמכובד ביותר ולא מספיק להיוולד באי כדי להיות כזה. הילדים למשל, אינם נחשבים ג'אווניסים אלא משלמדו לא לבכות ולא להתלונן. אמא תיקח את בנה לביקור ובכניסה לבית המארחים תאמר: באתי לבקר אבל אני מתנצלת, הילד שלי עוד לא ג'אווניס. כלומר, הוא פרא אדם...
שלוש ערים גדולות יש בג'אווה. ג'אקרטה הבירה הצפופה והפקוקה בצפון מערב האי, סוראבאיה, עיר נמל והבירה התעשייתית של מזרח האי וג'וגג'קארטה Yogyakarta)המכונה ג'וגג'ה), במרכזו. ג'וגג'ה, שפירוש שמה הוא "העיר המשגשגת ללא מלחמה" נחשבת ערש התרבות והאמנות של ג'אווה ושל אינדונזיה כולה והתיירים (כמונו עכשיו) נוהרים אליה ואל סביבתה לראות את המקדשים העתיקים, הארמונות האיסלאמים, תיאטראות המחול, הצלליות והבובות ומלאכות היד הטיפוסיות שהיא משופעת בהם. לא תארנו לעצמנו בעת ביקורנו, שכעבור פחות מחודשיים, יהיה אזור ג'וגג'ה.
יותר מחצי מיליון תושבים גרים בג'וגג'ה ועוד תשעה וחצי מיליון בסביבתה הכפרית, כשבכל קילומטר מצטופפות יותר מאלף נפשות. בתי העיר צפופים מאוד וגגות הרעפים או הקש שלהם ממש נוגעים זה בזה. אנחנו נוסעים (בצד שמאל) בכביש ההומה והצר שהוא הכביש הראשי משדה התעופה העירה. לפנינו, לידנו ומאחורינו מאות טוסטוסים שהם כנראה הרכב הלאומי במדינה. בעוד ימים אחדים, ב- 17 באוגוסט, יחגגו באינדונזיה את יום העצמאות, שקיבלו ב- 1949 לאחר מאבק קשה בכובשים ההולנדים. בינתיים כל הכבישים, הרחובות, הבתים, החנויות ובתי המלאכה מתקשטים כל יום בעוד ועוד דגלים צבעוניים המתעופפים ברוח ומוסיפים להמולה היום יומית.
בית המלון שלנו, Melia Purosani, נמצא במיקום נהדר במרכז העיר. החדרים נוחים ומרווחים ומחלון חדרנו אנחנו משקיפים לעבר העיר המוסלמית הצפופה, המנוקדת במסגדים רבים. ואם קריאות המואזינים חודרות דרך קירות המלון ומגיעות אלינו, אין מה לעשות. זהו חלק מהסצנה המקומית.
על סולטנים,ארמונות והראמאיאנה הנצחי
מחוץ למלון מליה (המערבי בהחלט) נמצא חניון לריקשות-אופניים ("בקקים" כפי שזוכר אותם ברק אובמה משנות ילדותו באי) ואנחנו, שפנינו היום אל הקראטון (Kraton) המלכותי, ארמון סולטני ג'וגג'ה שבלב העיר העתיקה, החלטנו שזהו בדיוק הרכב המתאים להגיע בו אליו. התיישבנו כל אחד בריקשה משלו ונתנו ל"נהג" לדווש , כשאנחנו נהנים בנחת מהעיר שבשעה תשע וחצי בבוקר רק התחילה להתעורר משנתה. הריקשה הביאה אותנו אל אחד משערי הארמון. העיר אולי עוד ישנה, אבל מוכרי המזכרות כאן ערים ועוד איך, ובקושי נחלצנו ממעגלי הרוכלים שכיתרו אותנו ונכנסנו פנימה. המילה ארמון מטעה קצת. הארמון הוא למעשה מרכזה של עיר קטנה מוקפת חומות בתוך העיר הגדולה. כ- 25,000 נפשות מתגוררות במיתחם הזה הכולל בתי ספר, מסגד, חנויות, שוק, גנים נהדרים, ביתני מופעים שפעמים אחדות בשבוע אפשר לשמוע בהם קונצרטים של תזמורות גמלאן מסורתיות או לראות מופעי ריקוד מסורתיים, עצי בניאן עתיקים, אורוות, מגורי חיילים ומגרש מסדרים וגם את האולמות המרהיבים של הארמון, שניבנה לראשונה לפני יותר ממאתיים שנה ומאז נהרס וניבנה פעמים אחדות. לסולטנים של ג'וגג'ה, שהיו שותפים פעילים במאבק נגד הכובשים ההולנדים, נותר מעמד מיוחד במדינה בה כל המלכים איבדו את מעמדם והסולטנים האחרים את הסולטניות שלהם. כתר הסולטנות בג'וגג'ה הוא היחיד העובר עדיין בירושה מאב לבן והם נשארו חלק מהמימסד השלטוני של האי. אולם הכתר הוא אחד הביתנים המרשימים ביותר במיתחם וכמוהו גם המוזיאון הקטן, המספר בלוויית המון תצלומים וכתבי יד על הסולטן האגדי חאמדקובווונה התשיעי, ההוא שעמד באומץ מול ההולנדים ואביו של הסולטן הנוכחי. מעניין לראות גם את הביתן ההיסטורי בו נחתם הסכם העצמאות עם הולנד. הרהיטים המוצבים בו הם הולנדים ואילו הדקורציה - ג'אווניסית. למרות שהסולטן, כמו כל תושבי ג'אווה, מוסלמי, האפריון המלכותי שראינו במיתחם מקושט בדרקונים ובפרחי לוטוס ובחזיתו ניצבת בגאווה גארודה, הציפור-אדם המיתולוגית, שבמקור ההינדי משמשת כלי רכב לאל שיווה ואילו כאן היא אמורה לשמור על הסולטנים. מיש-מש אמיתי.
במערב הקראטון נמצאים שרידים וחורבות של טאמאן סארי( Taman Sari ), גני תענוגות מלכותיים שניבנו במחצית המאה ה- 18ונזנחו וממה שנשאר מהם קל לדמיין איזה חיים משוגעים עשו שם הסולטנים. ארמון מקסים (המכונה "ארמון המים") ניצב שם בתוך אגם מלאכותי וסביבו מערכת שלמה של תעלות, מעברים תת קרקעיים ובריכות שחיה במיפלסים אחדים, כשאחת הבריכות נועדה לנשים, לנסיכות ולפילגשים ואחרת, קטנה יותר, לסולטן, שמראש מגדל יכול היה לצפות אל הנשים ולבחור לו אחת מהן לשעשועי היום...ובכל זאת, נראה שלא רק נשים העסיקו אותו, שכן שביל מתפתל הוביל מבריכות השחיה אל מיבנה מיוחד, דמוי מקדש סיני קטן, להתבודדות ומדיטציה. לפני שעוזבים את סביבת הקראטון כדאי לבקר בשוק הציפורים Pasar Ngasem וחיות המחמד האחרות ולראות את המבחר האדיר של הציפורים והכלובים הנהדרים ובעיקר את הקונים היושבים מרוכזים מול הכלובים, בודקים מקור, כנפיים, רגליים, מקשיבים לקולות ולאיכות הצליל, ומשקיעים חצי או מאתיים דולר בציפור הנבחרת, שמי יודע, אלי תזכה באחת מתחרויות היופי לאיכות הצליל הנערכות כאן. וגם במוזיאון הלאומי הקטן והקומפקטי כדאי לבקר ולראות בו דוגמאות יפות של באטיק מקומי עתיק וחדש, צלליות תיאטרון, תיאטרון בובות, כלי כסף, פסלים וחיטובי עץ לדלתות ולחלונות.
בינתיים העיר התעוררה לגמרי. כל החנויות ודוכני הרחוב נפתחו ואנחנו יצאנו לסיבוב שיפגיש אותנו עם אומנים עכשויים. התחלנו ב- Tom Silver , שהוא קומפלקס גדול של אמנות ומלאכת יד (בטח לא היחיד בעיר) ובו בית מלאכה גדול בו עובדים יוצרי הצלליות, בוני הבובות וצורפי הכסף ליד שולחנות נמוכים ועוסקים כל אחד ביצירתו המיוחדת; חנות ענקית בה נמכרות היצירות של כל האומנים הללו ובנוסף גם אבני חן, פנינים ויהלומים; ותיאטרון צלליות, שבעיני לפחות הוא גולת הכותרת של המקום. הצלליות היפהפיות הגזורות מעורות דקיקים הן דמויות ממיתוס הראמאיאנה העתיק והמפעיל המיומן מניע אותן לכאן ולשם כשהן מלוות במוזיקה של תזמורת גמלאן מסורתית, שחבריה מנגנים בתופים,בגונגים, במצילתיים ובקסילופונים שונים העשויים ברונזה, נחושת או ברזל, שהנגנים מקישים בהם עם פטישים חדים.
מעמד מכובד יש גם לעבודות הבאטיק המקומי ואנחנו המשכנו את סיבוב האמנות שלנו בבית המלאכה "Plentong", בו קיבלנו שעור מרתק על כל התהליך הארוך של יצירת הבאטיק ממריחת השעווה הראשונה על הבד ועד המפות הנהדרות והבגדים היפהפיים - הנמכרים כמובן בחנות המפעל הצמודה. עבודות באטיק נמכרות, אגב, בכל פינה בעיר ויש בה גם גלריות מיוחדות לבאטיקים אמנותיים.
את הסיבוב שלנו סיימנו רק בלילה, ב"Purawisata" שם, אחרי ארוחת מזנון אינדונזית עם נגיעה אירופית במסעדת גן יפה, עברנו לתיאטרון פתוח לצפות במופע בלט הראמאיאנה. לפני המופע הספקנו לבקר בחדרי ההלבשה של השחקנים-רקדנים המתאפרים עם שכבות צבע כבדות ואיך הם סובלים את כל התיירים האלה (אותנו) עם המצלמות רגע לפני שהם עולים על הבמה? זוהי כנראה המשמעות של העדינות והנימוס הטבעיים שלהם. הלילה זכינו לראות את קטע הראמאיאנה בו חוטף המלך רוואנה בדרכי מירמה את הנסיכה סיטה לארמונו וכיצד, אחרי הרפתקאות רבות, מצליח הנסיך ראמה לנצח את רוואנה ולהחזיר אליו את אשתו סיטה. המופע הקסום היה מרתק, תנועות הרקדנים, נשים כגברים, מסוגננות ומלוטשות להפליא ותזמורת הגמלאן שאין מופע, פסטיבל או אירוע טקסי בלעדיה, מצוינת.
מופע טראנס מהפנט
בוקר חדש והיום אנחנו יוצאים מחוץ לעיר, אל המרכז הבודהיסטי בורובודור ובדרך, כל שנייה מזמנת לנו חוויה נוספת. יוצאים מהעיר, עוברים בלי להרגיש כפר אחר כפר והשטח הבנוי לאורך הכביש הראשי נמשך בלי הפסקה, כאילו הייתה זו עיר אחת, או כפר אחד ארוך. בחזית כל בית יש איזו שהיא חנות, או מוסך, או בית מלאכה. מגרשי מכירה של פסלים, מחסני רהיטים, סלי קש, כדים, מטאטאי קש, צעצועי עץ לילדים, קרפיפי עץ. גגות הרעפים שחורים מטחב. בוטקות עם ערמות אבטיחים על הקרקע, מסגדים קטנים. עוזבים את הכביש הראשי ובדרכי עפר נכנסים פנימה אל הכפרים. עכשיו מלווה אותנו צמחייה עבותה של עצי בננה, דקלים, חורשות במבוקים ועצי כותנה, ושדות אורז שהם מראה מופלא של עיצוב ומים וחקלאים חבושים כובעי קולי עובדים בהם כשהם טובלים במים עד ברכיים. גרגירי אורז מתייבשים על יריעות ניילון הפרושות על השביל ופילפלונים מתייבשים על גגות הבתים. באחד הכפרים, לצד הדרך, ברחבה שבצל חורשת במבוקים המגיעים לגובה של 20 מטרים, מנגנת תזמורת גמלאן. בשני צידי הרחבה ספסלי במבוק ארוכים וכך, לפני הצהריים, אנחנו מוזמנים לצפות בריקוד הטראנס המפורסם,
ה- Jatilan, שפעם היה חלק מטקסים, מפסטיבלים ומשווקים שבועיים והיום, בג'אווה המוסלמית, הפך למופע תיאטראלי. ישבנו לראות את המתרחש ואתנו אנשים מהכפר וילדים סקרנים במדי בית ספר וילקוטים על גבם. קבוצת ילדות מוסלמיות עם מכוסות שיער עברו בצניעות כשהן מסיטות עיניים מהרחבה.
שמונה רקדנים-גברים נכנסו אל הרחבה, מאופרים, לבושים בגדים צבעוניים וצעיפים מתעופפים, כתרים לראשיהם, אצעדות על זרועותיהם וכל אחד מחזיק בין ברכיו סוס סימבולי העשוי עור וקש. מנהיג, או מאלף, שוט ארוך בידו, עקב אחריהם בעיניו. הם דהרו על ה"סוסים" במעגלים עד שנכנסו לאקסטזה והתחילו להתנהג כסוסים, שועטים בפראות מכאן לשם, צוהלים ולועסים עשב וקש. אחד מהם נפל ארצה כאחוז שיתוק. צליפות שוט על השוקיים הקימו אותו על רגליו ועם מבט ריק, כשהוא מגיב רק לשריקת השוט, לעס ובלע כוס זכוכית. לאחר דחפו שושנה לפה, לשלישי - מקל מפוחם מעלה עשן ולרביעי - מלפפון שסכיני גילוח טמונים בו. הכל נאכל כמו חמאה, בלי אפילו מצמוץ עיניים. אחד אחד הוציא אותם ה"מאלף" מהטראנס עם צליפות שוטו באוויר ונשיפה אחת במצח ואז הובלו, מותשים, החוצה מהרחבה. אז היום המופע ממוסחר, אבל הריקוד והטראנס אמיתיים ואני לפחות, לא יכולתי כמעט לנשום שעה ארוכה לאחר שהסתיים.
30 אלף סתתים ופסלים בנו אותו
כמו פאטה מורגנה, התגלתה לנו על גבעה, 42 ק"מ צפונית-מערבית לג'וגג'ה, צללית של מקדש בודהיסטי ענק ולאט לאט התחילו עינינו לקלוט את הגודל והיופי הנמצאים מולנו. מקדש בורובודור
(Borobudur), "המקדש שעל ההר" בסנסקריט, או "המקדש של הכפר בורו" בשפה מקומית עתיקה, ניבנה כאן מסוף המאה השמינית ועד אמצע התשיעית לספירה, 300 שנה לפני שניבנה אנגקור וואט המפורסם בקמבודיה, כש- 30,000 סתתים ופסלים, 15,000 סבלים ואלפי בנאים עוסקים במלאכה. לא עברו מאה שנים מאז בנייתו והמקדש המפואר וכל האזור סביבו, ננטשו בלי שאיש יודע למה. המקדש לא רק ננטש, אלא גם כוסה באפר וולקני שהגיע מהתפרצות הר הגעש הסמוך, "הר האש" מראפי Merapi, שב- 25 באוקטובר התחיל שוב בסדרת התפרצויות), נעלם והתגלה מחדש ב- 1814 על ידי האנגלים שמשלו אז בג'אווה. איתני הטבע ושודדי עתיקות המשיכו במלאכת ההרס ורק באמצע המאה ה- 20 התחילו עבודות לשיקומו שעלו 25 מיליון דולר ונמשכו עד 1983. היום אין כמובן בג'אווה בודהיסטים והמיבנה המשוחזר הוא יותר מוזיאון ממקדש.
הר הגעש מראפי החולש על כל הסביבה, הוא צעיר קפריזי בן 400,000 שנה בלבד והוא ההר האקטיבי ביותר באינדונזיה. ההר, שאלפי אנשים חיים על מורדותיו, מתפרץ ברציפות מאז 1548: כל שנתיים, שלוש - התפרצויות קטנות וכל עשר, חמש עשרה שנים - התפרצויות גדולות. בימים האחרונים ירק ההר כמות אדירה של בוץ רותח, גזים וגושי סלע בוערים, החריב כפרים שלמים, הפך מאות אלפי בני אדם לפליטים, הרג עשרות בני אדם ואני מחכה במתח לשמוע מה עולל הפעם לבורובודור.
כמו עולי הרגל במאה התשיעית, התקדמנו גם אנחנו בשביל המוליך אל המקדש שעם עשר קומותיו הלך והתעצם ככל שהתקרבנו אליו. הגענו אל גרם המדרגות היחיד והתחלנו לטפס קומה אחר קומה, כשאנחנו סובבים כל קומה-גלריה בכיוון השעון ומגלים על הקירות תבליטים מדהימים הפורשים כמו בתהלוכה סיפורים מחיי הבודהה ותורות בודהיסטיות, מלווים בדמויות של נסיכים, מוזיקאים, רקדניות, קדושים, מלאכים ופרטים מחיי היום יום בג'אוה העתיקה. ממש ספר הדרכה בודהיסטי. בגומחות ובחדרים שמעל הגלריות ניצבים מאות בודהות אבן ובאחת הגלריות ישב נזיר בודהיסט בשר ודם, גלוח ראש, עטוף בגלימתו הכתומה, שקוע במדיטציה. המשכנו לטפס ועכשיו הגענו אל שלוש מרפסות עגולות ובהן סטופות קטנות ומעלינו, גבוה בראש כל המיבנה, רובצת עוד סטופה אחת, ענקית. איזה שיר הלל נפלא לבודהיזם.
חזרנו לכיוון ג'וגג'ה ו-17 ק"מ ממזרח לעיר הגענו אל פראמבאנאן (Prambanan), עיירה קטנה השוכנת באזור המכונה, בשל המאוזוליאומים הרבים הפזורים בשטח, בשם "עמק המלכים", או "עמק המתים", ולידה מיצרף מקדשים הינדים שניבנו באמצע המאה התשיעית לספירה. מאות המקדשים שניבנו כאן ננטשו שנים מעטות לאחר בנייתם ונותרו מהם רק חורבות. מכולן שופץ רק המקדש המרכזי והוא נחשב למונומנט היפה ביותר בג'אווה. בחצר המרכזית התגלו לעינינו שמונה מיבנים מרהיבים, כששלושה הגדולים בהם מסודרים בשורה מצפון לדרום, המרכזי מוקדש לאל שיווה והשניים הקטנים יותר שלצדיו, לווישנו ולבראהמה. מולם ניצבים שלושה מקדשים קטנים יותר שניבנו עבור כלי הרכב של האלים, כשזה של שיווה מכיל עד היום את "נאנדי" השור, כלי הרכב הקבוע שלו ועוד שני מקדשים-תאומים ניצבים בשערים הצפוני והדרומי של החצר. למרות החום הכבד של אחר הצהריים, טיפסנו את עשרות המדרגות המובילות אל כל אחד מהמקדשים כשהיהלום בכתר הוא מקדש שיווה, הבנוי בסימטריות מופלאה ועם יחסי מידות מושלמים ומלאי הדר. קומותיו גדושות פסלים נהדרים כמו זה של "גאנש", בנו בעל ראש הפיל של שיווה, או שיווה עצמו, הנישא לגובה של שלושה מטרים. במרפסת המרכזית ראינו גומחות עם פסלי אריות, על המעקות החיצונים של המרפסת פנלים עם דמויות קדושים ו- 62 סצנות המתארות ריקודים הודים קלאסיים והנפלא מכול, על המעקות הפנימיים של המרפסת, סיפור הראמאיינה בתבליטי אבן מלאי פרטים יפהפיים ומלאי חיים.
זריחה מראש הר געש פעיל
כדי להתאוורר קצת מכל הקדושה הזאת, יצאנו בערב לשוטט ברחובות ג'וגג'ה. בשש בערב כבר שורר כאן חושך מוחלט. בחנויות הכלבו ובדוכני הרחוב מוכרים כולם את אותם הפריטים. אותם תיקים, חולצות, שמלות, נעלים, כפכפי אצבע, חולצות טי, תכשיטים- ערמות של סחורות והמוני אנשים גודשים את המדרכות עד שבקושי אפשר לעבור. בשמונה בערב הכניסו הסוחרים את כל הסחורות לארגזי מתכת גדולים, סגרו ונעלו אותם עד למחרת בבוקר והרחובות התרוקנו. שורות של ריקשות המתינו עדיין לנוסעים ובקרנות הרחוב שכבו אנשים לישון על אצטבאות במבוק צרות. ציורי הגרפיטי שעל קירות הבתים נראו לי הערב אלימים ומאיימים והפרצופים המצויירים קודרים בצבעיהם השחורים-חומים. אולי הצפיפות והגודש הם שמכבידים עלי וזה הזמן לצאת אל הטבע. ובג'אווה, הכי טבע הם הרי הגעש שלה. לא תיארתי לעצמי שבעוד פחות מחודשיים אפשר יהיה לראות הר געש בפעולה ממש כאן, בג'וגג'ה.
120 הרי געש יש באי ואחד הנגישים, המרגשים ועדיין פעילים הוא הר ברומו (Bromo) שבמזרחו. יצאנו איפוא בטיסה קצרה אל בירת החבל המזרחי, סוראבאיה ( Surabaya) וממנה באוטובוס אל החלק ההררי של האי, כשאת החלק האחרון של הדרך שכבישיו צרים, צרים ומתפתלים, עשינו בג'יפים. אגב טיסה, בכיס המושב שלפנינו במטוס של חברת Lion , מצאנו את תפילת הדרך למוסלמים (בערבית ובשפה המקומית), לפרוטסטנטים, לקתולים, להינדים ולבודהיסטים...
בית המלון שלנו , "ברומו קוטג'ס" (Bromo Cottages) נמצא בכפר הקטן טוסרי (Tosari) הבנוי על מורדות הר ונראה כמעט כמו כפר אלפיני. מזג האוויר היה ערפילי וקר ואנחנו שלפנו מהמזוודות את המעילים שהבאנו במיוחד מהבית ליממה האחת שנבלה כאן ולגמנו בתודה ממשקה הג'ינג'ר החם אתו קיבלו את פנינו במלון. ארוחת לילה חפוזה ואנחנו יורדים אל הקוטג' שהוקצה לנו לשינה. 200 מדרגות למטה והגענו...
בשלוש בבוקר עלינו חזרה, עדיין בחושך, את 200 המדרגות ויצאנו בג'יפים אל שמורת הטבע ברומו-טנגר, לצפות בזריחת השמש מעל הר ברומו, שהוא הר געש בתוך לוע הר הגעש העצום טנגר (Tengger Caldera) העוטף אותו. את הקטע האחרון של העליה אל מרפסות התצפית עשינו ברגל, כשמסביבנו עשרות טוסטוסים מחפשי פרנסה שכמעט חסמו את דרכנו והציעו להסיע אותנו למעלה. לו ידעתי מראש שהעליה תהיה קשה וארוכה כל כך, הייתי באמת עולה על טוסטוס כזה ומקצרת לי את העינוי. כך גם גררתי רגליים, גם הרגשתי מעולפת מאדי הדלק שמילאו את האוויר וגם כמעט נדרסתי על ידי הטוסטוסים. אבל הגענו בזמן לראות את פסי האודם היפהפיים של הזריחה וכשקרני האור הראשונות התחילו להאיר ובתוך לוע טנגר הגדול ניגלה לנו הר ברומו המעלה עשן לבן, לא ידענו את נפשנו מרוב יופי. חזרנו אל הג'יפים שהביאו אותנו עכשיו אל מרגלות ברומו, כשמישור לבה חוצה בינינו ובין המדרגות העולות אל שפת הלוע. הפעם חיכו לנו סייסים עם סוסים נמוכי קומה ולמודי ניסיון לא דחינו את העזרה והגענו, מיטלטלים על גבות הסוסים כשהסייסים רצים לידנו, אל המדרגות. 246 מדרגות (ספרנו) ומצאנו את עצמנו גוחנים באימה לתוך הלוע דמוי הגביע, הפראי, המהפנט, שהיום, לשמחתנו, הסתפק בעישון ולא צירף אליו מטח אבנים או סלעים. בעקבות אגדה מקומית וליתר בטחון, השלכתי לתוכו זר פרחים, מקוה שיתרצה וימשיך רק לעשן... למטה המתין לי גוטול (Gutol), הסייס "שלי" ואם הסוס המופרע שלו לא הצליח לזרוק אתי מגבו אל אבני הלבה , הרי זה רק בזכותו של גוטול שזכה כמובן בתשר הגון.
חזרנו אל מלון הקוטג'ים שלנו ורק עכשיו, באור היום, גילינו בתוך איזה יופי בילינו את הלילה הקצר. גנים פורחים בכל גווני הקשת מקיפים את הקוטג'ים ומסביב, סביב הרים מיוערים וכפרים קטנים מציצים מתוך היערות ואם צריך לטפס שוב את 200 המדרגות ההן עם המזוודות (שהמעילים חזרו ונתחבו לתוכן שוב מיותרים), הרי בכל מדרגה ובכל עיקול בדרך אנחנו שותים את היופי וכבר מצטערים על הפרידה משמורת הטבע הנהדרת ובעצם מהאי ג'אווה, אותו נעזוב הערב ונצא אל האי הבא שלנו באינדונזיה.