האינקה עדיין בקוסקו
מאת אתי ישיב
אף פעם לא נעלבתי כל כך בחיי כמו בעת ביקורי האחרון אצל רופא המשפחה הוותיק שלי. בישרתי לו שאני מתכוננת לנסוע לפרו וביקשתי מרשם עבור כדורי "אורמוקס" המקלים על התאקלמות בגבהים. "בגילך את לא צריכה לנסוע לשם" ירה לעברי ועשה את כל התרגילים בעולם כדי לא למלא את בקשתי. אז החלפתי רופא וקיבלתי את המרשם ונסעתי וחזרתי והצטערתי רק על דבר אחד - על הזמן שברח שם כה מהר.
במדבריות האין סופיים שלאורך חופי האוקיינוס השקט, בפסגות המושלגות של הרי האנדים וביערות הגשם הצפופים של חבל אמזוניה, שם, בנבכי האגדות של מערב היבשת הדרום אמריקאית, ממש מתחת לאקוודור ומעל צ'ילה, גובלת גם בקולומביה, ברזיל ובוליביה, נמצאת פרו. גדולה פי חמש מאנגליה ועם אוכלוסייה של 28 מיליון נפש בלבד, זוהי ארץ של נופים חלומיים, של ערים נטושות שהטבע פולש לתוך בתיהן, של מצודות בראשי הרים, של מקדשים וקברים עתיקים, של מיתוסים ותרבויות מסתוריות. במשך ששת אלפים שנה החליפו התרבויות הללו האחת את קודמותיה כשהן מותירות אחריהן שרידי מיבנים, כלי חרס, אריגים, טכנולוגיות, ציורי סלע וחפצי אמנות, עד שהגיעו בני האינקה ששלטו בה כ- 400 שנה ובמאה השנים האחרונות אף הקימו אימפריה ענקית ששלטה ברוב מרכזם של הרי האנדים והשתרעה בין אקוודור, קולומביה, בוליביה וצפון צ'ילה דהיום. ב- 1532 כבשו הספרדים את האימפריה שלהם, אבל שמם לא נימחה ופרו ידועה יותר מכל כ"ארץ האינקה".
אל קוסקו, הבירה העתיקה שזל אימפריית האינקה השוכנת גבוה בהרי האנדים, מועדות עתה פנינו.
איך שוב לא הגענו למאצ'ו פיצ'ו
הגענו לקוסקו בטיסה מבירת פרו, לימה. בלילה האחרון בלימה, לפני הטיסה לקוסקו, התחלנו לקחת את כדורי האורמוקס. שעה וחמש דקות בלבד של טיסה מעל פסגות משוננות של הרים ענקיים ועמקים עמוקים מפרידה בין לימה וקוסקו וכבר אנחנו בשדה התעופה הקטן והדבר הראשון שניתקלים בו הם מיכלי החמצן הממתינים למי שמתקשה לנשום את האוויר הדליל. אנחנו דווקא מרגישים מצויין (הכדורים כנראה מועילים), אבל "בגיל שלנו" כמו שאמר הרופא ההוא, החלטנו להתחכם ולבלות את הימים הראשונים בעמק אורובמבה הנמוך מקוסקו ב - 500 מטרים ולהתרגל לגובה לאט לאט לפני שנחזור לקוסקו ולגובה 3360 מטרים.
יעד התיירות החשוב ביותר ביבשת הדרום אמריקאית היא העיר מאצ'ו פיצ'ו האגדית, או כפי שהיא מכונה - "העיר האבודה של האינקה" ואחת משבעה פלאי העולם החדשים. זוהי אחת מעשרות ערי מצודות שניבנו בימי פריחת האימפריה של האינקה על פסגות ההרים והיא מעורסלת בהר במקום נידח מדהים ביופיו, בקצה עמק אורובמבה. מאז הכיבוש הספרדי נעזבה העיר-מצודה ונשכחה ורק ב- 1911 נמצאה מחדש על ידי היסטוריון אמריקאי. עד היום נמשכות החפירות במקום כשיותר ויותר מיבנים מתגלים ויותר ויותר סודות מתרבות האינקה נחשפים. גם אנחנו ניסינו לבקר במאצ'ו פיצ'ו, לא פעם אחת אלא פעמיים, אבל לאמא טבע היו תוכניות אחרות. בביקורנו הראשון בפרו לפני שנים, יצאנו ברכבת הבוקר מקוסקו לעבר אתר החלומות. בעודנו נוסעים, התרחשה מפולת סלעים אדירה שהרסה את מסילת הברזל וחסמה את הדרך לאתר למשך שבועות. "גורל" אמרנו בשובנו לקוסקו באותו יום, לפחות שלמים ובריאים. בחודש פברואר השנה תיכננו שוב נסיעה לפרו והפעם, כך היינו בטוחים, כבר נגיע.. ושוב התערבה אמא טבע ובאמצע החודש אירעו שטפונות אדירים בעמק אורובמבה ושיבשו שוב את תנועת הרכבות למאצ'ו פיצ'ו. דחינו את נסיעתנו בחודש ועדיין לא יצאו הרכבות לדרך."גורל" אמרנו שוב ואם גם בפעם הבאה יקרה משהו, נדע לבטח שהאלים פשוט אינם רוצים אותנו שם.
נפלאות "העמק הקדוש" בחסות הפאצ'ה מאמה
"גם אתם ממאוכזבי מאצ'ו פיצ'ו?" שאלו אותנו בשובנו ספק בצער, ספק בשמחה לאיד כמה נשמות טובות. אז ממש לא. קוסקו והעמק הקדוש אורובמבה כה יפים ועטופי הוד בעצמם, עד שהם משכיחים כל אכזבה - מאצ'ו פיצ'ו או לא.
השארנו אחרינו את קוסקו ובמונית ששכרנו בשדה התעופה ירדנו צפונה, היישר אל עמק אורובמבה, עוברים בדרך ההררית אגמים קטנים, בתי בוץ חומים כהים, עצי אקליפטוס ופרחי בר, נשים חובשות כובעי לבד ונושאות על גבן תינוקות בתוך שמיכות צבעוניות יורדות בשבילים ואוטובוסים קטנים מטפסים במעלה ההרים. בעמק עובר נהר אורובמבה הזורם מדרום לצפון לאורך 700 ק"מ , עד שהוא נשפך אל האמזונס. בשנים גשומות כמו השנה, הוא עולה על גדותיו וגורם לשטפונות הרסניים בכל הסביבה. עכשיו אנחנו כבר יודעים שלא הגורל הפריע לנו מלהגיע למאצ'ו פיצ'ו, אלא נהר אורובמבה.. לאורכו של הנהר משתרעים שדות ירוקים של תפוחי אדמה ותירס, פרות רועות באחו, ערמות עצים להסקה, בתי כפר צבעוניים עם מרפסות עץ קטנות, לאמות ביישניות ומסביב מסגרת של הרים שפסגותיהם המושלגות מגיעות לגבהים של 5,000 מטרים ויותר והם יפים כל כך היום, בשמש המאירה, עד שאנחנו מבקשים מנהג המונית לעצור ופשוט שותים את הנוף.
פיסת גן עדן בתוך טבע ראשוני
בית המלון שלנו, "קאסה אנדינה"(rivate Collection P Andina Casa), הוא פיסת גן עדן מבודדת בתוך הטבע הראשוני, בין הערים אורובמבה ואויאנטאיטאמבו, (אחרי יומיים כבר לא שוברים שיניים). אכסניית הרים עם גנים פורחים ומראות פנורמיים נפלאים של הרי האנדים הנראים מחלונות כל 80 החדרים המרווחים ו-5 הסוויטות הדו מפלסיות שבה. מטושטשים קצת מהגובה (אפילו "רק" 2,870 מטרים הם "גובה" עבורנו) נשארנו בערב הראשון בשטחי המלון, צועדים לאט בשבילים ועולים מעדנות במדרגות. רק קומץ אורחים התארחו באותו ערב במלון והמסעדה המצויינת, שמאכליה מבוססים על שפע התוצרת החקלאית של הסביבה, הייתה כמעט ריקה. זה לא הרתיע את אמן הפולקלור המקומי שהופיע לפנינו שעה ארוכה והפליא לנגן בחלילים, תופים ומשרוקיות טבעיות ולשיר משירי ההרים הנוגים.
התעוררנו בבוקר לגשם קל. מסך של עננים כיסו את ההרים, צבעו את העמק באפור ושינו לגמרי את הנוף מאתמול. ה"עמק הקדוש", אחוזתם הפרטית של מלכי האינקה שהשתמשו בו כמקום שעשועים ונופש, משתרע לאורך 100 ק"מ בין העיירה פיסאק שלרגלי הר הקונדור ומאצ'ו פיצ'ו והוא נחשב קדוש בשל איכות האדמה שלו, אקלימו הנוח, שפע הצמחיה והחי שלו ויופיו הבלתי רגיל. יומיים בעמק הביאו אותנו בכבישים צרים, משובשים, המתעקלים עם הנהר ומימיו החומים, דרך טרסות בהרים שכמה מהן נותרו מימי האינקה והן מעובדות עדיין על ידי אכרים צאצאי משפחות עתיקות, אל עיירות, מצודות, מפלי מים, שווקים ססגוניים, חוות עתיקות, מכרות מלח וכנסיות כפריות. לפני הצהריים העננים התרוממו, השמש חזרה וההרים היו עכשיו נקיים ונראו שוב בכל יופיים.
פיסאק הקולוניאלית, עיירה טיפוסית על גדת הנהר, עם כמה בתי קפה קטנים, חנויות מזכרות ושוק מקסים בכיכר קטנה , בצל עצי ענק. Todos Bien? , הכל בסדר? פנו אלינו המוכרות והרוכלות כמו בנות משפחה אוהבות והציעו לנו תבלינים, ירקות (לפחות שישה סוגי תפוחי אדמה ראינו בשוק הקטן הזה, מעט ממאות הזנים הגדלים בפרו), תירס, פירות, אורז וקמח, עופות, בשר ודגים, תכשיטי חרוזים, סריגים, פונצ'וס,שטיחים, כלי אוכל, מטבעות ישנים, עבודות ברונזה ומה לא. חיטטנו בדוכן אחד ומצאנו שני פסלוני ברונזה קטנים, האחד נקבה והשני זכר. "פאצ'ה מאמה ופאצ'ה פאפה" הסבירה לנו המוכרת. "אני קתולית ומתפללת בכנסיה" אמרה, "אבל כשאני זקוקה לעזרה אמתית (כמו למצוא חתן לבתי, או לפתוח את רחמה של בת אחרת), אני מתחננת לפאצ'ה מאמה, אמא אדמה,או אמא של הזמן והיא תמיד עוזרת". וזו כנראה, במשפט קצר, תמצית החוויה המקומית החיה בשלום עם התרבות והאמונות העתיקות בכפיפה אחת עם התרבות והדת שנכפו על ידי הספרדים. ואנחנו - קנינו את זוג הפאצ'ות. שיהיה. לא יועיל - לא יזיק.
פיסאק של האינקה מתנשאת גבוה מעל העיירה, על פסגת ההר, והשביל המחבר ביניהן תלול ומרהיב עין. אנחנו פוסעים במעלה הטראסות בתוך בוץ קל ובין פרחי שדה קטנים וממש גומעים את האוויר הצח. למעלה למעלה מגיעים אל המצודה שבה מקדשים שהשתמרו יפה, תעלות מים, אזור צבאי והמון גומחות קברי אינקה שנשדדו מזמן.
מה יחזיר אותנו ל"עמק הקדוש"
אחד המקומות שיחזירו אותנו פעם אל העמק הקדוש הוא העיירה אויאנטאיטאמבו, שהייתה פעם מרכז דתי, מינהלי, חקלאי וחברתי של כל האזור. הטראסות התלולות שלה היו אחד המקומות היחידים בו הביסו האינקה בקרב את הספרדים ועד היום אפשר להבחין ברחובותיה הצרים מרוצפי האבן של העיירה בת 700 השנה בתכנון האורבני המושלם של מהנדסי האינקה. בעיירה למטה מצאנו עשרות דוכנים של עבודות יד ובקבוקי מי שתיה, כשהרוכלים אינם מוכנים לקבל את המלים "לא, תודה", ומתעקשים בתקוה על "אחר כך"... וגם עשרות מדריכים מקומיים היו שם, מוכנים ללוות אותנו בעליה אל ההר. עליה איטית אני חייבת לומר, כי אמנם קיבלנו את כל ההמלצות, בלענו את הכדורים נגד מחלת הגבהים ונמנענו מאכילת בשר, ושתינו תה קוקה מר (טעים למדי) ובכל זאת היו העליות קשות. רק מה - לא התייאשנו, עצרנו למנוחות קצרות והגענו. מדרגה אחר מדרגה טפסנו בשביל העולה מהעיירה דרך הטראסות ומוביל אל מצודה ומקדש ומתחם טקסים, בין הרים ששמותיהם "מקור הזהב", "מקום בו הזהב מלבלב" או "מקום בו הזהב נמצא" מעידים לאו דווקא על מכרות זהב, אלא על אופי המקום המיוחד הזה, שהצמיח הרבה דמויות פנטסטיות מהמיתולוגיה של האינקה.כמו למשל טונופה ( (Tunupaהזקן שאנחנו מגלים מולנו, על דופן הר, והוא פרופיל ענק של אדם גבוה ששיערו קצר, לבוש ככהן ובעל כוח על אנושי, שליט הידע ואדון הזמן, שנחצב בסלע כפרוייקט משותף של טבע ואדם, בגובה 140 מטרים מעל העיירה ומשחקי האור והצל נותנים לפניו חיות כובשת לב. מיקומי המקדשים של האינקה לא נבחרו באופן מקרי, אלא היו פרי מחשבה מסובכת וסינטזה בין אלמנטים שונים: האדם, ההרים הקדושים, המערות בהרים שבתוכן נחות הגופות החנוטות של האבות הקדמונים והשמש השולטת בעולם. ועדיין יש כה הרבה לראות ולהבין ואני ממש מקנאה בצעירים המטיילים כאן בלי מסגרות זמן ויכולים למצות את החווייה עד תום. אנחנו טועמים, נהנים ונשארים כל יום עם טעם של עוד.ובעמק אורובמבה יש המון עוד.
מכרות המלח של מאראס (Maras ) למשל, הפועלים כאן כ - 2,400 שנים ועדיין מספקים אחוז גבוה מתצרוכת המלח של פרו. טפסנו לעבר המכרות בשביל עפר כשעצי פילפל עמוסים אשכולות של גרגרים אדומים מלווים אותנו בדרך. הגענו אל קצה המצוק ומתחתינו, בעמק הצר, התגלה לנו מראה מוזר של אלפי בריכות זעירות, לבנות, צהובות, חומות. מי מעיינות חמימים, רוויי מלח החבוי בתוך ההר, זורמים בתעלות קטנות אל תוך הבריכות הרדודות ולאחר שהמים מתאדים, נאסף המלח מהבריכות אל צריפי האריזה, שם הוא ממויין, נשקל, נארז ונשלח אל ה שווקים. העבודה בבריכות נעשית רק בתקופת היובש ובינתיים הפועלים מטפלים במלח של אשתקד. שוקלים ואורזים ומטעינים על גב החמורים המסתובבים בשטח. בני האינקה היו חוזרים מכאן אל קוסקו הבירה כשבידיהם פסלי מלח קטנים דמויי חיות כמו קרפדה, נשר או שועל, המעידים על אופי נושאיהם. אנחנו קיבלנו מהפועלים גבישי מלח לבנים, בוהקים, אבל חסרי צורה...
העיירה מאראס הסמוכה אל המכרות, היא עיירה קולוניאלית קטנה מסוף המאה ה- 16, שנבנתה על ידי ספרדים עשירים ששלטו במכרות המלח ושהו כאן עד המאה ה- 19. עיירה משמימה עם כיכר מרכזית, גינה קטנה, בית העירייה, משטרה (ירוקה), כנסיה, בית ספר (צהוב) ורחוב "ירושלים" היוצא מהכיכר. הסימטאות מרוצפות אבנים קטנות ובכניסות לבתים נראים סימנים של העושר שהיה כאן פעם - ספי אבן מעוטרים. היום יושבים בכניסת לבתים רק זקנים חמוצי פנים ובסימטאות עוברים ילדים עם עדרים קטנים - פרות, כבשים, חמורים ופרדות.
עדיין בסביבה ובדרך לא דרך, אנחנו מגיעים אל אחד המקומות המלבבים ביותר בעמק. מוריי ( Moray) היא מעין תחנת נסיונות מתוחכמת לגידולים חקלאיים מתקופת האינקה. מה שנראה לעין כמו מדרגות עגולות של אמפיתיאטרון ירוק, הן למעשה שבע טרסות מעגליות מושלמות, כמה מהן עדיין בשיפוץ, היורדות מטה 160 מטרים, כמו לתוך לוע של הר געש ובכל אחת צומח משהו אחר כמו תפוחי אדמה, שעועית, תירס או הרבה צמחי תבלין. על מדרגות אינקה עתיקות אפשר לרדת מטה אל הטרסה התחתונה שקוטרה 32 מטרים ולראות את המראה המופלא מבפנים. מומחי חקלאות משתמשים גם היום במקום המוגן הזה כמעבדה חקלאית וסבורים שבמוריי פיתחו בני האינקה זנים של תירס שיתאימו לגידול בגבהים, שם אפשר היה לפני כן, לגדל רק צמחי פקעות כמו תפוחי אדמה, או גרעינים כמו קינואה.
לפני החזרה לקוסקו בילינו כמה שעות קסומות בעיירה צ'ינצ'רו. עיירה אנדית טיפוסית, אינקה-קולוניאלית הטובלת בשדות טורמוסים סגולים, תפוחי אדמה, שעועית, חיטה, ובה המון נשים וילדים. והגברים? מתבטלים כרגיל. הנשים, כל אחת פרט לילדות ולקשישות, עם תינוק על הגב, לבושות בגדים מסורתיים, חצאיות תפוחות וחולצות לבנות וחבושות כובעי לבד או קש, לפי מסורת החמולה השבטית שלהן. לפעמים יש כל כך הרבה פרחים על הכובע, עד שהוא נראה כמו וואזה על הראש, וואזה צבעונית, יפה. בבתים המרווחים גרות משפחות שלמות ובצ'ינצ'רו הרבה בתים נראים כמו מוזיאונים קטנים לאומנויות. הנשים עובדות כל אחת בביתה ויש מהן המאורגנות בקואפרטיבים של עבודות יד. הן טוות חוטי צמר בפלך, צובעות את החוטים בצבעים טבעיים שהן מייצרות בעצמן מצמחים, סורגות, אורגות, משחילות, רוקמות, מדגימות ומסבירות, תוך כדי מטפלות גם בילדים ולבסוף מוכרות את עבודות היד שלהן למבקרים. הכנסיה הקולוניאלית , קצת מרופטת אבל עדיין ססגונית ומעוטרת בנויה על יסודות מתקופת האינקה, ניצבת מעל הכיכר המרכזית המשמשת את שוק יום ראשון שנמשך במהדורה קטנה יותר גם בימים אחרים של השבוע. מהכיכר נשקפים נופי הרים יפהפיים ואנחנו עומדים מולם ונפרדים מהעמק המרתק הזה שאולי גם קדוש אבל בטוח יפה.
קוריקאנאצ'ה, סקסיאיאואמאן, טאמבומאצ'אי, פוקו פוקארה וקנקו - לא לזכור, לבקר
ועכשיו סוף סוף אנחנו עושים את הדרך הקצרה (כשעה) אל קוסקו, העיר העתיקה ביותר ביבשת שהייתה מיושבת ברציפות, העיר שהייתה בירת אימפריית האינקה המפוארת, אימפריה שבשטח ובשיטות הממשל היעילות והמרשימות שלה הייתה יכולה להתחרות באימפריה הרומית בשיא תהילתה. יש המכנים אותה היום "הבירה הארכיאולוגית של האמריקות". בני האינקה בזמנם קראו לה "טבור העולם" וגם "בית האלים". בשבילנו היא כל אלה ופנינה אמתית של תרבות, ארכיטקטורה ויופי.
הכביש מצ'ינצרו מגיע לקוסקו "עילית" והעיר פרוסה כולה לעיני הבאים מההרים עד המרכז שבתחתית. הירידה קצרה אבל תלולה כל כך שנשימתי כמעט נעצרה עד שהמכונית סיימה את גלישתה לפלאזה דה ארמאס שבמרכזה גנים מקסימים והיא מוקפת בקתדרלה, כנסיות, ארמונות, מוזיאונים, בתי מלון, בתי קפה ומסעדות.
אזור קוסקו היה מיושב מאות שנים לפני האינקה, אבל באמצע המאה ה-15 קם לה "הורדוס" מקומי, האינקה פאצ'אקוטק (Pachacutek ) שתיכנן את העיר בדמות פומה רובצת, בנה מערכת תעלות שסיפקו מים לעיר, בניינים מדהימים כמו מקדש קוריקאנצ'ה והארמון הקיסרי שאת שרידי קירותיו אפשר לראות היום במסעדה "רומא" בפינה המערבית של פלאזה דה ארמאס וטראסות חקלאיות. אחרי הכיבוש הרסו הספרדים את קוסקו ועל חורבות בנייניה המפוארים הקימו כנסיות וארמונות. אחד הדברים הכי מרגשים בעיר הוא טיול בין המיבנים הקולוניאליים, ברחובות הצרים, מרוצפי האבנים והמדורגים, ולאורכם לראות את הקטעים שנותרו מחומות האבן של האינקה.
בית המלון שלנו, Novotel , הנמצא במיקום מצויין, במרחק כמה דקות הליכה מהקתדרלה, הוא מלון היסטורי מלא אווירה וחן, המתחבא מאחורי שער ברזל כבד. פטיו מקורה מקסים עם עמודים וקשתות סביב סביב משמש כלובי ומסעדה. 99 חדרים יש במלון, 83 מתוכם מודרנים ו- 16 בסגנון קולוניאלי. החדר שלנו, באזור הקולוניאלי, צר וארוך עם מיתקנים קצת מיושנים, חדר אמבטיה מרווח, מואר ונוח, סורגי ברזל על החלון ודלת כניסה כפולה שאפשר לנעול עם בריחים ושרשראות, מזכרת ממאה אחרת. ותודה לצוות הידידותי שעזר לנו בעצות טובות ובהכוונה נכונה לאתרים.
להצטלם עם לאמה
מכאן יצאנו לטייל בעיר, יום אחר יום, ברגל, ברחובות הצפופים ממכוניות ואדם, כשבכל פינה נטפלים אלינו מצחצחי נעלים, סוכני טיולים ורוכלים צאצאי אינקה הדוברים את שפת הקצ'ואה וכמה מלים באנגלית. מה הם לא מוכרים שם? סריגים, חולצות, צעיפים, תירס, תכשיטים, דיסקים. גם כאן לא מקבלים את המילה "לא" ועונים לנו ב"אחר כך" או "מחר", בלי סימני שאלה. בדוכנים קטנים מוכרים גרעינים, שתיה, ממתקים ובאחרים, פופולריים מאוד, מוכרים שיפודי עוף, כבדים, טחולים ותפוחי אדמה גדולים סוגרים את השיפוד מלמעלה. ארוחה שלמה על שיפוד אחד. לא כמו בעיירות העמק, הלבוש בקוסקו מודרני לחלוטין ואם תפגשו מקומיים בבגדים מסורתיים, קרוב לוודאי שהם לבןשים על מנת להצטלם אתכם - תמורת תשלום כמובן. אלו הם כפריים המחפשים עבודה בעיר וגם להצטלם עם זרים זו עבודה מכובדת. מה גם שאפשר לצרף לתמונה גם את הילדים הקטנים, את הלאמה ואת הברווזים.
הכניסה לאתרים כרוכה בתשלום ומומלץ לרכוש בלשכת התיירות , או באחד האתרים, "כרטיס מבקר" המקנה כניסה ל- 14 אתרים. הכרטיס תקף ל- 5 ימים והוא זול יותר מאשר כניסות בודדות וחוסך עמידה בתורים בכניסה לכל אתר.
מצאנו בקוסקו, עם אוכלוסייה של כ-330,000 נפש ולמרות הצפיפות וההמולה, אווירה כמעט כפרית והמון אנשים נעימי הליכות ואדיבים (בטח שיש גם גנבים וכייסים). יש בה הרבה כיכרות, בניינים מסוגננים הדבוקים אחד לשני בלי חצרות או גנים, מרפסות עץ או ברזל, שכמה מהן יפות להפליא, מעשה תחרה ממש, כנסיות ומנזרים עם אוצרות אמנות נהדרים, מוזיאונים (אסור להחמיץ את המוזיאון לאמנות מודרנית ואת מוזיאון האינקה ) הנמצאים בארמונות קולוניאלים מעניינים לעצמם, חורבות אינקה כמו קוריקאנצ'ה (" חצר הזהב" בשפת הקצ'ואה) המקדש המפורסם שהיה מעוטר בזהב (המקדש קיים, הזהב כולו נשדד בידי הספרדים) והחומה המעוגלת המופלאה שלו שעמדה ברעידות האדמה שהחריבו את רוב הבניינים הקולוניאלים בעיר וגם שווקים בהם אפשר לראות את האומנים המקומיים בעבודתם וגם לקנות מהם משהו נחמד למזכרת.
קילומטרים ספורים מחוץ לעיר, באזור כפרי ובו בתי איכרים קטנים עם חצרות מגודרות שלאמות, אלפאקות ותרנגולות מסתובבות בהן וחלקות תירס קטנות, נמצאים ארבעה אתרי אינקה שאפילו המעט שנותר מהם מדהים. עמדנו מול המיבנה הקולוסאלי של מבצר סקסיאיאואמאן ("סקסי וומן" צוחקים המקומיים), מתרגשים למראה שלוש הקומות של חומות האבן המזוגזגות שנותרו בו המרשימות בגודלן וביופיין. השני, טאמבומאצ'אי שפירושו "מקום נופש" והוא מכונה גם "האמבטיה של הנסיכה", הוא אכן אגן טבילה יפהפה מאבן ששני אקואדוקטים מזרימים אליו מי מעיינות צלולים והוא מוקף טרסות חקלאיות וצריך היה רק לעצום עיניים לרגע ולדמות את נסיכי האינקה משתעשעים במים. מעבר לכביש נמצא האתר השלישי, פוקו פוקארה, "המבצר האדום" שלא היה מבצר אלא מקסימום מקום מגורים למשרתים ולרקדנים שליוו את הנסיכים המבקרים בטאמבומאצ'אי, או אולי עמדת שמירה, עם בית מגורים קטן, טרסות, תעלות מים ואקוודוקטים. והרביעי, קנקו (Q'enqo), "לבירינט", שהוא אמפיתיאטרון עם סלע גיר ענק במרכז ועם הרבה חריטות, פתחים, גומחות, מדרגות ובקומה התחתונה אפשר לראות מזבח ששימש כנראה להקרבת קורבנות ותעלות ששימשו אולי לדם הקורבנות.מאות שנים עברו מאז ועדיין המקום מעורר חלחלה.
במרכז לאמנות ילידית בקוסקו מופיעה כל ערב בשעה שש וחצי, להקה מקומית עם 18 נגנים וקבוצה גדולה של רקדנים נהדרים, בשרשרת של שירים וריקודים מהמחוזות השונים שמסביב לקוסקו. ריקודי מלחמה, ריקודים קרניבלים, ריקודי כפר ואחרים, בתלבושות אוטנטיות צבעוניות ומקצבים תוססים, כשהקהל, רובו, למרבה הפלא, מקומי, מתרגש יחד אתנו, בעיקר מהרגשות שהרקדנים מצליחים להעביר דרך ריקודם. אגב, רוב התיירים רואים מופעים דומים במסעדות יקרות או בקברטים בעיר, אבל המופע הזה כלול בין 14 האתרים שמציע "כרטיס המבקר" וזוהי באמת מציאה, מה גם כשמסביב יושב קהל מתרגש אמיתי.
רחוקים מלשבוע את העיר המהפנטת הזו, אבל שבויים של חברות תעופה וטיסות מוזמנות, נפרדנו מקוסקו. רק עשרים דקות נסיעה מהעיר אל נמל התעופה שלה וכבר אנחנו ממריאים, נצמדים אל חלונות המטוס, מעיפים עוד מבט אל העיר שלמטה כשלשנייה נדמה לנו שהפומה באמת רובצת שם, אל הרי השלג, אל מערכת הכבישים המופלאה העוברת בזיגזגים, אל נהר מתעקל כמו נחש ואל חלקות מעובדות וקניונים יבשים.