24.06.2018
 
לימה – רומא של דרום אמריקה

 

לימה - רומא של דרום אמריקה

 

מאת אתי ישיב

במדבריות האין סופיים שלאורך חופי האוקיינוס השקט, בפסגות המושלגות של הרי האנדים וביערות הגשם הצפופים של חבל אמזוניה, שם, בנבכי האגדות של מערב היבשת הדרום אמריקאית, ממש מתחת לאקוודור ומעל צ'ילה, גובלת גם בקולומביה, ברזיל ובוליביה, נמצאת פרו. גדולה פי חמש מאנגליה ועם אוכלוסייה של 28 מיליון נפש בלבד, זוהי ארץ של נופים חלומיים, של ערים נטושות שהטבע פולש לתוך בתיהן, של מצודות בראשי הרים, של מקדשים וקברים עתיקים, של מיתוסים ותרבויות מסתוריות. במשך ששת אלפים שנה החליפו התרבויות הללו האחת את קודמותיה כשהן מותירות אחריהן שרידי מיבנים, כלי חרס, אריגים, טכנולוגיות, ציורי סלע וחפצי אמנות, עד שהגיעו בני האינקה ששלטו בה כ- 400 שנה ובמאה השנים האחרונות אף הקימו אימפריה ענקית ששלטה ברוב מרכזם של הרי האנדים והשתרעה בין אקוודור, קולומביה, בוליביה וצפון צ'ילה דהיום. ב- 1532 כבשו הספרדים את האימפריה שלהם, אבל שמם לא נימחה ופרו ידועה יותר מכל כ"ארץ האינקה".

ב-1535 יסד פיזארו הספרדי את עיר הבירה החדשה לימה, בירה יחידה ביבשת על חוף האוקיינוס השקט, שהחליפה את הבירה העתיקה קוסקו כמרכז האנדים ולמאתיים שנה הייתה לעיר החשובה ביותר ביבשת. באמצע המאה ה- 18 היא נחרבה ברעידת אדמה קשה ורוב הבניינים הקולוניאלים העתיקים שאפשר לראות בה, ניבנו אחריה.

נחתנו בנמל התעופה הנמצא כ- 12 ק"מ ממערב למרכז העיר ולהפתעתנו, מצאנו את הרחובות המובילים העירה נקיים מאוד והבתים צבועים כאילו מחדש בצבעים עזים. חשבנו שאולי נקי כל כך רק בדרך מנמל התעופה, שהרי לימה ידועה כעיר מזוהמת ומסוכנת, אבל מסתבר שחל בה שינוי גדול, בו חשנו מאוחר יותר גם באזורים אחרים של הארץ. לימה עדיין צפופה מאוד, כשרבע מכל תושבי פרו מתגוררים בה, חלקם בשכונות עוני מדכאות, אבל העיר עם התערובת המקסימה של חורבות פירמידות עתיקות ומבנים קולוניאלים-ספרדים, עשתה הרבה צעדים קדימה לעבר המאה ה- 21 ובאותה הזדמנות גם שיפרה את הנקיון, עד כדי כך שאפילו אין עוד בעיה להשתמש בשירותים ציבוריים ואין צורך להחזיק גליל של נייר טואלט בתיק...

 

לגור במיראפלורס

בעיר כמו לימה קשה להחליט באיזה מרובעיה לגור. במרכז ההיסטורי, או בחלקים המודרניים שלה. הפעם בחרנו במיראפלורס (Miraflores) היפה שעל שפת הים הסמוכה לרובע סן איזידרו- רובע עסקים אלגנטי ואופנתי עם פארקים ווילות משגעות המוגנות בגדרות ברזל ושומרים חמושים ולרובע באראנקו הידוע בחיי הלילה התוססים שלו וגם בחנויות מצויינות לאמנות פרוויאנית. בית המלון שלנו, San Augustin Exclusive, מרווח, אסטטי, עם שירותים מצויינים וצוות ידידותי, נמצא במיקום מצויין, קרוב לרחוב הראשי של הרובע, רחוב לארקו, עם בתי המלון, המסעדות הרבות והחנויות היפות שלו, בתי הקזינו המנצנצים וחנויות הקוסמטיקה הרבות. הרחוב מגיע עד הים ואל צוקי הכורכר המרהיבים שמעליו. עמדנו שם, על הצוקים, שעות, מתבוננים בגלים הבאים ממרחק שורות שורות, נשברים, ממשיכים אל קו החוף, ויוצרים בזיפזיף זיגזגים לבנים. במפגש רחוב לארקו והים נמצא מרכז קניות תת קרקעי, לארקו מאר ( Larco Mar ), ובו חנויות אופנה מצויינות, עבודות אומנים מקומיים יפות להפליא, אלקטרוניקה, צעצועים, וגם מיתקני שעשועים לילדים ומסג'ים למבוגרים, אין סוף מסעדות, בתי קפה וגלידריות - מקום שוקק חיים ביום ובלילה, אז אפשר להשקיף ממנו אל זר האורות העצום המקיף את העיר. אגב, נושא הבטחון נמצא כנראה במקום גבוה אצל אבות העיר ומיראפלורס, כמו אזורים רבים אחרים בעיר, מלאה שוטרים העומדים ארבעה ארבעה בכל קרן רחוב. ברחוב לארקו, על כל שני מטרים יש גם חלפני כספים (שערי ההמרה מצויינים והפערים בין האחד לשני זעירים), שטרות מחליפים ידיים והרחוב נראה כמו בנק גדול אחד.

 

"פיסקו סאוור" במזרקה בכיכר העיר

לימה הייתה בראשיתה עיר של מלכים ושל הגמונים, אבל במקום לבנות ארמונות למלכיה, בנתה כמו רומא באיטליה, כנסיות ששמרו על אוצרות אמנות נהדרים. המרכז ההיסטורי של העיר הוא בליל של רחובות צרים ובלבו פלאסה דה ארמאס, או פלאסה מאיור, שמדרחוב הומה מחבר אותה עם פלאסה סן מרטין. זהו אזור מקסים לטיולי רגל ואפשר לראות בו את קתדרלת לימה עם קברו של הכובש הספרדי פיסארו, את מנזר סן פרנסיסקו שאלפי יונים מתעופפות סביבו, חצרו היא היפה ביותר בלימה והוא מפורסם בקטקומבות שלו בהן קבורים כ- 70,000 מתים וגם בספריה הכוללת אלפי ספרים עתיקים, את ארמון הממשלה שבחצרו נערכים כל יום בשעה 12:00חילופי משמר של חיילים בבגדים מצועצעים, גנים חמודים עם עצי דקל, דשאים ופרחים וגם מזרקה גדולה שב- 26 ביולי, יום המהפכה, זורם בה פיסקו סאואר משכר במקום מים. בסימטאות שמסביב המון חנויות, כוכים ודוכנים של אומנים מקומיים וגם המון איקונות של קדושים וקדושות, מחרוזות וספרי תפילה. מרפסות קטנות מעטרות את הבתים וכמה נשרים שחורים התעופפו לפנינו בסמטה ונחתו על מעקה אחת המרפסות. ככה סתם בלב העיר. במרכז כיכר סן מרטין ניצב פסלו של הגיבור הלאומי רכוב על סוס וסביבה מבנים מרשימים - תיאטרון, מלון בוליבאר ההיסטורי, משרדים וקלאבים. למרגלות הסוס נערכה בשעת בואנו הפגנת פועלים, כשהם מניפים דגלים אדומים והשוטרים עומדים מסביב, נשענים על מגיניהם הגדולים ומפהקים.

העיר משופעת במוזיאונים ולפחות על שניים אסור לוותר. האחד הוא מוזיאון לארקו, שהביקור בו הוא חווייה מהנה שאין כמותה. הוא שוכן בתוך גן פורח ומכיל אוספים נפלאים של כלי קרמיקה , כלי כסף וזהב, אריגים ובגדים העשויים נוצות ואוסף מיוחד במינו של כלי חרס ארוטיים מהתקופה הפרה קולומביאנית. כדאי להתענג גם במסעדה שבתוך הגן. השירות היה מדהים, טעם האמפנדוס שאכלתי שם עדיין עומד בחכי וגם הקפה היה נפלא והעיקר - הישיבה בחצר היפה עם הפסלים העתיקים, מול הבוגונביליות עזות הצבע והקקטוסים, עם ציוצי הציפורים ברקע. שעה של שלווה ונועם.

המוזיאון השני הוא מוזיאון הזהב של פרו השוכן ברובע מרוחק במזרח העיר, למרגלות ההרים שבמדרונותיהם בנויות שכונות עוני וסמוך אליהן נמצא אזור מגורים עשיר וגם המבצר הענק מוקף החומות של שגרירות ארה"ב. כאן אפשר לראות אלפי מוצגים מזהב - כלים, תכשיטים, בגדים ומה לא, וגם חפצי נוי מכסף ומאבנים יקרות. באגף אחר של הבנין נמצא מוזיאון נשק מצויין - למי שמתעניין בנושא.

 

פטנט פרואני לשמירת תיקים במסעדות

לימה היא עיר של מסעדות וכמו עיר חוף, דגים ופירות ים הם גם זמינים וגם מצויינים. גם מסעדות איטלקיות פופולאריות כאן מאוד (במיראפלורס יש סמטה שלמה שכולה מסעדות פיצה והיא מכונה כאן, איך לא - סמטת הפיצה) וארוחה אחת שאכלנו במסעדה "פרסקו", שבעליה אכן נשבעים במצרכים טריים, טריים, הייתה ממש תאווה לחיך. עם זאת נהנינו גם ממסעדות רחוב מהירות, כמו Manolo שברחוב לארקו, שם אכלנו שוב אמפנדוס ממולאים בשר סבירים בהחלט ושתינו קפה חזק וטוב. היה בה גם חידוש עולמי: לכל כסא במסעדה מחוברת רצועת עור ולה מנעול המתחבר אל תיקי האורחים ונועל אותם - פטנט נגד גנבים. כדאי גם להזכיר את המשקאות הפופולאריים בפרו - קודם כל ה"אינקה קולה" שהוא תערובת של קמומיל ולמון גראס ומספר אחת ברשימת המועדפים ואחריו הבירה הפרואנית "צ'יצ'ה מוראלה ", שהיא משקה כהה המופק מתירס וה"פיסקו סאוור" החריף.

לימה היא גם המקום לקניות של עבודות אומנות מקומיות ואפשר להשיג אותן בחנויות מהודרות, בדוכנים, או בשווקים. אפילו במיראפלורס האלגנטית, לא רחוב מבניין העיריה ומפארק קנדי, יש שוק גדול "מרקדו דל אינדיאוס" (Mercado del Indios) בו מצאנו עבודות יד מכל רחבי פרו. עוד קנייה טובה למי שהמעות בכיסו הם סריגי צמר אלפאקה בדגמים יפהפיים. הסריגים העשויים צמר של גורי אלפקה , מלטפים ממש את העור והם כמובן היקרים ביותר. גם בשווקים שבפרובינציות אפשר למצוא סריגים, אבל אלה בדרך כלל מצמר גס ומגרד - והמחירים נמוכים אמנם בהתאם.

לימה היא עיר קוסמופוליטית ותוססת, אבל הצבע השולט בה הוא אפור קדורני. "איפה השמש?" שאלנו כשקמנו יום אחר יום לתוך ימים אפורים חסרי שמש ושמענו שזוהי אשמתו של הגרואה ((Garua. החיה המשונה הזאת היא ערפל המכסה את שמי העיר בסתיו, בחורף ובאביב, מונע את אור השמש מלהגיע אליה וגורם ללימניוס דכאונות ואף התאבדויות. מה שמציל את המצב הם הבתים הצבעוניים הרבים הפזורים בעיר ומהווים ניגוד תוסס וברוך לאפור המדכא הזה.

 

__________________________________________

תודות לטניה שגיא ולדני פאיאנס מפולאריס ולמוטי סבאג על עצותיהם הטובות.