20.01.2018
 
באלי: מקדשים ציוריים, מסורות מפתיעות, טקסים מדהימים ויופי עדין

 

 

באלי: מקדשים ציוריים, מסורות מפתיעות, טקסים מדהימים ויופי עדין

 

מאת אתי ישיב

באמצע הכביש הצר, בכפר טונקולה שבאי באלי, התחיל להתארגן מסע הלווייתו של נזיר מקומי, ערירי, בן 70, שנפטר בעת טקס שריפת גופתה של אשתו, שנפטרה 22 יום לפניו. גופת הנפטר שכבה לבטח בראש מגדל מתים מיוחד שהוא מעין אפיריון במבוק יפהפה, צבוע בצבעי זהב ולבן ומקושט ביריעות בד לבנות, מבהיקות. עשרות נושאי האפיריון, נשים נושאות מנחות בידיהן או על ראשיהן, גברי הכפר ואנחנו - שהצטרפנו, לא מוזמנים, למסע ההלווייה, המתנו בסבלנות בשמש הצהריים הקופחת עד שהגיע למקום מיתקן נוסף - מדרגות במבוק עם משטח בראשן. עכשיו אפשר כבר לצאת לדרך. אפשר? עוד לא. כי עתה פתחו נושאי האפיריון במעין ריקוד, כשהם מסובבים איתם את האפיריון המתנדנד עם הז"ל השוכב בראשו פעם סיבוב מלא ימינה ופעם שמאלה, ושוב ושוב, שהרי אם ייצאו פשוט לדרך, עלולה נשמת המת, מתוך הרגל, לחזור אל הכפר וזה ממש לא רצוי, אז מבלבלים אותה קצת עם סיבובים וסוף סוף יוצאים לדרך, מלווים בתזמורת הגמלאן המסורתית של הכפר. עוברים שדות מעובדים וסימטאות צרות שחוטי חשמל מתוחים לאורכן ובעזרת קני במבוק ארוכים מרימים אותם כדי לאפשר לאפיריון-המגדל ומה שהוא נושא בראשו לעבור בשלום. המסע הגיע למקום השריפה, בשדה ריק מעל וואדי, שם חיכה כבר המיתקן האחרון, מיתקן השריפה בדמותו של שור חייכן. הנשים המלוות הגישו את המנחות שהביאו עמן לכהן, שנטל אותן והניחן על האפיריון. את גופת המת העטופה בתכריכים הורידו בעדינות במדרגות הבמבוק והניחו על גב השור במיתקן השריפה. האפיריון והמדרגות נזרקו אל הוואדי, עוד מנחות הוגשו, שתי יונים צחורות שוחררו למרומים ועכשיו הצטרפו לטקס שורפי הגופות. האש החזקה שהבעירו אחזה במיתקן, ליחכה את דמות השור וגם את המנחות וקיבלה את המת אל בין זרועותיה המתפתלות. מאוחר יותר ייאסף אפרו ויישפך אל מי הים, או למי נהר המגיע אל הים ויסתיים טקס הפרידה הגדול, ה- Ngaben. האם ישוב המת אי פעם לעולם החיים? לא ההלווייה, מפוארת ככל שתהיה, תיקבע זאת, אלא גורלו ומעשיו הטובים בחייו.

 

יותר ממאתיים הרי געש

זוהי אינדונזיה? לא. זוהי רק באלי. אינדונזיה כולה היא עולם שלם ובו 240 מיליון תושבים ומיגוון אדיר של קבוצות אתניות, שפות, דתות, מינהגים, ארכיטקטורה, נופים ויותר ממאתיים הרי געש.

מדינה מוזרה היא אינדונזיה .מדינה מלאכותית השוכנת בשני עברי קו המשווה והיא מיקבץ של שלושה עשר אלף ושבע מאות איים בערך- תלוי ביום הספירה, שכן איים מופיעים מתוך הים ואחרים נעלמים במימיו ועוד אחרים הם רק סלעים בולטים על פני המים. חמישה מהאיים גדולים (סומטרה, ג'אווה, חלקו הדרומי של האי בורנאו, סולאוויסי ואיריאן ג'איה), האחרים (כמו באלי) קטנים או ממש זעירים, רובם אפילו אינם קרובים זה לזה והם פזורים לאורך של יותר מ- 5,000 ק"מ, כשמתוכם רק 922 ומשהו איים מיושבים (רובם בדלילות). למרות הפיזור הגיאוגרפי והמיגוון הדמוגרפי, זוהי היום מדינה אחת, שגם שפה אחת, באהאסה אינדונזיה (Bahasa Indonesia) אומצה בה כשפה הלאומית ולפחות בגירסת היום יום שלה זו אחת השפות הקליטות ביותר בעולם וגם המוסיקליות ביותר, כשהאינדונזים שרים ומאריכים את ההברה האחרונה במשפט.

אז "סלאמאת דטאנג Selamat Datang באלי". "ברוכים הבאים לבאלי". אי קטן שכל גודלו 5,000 קילומטרים רבועים וצורתו צורת פטריה על רגל או אפרוח בן יומו, כיד הדמיון הטובה של כל אחד. שלושה וחצי מיליון תושביו מתגוררים בכמה ערים קטנות ובמאות כפרים השוכנים במרכזו, במזרחו ובעיקר בחלקו הפורה ביותר, רגל הפטרייה שבדרומו ואילו רוב חלקו המערבי הוא שמורות טבע שאינן מיושבות כמעט. איך שהוא, בגלל אנשי רוח וידוענים רבים שביקרו בו ופירסמו את מחקריהם או סיפוריהם, ובעיקר בעקבות המחזמר ההוליוודי משנות החמישים של המאה הקודמת, "דרום פסיפיק" (שאפילו לא הוסרט כאן אלא בהוואי) ושיר הנושא של הסרט, "באלי היי", התפרסם האי הקטן בעולם כאחד מגני העדן הטרופיים הנחשקים ביותר. 60 שנה אחרי, ולמרות - "באלי היי", האי אמנם התמסחר לא מעט אבל עדיין שורה עליו קסם מיוחד במינו של הטבע היפהפה, האנשים העדינים, העושר התרבותי, המנהגים הכאילו מיסטיים וההרמוניה המקשרת בין כל אלה באמצעות הטקסים הדתיים שנדמה שאין להם סוף ותכליתם לרצות את האלים ולפייס את הרוחות הרעות על מנת לעבור את החיים בשלום.

 

מקדש אין סופי

באלי נראתה לי כמו מקדש גדול אחד הנמשך ומתפתל בכל האי. ובאמת, היא מלאה מקדשים. מקדשים אזוריים, מקדשים של כל כפר (שלושה לפחות), מקדשים של השכונה,מקדש לכל בית, מקדשים של הסובאקים (Subak) שהם מעין קואופרטיבים כפריים להקצאת מים לשדות, ומקדשים לצוקי החוף ולשדות האורז וליערות ולמה לא... מאות אלפי מקדשים קטנים וגדולים המקשטים את כל הכפרים והדרכים באי. ואם יש לצד הכביש כמה מטרים פנויים ממקדש, הרי שם מוכרים עבודות אמנות מקומית (בעיקר לתיירים) ואת פסלי האלים, השדים והחיות המיתולוגיות (בעיקר למקומיים) בכל גודל ומכל חומר: מעץ, מאבן ומבטון ואם רואים בצמתים ובאיי התנועה פסלים ולידם שמשיות, או מונומנטים עטופים בבדים, הרי גם הם מן הסתם מקדשונים או אלים, עד שהכל מתערבב זה בזה ולי לפחות נראה כמו מקדש אחד גדול. ואין פלא. הבאלינזים הרי משייכים את כל תופעות החיים לאלים וכך למשל, ברור שיבולי אורז טובים הם פרי מאמציה של אלת הפריון והאורז ויש לחלות את פניה ולרצותה ולהודות לה. אבל גם בכל אבן, בכל עץ וגם במים שוכנות רוחות וגם אותן חייבים לרצות ויש גם פולחן האבות וכך, משילוב משולש זה של הינדואיזם, אנימיזם ופולחן האבות, נוצרה הדת הבאלינזית הייחודית, כשבאלי הוא האי היחיד באינדונזיה שתושביו לא התאסלמו ונותרו הינדים והם עוברים את החיים כשחלק גדול מזמנם וחלק גדול מכספם הדל (40-30 דולר לנפש לחודש) מוקדש לטקסים ולפסטיבלים ולהכנות לטקסים ולפסטיבלים.

 

הדרך הטובה ביותר לריצוי האלים הן המנחות ובכל מקום בבאלי אפשר לראות אותן, מונחות במקדשים, בבתים, בכבישים, בצמתים ועל גשרים. הנשים מגיעות עם המנחה ביד, מתפללות תפילה קצרה, מלוות את התפילה בתנועות ידיים מסוגננות, מדליקות קטורת ומניחות את המנחה. הן עסוקות כמעט כל יום בהכנת מנחות קטנות או גדולות. בתוך מגשים או סלסלות עלי דקל הן שמות קונוסים מעוצבים מבצק אורז צבעוני (המסמלים את ההר הקדוש), פטריות (המסמלות את הים) ופרחים, עלים ירוקים, פירות, גרגירי אורז, אגוזי בטל. לפעמים הן יושבות בביתן ומכינות את המנחה ולפעמים, לפני טקסים גדולים וחשובים, מתרכזות כל נשות הכפר ועובדות ימים אחדים בהכנות. אלה קולעות סלסלות, אלה יוצרות דמויות מבצק האורז ואחרות ממלאות בטעם רב את המיכלים. לקראת ה"אודלאנים" ( Odalans), הפסטיבלים של המקדשים הנערכים אחת לשנה לפי לוח השנה המקומי (שהוא בן 210 ימים) או לוח הירח (בן 12 החודשים המותאם אחת לכמה שנים לשנת השמש על ידי תוספת חודש, משהו כמו שנה מעוברת אצלנו), הגברים מטהרים את המקדש ויחד עם הכוהנים מקשטים אותו בדגלים ובשמשיות טקסיות והנשים מכינות את עמודי "המנחות הגבוהות". קונוסים אלה נישאים לגובה של 3-1 מטרים ומשובצים בהם עוגות, פירות, פרחים ואפילו ברווז צלוי או חזירון, כשכל פרט מסמל משהו מהפילוסופיות המקומיות. הנשים היפות נושאות אותם על ראשיהן כשהן הולכות זקופות וגאות כל הדרך מביתן אל המקדש. למראה החיוכים שפיזרו לעברנו, נראה שהן די נהנות מהמצלמות המתקתקות של תיירים מצחיקים, שלכבוד האירוע במקדש קושרים ברשלנות סארונגים (חצאיות הבד המקומיות) למותניהם . אגב, האודלאנים מכונים "יום ההולדת של המקדש", אבל למעשה זה החג בו יורדים האלים מן ה"אולימפוס" ומבלים יום או יומיים במקדש. בימים אלה נערכות תהלוכות מרהיבות של נשים נושאות מנחות, לבושות בסארונגים חגיגיים ובחולצות תחרה עדינות, כשהן מלוות בגברים ובילדים בבגדי לבן נוצצים ובתזמורות גאמלאן שחבריהן, גברים כולם, לבושים מעילים אדומים ומנגנים במצילתיים, תופים וקסילופונים שהם מכים בהם עם פטישים. הכהנים, גם הם בבגדי לבן, מקבלים את המנחות, נושאים תפילות, עורכים טקסי היטהרות ומזים מים קדושים. מאוחר יותר נמשכים הטקסים בלי נוכחות אורחים זרים, כשהחוגגים נערכים לריקודי קבלת הפנים לאלים. כשהאלים מחליטים לחזור לעולמם, גם הנשים חוזרות הביתה, נושאות עימן חזרה חלק גדול מהמנחה שהביאו למקדש וזה יהיה מזונה העיקרי של משפחתן בימים הקרובים. הגברים והכוהנים מפשיטים מקישוטיו את המקדש והאודלאן מסתיים. המקדש יישאר עכשיו שומם עד הטקס הבא.

 

ההר שהגיע בטיסה מהודו

האי באלי, הנטוע באזור קו המשוה, הוא אי מופלא שבגלל מימדיו הזעירים (140 ק"מ ממזרח למערב, 80 ק"מ מצפון לדרום) הכל מרוכז בו מאוד - שרשרת הרי געש, יערות עד, אגמים , נחלים, חופי אוקיינוס חוליים וצוקים נישאים הנשפכים לתוך הים, מטעי פרי טבעיים של קוקוס ובננות ומדרגות אורז שבשל יופיין עוצר הנשימה הן מכונות "מדרגות האלים". על היופי הזה, למי תודה , למי ברכה? להרי הגעש כמובן, שבזכות האפר הוולקאני הדשן הנפלט מהם האדמה המנוצלת כאן באינטנסיביות נשארת פוריה כל כך ולא זו בלבד, אלא שבזכותם נעצרים העננים באי ומורידים עליו גשמי ברכה. כך נתפסים הרי הגעש כמקור החיים של האי וכמקום מושבם של האלים. ברור שכל המקדשים פונים אל ההרים ובבתים הפרטיים מכוונים אליהם את החלקים המוערכים יותר של הבית. מכל הרי הגעש, הר אגונג (Agung) שגובהו 3,142 מטרים הוא הגבוה ביותר ולכן הקדוש ביותר והוא מקום מושבם של רוב האלים וגם של רוחות האבות שהיטהרו לאחר מותם על ידי שריפת גופתם. ולא זו בלבד. ההר המסויים הזה תאמינו או לא, הגיע כולו (בטיסה כנראה) מהודו, קודם כל אל האי ג'אווה ומשם, לאחר חנייה קצרה, המשיך ונחת היישר באי באלי, שהפך בעיני מאמיניו למרכז העולם... על מורדות הר אגונג שוכן מקדש בסאקי ( Besakih) "אם כל המקדשים". זהו מיתחם בן כאלף שנים ובו כשלושים מקדשים מטופחים הבנויים על שבעה מפלסים בצדו הדרומי של ההר. לכפרים שונים ולשושלות מלכים בבאלי (היום הם כבר מלכים בלי כתר, בלי זכויות יתר ומה שנותר להם הוא רק תוארם, חלק מרכושם ומשרה ציבורית כלשהי) יש בבסאקי מקדש משלהם ובו הם עורכים את הטקסים היותר חשובים של המשפחה או של הכפר.

בקרנו באינדונזיה בחודש אוגוסט, שיא העונה. כל השנה חם כאן ולח ובעונת הגשמים (המשתנה בהתאם למיקום האיים) גם רטוב מאוד. אבל בחודש אוגוסט, שהוא חודש יבש יחסית, מגיעות אליו רוחות קרירות מחצי הכדור הדרומי השרוי בעונת החורף שלו ואלו ממתנות קצת את מזג האוויר. אז היה נעים? לא. היה אמנם מקסים אבל חם ולח ורק בהרים זכינו להפוגת מה, בעיקר מהלחות הנוראה. מתוך 13,700 האיים המרכיבים את המדינה ביקרנו בשלושה: בג'אווה, בסולאוו'סי ובבאלי. כל אחד יחיד ומיוחד לעצמו, אבל באלי, זה המקום שחיכינו לו במיוחד. "אי האושר" , "גן העדן האבוד" - הרי כך, לא פחות, הוא טבוע במוחנו.

 

ה"גראונד זירו" של באלי

את הלילות הראשונים באי בילינו בעיירת החוף קוטה (Kuta) שבצדה המערבי של רגל הפטרייה, במלון החלומי Discovery Kartika Plaza, שגניו גובלים ממש בקו מי האוקיינוס ההודי. חדרים מרווחים ויפים, גנים פורחים, בריכת שחיה נעימה, מסעדות מקורות ופרוצות לאוויר ולרוח, אולם קבלה ענק צופה אל הים ששדרת פרחי אורכידאה לבנים מפארת אותו, והמון נופשים אוסטרלים. בשבילנו זה כמעט סוף העולם. בשבילם, רק שעה וחצי טיסה מהבית (מדארווין).

בחזית המלון שלנו אנחנו מוצאים את העיירה. קוטה קטנה אבל סואנת וסוערת, עם המון מסעדות מכל סוג, מאפיות, קונדיטוריות, ברים, דיסקוטקים (וגם אתר זיכרון לפיגוע שאירע באחד הדיסקוטקים בעיירה, אתר המכונה כאן "גראונד זירו"...) וחנויות. בגדים, סנדלים, מזכרות מקומיות, בתי כלבו זולים וגם המול הגדול, החדיש והיקר "גלריה" ו- Sogo, הכלבו היפני היקר והאיכותי שאפשר למצוא בו סנדלים של "ניין ווסט" האמריקני , מזוודות סמסונייט מקוריות ובגדים ברמה (כמעט רק בגדי קיץ אותם לובשים כאן כל השנה) והכל פתוח עד עשר, אחת עשרה בלילה. התנועה כה רבה בכבישים וכדי להגיע לצדו השני של הרחוב נעזרנו באנשי בטחון העומדים בפתחן של חנויות או מסעדות, שעצרו לכבודנו את תנועת המכוניות, הטוסטוסים והכרכרות הרתומות לסוסים ואיפשרו לנו לחצות את הכביש. ולתוך כל ההמולה מגיעות נשים נושאות מנחות ומניחות אותן למרגלות מה שנראה לנו פסל קוף, אבל מי יודע איזו רוח טובה או רעה שוכנת בו.

מוקדם בבוקר טיילנו קצת על חוף הים, שם באחורי המלון. בתי המלון מוציאים אל החול הזיפזיפי כסאות ושולחנות לאורחים ולעוברים ושבים ומשפחות שלמות מגיעות לבלות את היום על החוף שיש לו חיים משלו. קולעות צמות מקצועיות מטפלות בשערותיהן של שלוש ילדות-אחיות, קוסמטיקאית מציעה לי טיפול פנים או פדיקור ב"סלון" המאולתר בחול, דוכני אוכל, רוכלים מוכרים בגדים, תכשיטים, צדפים מרהיבים, מחרוזות פנינים, משקפי שמש. מוכר קשתות וחצים מדגים לנו איך הקשת הענקית שבידו מתפרקת עד שנוצרת חבילה קטנטונת, "מתנה לילדים בבית" שנוח לשאת במזוודה. לזכותם: הם מנסים אבל לא נדבקים. לא רוצים- לא צריך! גם תחנת שימור וטיפול בצבי ים מצאנו בחוף וכל כמה מטרים מקדשים, מקדשונים ונשים מניחות מנחות.

את הימים אנחנו מקדישים לסיורים באי. הכבישים צרים ואנחנו מחלקים מדליות לנהגים המקומיים על הסבלנות, העדינות וההתחשבות שהם מגלים בכבישים. מפנים את הדרך לאוטובוס גדול שאינו יכול לסיים את הפנייה החדה, זזים הצידה כדי שהמכונית הבאה ממול תעבור בגשרון צר או בשלולית בוץ והכול בשקט, בלי צעקות ובלי צפירות מזרזות. ממש חוויה לראות כיצד הם מתמרנים עם הטוסטוסים. הנה רוכב המחזיק ביד ימין 3 קני במבוק ארוכים, רגלו הימנית על הדוושה והשמאלית על הקרקע והוא רוכב-הולך כדי לשמור על שיווי המשקל. טוסטוס אחר עמוס כל כך לעייפה עד שלא רואים כלל את הרוכב עליו ואחר מוביל על הרכב שלו את אשתו מאחוריו, ילד אחד לפניו ועוד ילדה פעוטה בינו ובין אשתו, כל הארבעה חבושים קסדות מגן.

הכפרים הקטנים נושקים זה זה לאורך כבישים ראשיים החוצים אותם והמיבנים שלאורכם הם בעיקר מקדשים, חנויות, סדנאות ובתי מלאכה. שבילים קטנים, שיריעות ניילון פרושות עליהם לייבוש גרגירי אורז או תבלינים, מובילים פנימה אל מרכז הכפר, שהוא לרוב עץ בניאן (סוג של פיקוס) קדוש, עתיק ועתיר רוחות כמובן וסביבו גדר נמוכה. בתי המגורים שמסביב סגורים מאחורי חומות מצועצעות ואין סוף להפתעות. בכניסה לאחד הבתים ניצבים פסלי שומרים אימתניים, במקום אחר רובצים פסלי לטאות ענקיים, מוכר סלי קש נושא באסל שעל כתפיו עשרות סלים וראשו של מוכר מברשות נראה כמו עוד מברשת מהערימה שהוא סוחב על גבו. בכבישים, ברחובות ובצמתים מוצבים מונומנטים ופסלים, שהם אקסטרווגנצות ענקיות של סצנות או גיבורים מאגדות המהבראטה והרמיאנה, אלים גרוטסקיים, חיות אגדיות, בודהה ענק באחד מגלגוליו, סתם רקדנית מטרפת, או מנהיגים היסטוריים.

 

עולים ויורדים מאות מדרגות ביום

"רשת" של מודיעים מגלה לנו כל בוקר אם ובאיזה מקדש או כפר יתקיים היום טקס כלשהו ואנחנו משנים את התוכניות שלנו כדי "להשתתף" בו. לפני ביקור במקדשים אנחנו עושים "טוטו מדרגות", שהרי הם בנויים לרוב במורדות הנחלים או במעלה ההרים וכך אנחנו עולים ויורדים, או יורדים ועולים כל יום כמה מאות מדרגות ותורמים באותה הזדמנות לטובת סיבולת הלב שלנו. בינתיים אנחנו מכירים כבר את המיבנה הכמעט קבוע של המיקדשים באי, שלו שני "שומרים" בכניסה וזוג נוסף לפני השער הבאלינזי הטיפוסי שהוא בדמות הר חצוי לשניים ודרכו יכולים לעבור כל האנשים ה"ישרים", את הציר המרכזי שלאורכו גנים מסוגננים ובריכות טהרה ומקדשונים שגגותיהם מכוסים שערות קוקוס. ככל שמתקדמים לאורך הציר הזה, המקום נעשה קדוש יותר עד שעוברים את השער השני הנועד ל"טובים" ומגיעים אל השלישי הנועד ל"צדיקים" בלבד ובו נמצא המקדש המרכזי והוא קדוש כל כך שלעולם לא נוכל לעבור את ספו - אפילו לא עם חצאיות הסארונג שאנחנו חוגרים למותנינו. הכרנו את האולם המרכזי המרובע, הבנוי מעצי דקל וקש, מקורה ופרוץ למעברי אוויר, ומשמש לטקסים, להכנות, למופעי ריקוד ולפעמים גם לקרבות תרנגולים, וגם את מגדל הפעמון. קראנו את כל שלטי ההנחיות (הכתובים גם אנגלית) ואנחנו כבר יודעים שלנשים בימי מחזורן הכניסה אל המקדשים אסורה.

כאלה הם למשל המקדש-ארמון מנגוואי (Mengwi) שבכפר טאמאן איון, או מקדש אולון (Ulun) המדהים ביופיו ושוכן בחלק ההררי של האי, קרוב להר הגעש בדוגול (Bedugul) ועל גדת אגם בראטאן ועוד רבים רבים בכל רחבי האי. על יד מקדש אולון כדאי לבקר בשוק הקטן המשרת את תושבי המקום כמו גם את התיירים הפוקדים אותו. ירקות ופירות נהדרים (ענבים שחורים, רמבוטן, סלק, תות שדה , בננות, קלמנטינות...) מסודרים באמנות ובטעם בדוכנים, מזכרות, מסכות, תכשיטים זולים, שעונים בשני דולר ("מחיר מיוחד לישראלים" הפציר בנו המוכר), מפות, עפיפונים ותבלינים. חיפשתי את תבלין הזעפרן והמוכרת התרגשה ואמרה שהוא דוקא יקר מאוד. "משקלו זהב". שתי חפיסות עלו לי 60 אלף רופיות (כעשרים ומשהו שקלים), ממש כלום כסף עבורנו. יש גם "שירותים" בשוק, שכמו ברוב המקומות באי הם פרטיים וכרוכים בתשלום קטן (2,000, 3,000 או 4,000 רופיות). על אחד מהם אנחנו קוראים שלט: Delux Western Toilets... אגב עפיפונים. אלה, בדמות פרפרים או ציפורים, מתעופפים כל הזמן בשמי האי ולפעמים לא הייתי בטוחה אם ציפור אני רואה או עפיפון. כאן מפריחים אותם דווקא המבוגרים, שכן גם הם הינם בעצם מנחות לאלים, שאולי מתעופפים בדיוק עכשיו בשמים בדרכם מהכא להתם או ממקדש חזרה להר געש. וזוהי אחת המזכרות הפופולריות שתיירים קונים כאן - לילדים שבבית או לעצמם (כמו שקרה לנו).

 

הקוף שחמד את המשקפים

הנופים ממש יפהפיים. טרסות האורז כל כך יפות עד שהנשימה נעתקת. עכשיו יושב עליהן ענן הצובע אותן באור מיוחד וטיפות גשם זוהרות מטפטפות ומוסיפות גם הן לזוהר.

עוצרים ליד דוכן פירות בדרך, לראות את פרי הדוריאן. אולי הפרי הגדול בעולם, שגודלו כמו פומלה ענקית, קליפתו מחוספסת-קוצנית ובתוכו גוש לבן, קמחי משהו. כאן הוא נחשב לפרי הטעים ביותר, אבל הריח המזעזע שלו מרתיע ואפילו להתקרב אליו קשה. ובאמת, מי צריך את הריח הנורא הזה כשיש כאן פירות כמו פרי הז'ק Jack Fruit, המנגוסטין המתוק והטעים להפליא, הקוקוס, הבננות, המנגו והאנונה, הקקאו, הסלק, הרמבוטן ומה לא.

לקראת ערב חוזרים אל חוף הים ובטאנה לוט (Tanah Lot) עוצרים לראות את שקיעת השמש בינות לצוקי סלע מדהימים שגלי הים מתנפצים לרגליהם. לפני שנים רבות הגיע לכאן נזיר קדוש, התבונן בנוף והחליט שזהו המקום היפה ביותר בעולם לראות בו את השקיעה. ומה קרה? כמו בבאלי, אחרי מותו בנו לזכרו מקדש על הצוק ואם דווקא היום השמש מסתתרת מאחורי ענן והשקיעה אינה נראית, הרי עדיין, באור אחרון, כשרגלינו טובלות במי הים, הסלעים מרשימים מאוד וצללית המקדש יפהפיה ממש.

ערב אחר ועוד נסיון לראות את השקיעה עלה בתוהו. הפעם עמדנו על מצוק מתפתל המקיף את החוף, את הגן ואת מקדש אולו ואטו (Ulu Watu) כשלהקת קופי מקק חמדנים מלווה אותנו. כל דבר נוצץ נחטף על ידם - סיכות ראש, צעיף ססגוני וגם המשקפיים של בן זוגי שקופיף חצוף חטף אותם ממש מחוטמו והשליכם מעבר לצוק. גם כאן, לפני שהלילה כבש את הנוף, יצר האור האחרון על צללית המקדש תמונה מופלאה.

 

"חסקה, חסקה"

ואין סוף להפתעות. 590 מדרגות גבוהות, ירוקות טחב, הבנויות בתוך נוף ג'ונגלי מדהים, הורידו אותנו הבוקר כשאנחנו חגורים חגורות בטחון, חבושים כובעי מגן ומחזיקים כל אחד משוט בידו, היישר לתוך סירות זודיאק קטנות שהמתינו לנו במורד נהר איונג הזורם בקניון מרהיב. שעתיים תמימות חתרנו במי הנהר, עוברים בדרך צמחיה עשירה, מפלי מים יפהפיים, גשרים תלויים, חיטובי סלע ובהם דמויות מהמיתולוגיות המקומיות, שלדגים ונחשי מים, כששייט מקומי מדריך אותנו (בעברית !) "קדימה", "אחורה", "סטופ" ומעביר אותנו בשלום דרך כל הסלעים והמפלונים שבמים כשהוא שר אתנו בקולי קולות "חסקה, חסקה" ו"לכובע שלי שלוש פינות".אנחנו מן הסתם לא הישראלים הראשונים שהוא משיט.

 

מפגש עם מלכה באלינזית אמיתית

היום אנחנו עוברים מבית המלון בעיירת החוף קוטה, אל העיירה אובוד (Ubud) שיבוש של המלה - Ubad - "מקום צמחי המרפא" במרכז האי. הבאלינזים ידועים בעושר תרבותי בלתי רגיל ובאומנויות מגוונות, שרובן נוצרו כדי ללוות את הפעילויות היום יומית שלהם. יש בהם ציירים, פסלים, מוסיקאים, רקדנים, שחקנים והריכוז הגדול ביותר של אלה נמצא בעיירה אובוד, שנוסדה עוד במאה השמינית לספירה והייתה תמיד קטנה ומבודדת מן החופים.

כשגילו אותה הלבנים לפני כשמונים שנה, התחיל באובוד פיתוח כה מהיר וגדול, עד שהיום הינה עיירה תיירותית, צפופה וממוסחרת אבל עדיין מקסימה והיא קליידוסקופ של תנועה וצבע, מלאת גלריות לאמנות מסורתית ועכשווית, חנויות יפות, מסעדות טובות לזרים עם אווירה מקומית, מסעדות למקומיים האוכלים בידיים כדורי אורז ופיסות מבשר עוברי חזירונים שניצלו שלמים ומוגשים בתוך קעריות עלי דקל ושותים חלב קוקוס מאגוזים גדולים, ודוכני אוכל ברחובות המוכרים שיפודי בשר או דג. ויש במרכזה שוק נהדר וצפוף, גדוש עבודות יד מקומיות ומאיים אחרים באינדונזיה, בגדים מקומיים, תיקי עור וקש, ציורים, פסלים, תכשיטים, שטיחי קיר, מפות ושמיכות טלאים (וגם חולצות טי)- והוא המקום הטוב ביותר באינדונזיה לרכז בו את הקניות - המבחר עצום המחירים מצויינים.

יש בעיירה שני ארמונות מפוארים של מלכים, שהיום הם אמנם "לשעבר" , ובכל זאת מלכים. באחד מהם פגשנו את המלכה יושבת במרפסת ביתה המפואר הבנוי בתוך גנים מרהיבים וכולל ביתנים רבים, במות ומרפסות ובהם וילונות מבהיקים, רהיטים מערביים כבדים עם קישוטי זהב באלינזים, פסלי גרודות (הציפור המיתולוגית שהיא כלי הרכב הקבוע של האל וישנו), כדי פורצלן וחרס. בעלה המלך נפטר לפני 10 ימים והוא שוכב, חנוט, בחדר סמוך, מחכה להלווייתו שתיערך מי יודע מתי. האלמנה אינה נראית עצובה. ובאמת, מה יש להצטער? הרי המוות הוא זמני ורוחו של בעלה האהוב (היא מקווה) תשוב לבאלי למחזור נוסף של חיים.

וכדאי מאוד לבקר גם במוזיאון המקומי לאמנות ובמוזיאון בלאנקו, שהוא מפעל של צייר אחד, ספרדי שהתיישב בבאלי כשהפילוסופיה שלו הייתה: "מהם החיים? לאחוז מנגו ביד אחת וטוסיק של אשה ביד השניה". המוזיאון הוא פנטזיה אמתית המכילה בלעדית את ציוריו של הצייר, אבל בתוך איזו תפאורה! ומהקומה העליונה של הבית נגלית פנורמה של 360 מעלות המשקיפה על כל הסביבה: נהר זורם, ג'ונגל, בתים מציצים בינות לעצים, שדות אורז - באלי בהקטנה.

 

את הלילות האחרונים שלנו באי בילינו במלון הנופש Maya Ubud Resort & Spa שבפאתי העיירה. המלון הכולל 108 חדרים ווילות מגורים בתוך גנים מטופחים, הוא גן עדן של יופי, שקט ומרגוע, עם צוות ידידותי להפליא שלא שמע מימיו את המלה "לא". שרות קבוע של הסעות העירה וחזרה פועל במשך כל היום ואם "מפספסים" אותו, יש הרבה מוניות, שתמורת 32 אלף רופיות (כשלושה וחצי דולר אמריקני) עושות את הדרך אל בית המלון וממנו. המלון מציע פעילויות רבות, משיעורי יוגה יומיים ושחיה בבריכה הטובלת בירק הגנים, נטיעת עצים, טיולים וכמובן - טיפולי יופי ובריאות.