20.01.2018
 
סלוואדור דה באהיה – במת המקורות האפריקנים של ברזיל

 

 

סלוואדור דה באהיה - במת המקורות האפריקנים של ברזיל

 

מאת אתי ישיב

על מדרגות כנסיית נוסו סניור דו בונפים ("ישו של ההצלחה" - Noso Senhor do Bonfim) ב'סאובדור דה באהיה', קשר לי נער שחור, יפהפה, סרט - קמע צבעוני ודק על פרק כף ידי הימנית כשהוא מקפיד לקשור שלושה קשרים. "בקשי משהו" הורה לי אחרי כל אחד מהקשרים. "אם תחכי עד שה"פיטאס" (fitas) הזה ייפול מעצמו, המשאלות שלך יתגשמו", הסביר. חודשיים אחרי והסרט כבר מסמורטט אבל עדיין מחזיק מעמד על פרק ידי ואני עדיין ממתינה להתגשמות משאלותי.

דווקא לכנסייה הלא מיוחדת הזו, הבנויה על ראש גבעה קטנה בחצי אי הפורץ אל מפרץ טודוס אוס סנטוס ("מפרץ כל הקדושים") במרחק של 10 ק"מ מהמרכז ההיסטורי של העיר, יש תפקיד מיוחד במינו בתערובת המיוחדת, המוזרה וההרמונית של אנשים, דת, מוזיקה, ריקוד, אוכל ולבוש היוצרת את התרבות האפרו-ברזילאית של באהיה. הכנסייה מוקדשת אמנם לישו, אבל בימי ששי מתפללים בה לאושלה, האל העליון של דת קנדומבלה המשלבת אמונות קתוליות ואפריקניות וכך היא מגלמת את כל מה שעושה את סלוואדור שונה מכל עיר אחרת בברזיל.

 

סוכר וסחר עבדים

סלוואדור, בירת מדינת באהיה והעיר השלישית בגודלה בברזיל, החלה להיבנות על ידי הפורטוגזים ב-1549, על חצי אי בפתחו של מפרץ כל הקדושים, כאשר המושל, קפטן טומה דה סוזה, מצא את המקום מתאים לבניית מבצר שישמש כמרכז השלטון הפורטוגזי בברזיל. בירתה הקולוניאלית של ברזיל עד 1763, סלוואדור נבנתה והתפתחה מהכנסות הסחר בסוכר ובעבדים אפריקנים ונבנו בה מאות מבני ציבור, כנסיות ומנזרים, מבצרים ובתים פרטיים שעשו את החיים בה נעימים ממש כמו בליסבון. באמצע המאה ה-18, כשהבירה עברה לריו דה ז'ניירו, הבנייה הגדולה בעיר אמנם נעצרה, אבל היו לה כבר אוצרות ארכיטקטוניים, היסטוריים ותרבותיים נהדרים להתגאות בהם.

שני חלקים לעיר ותהום תלולה מפרידה ביניהם. העיר העילית (Cidade Alta) שבה מרוכזים רוב האתרים ההיסטוריים החשובים והעיר התחתית (Cidade Baixa) שבגובה פני הים עם המבצר הישן ואזורים מסחריים הומים ביום ונטושים כמעט בלילות ובסופי שבוע. את השתיים מחברים הטראם, סמטאות תלולות, מדרגות אבן ומעלית לסרדה (Lacerda) שהוקמה ב-1873 ושופצה בשנות השלושים של המאה ה-20, כשקיבלה את עיצובה הנוכחי בסגנון אר דקו. המעלית היא בעצם 4 מעליות שכ-30,000 איש עולים ויורדים בהן כל יום ולמרות התורים והמחנק שבתוכן, ברכתי אותן כל יום מחדש כשגמאתי את 72 המטרים האנכיים ב-11 שניות בלבד.

אל בית המלון שלנו, וילה גאלה (Vila Gale) השוכן בעיר התחתית על חוף הים, הגענו בלילה. פתחנו את דלתות הזכוכית הגדולות בחדרנו וברוח סוחפת יצאנו אל המרפסת הצמודה שלרגע נדמה היה כאילו הים הסוער מתפרץ ישר לתוכה. בוילה גאלה בן 224 החדרים, הכל מרווח - החדרים, השירותים, המרפסות, החיוכים על פני צוות המלון הידידותי וגם המסעדה המצויינת, שככל שאנחנו מכירים ארוחות דשנות בבתי המלון בארץ, הרי המבחר העצום שם, בארוחות הבוקר כמו גם בארוחות הערב, היה חגיגה אמיתית של שפע ואיכות באווירת נופש מקסימה. מזג האוויר בימים הבאים (אמצע חודש מאי) דווקא לא האיר לנו פנים והשתנה בין "ממטרים קלים לפרקים" שאפשרו לנו לטייל בחוצות ברגל, לגשמי זעף שהציפו את רחובות העיר והניסו אותנו לתוך מיבנים מקורים. עם מזג האוויר אין מה לעשות והמשכנו בסיורינו - גשם או לא, כשג'ורג', מדריך מקומי שנעזרנו בו, מנווט אותנו ברוב תבונה בכל זמן למקום הנכון, כשאינו מפסיק לשיר. כל מילה, שם או מקום מזכירים לג'ורג' איזה שהוא שיר אהוב וכשאני, רטובה מסנדלי ועד ראשי שאלתי אותו "מה יש לך לשיר עכשיו?", חייך חיוך גדול ופצח בשיר חדש.

 

מ"עמוד הלקאה" לרובע היסטורי

הרחובות בעיר העילית עתיקים ואכולי טחב. בתי המגורים האלגנטים לשעבר הפכו לחנויות גדושות סחורות המונחות על דוכנים ותלויות מעל הראש בכניסות והקומות העליונות משמשות מחסנים, משרדים, בתי מלאכה קטנים או עדיין למגורים. הגשם יורד לפרקים והעוברים ושבים, שכולם נועלים כפכפי אצבע ומדשדשים באדישות במים המגיעים לגובה 30 ס"מ, אינם טורחים אפילו לפתוח את המטריות. רק ייפסק הגשם והם יתייבשו מחום היום.

פלוריניו, שפירושו בפורטוגזית "עמוד הלקאה", היה במקור כיכר קטנה בלב סלוואדור עילית, בה נהגו להלקות את העבדים האפריקנים בפומבי. הכיכר גדלה והיתה למרכז ההיסטורי שב- 1985 נכנס לרשימת אתרי מורשת תרבות של אונסק"ו עם אוסף עצום של בתים קולוניאלים, כנסיות בארוקיות, ומוזיאונים שהשתכנו במיבנים בני המאות ה-17 עד ה-19, משוחזרים ומשופצים כולם ומשמשים עדות חיה להיסטוריה הקולוניאלית של ברזיל. לאן שהעין פונה בכיכרות המלבניות היפהפיות בפלוריניו, היא נתקלת בכנסייה או קתדרלה שכל אחת מהן היא יצירה מרתקת. הכנסייה והמנזר על שם פרנסיסקוס הקדוש למשל, היא מבנה בארוקי מהחצי הראשון של המאה ה-18. הכנסייה הקטנה שצורתה צורת צלב, עשירה בחיטובי עץ - פרחים, פירות, כתרים, מלאכים, בתולות ים, מזבחות, כשרוב השטח מצופה עלי זהב, התקרה מצויירת להפליא ואריחים מצויירים בכחול לבן שהובאו מפורטוגל משלימים את התמונה. חצר המנזר המרובעת שבארבע צלעותיה אכסדרת קשתות, מעוטרת גם היא באריחים הפורטוגזים ובאחת התמונות ראינו את המלך שלמה ומלכת שבא (שכאן היא נקראת אליזבט...). או קתדרלת סן סלוואדור שנבתה ב-1556 ובשני צידיה קפלות תפילה עשירות בפסלים ובציורי קדושים, צבעוניים מאוד ועם הרבה זהב, הניצבים או תלויים בין עמודים עגולים מקושטים גם הם. תאווה לעיניים. חלק מעבודות האמנות השייכות לכנסייה זו נמצאים עכשיו במוזיאון לאמנות דתית, הנמצא במנזר כרמליתי עתיק (לזכר סנטה תרזה), בלב חצר מרהיבה המשקיפה אל הים ואל מאות הספינות הקטנות שבמרינה, סירות הדיג הרובצות במים כמו סירות צעצוע ואוניות המשא הגדולות. הצמחייה בחצר מגוונת: עצים ענקיים מלאים צמחים טפיליים, עצי מנגו רחבי עלוות, עצי דקל קטנים שגרגרים אדומים תלויים עליהם, שיחי ג'ינג'ר וקקאו ומה לא. הבניין היפהפה עם המעברים הצרים ומדרגות האבן משרה אווירה מיוחדת של שלווה ומשמש מסגרת נפלאה לציורים, לפסלי הטרה קוטה והעץ, לכלי כסף, תשמישי קדושה, איקונות, ארונות מצויירים ומזבחות לאין סוף, המוצגים באולמיו ובתאים הזעירים של הנזירים. את המוזיאון לאמנות מודרנית מצאנו בסולאר דו אוניאו (Solar do Unhao) מפעל בן המאה ה-18 ששימש בזמנו כמזקקת סוכר ומעגן דרכו שווק הסוכר. בבית הגדול, בו היו בזמנו גם קפלת תפילה ואגף למגורי עבדים, נערכות עתה תערוכות מתחלפות. מחצר הבית, בו אפשר לראות עדיין את מסילות הברזל ששימשו את קרוניות הסוכר, נמתח גשר עץ לאורך סלעי החוף. גלי הים מתנפצים על הסלעים ואנחנו שוב רטובים לגמרי - ממי הגשם הניתך מלמעלה או ממי הים המתנפצים לרגלינו. לאורך הגשר ניצבים פסלים מעניינים, שאחד מהם, כמה קופסאות מתכת המולחמות זו על גב זו, מכיל מסר שייפתח רק בשנת 3000. באיזו מהקופסאות ומה המסר - אלו הם אתגרים לארכיאולוגים של העתיד. גשר העץ מגיע עד מפרצון גלי וארבעה נערים עם גלשנים תופסים גלים ושוחים בו כמו דגים, כשהם מתעלמים מהגשם הסוחף. ילדי מים אמיתיים.

ברגע שהגשם נפסק, הרוכלים ממלאים את המדרכות והכיכרות. תכשיטים, פירות, ממתקים, צדפים, קלטות, ומוכרי הקלטות רוקדים סמבה באמצע הרחוב. עכשיו צצות גם נשים יפהפיות, לבושות בגדים מסורתיים: חצאיות תחרה רחבות על חישוקים, חולצות עם שרוולים תפוחים, מטפחות ראש עם קישורים מרהיבים והן מוכנות לצילום תמורת תשלום. כל אחד והמקצוע שלו.

אל פלוריניו נחזור שוב בלילה, לארוחה במסעדה מסורתית עם מופעי ריקוד וקפוארה. מקורם של קרבות הקפוארה הטכסיים הוא באנגולה, אבל כאן, בבאהיה הקולוניאלית, אסרו על העבדים האפריקנים להתאמן באמנויות מלחמה והם למדו לשים דגש על הצד הריקודי והאקרובטי שלהן. היום זוהי אמנות לגיטימית בברזיל כמו בכל העולם וה"לוחמים" מפליאים בצעדים האקרובטיים ובתנועות הזורמות שלהם. המופע היה מדהים ממש והצעירים כה יפים.

שוב ירדנו במעלית 'לסרדה' אל העיר התחתית וממש לרגליה "נחתנו" בשוק "מרקאדו מודלו" (Merkado Modelo), שבעברו שימש בית מכס והיום - שוק מקורה בן קומותיים, מלא חפצי אמנות ואומנות ומקום מצויין לרכוש כמה מזכרות או מתנות: מפות תחרה, בגדים מסורתיים, כלי נגינה, ציורים נאיבים, פסלים, ערסלים, כובעים, דברי מתיקה ותבלינים, תכשיטים וקוסמטיקה.

 

אנשים ו"אורישאס"

עוד מסורת שהגיעה לבאהיה עם העבדים מניגריה היא האמונה באלי האורישהOrisha, שיחד עם האמונה הקתולית יוצרת את הדת האפרו-ברזילאית של באהיה. בתוך אגם קטן בפארק טורוטורו (טורו פירושו מפל) על פי שיר ילדים הידוע בכל ברזיל (יבורך המדריך שלנו, ג'ורג', שכמובן שר לנו את השיר החמוד), מצאנו שבעה פסלי אורישה גדולים, כל אחד לבוש בבגדים ה מסורתיים שלו: Oxala, האבא של כל האורישאס תמיד בבגדי לבן מקושטים בכסף וניקל, הילדה האלוהית Oxum שהיא האוריקשה של המעיינות והיובלים וצבעה זהב-צהוב, Oxossi, האורישה של הציד החי ביערות, מסתתר בין צמחי המקום וצבעו כמובן ירוק ויתר חבריהם. "בימים ההם, האורישאס היו אנשים. אנשים שנעשו אורישאס בגלל כוחותיהם, בגלל חוכמתם. כיבדו אותם בגלל כוחם, סגדו להם בגלל תכונותיהם. כך הם נעשו אורישאס", וכך מתחיל ספר אגדות אפריקניות בשם "אורישאס", שליקט פייר וורגר והוא הספר היחיד באנגלית שמצאתי בחנויות הספרים של סלוואדור, שהמבחר בהן באמת דל מאוד, באנגלית לפחות.

את כל השיטוטים שלנו ליווינו בנשנושי בצקים ממולאים, שהמבחר שלהם בסלוואדור הוא אין סופי. קרואסונים ממולאים בשר חזיר וגבינה (Croissant Misto), עוגיות אישיות ממולאות עוף (Empada de Palamito), בטטה (Pao de Batata), עוגיה דמויית אוזן המן גדולה ממולאת בשר (Esfida de Carno), חרוט ממולא מטוגן (Coxinha), עוגה מלוחה ממולאת עוף וגבינה לבנה, רכה (Torta de (Frangoויותר מכל נהנינו מהאקרז'ה (Acaraje), שהוא משהו כמו פלאפל מקומי הנמכר בדוכני רחוב, גדול כמו מנגו, שחותכים באמצע וממלאים עם רוטב, סלט, פלפלים - פלאפל כבר אמרתי?

הגשם לא פסק גם כשעזבנו את סלוואדור והפך לסערה טרופית של ממש. בדרך לשדה התעופה, לאורך החוף, הדקלים התנועעו ברוח כמו מטורפים, סלעים שחורים משוננים שברו את האפור של המים הזועפים, אנשים חלצו נעליים וצעדו במים כשהם נלחמים ברוח עם המטריות הפתוחות. הרחובות התמלאו מים כמו בריכות שחיה וזרמים של מי גשם ובוץ זרמו אל הים וצבעו את גליו אדום כצבע אדמת החמרה האדומה של הסביבה. פקקי תנועה אדירים וכבישים סגורים הסיטו את התנועה לכבישים צדדיים ואנחנו היינו בטוחים שאת הטיסה הזאת כבר נאחר. אנחנו מתעצבנים אבל הנהג שלנו לא נראה מתרגש. הוא צדק. הגשם חדל פתאום, הדרך נפתחה והייתה יפה כל כך עם שדרות מרהיבות של במבוקים וטיפות מים מנצנצות על העלים הירוקים והטיסה המריאה בזמן כשאנחנו עליה.