ריו: קרנבל, סמבה, חופי ים, כדורגל וחתיכות מדהימות
מאת אתי ישיב
אמרת ריו דה ז'ניירו והתכוונת קרנבל, אמרת בריו מוזיקה והתכוונת סמבה, אמרת שם חופי ים והתכוונת חתיכות מדהימות, אמרת ספורט והתכוונת כדורגל, אמרת ריו והתכוונת לכל אלה וקיבלת אחת הערים היפות ביותר בעולם. מי לא שמע על חופי קופקבאנה ואיפאנאמה, על פסל ישו ועל הר חרוט הסוכר, אבל אלו הם רק טיפה ממה שמציעה העיר ההיסטורית, הצבעונית, החושנית, הקצבית, השמחה הזאת, שזכתה בצדק בכינוי "העיר המופלאה" ( Cidade Maravilhosa בפורטוגזית) שכל רגע שבילינו בה היה תענוג צרוף.
"הנהר של חודש ינואר"
ריו דה ז'ניירו איננה עיר מאוד עתיקה. כשהנווט הפורטוגזי גספר דה למוס (Lemos ) הגיע ב-1502 אל מפרץ גואנבארה היפהפה בו היא שוכנת, הוא סבר בטעות שהגיע אל שפך נהר וקרא למקום "הנהר של חודש ינואר". השם נקלט וגם כשהבינו שזהו בעצם חופו של האוקיינוס האטלנטי, המשיכו לקרוא למקום "ריו דה ז'ניירו". המתיישבים הראשונים בעיר היו דווקא צרפתים ורק ב-1567 כבשו אותה הפורטוגזים שהפכו אותה לעיר משגשגת עם נמל סוכר גדול וב-1763 גם לבירה הקולוניאלית של ברזיל במקום סאלוואדור, עד שב-1960 הושלמה בניית הבירה החדשה ברזיליה במרכז הארץ. היום ריו היא בירת המחוזות ריו דה ז'ניירו וגואנבארה שאוחדו ב-1975 למחוז אחד ועם 6 מיליון תושבים, היא העיר השנייה בגודלה בברזיל אחרי סאו פאולו.
מחלון המטוס הקטן בו הגענו מפוז דו איגואסו לריו יכולנו לראות כל הדרך מישור ענק, שטוח, חלקות קטנות מעובדות, ישובים קטנים ויערות דלילים ואלה לא הכינו אותנו לנופים הדרמטיים והמופלאים שחיכו לנו למטה. לעיר היפהפיה שנבנתה בין הרים ויערות גשם סבוכים, מפלי מים ואגם מרהיב, עם קו חוף רצוף מפרצים וצוקים גבוהים ותלולים המשתפלים אל הים, איים, איונים ולגונות כחולות. לעיר שהיא לא אחת אלא פסיפס שחלקיו הם העיר הצפונית (Zona Norte )של שכונות מעמד הפועלים כחולי הצווארון , העיר הדרומית (Zona Sul) עם שכונות היוקרה של המעמדות הבינוני והגבוה והחופים המפורסמים, רובע סנטרו (Centru) ההיסטורי הגובל בשתיים שהוא גם רובע העסקים של העיר, והעיר של הפאבלות, שכונות עוני המפוזרות על ההרים ובמדרונות.
חרוט סוכר והר גיבן
יומיים לפני בואנו לריו ירדו בכל הסביבה גשמי זעף שמוטטו סלעים, הרסו כבישים, החריבו בתים והרגו עשרות בני אדם. את תוצאות ההרס הזה נראה בימים הבאים. בינתיים הגענו אל מלון אסטוריה פאלאס ברחוב אטלנטיקה שבטיילת קופקבאנה, ומחלון חדרנו נשקף אלינו נוף של גלוייה יפה. 4 קילומטרים של ים, פלאזה רחבה, שדרת דקלים, מדרכות מסוגננות שתוכננו על ידי אדריכלים מפורסמים והמוני אדם - מתערסלים בחול, צועדים, רוכבים על אופניים. מהמרפסת בקומה העליונה הפנורמה מתרחבת ל-360 מעלות ועכשיו אנחנו מוקפים הרים ויכולים לזהות בקלות את חרוט הסוכר ואת הר קורקובאדו (הגיבן) עם פסלו הענק של ישו בראשו. בלוק אחד ממלון אסטוריה פאלאס נמצא קופאקבאנה פאלאס, המלון שניבנה ב-1923 ובהידורו הנוצץ בנוסח העולם הישן משמש מאז מוקד משיכה למלכים, למנהיגי מדינות, לעשירי העולם, ולידוענים מעולמות הבידור והאופנה. חנות תכשיטים גדולה של "שטרן" שוכנת, איך לא, לצד הקופאקבאנה פאלאס. אם כבר אז כבר. ובפינת הרחוב ערמת קוקוסים למכירה ודוכני מזון שהמוכרים מטגנים במהירות לפי דרישת העוברים ושבים. בוטיקי אופנה מהודרים מתערבבים בחנויות מקושקשות בנוסח תל-אביב-יפו ומסעדות מומלצות במסעדות מזון מהיר.הכל כל כך יפה ותוסס. רק מה - "בלילה אל תסתובבו ברגל לבד" חזרו והזהירו אותנו מפני גנבים ושודדים. אז בלילה הראשון היינו בהחלט מתוחים מהעניין הזה ואכלנו במסעדה הראשונה שמצאנו מתחת למלון שלנו. בלילה השני כבר נרגענו. השארנו בכספת את הדרכונים, מעט התכשיטים והכסף והרגשנו מוכנים לשיטוטים.
ויש גם חופים אחרים, לא פחות יפים. גם באיפנמה (Ipanema), בוטפוגו (Botafogo), לבלון (Leblon) או אורקה ( Urca) הטיול בהם יפה גם הוא כמו בתוך גלויות וגם על הרובעים האלה, שמשמשים תפאורה לסרטים רבים, שרים זמרים מפורסמים שירים אהובים כשהמפורסם ביותר בעולם הוא "הנערה מאיפנמה". איפנמה האלגנטי הוא גם רובע מגורים נחשק בעיר עם בוטיקים מסוגננים, מסעדות יוקרה ומועדוני לילה, ואנחנו יצאנו לשם ביום ראשון לפני הצהריים, לשוטט בשוק ההיפי שבכיכר גנרל אוזוריו (את הגנרל על סוסו נפגוש ביום אחר ברובע סנטרו), המתקיים שם כל יום ראשון מאז 1968. במאות הדוכנים שלו מצאנו מבחר ססגוני של תכשיטים, בגדים מסורתיים, סנדלי עור ותיקים מקסימים, עבודות קש וחרס, ציורים, פסלים ודיסקים, פגשנו המון קריוקאש (כך מכנים את עצמם תושבי ריו) ידידותיים ואנחנו התפשרנו על ערמה של חולצות טי יפהפיות לכל המשפחה שבבית.
הלב ההיסטורי של העיר היא כיכר ה-15 בנובמבר שברובע סנטרו. הגנרל הרוכב על סוס במרכז הכיכר הוא גנרל אוזוריו, שב- 1864 הגן על הקיסרות באחת המלחמות עקובות הדם שניהלו ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי נגד פראגוואי ואני, בעוונותי, לא מצליחה לעקוב אחריהן. הסביבה כולה גדושה רחובות ובניינים היסטוריים, מוזיאונים, בית האופרה שהוא העתק של האופרה בפריז רק קטן יותר, מונומנטים ופסלים והמון כנסיות ומנזרים מרתקים. זהו גם הרובע המסחרי ההומה ביותר בעיר וביום ראשון מצאנו את עצמנו משוטטים ברחובות שנעשו יותר ויותר עמוסים ככל שהיום התקדם עד שנעשו בעצם שוק אחד גדול עם חנויות של יהודים וסינים ויפנים וערבים, עם ים אנשים בכל הצבעים ואלפי דוכנים של "שמאטס", סנדלים ב-40 שקל (19 ריאל מקומי) הזוג, מזוודות ומזוודות ומזוודות כאילו כולם מתכוננים לנסיעה. ובתוך כל ההמולה הזאת אנחנו מגלים עוד ועוד כנסיות שהארכיטקטורה שלהן מעבירה אותנו לתקופות אחרות בזמן. כזו היא הכנסייה הניאו קלאסית קנג'ילארייה (Senhora da Candelaria) שאבני הגיר מהן נבנתה הכיפה שלה הובאו כל הדרך מליסבון, כולה מקושטת בפנים באבני שיש נהדרות, חלונות הזכוכית שלה זוהרים בצבעים לוהטים ואת רצפתה מכסים אריחים פורטוגזים נפלאים, או מנזר סנטו אנטוניו שבסביבת האופרה, שניבנה במאות ה-17 וה-18 בסגנון ישועי וחזיתו שונתה לחזית רוקוקו. אנחנו מרגישים פתאום ממש פריבילגיה לשוטט כך בעיר היפה להדהים המורכבת מטבע ואדם ותרבות. ואם המוזיאון לאמנויות יפות קצת מאכזב, הרי הכנסיות יותר ממפצות ואם הרחובות קצת מלוכלכים, הרי הסאוגאדוס (Salgados), כיסוני הבצק המטוגנים הממולאים גבינה או בשר בלוויית כוס מיץ פירות טרי לפי בחירת השותה הם פיתוי אמיתי שמשכיח את הלכלוך.
הר חרוט הסוכר, שהאינדיאנים כינו בשפת שבט הטופי "פאו-נה -אקוקואה" שפירושו "גבעה גבוהה מחודדת", הוא בצדק אחד האתרים המתויירים ביותר בריו. הפנורמה שנשקפה לנו מפסגתו הזקופה המתנשאת לגובה 396 מטרים מקיפה את חופי קופקבאנה ואיפנמה, את הר קורקובאדו ורובע צ'יזוקה, את מעגן הסירות מתחת להר דה אורקה ואת המטוסים הממריאים בנמל התעופה אי שם במרחק והיא יפה כל כך שהנשימה ממש נעצרה לנו. את העליה אל החרוט העשוי גרניט וקווארץ, עשינו ברכבל עמוס לעייפה, עם תחנה בהר דה אורקה הצמוד אליו וכבר מפסגתו של זה הנופים נראו לנו בלתי נשכחים.
אל מורו דו קורקובאדו, "הר הגיבן", לעומת זאת, לא הצלחנו לעלות. השטפונות שפקדו את העיר לפני ימים אחדים הרסו בין היתר גם את הגישה אליו ויעברו עוד שבועות עד שאפשר יהיה לעלות אל פסל ישו הניצב בראשו עם כל 30 המטרים שלו, כשהוא פורש ידיו כמו חובק את כל העיר, מוקף בג'ונגל הטרופי של הפארק הלאומי צ'יזוקה, ומאז שהוקם ב-1931, הפך לסימן ההיכר העיקרי של העיר ושל ברזיל כולה. ואגב, הפארק הזה, שהוא הגדול ביותר בעולם בתוך עיר, גם הוא חווייה לאוהבי טבע, עם הצמחיה הטרופית הנהדרת שלו, המעיינות הטבעיים המפכים בו והמון הציפורים החיות בו.
העולם המיוחד של שכונות העוני
אחת היצירות האנושיות והארכיטקטוניות המדהימות ביותר בריו הן 800 הפאבלות שלה, שכונות העוני המאכלסות יותר ממיליון וחצי נפש, שהן כ-25 אחוזים מכל תושבי ריו ושבתוכן נולדו רוב שחקני הכדורגל המפורסמים של ברזיל. על שטחי הציבור הזולים ביותר, על ראשי ההרים ובמדרונות, במקומות שהכי פחות נוח אך הכי יפה לגור, מקימים אנשים את בתיהם, שהם הכל חוץ מהפחונים העלובים אותם דמיינתי לעצמי כשחשבתי על "שכונות עוני". מרחוק הן נראות כמו גיבוב של בתים צבעוניים, צפופים, הנשפכים מראשי ההרים לכיוון העיר, מקשטים אותה בצבעים אקזוטיים ושובבים וממש נצמדים אל השכונות האמידות הסולידיות וכך למשל אפשר למצוא אותם אפילו שכנים של בית הספר האמריקני, היוקרתי והיקר של ריו. החלוקה היא בערך כזו: הכסף והעבודה נמצאים בעיר והמגורים - בפאבלות, שבפירוש אינן גיטאות, אלא שכונות עם חוקים ומוסר משלהן הנשלטות אמנם על ידי ברוני סמים ופשע , אבל דווקא בתוכן הן נקיות מפשיעה. נשמע אולי אבסורד אבל השיטה כנראה פועלת בהצלחה. היום מתחילות לנשוב רוחות חדשות. המשטרה עושה כל מאמץ לחסל את מנהיגי הכנופיות, העיריה התחילה לבנות בתוכן בתי חולים ומיתקני ספורט ולפני האולימפיאדה הצפויה בריו תתרחש בעיר בנייה רבה וזה אומר ג'ובים לאנשי הפאבלות ושיפור תנאי חייהם. כבר היום יש מעמד בינוני בפאבלות, שתושביהן מעדיפים לשפר את בתיהם בשכונה המשפחתית שלהם ולא לעבור לבתים או לדירות בעיר המיוחסת והמנוכרת.
פאבלת Rocinha קיימת כבר 55 שנים ומתגוררות בה 85,000 נפשות כשהבתים אכולי הטחב דבוקים אחד לשני ואחד על השני, אין בה רחובות אלא מעברים וממרומי מרפסת קטנה שנכנסנו אליה דרך מוסך והיא תלוייה בגובה 11 קומות, יכולנו לראות פה ושם במדרון עץ בודד, בריכת שחיה קטנה על מרפסת, כביסה מתייבשת על החבלים ומראה כללי של בלגאן לא מאורגן. יש בה כבר 3 בנקים, חנויות קטנות, 600 (!) קטנועים שהצעירים דוהרים עליהם הלוך ושוב, דוכני שתייה, ציירים מקומיים מוכרים ציורים צבעוניים של בתי השכונה ונופיה, כמה כנסיות קטנטנות קתוליות וערמות אשפה שהעיריה טורחת לאסוף פעמיים ביום. פה בשכונה, ראינו את הבתים שנהרסו בשטפונות של הימים האחרונים ומפולות סלעים ובוץ וגם כמה צעירים שהסתובבו עם אקדחים בחגורותיהם ועם תת מקלע אחד - ספק שומרים עלינו "הזרים", ספק עושים שרירים לפני שהמשטרה תגיע. כמו בכל שבוע נערך כאן היום יום ראשון,שוק ענק המתפתל בסימטאות צרות ומציע ירקות ופירות (אננסים, ענבים, אבטיחים, בננות, אפרסמונים), בגדים זולים, דיסקים מפוקפקים בפרוטות, דברי סדקית, שתיה, דוכני מזון (שיפודי בשר, פסטלים), דגים טריים,עופות, בשרים והמון אדם - מוכרים, קונים וסתם מסתלבטים.
הפאבלה השנייה שהספקנו לבקר, Vila Canoas, קטנה יותר, רק 25,000, תושבים חיים בה. טפסנו ברחוב מרוצף אבנים. בצדו האחד וילות מקסימות, מוקפות גנים גדולים והרבה ירק ובצדו השני - בתי הפאבלה הקטנטנים, שרובם חסרי חלונות והגישה אליהם בסבך מעברים ומדרגות עולות ויורדות מכל צד. למעברים הללו הם קוראים "רחובות" וגם שמות יש לכמה מהם. ברחוב ברזיליה למשל מצאנו בר נחמד ושלוש מכונות משחק על הדוכן... ירדנו במדרגות מטה ועוד מטה ופתאום הפתעה: נהר קטן זורם בין הדירות שדרך הדלתות הפתוחות שלהן יכולנו לראות בהן מכשירי טלוויזיה ומחשבים. דבר אחד בטוח אין שם - פרטיות. ובפאבלה הזו יש בית ספר מיוחד במינו ששמו "בשבילך" (Para Ti), כשהרעיון הוא לשמור על הילדים מסכנות הרחוב. הילדים לומדים בו במשמרות כל יום, גם בחגים ופרט ליום ראשון. הם עוזרים בניקיון ובבישול, אוכלים בו ארוחה חמה ומקבלים הזדמנות להתקדם בחיים. משפחות אחרות אכפתיות פחות, שולחות את ילדיהם לבית הספר של החיים, אל הרחובות, להשתכר בהם כסף ככל שיוכלו. על חוף הים ניצב מלון שרתון מפואר. אבל בברזיל אין חופים פרטיים וכך אורחי המלון המפנק ותושבי הפאבלה (ואיזה "חתיכות" מדהימות באות משם) חולקים ביניהם את החוף כמובן מאליו וזהו חלק מהיופי של ריו.
ויש עוד כמובן בריו איצטדיון הכדורגל המפורסם מראקנה, ובתי הספר לסמבה והסמבודרומו, המתחם שתכנן האדריכל הברזילי הישיש והמהולל אוסקאר נימאייר, שבו הם צועדים כל שנה בימי הקרנבל וגם מרכז הקניות בארה שהוא הקניון הגדול ביותר בדרום אמריקה ועוד ועוד. אנחנו בחרנו להיפרד מהעיר בכנסיית מנזר בנטו (Bento) בן המאה ה-17, כנסייה קטנה שחזיתה פשוטה עם מגדלי פעמונים ובתוכה היא מרשימה ועשירה בפיתוחי עץ ופסלים מכוסים עלי זהב שכמותם עוד נראה הרבה בתחנה הבאה שלנו בברזיל, סאלוואדור דה באהייה. יצאנו אל שדה התעופה. ישו עדיין השקיף עלינו ממרומי הר קורקובאדו עם ידיו הפרושות. הגישה אליו טרם נפתחה והוא גם נמצא בשיפוצים ומוקף פיגומים. "ישו שלנו עטוף בבורקה" צוחקים כאן הקריוקאש.