בואנוס איירס - יופי, תרבות וטנגו
מאת אתי ישיב
בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה ואחת מערי המפתח של דרום אמריקה אם לא העיר בה"א הידיעה , מצאנו את רחוב התשעה ביולי , אחד הרחובות הרחבים בעולם שממש חוויה לחצות אותו לרוחבו, את ריוודאוויה ivadavia) (R הרחוב הארוך בעולם ואת נהר הפלאטה, הרחב בנהרות העולם, שכאשר הגעתי אליו לראשונה הייתי בטוחה שהגעתי אל חוף הים.
"קשה להאמין שלבואנוס איירס הייתה איזו התחלה. לגבי היא נצחית כמו אוויר ומים", אמר עליה הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס. אבל לבואנוס איירס דווקא הייתה התחלה, ולא רק אחת, אלא שתיים.
הראשונה, בשנת 1536, כאשר מגלה הארצות הספרדי פדרו דה מנדוזה הגיע אל המקום עם צי של 16 ספינות ו- 1,600 איש ולא החזיק מעמד מול התקפות האינדיאנים,התנפלויות חיות הטרף ומחסור במזון ומצרכים חיוניים אחרים.
ההתחלה השניה הייתה ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, כשספרדי אחר, חואן דה גאראי, הנציח את הנוכחות הספרדית בגדה המערבית של הנהר לה פלאטה, במקום שכינה (בתרגום חופשי) "המצודה והנמל על שם השילוש הקדוש ומריה הקדושה של האוויר הטוב" ובקיצור - בואנוס איירס.
העיר הלכה וגדלה, לא מעט בעקבות יבוא עבדים מאפריקה, שבסוף המאה ה-18 היו כבר שליש מתושביה, וב-1776 הייתה לבירת הפרובינציה של הנהר פלאטה.
שכונות מהגרים שיצרו עיר ססגונית
כמו וושינגטון די.סי ומקסיקו סיטי, בואנוס איירס היא אזור פדרלי-מינהלי נפרד מיתר 23 הפרובינציות של ארגנטינה והיא מרכזת את רוב הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה. כשליש מכל 33 מיליון תושבי הארץ חיים בה ומכנים עצמם בשם "פורטניוס" (אנשי הנמל). לעומת זאת, החקלאים, הבוקרים והרועים החיים בחלקים אחרים של הארץ הגדולה והדלילה הזאת, מכנים אותם "טווסים"...
יש בדרום אמריקה ערים גדולות מבואנוס איירס, אך עדיין היא נחשבת כעיר האלגנטית והתרבותית ביותר באמריקה הלטינית, כמו גם בירת הספרות הספרדית-אמריקנית. "כמו" היא המילה הכי שגורה כאן וכך למשל יספר לכם כל אחד שרחוב ה- 9 ביולי הינו בדיוק כמו השאנז אליזה בפריז, בית האופרה גם הוא בדיוק כמו בית האופרה בפריז והפארק בשכונת פלרמו - כמו הסנטרל פארק בניו יורק.
העיר אכן מזכירה בשדרותיה הרחבות (כל ארבעה רחובות תמצאו שדרה רחבה) את פריז והיא מורכבת כמו פסיפס מ- 47 אזורים אוטונומיים ויותר ממאה שכונות שונות, המאופיינות בעיקר על ידי מהגרים מארצות מוצא שונות, כמו למשל אזור בלגרנו (Belgrano), שם התיישבו גרמנים ואוסטרים ואפשר עדיין למצוא בו בתי קפה וקונדיטוריות בנוסח וינה, אזור ריקולטה בעל האווירה הצרפתית, שדרת סינקואה דה מאיו (ה- 5 במאי) בעלת הסגנון הספרדי או סן תלמו (Santelmo )עם האווירה הקולוניאלית שלו. בסוף, מרוב "כמו", הרגשנו כאילו שהפורטניוס אינם בטוחים מספיק בעיר הנפלאה שלהם והם מרגישים צורך להשוות אותה עם מקומות אחרים בעולם, משל הייתה פרובינציה כשלמעשה היא יצירה מיוחדת, אמיתית ומקורית.
העיר עשירה בפסלים, באנדרטאות ובמצבות זכרון, רבות מהן הוענקו לה על ידי מדינות ידידות. כאלו הם הגן היפני, המונומנט הספרדי המרשים, האנדרטה הפרסית שהעניק עוד השאח בזמנו, ה "ביג בן" האנגלי ועוד רבים אחרים. מצבת הזכרון החשובה מכולן היא הפירמידה, שהוקמה לציון העצמאות בכיכר דה מאיו. חיפשנו פירמידה ומצאנו אובליסק קטן, כי כך: לפני התחלת הבניה החליטו שכאן תקום פירמידה והעובדה שיצא אובליסק לא בילבלה את ה"פורטניוס" המתעקשים על פירמידה... פלאזה דה מאיו היא כיכר היסטורית שעברה גילגולים רבים וזכתה בשמה הנוכחי לאחר מהפכת חודש מאי 1810 והיא ידועה ברחבי העולם כ"כיכר האמהות של פלאזה דה מאיו". אלו היו האמהות שילדיהן נעלמו ב"מלחמה המלוכלכת" של שנות השבעים ותחילת השמונים של המאה ה- 20 והן היו מפגינות שם כל יום חמישי אחר הצהריים, מטפחות תחרה לבנה על ראשיהן, בדרישה לחקור את עוולות המלחמה ההיא. היום הן כבר זקנות ומותשות ובכל זאת, כמה מהן עדיין עוטפות את ראשן במטפחת לבנה ומפגינות.
בקצה המזרחי של הכיכר נמצאים ארמון הנשיאות הוורוד של הרפובליקה - קאזה רוזאדה (Casa Rosada), קתדרלת מטרופוליטנה הנראית כמקדש יווני עטור עמודים ובה קבור הגיבור הלאומי חוזה דה סן מרטין שמת בגלות צרפת, בית המושל הראשון, בית העיריה עם מגדל שעון, ומי שאוהב כנסיות ימצא במרחק קצרצר את הכנסייה העתיקה ביותר בעיר, סן איגנציו, הנמצאת עתה בשיפוצים, אבל אפשר לראות קטע קטן ממנה בכניסה.
ואם האובליסק זכה כאן לשם "פירמידה", הרי השם המפורש "אובליסק" שמור למחט הבטון שהוקמה לכבוד יום ההולדת ה- 400 של העיר. היא מתנשאת לגובה 63 מטרים בכיכר הרפובליקה, במקום שם שדרת התשעה ביולי הרחבה, המזכירה את ניו יורק עם התיאטראות, בתי המלון ומועדוני הלילה שלאורכה, חוצה את שדרות קוריאנטס (Corientes), הרחוב "ללא הפסקה" של בואנוס איירס.
שוד לאור היום
למרות האווירה הקוסמופוליטית שלה, בואנוס איירס נגועה במחלה הקשה של כל הערים הגדולות באמריקה הלטינית. לא רחוק מהבניינים הגרנדיוזיים של מרכז העיר ושכונות המגורים הנעימות, נמצאים הסלאמס העירוניים הקרויים כאן "vills miseries". הם אולי לא כה נוראים כמו בערים אחרות, אבל זוהי נחמה קטנה מאוד לתושבי הצריפים והפחונים הללו. העוני נראה ממש בעיניים. כל לילה נערמים ברחובות שקי ניילון מלאי אשפה, אפילו ליד בתי מלון מפוארים ומרכזי קניות עשירים ואנשים נוברים בהם כמו חתולי פרא, קורעים בציפורניים את השקים, מחטטים ודולים מציאות ואוכל מעופש. אין פלא שהרחובות מוכים פשע ואין בטחון, אפילו באזורים הנחשבים "טובים", למרות השוטרים הרבים וחברות האבטחה הפרטיות.
בשעה שלוש וחצי של אחר צהריים אחד, טיילנו ברגל אל רחוב ליברטאד 767 (אזור בטוח, אמרו לנו), שם נמצאים בית הכנסת המרכזי בעיר והמוזיאון היהודי הצמוד אליו והמציג את תולדות יהודי ארגנטינה. שניהם היו סגורים, אולי משום שהיה זה חול המועד של פסח. עמדנו ברחוב שהיה לרגע קט ריק מהולכי רגל וחשבנו מה עושים "במקום". פתאום הרגשתי יד תולשת בכוח ובמהירות את שרשרת הזהב הדקיקה שענדתי על צווארי ובטרם הספקתי להסתובב נעלם בעל היד עם השרשרת שלי. אם חייבים לחוות הכל בחיים, הרי גם שוד באמצע היום בלב בואנוס איירס הוא חוויה. למשך יום או יומיים התערער בי קצת הבטחון , אבל האמת? לא כעסתי. הרגשתי כאילו הוא היה צריך את השרשרת יותר ממני, כאילו שילמתי מין קנס בגלל העוני, מין תרומה לעניים.
בית קברות שהפך יעד הביקור מספר אחת
הרובע ההיסטורי רקולטה (ecoleta R), הנמצא בצפון העשיר של העיר, הוא אחד המקומות הפופולריים שלה. הוא ידוע בכנסיות שלו מן המאה ה-18 וביחוד בבית הקברות לה רקולטה, שם, מתחת למצבות השיש ובמאוזוליאומים המפוארים, שוכבים בני המשפחות העשירות והמנהיגים, ביניהם כמה נשיאים של ארגנטינה וגם אוויטה פרון הנצחית, שפרחים טריים נמצאים תמיד על קברה. אחוזת קבר מעניינת במיוחד שתפסה את עינינו היא זו של משפחת צימרמן-מקינלי, שם מתחת לצלב נוצרי יש גם תבליט של מנורה יהודית. ואי אפשר כמובן בית קברות בלי רוחות מתים, אז האגדות מספרות על ראפינה קמבאסראס שנפטרה בגיל 19 והיא מטיילת עדיין בלילות ומחפשת את ארוסה.
לא רחוק מכאן, עדיין בריקולטה, נמצא גם המוזיאון לאמנויות יפות ולא כדאי להחמיץ את פסליו הנהדרים של רודן ואת הציורים הנפלאים של החיים בפמפאס הארגנטיני. זהו גם מרכז עשיר של חיי לילה ואני עדיין מתקשה להבין איך הם עומדים בלוח הזמנים המטורף שלהם. את ארוחת הערב אוכלים ב- 11 בלילה ולמועדון הלילה ממש לא "ool C " להגיע לפני אחת-שתיים לפנות בוקר. אז איך הם קמים למחרת לעבודה ? עובדה!
בימי ראשון אפשר לבקר בשוק הפשפשים של סן תלמו, בדרום העיר. מציאות גדולות אולי אין בו, אבל טיפוסים בוהמיינים מעניינים אפשר לראות בבתי הקפה, במסעדות הקטנות ובפאבים. אם כבר התיישבתם, מומלץ לנסות את ה"מטה" (( Mate, ה"תה" הנחלט מעלי צמח מקומי שאפשר לשתות אותו טבעי ומר, או מומתק. למי שמכור למטה יש ספל אישי ולא מעט אנשים מסתובבים בעיר עם תרמוס ביד אחת וספל בשנייה, שלא יחסר. ספלי מטה מהודרים הם אחת המזכרות הפופולאריות ואפשר למצוא אותם בכל חנות מזכרות.
טנגו, טנגו, טנגו
אחד האזורים הידועים והמתויירים ביותר בעיר הוא לה בוקה (La Boca), אזור הנמל העתיק שלאורך הנהר. זוהי אחת מטריטוריית הטנגו וכאן שולטים הגיטרות והבנדוניאונים (משהו בין קונצרטינה ואקורדיון). מישהו אפילו כינה פעם את הטנגו "הבן של הגיטרה, שהתאהב בשני בנדוניאונים".
הארגנטינאים, לא חשוב היכן הם נמצאים - בניו יורק, בפריז או בתל-אביב, תאמר להם "טנגו" וכבר עיניהם מצטעפות מגעגועים. הריקוד נולד בשכונות השוליים של העיר, כשילוב של מילים עסיסיות של הגאוצ'וס (הבוקרים הארגנטינאים) ומוסיקה ספרדית ואיטלקית. המהגרים מגליסיה שבספרד ומקלבריה שבאיטליה, פושעים קטנים ורקדניות ברים, הביעו בשירים מלנכוליים תקוות נכזבות, געגועים, פיתוי נשי ויהירות גברית. עד מהרה נדד הטנגו אל הקברטים במרכז העיר ובני המהגרים, דור ראשון לפורטניוס, אימצו אותו בהתלהבות.
הזמר המזוהה ביותר עם הטנגו הוא קרלוס גרדל שבקולו הנפלא כבש את האליטות המקומיות, הפך לכוכב נערץ ונתן לגיטימציה לטנגו. כשנהרג ב-1935 בתאונת מטוס, ניסו נשים בכל העולם להתאבד ועד היום משפיעה דמותו האגדית על התרבות הפופולרית בארגנטינה. מעריציו מקשיבים לתקליטיו ותהלוכות עולי רגל עולות לקברו בבית הקברות צ'קריטה במערב העיר. בשנים האחרונות הייתה שוב עדנה לטנגו והקברטים המקומיים ובתי הספר המקומיים לריקוד מלאים בתיירים ובמקומיים הגולשים בריקוד לצלילי המוסיקה המפתה של "לה קומפרסיטה", "מי בואנוס איירס", "קמיניטו" ולהיטים אחרים הנשמעים כל ערב מחדש בקברטים מפוארים ובקרנות רחוב בסן תלמו ובלה בוקה.
בתי העץ הקטנים בסלאמס של לה בוקה צבועים בכל צבעי הקשת. מצהוב, ירוק ותכלת עד כחול, כתום וסגול - כל הצבעים בכפיפה אחת שהיא גן עדן לצלמים ולציירים. תמורת חופן פזטות אפשר להצטלם עם הרקדניות היפות, או אפילו לרקוד איתן טנגו באמצע הבוקר, באמצע הרחוב, בין המסעדות והברים.
לה בוקה היא גם מגרש הבית של קבוצת הכדורגל "בוקה ג'וניורס", קבוצתו של מרדונה, הנהנה עדיין מהילה של גיבור לאומי בארגנטינה.
רק מה, סן תלמו כמו לה בוקה, שניהם אזורים "לא בטוחים" ושורצים כייסים ושודדים, כך הזהירו אותי. אפילו השוטרים נמנעים כאן ממגע איתם. אני, אחרי הניסיון שלי ליד המוזיאון היהודי, לא הרגשתי בטוחה בשום מקום בעיר היפה הזאת. אזור בטוח או לא.
הגיע זמן קניות. "כדאי לך לנסות בחנויות של היהודים" - המליצו לי עוד בתל-אביב והפנו אותי אל חנויות למוצרי עור ברחוב מורילו (( Murillo. התיעצתי עם מכרה מקומית ולדעתה ממש חבל על הזמן. " זה רחוק נורא ואין שם באמת מציאות", אמרה. אז לא נסעתי לשם. במקום זאת הלכתי למרכז הקניות המפואר "Galerias Pacifico " שבפינת הרחובות פלורידה וקורדובה. המרכז הוקם בסוף המאה ה- 19 בהשראת ה"בון מרשה" הפריזאי והציע למקומיים את כל הצעקות האחרונות של האופנה העולמית. לב המרכז הוא אולם הכניסה רחב הידיים עם כיפה אלגנטית בראשו, שבאמצע המאה ה- 20 זכתה להתקשט בציורי קיר מרהיבים של מיטב הציירים המקומיים. מאוחר יותר, ב- 1989 אף הוכרז הבניין כמונומנט היסטורי לאומי. מאולם הכניסה מסתעפת רשת של מעברים אל מאות חנויות יוקרה ואל מרכז תרבות ותיאטרון קטן המציע, בין היתר, מופעי טנגו מרהיבים- הכל תחת קורת גג אחת. ואגב, מופעי טנגו לרוב נערכים בעיר כל ערב ופשוט אסור לעזוב אותה בלי לצפות לפחות באחד מהם (עם ארוחה או בלעדיה, בקברט מפואר או בתיאטרון קטן - ממש קשה לבחור).
אחרי שבדקתי את ההיצע היוקרתי ב"פסיפיקו", יצאתי לשוטט ברחוב פלורידה. בחלק הרחוב הפונה מרחוב קורדובה מערבה מצאתי חגיגה עממית של חנויות זולות, רוכלי רחוב, רקדני טנגו בפעולה, ציירי נוף וציירי פורטרטים, חנויות אלקטרוניקה, מסעדות ובתי קפה ואילו מרחוב קורדובה מזרחה, חנויות טובות לבגדי עור מקסימים, ארנקים, נעליים, חגורות - במחירים מתקבלים על הדעת, וגם תכשיטים מקומיים משובצים באבני "אינקה רוז" וורודות - במחירים לא מתקבלים על הדעת.
העיר משופעת במוזיאונים מצויינים וכבר הזכרתי את המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות שברובע ריקולטה, שם מוצגות יצירות של אימפרסיוניסטים צרפתים ידועים ושל אמנים ארגנטינאים. מוזיאון אחר שלא כדאי להחמיץ הוא "מאלבה" - מוזיאון בואנוס איירס לאמנות לטינו-אמריקנית. הבנין מרהיב והתערוכות המתחלפות מצויינות. הוא נמצא באזור פאלרמו היפה שעכשיו, בסוף הסתיו יפה מתמיד עם המון עצי מגנוליה הפורחים בוורוד.
ה"פורטניוס" אוהבים מאוד מוזיקה, אמנות וספרות. הם עדיין קוראים המון ומתאמצים להצדיק את האימרה הנפוצה באמריקה הלטינית: "קורא הרבה כמו ארגנטינאי". אז אין פלא שחורחה לואיס בורחס כה אהב את העיר הזאת.
*תודה למוטי סבג המומחה לדרום אמריקה על הערותיו ועצותיו הטובות.