15.10.2018
 
פטגוניה – יופי מצית דמיון

 

פטגוניה - יופי מצית דמיון

 

מאת אתי ישיב

הפלגה בספינת קטמראן על לאגו ארגנטינה הביאה אותנו אל מרגלות הקרחון האגדי פאריטו מורנו בלב ארץ הקרחונים של פטגוניה. שעה ארוכה עמדנו על הסיפון בגשם שוטף, קטנים כל כך מול קיר הקרח העצום הלבן-תכלכל, המחורץ לאורכו ולרוחבו, שקוע 140 מטרים במי האגם ומתנשא מעלינו לגובה של עוד 60 מטרים. ציפינו שישיל מעצמו לכבודנו גושי קרחונים גדולים, אבל היום נשרו ממנו אל תוך המים פיסות קרח ממש קטנות שיצרו בהם רק אדוות קלות. סוף סוף התבהרו השמים, השמש יצאה וזהרה על הקרחון. קשת נהדרת נמתחה עליו במלוא צבעיה וכשהקטמראן חזרה להפליג והתרחקה ממנו לאטה, ליוותה אותנו התמונה הקסומה עוד שעה ארוכה.

 

הבחירה - פטגוניה

זה שבוע ימים שאנחנו מטיילים בארגנטינה, כשהפוקוס שלנו מופנה הפעם אל פטגוניה, בקצה הדרומי של המדינה הדרום מזרחית ביבשת הדרום אמריקאית.

ארגנטינה, המדינה השנייה בגודלה בדרום אמריקה, עם שטח של 2.8 מיליון קמ"ר ו-3,500 ק"מ אורך מבוליביה בצפון עד ארץ האש בדרום, גדולה כמו הודו או פי חמש מצרפת, עם בוליביה, פרגוואי, ברזיל, אורוגוואי וצ'ילה - חמש מדינות הגובלות בה ועם אוכלוסיה של 36 מיליון תושבים שרובם הגדול אירופי ורק 4.5 אחוזים מהם בני תערובת וחצי אחוז אינדיאנים בני הארץ המקוריים. נופים נפלאים ומגוונים לה לארגנטינה, מנופי הקרח של פטגוניה עד מדבריות האנדים, מחופי ים וארץ אגמים יפהפיה עד הרי האנדים האימתנים והפסגה הגבוהה ביותר בדרום אמריקה, וגם ערים תוססות יש בה עם תרבות מקומית מיוחדת. אז אם אתם צעירים עם תרמיל על הגב וזמן בלתי מוגבל, תוכלו לעבור בה מצפון לדרום וממזרח למערב ולא תשבעו יופי. לנו יש רק שבועות ספורים והחלטנו - פטגוניה. לא מעט "אשם" בהחלטה שלנו הסופר והטייל האמריקאי פול ת'רו, שלפני שנים קראנו את ספרו "האקספרס הפטגוני הישן" וליווינו אותו במסעו שהתחיל ברכבת התחתית בבוסטון ונגמר לאחר חודשים, בפטגוניה, שהציתה את דמיוננו והייתה לנו מאז משאת נפש. פטגוניה שיש לה שמונה מחוזות עם נופי אוקיינוס מדהימים במזרחה, חופים חמימים בצפונה ומים קרים כמעט קפואים במיצר סן מטיאו, עם רמה רחבת ידיים היורדת במרכזה מהרי האנדים אל האוקיינוס, עם ארץ האש המחברת פסגות הרים ואוקיינוס ועם אושוואיה, העיר הדרומית ביותר בארגנטינה והשער לאנטארקטיקה.

 פול ת'רו עשה את כל הדרך (כמעט) ברכבות. אנחנו, דילגנו אותה במטוסים, כשהתחנה הראשונה שלנו בפטגוניה היא עיר הנופש סן קרלוס דה ברילוצ'ה, הגדולה ביישובי מחוז האגמים המרהיב ביופיו של ארגנטינה ויעד תיירות פופולרי הן בקיץ והן בחורף. ברילוצ'ה שוכנת על שפת האגם הקרחוני נאוול וואפי ("אגם הנמר" בשפת שבט המאפוצ'ה ששלט באזור עד המאה ה-19) ואנחנו מגיעים אליה מנמל התעופה הקטן שלה הנראה מבודד כאילו הוא בסוף העולם, אבל נמצא רק 15 ק"מ ממנה, בנסיעה של 20 דקות במכונית שכורה (לא לפני ששילמנו עבורה, נוסף לדמי השכירות והביטוחים, גם מס נמל בגובה 99 פזטות, מכה שלא כתובה בספרים). העיר מוקפת פסגות הרים ומהאגם שבתחתיתה עולים רחובות תלולים אל הלב הסואן והמסחרי שלה. למרות שסוף חודש מרץ הוא בין העונות (סתו על סף החורף), ברילוצ'ה מלאה תיירים כתמיד והחנויות, שבצהריים המוקדמים נסגרות למנוחה ארוכה, פתוחות כל לילה עד השעה עשר. ואגב, גם מרכזי המידע לתיירים נסגרים למנוחת צהריים וכך לא הצלחנו למצוא אף מרכז פתוח כי בבוקר, לפני צאתנו לסיורים, הם היו סגורים עדיין, בצהריים הם היו סגורים להפסקה ובערב, בשובנו מהסיורים - הם נסגרו כבר למנוחת הלילה... המסעדות דווקא פתוחות, אבל אם לא רוצים לשבת לארוחת הערב לבד, במסעדה ריקה, כדאי להגיע בסביבות השעה עשר, שהיא השעה הנורמלית כאן לארוחת ערב והמסעדות אז הומות סועדים.

 

אגמי איזמרגד, הר טורנאדור ו"קרחון שחור"

מה עושים בברילוצ'ה? מטיילים בפארקה נאסיונאל נאוול וואפי. ברגל, על אופניים, ברכיבה על סוסים, עושים סקי (בחורף), צניחת-רחיפה, מטפסים על ההרים, או יוצאים כמונו לסיורים במכונית. סיור חובה הוא סירקואיטו צ'יקו, או "המסלול הקצר", שאורכו 60 ק"מ. נסענו מברילוצ'ה לאורך האגם, בין איים ואגמים, בשבילי יער טבעי ויפהפה, עלינו בכסאות רכבל זוגיים המטפסים בין עצי יער אל תצפית בראש הר, ממנה צפינו בחמישה אגמי איזמרגד עמוקים שרבצו תחתינו, נהנים מהמראות הפסטורלים של יצירת הטבע היפהפיה הזאת. סיור נפלא אחר פונה אל הקרחונים העתיקים שנותרו בשטחי שמורת נאוול וואפי שלפני הרבה אלפים של שנים היו מכוסים כמעט לגמרי בקרחונים. גלישת הקרחונים מההרים השאירה אחריה עמקים רחבים, אגמים ונהרות, שנכבשו על ידי היערות. היום, אפשר לראות את שרידי הקרחונים על פסגת הר טרונאדור (Cerro Tronador ), פסגה אנדית המתנשאת לגובה של 3.478 מטרים שהיא גם אחד מסימני הגבול שבין ארגנטינה וצ'ילה. כביש קסום עובר בין אגמים שקטים כמו ראי ששלדגים וברווזים נחים על גדותיהם והרים גבוהים, משוננים, עם שרידי שלג בפסגות נשקפים בתוכם. לאורך הכביש צמחייה עשירה עם הרבה עצי מחט ועשרות גוונים של ירוק, פרחי שמש צהובים, מרגניות לבנות וטורמוסים סגולים גדולים וגם פרפרים ססגוניים, יוני צ'ילה ונקרים. סמוך לפתח השמורה מתחלף הכביש בדרך עפר מאובקת, צרה ומסולעת ואנחנו נוסעים ומעלים אבק כחמישים ק"מ דרך גשרי עץ, מפלי מים קטנים, יערות גשם שעציהם המזוקנים גבוהים ורחבים כל כך עד שהם נדמים לנו כעצי בראשית, במבוקים דקיקים המיתמרים בין העצים, נקודות תצפית מרהיבות, נהר המופיע פתאום ומתפתל בתוך הצמחיה העבותה וכבר אנחנו רואים מרחוק את הקרחון שעל ההר עם המון מפלי מים הזורמים ממנו על המדרונות ונראים כמו סרטי כסף זוהרים. כמעט הגענו אל חניון הטרונאדור והנה אטרקציה בלתי צפויה. "קרחון שחור" מודיע השלט שבצד הדרך ודבר כזה לא מחמיצים כמובן. הפעם דווקא יורדים במדרגות אל נקודת התצפית ושם למטה אכן נראה קרחון שנולד אמנם לבן, אבל ספג את הצבע השחור מרגבי האדמה השחורים של ההר וכך נודע בשם "השחור". מחניון הטרונאדור מטיילים ברגל אל מול מפלי הקרחון ואל הנהר זרוע הסלעים הזורם לרגליו ועובר בדרכו חמישה אגמים לפני שהוא נשפך אל האוקיינוס השקט.

 

"מה נשתנה" במסעדה אוסטרית

בערבים, הרחובות התיירותיים של ברילוצ'ה שוקקים חיים. ברחוב הראשי שלה, רחוב מיטרה ( Mitra ) מצאנו בוטיקים אלגנטיים וחנויות מגובבות בגדים (חולצות טי, אלא מה), הרבה דברי עור - מעילים, נעלים, מגפיים, מזוודות, חנויות למזכרות ויותר מכל - חנויות שוקולדים וממתקים. מה חנויות - אימפריות של ממתקים. כאלו הן למשל Rapenui בצדו האחד של הרחוב וכמעט מולה, בצדו האחר, Turista . דוכני שוקולד מכל מין, סוג ותוצרת, בתפזורת, בקפסאות או באריזות שי מבריקות מוכנות מראש, ומפל שוקולד וריבות, סוכריות, רחת לקום, עוגות וכל דבר מתוק אחר שעולה על הדעת, וגם בית קפה ומשחקיות לילדים. והתיירים קונים ויוצאים מהחנויות עם שקיות ענקיות, גדושות ומלאות במתוקים הללו. ברחוב אחר מצאנו סניף של אגודת טולקין הארגנטינית (ההוא שכתב בין היתר את "שר הטבעות" ואת ה"הוביט") שסביבו התגודדו חברי האגודה לבושים גלימות, חבושים כובעים ומצויידים בחרבות טולקיניות. אבל הלילה הוא ליל הסדר. מרכז חב"ד בעיר מזמין כל דכפין (תמורת תשלום כמובן) להשתתף בסדר וכשש מאות צעירים ישראלים, טיילי תרמיל, נרשמו מראש לאירוע. הצעירים, שכמה וכמה מהם פגשנו ברחובות העיר, נרגשים. הם מתגעגעים הביתה ולאוכל של אמא והם גם שמחים לפגוש מכרים מהארץ, או כאלה שנתקלו בהם בשיטוטיהם. החלטנו לא להעלות את ממוצע הגיל בסדר החב"די ולעשות לנו סדר משלנו. נכנסנו למסעדה המפורסמת והגדולה של משפחת ווייס. ולא, הם לא יהודים. המשפחה היגרה לכאן אחרי מלחמת העולם השנייה והמקום הפך למוסד מקומי השומר על אווירה אוסטרית, כשהמלצריות לובשות חצאיות צבעוניות עם סינרים לבנים וחולצות תפוחות שרוול ומגישות את הבירה של משפחת ווייס ופלטות מעוררות תיאבון עם נקניקים, בשרים, דגים מלוחים, גבינות וחמוצים. הזמנו סלט עגבניות ודג שמך ברוטב פטריות ושפצלי, שאלתי את הקושיות ונעניתי ב"עבדים היינו", קינחנו בשטרודל תפוחי עץ שטעמו האלוהי העלה לנו דמעות בעיניים, והיה לנו חג שמח.

 

"אשת לוט" ,"סירת הארגונאוטים" ו"הספינקס" בלאגו ארגנטינו

הגיע זמן דילוג והמטוס הקטן של חברת איירולינס ארגנטינאס יצא בזמן בדרכו דרומה לאל קלפאטה. וציון לשבח: כל הטיסות המקומיות שלנו במטוסי "לאן", "אירולינאס ארגנטינאס" ו"גול", עמדו בלוחות הזמנים ונמלי התעופה , גם הקטנים והנידחים ביותר, הצטיינו בסדר ובניקיון. קלפאטה שוכנת על גדת לאגו ארגנטינה שבאזור הקרחונים ונקראת כך על שם שיח קוצני מקומי, שמגרגריו מבשלים ריבות מצויינות ומכינים גלידות טעימות. אמונה מקומית טוענת, שכל הטועם מפרי הקלפאטה, ישוב לפטגוניה. אכלתי בהתלהבות מאלה ומאלה - אולי יעזור. רק 22 אלף תושבים חיים בעיר הקטנה, שבתיה הציוריים עם גגותיהם המשופעים צבועים בצבעי ירוק, סגול, צהוב וכחול. רחובה הראשי גדוש בחנויות חמודות שעבודות היד הנמכרות בהן יפות הרבה יותר מאלו שבברילוצ'ה (לא להחמיץ את החנות Arte Indiana ), במסעדות מצויינות, פיצריות, בתי סטייק, בתי קפה, קונדיטוריות וברים - שיטוט של סתם היה כאן תענוג אמתי. אין פלא שקלפאטה מושכת הרבה מבקרים ישראלים וברחובות אמנם שמענו לא מעט עברית וגם מצאנו כמה שלטים הכתובים בשפתנו.

בין האגם ובית המלון נעים והידידותי שלנו, "סיירה נבאדה", מפריד רק כביש אחד ולא החמצנו כל הזדמנות לחצות אותו, לצאת אל הטיילת היפה ולצפות בציפורי פלמינגו וורודות הרוקדות במים, בברבורים שחורי צוואר השוחים גאים, בברווזים ובאווזים מגעגעים ובציפורי איביס מעוקלות מקור.

מוקדם בבוקר, לפני עלות השחר, יצאנו מאל קלפאטה אל מעגן הספינות של לאגו ארגנטינה דרך מרחבים צחיחים מוקפי הרים, חוות בודדות ששדרות עצי צפצפה מגלות את מיקומן ועדרים גדולים של פרות וסוסים רועים בשטח. בשבע וחצי הגיעו קרני אור ראשונות ושלחו אצבעות וורודות אל העננים האפורים-שחורים שהלכו והאדימו עד שהפכו לאדומים לוהטים, כמו לשונות אש בשמים, לפני שהשמש עלתה והיום הגיע. במעגן נשבה רוח אימים שהריצה את המטיילים אל הספינה הקטנה Nueva Leon. זו הניפה דגל ויצאה לדרכה, ליום שלם בין הקרחונים, חולפת לאורך קירות הסלע של הרים עוטי כיפות קרח, מנווטת בין שברי קרחונים השטים במים, גדולים וקטנים, צורותיהם שונות ומשונות, כיד הדמיון של כל צופה. אנחנו עוברים על פני מ ה שנראה לנו "ספינקס" ו"אשת לוט" ו"סירת ארגונאוטים יוונים" שיצאה היישר מאגדות ימי קדם, חולפים על פני קרחונים שטוחים וגבוהים ופטרייתיים בצבעי לבן קצפתי ותכלת וכחול עמוק, ועוצרים לשעה ארוכה, בגשם סוחף, מול קרחון ספגציני ( Spegazzini ) היורד מההר ומתפרש למטה עד המים, ומול קרחוני אונלי (( Onelli, בולאדו (Bolado) ואגסיז (Agassiz), לפני שגושי קרח ענקים חוסמים את דרכה של הספינה אל קרחון אופסלה והיא נאלצת לחזור על עקבותיה. הקפטן פונה עכשיו לעבר הזרוע הימנית של פאריטו מורנו, היהלום בכתר פארק הקרחונים וההתרגשות בספינה הולכת וגואה. וכבר הוא לפנינו, קיר הקרח האגדי, המחורץ, המתנשא 60 מטרים מעלינו עם יופיו השקוף, הלבן-תכלכל, אורכו שלושים ק"מ ורוחבו חמישה. אחת לכמה שנים, בעיקר בימי סוף הקיץ, הפסגות המשוננות שלו ניתקות ממנו ומתנפצות בכוח אל תוך מי האגם. אבל לא השנה ולא היום. היום הוא משיל רק פיסות קרח קטנות ואנחנו עומדים נטועים על הסיפון, רטובים ממי הגשם הסוחף שלא חדל לרדת כבר שעות ארוכות ולא מסוגלים להתנתק מהמראה המדהים. השמש שזרחה לפתע הייתה כמו בונוס ליום המרגש הזה והקשת היפהפיה שהתגלתה על הקרחון ממש לפני שהספינה חזרה והפליגה לדרכה, היתה כמו קשת: הבטחה. להתראות מחר.

ואמנם, למחרת בבוקר יצאנו שוב אל הפארק והפעם בדרך היבשה, לאורך האגם, אל הזרוע השמאלית של פריטו מורנו. בעוד ימים אחדים יגיע החורף, האגם יתכסה קרח והציפורים, שהבוקר מלוות אותנו בדרך, ייעלמו. היום כבר קר וההרים, שאתמול התהדרו רק בכיפות קרח, עטופים כבר גלימות שלג טרי שהחל לרדת בלילה. לאורך הכביש נטועים עצי צפצפה וערבה וציפורי קראקרה אורבות לשפנים פצועים שנפגעו ממכוניות עוברות. אנחנו מפליגים שוב אל מרגלות הקרחון. מזג האוויר היום קר וצח ואנחנו מבלים שוב שעה ארוכה מול הקיר האדיר. בקצה השמאלי של הקרחון אנחנו מגלים טור אנשים, נועלים ערדלי קרח ממוסמרים, עולים אל הקרחון ונעלמים. הם יבלו שם שעה וחצי של הליכה קסומה בין קיפולי הקרח השקופים ואנחנו, משקיפים ומקנאים, הבטחנו לעצמנו את החוויה לפעם הבאה. בינתיים, עלינו אל התצפית הנהדרת שהוקמה בחצי האי מגז'אנס, ממש מול הקרחון. רשת מסועפת של שבילי עץ וגשרים מתפתלת ומתקרבת אל הקרחון, כשכל נקודה מספקת לנו עוד מבט מעוד זווית ומראה שאין שני לו. אם מהאניות רואים את חזיתו, הרי מכאן רואים כמחצית מ- 30 הק"מ של פריטו מורנו ואת מסלוליו המתעקלים והכל בצבעי לבן-תכלת-כחול וטיפת חום, כמו מרנג ענק אפוי, מוזהב בשוליים. ליד דגל גבוה מתנופף ברוח אנחנו מוצאים שלט ברונזה בספרדית: "פרנסיסקו 'פריטו' (המומחה) מורנו (הוא האיש שהיתווה את הדרך לגילוי הקרחון), גראסיאס!" מה עוד אפשר לומר?

 

"ארץ האש" בסוף העולם

אנחנו יוצאים לדלוג הבא שלנו. בנמל התעופה הקטן של אל קלפאטה עמד מטוס קטן ועליו כיתוב: רפובליקה ארגנטינה. זה היה מטוסה של נשיאת הרפובליקה שבאה לבלות גם היא חופשה באל קלפאטה. מה הפלא? מסלול ההמראה מתוח מול ההרים עם כיפות הקרח. פרידה נהדרת מאל קלפאטה ואנחנו יוצאים אל הנקודה הדרומית ביותר ביבשת דרום אמריקה, אל העיר אושוואיה שבטיירה דל פואגו, "ארץ האש", קבוצת האיים המשולשת שארגנטינה וצ'ילה חולקות בה. כל הטיסה - שעה ועשר דקות, כולה בעננים. כשיצאנו מהם, ניתקלו עינינו בשרשרת פסגות אנדים יפות להפליא עם כיפות קרח לראשיהן ולרגליהן תעלת ביגל המחברת את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. לפני שנים, כששבנו מהפלגה לאנטארקטיקה, בדרך אל הפיורדים הצ'יליאנים, חלפנו בלילה בתעלת ביגל על פני אורותיה של אושוואיה, שנשארה לנו מאז חלום רחוק. ותודה לאל על חלומות שמתגשמים.

את השם "טיירה דל פואגו" נתן למקום פרדיננד מגלן ב- 1520, כשכמונו חלף בתעלה על פני האיים וראה ממרחק לא את אורות החשמל של אושוואיה, אלא את אש המדורות שהדליקו אנשי השבטים ימאנה ואלקלופה שחיו אז באיים, אבל לא שרדו את הפלישה של הלבנים האירופים ונכחדו כמעט לגמרי.

אושוואיה, או "המפרץ החודר מערבה" בשפת בני הימאנה, היא אחת הערים הרומנטיות והקסומות ביותר שביקרנו בהן. אולי משום שהיא נמצאת באמת בסוף העולם, אבל בעיקר בשל יופיה הנדיר. רק 70 אלף תושבים חיים בה היום ויש בה אווירה של מעין עיירה מ"המערב הפרוע" של פעם בארה"ב. היא בנויה על מורדות ההרים המשתפלים עד התעלה ובתיה, רובם בתי עץ צבעוניים - צהובים, אדומים, ירוקים, כחולים, וורודים ותכולים, נשקפים במים כמו בראי. גם האניות וסירות המפרש הקטנות העוגנות בתעלה נשקפות ומכפילות את עצמן בראי המים.

המלון שלנו, Alto Andino, נמצא בשליש הגובה בין ההרים והתעלה והנוף מהקומה הרביעית שלו מדהים. מצד אחד העיירה הצבעונית והתעלה ומצד שני - העיירה הצבעונית וההרים. בלילה הרחובות מוצפים אורות ואפשר לספור את המכוניות הנוסעות בהם בקצב של בערך אחת לדקה.

אל הפארק הלאומי טיירה דל פואגו הנמצא 12 ק"מ מערבה ממרכז העיר יצאנו ברכבת צ'וצ'ו ציורית שקטר קיטור השואג כמו מטורף מושך את קרונותיה הצרים שצבעם אדום או ירוק. שומר התחנה שרק במשרוקית, הקטר שאג והרכבת, שיחזור של רכבת אסירים שפעלה כאן בעבר, יצאה לדרך על המסילה הצרה בנסיעה אטית ועם עצירות לתצפיות. מפלי מים, שרידי בקתות של בני שבט הימאנה , המון גדמי עצים הנראים כמו מצבות בבית עלמין, עדרי סוסים, יערות, נהרות ואגמים, קורמורנים, טבלנים, ברווזים ואווזי קאוקן, נשרים, ארנבות וקיני קונדור, וכל הזמן - ההרים.

החורף בפתח ועונת הסקי טרם נפתחה, ובינתיים אפשר לצאת לשיט מרהיב של אחר הצהריים לאורך תעלת ביגל עם ההרים הנהדרים וצ'ילה השכנה בגדה השנייה, ולצפות באי שאלפי קורמורנים מאכלסים אותו וחולקים אותו עם אריות ים המשתעשעים במים, חוזרים ועולים אל האי, מסתלבטים בהנאה או מתחככים באהבה אחד בשני, ובאי אחר שמגדלור ענק בראשו ובאי שלישי שאלפי פינגווינים מצחיקים, עסוקים כל כך וטרודים, מדדים בו מהכא להתם. אפשר גם לטייל אל קרחון Martial הנמצא רק 7 ק"מ מחוץ לעיר ואפשר פשוט לטייל בעיר, שנוסדה כמושבת עונשין לאסירים והיום יש בה כמה מוזיאונים קטנים היסטוריים כמו בית הסוהר הישן, מוזיאון הימאנה או מוזיאון סוף העולם, או לצאת לקניות ברחוב הראשי התיירותי. אז כך - הקניות באושוואיה פטורות ממכס ותושבי ארגנטינה המבקרים בה אכן מנצלים זאת ורוכשים בה חפצי חשמל ואלקטרוניקה, ביגוד, קוסמטיקה ובשמים ומה לא. אנחנו התעניינו בתכשיטים משובצים באבני חן וורודות ממכרות ארגנטינאים המכונותInca Rose , "ורד האינקה", שכרייתן החלה עוד במאה ה - 12 ונמשכת עד היום. רק כשהגענו לבואנוס איירס וראינו שם את המחירים הכפולים של התכשיטים הללו, הצטערנו שויתרנו על הרכישה באושוואיה הפטורה ממכס.

באושוואיה חייבים לטעום את המעדן המקומי - סרטן ענק שלוק במי רותחין. מסעדת הדגים ופירות הים "הקנטינה של פרדי" ( La Cantina Fueguina de Freddy ) שברחוב סן מרטין 312, היא מקום נהדר וידידותי לעשות זאת. קיבלנו "קינג קראב" לשניים עם כל המכשירים לפיצוח השריון והצבתות והאמינו לי, הענק הזה, עם בקבוק יין פטגוני מצויין, היה כל מה שרצינו למסיבת סיום פטגוניה שלנו.

 

תודות לטניה ולדני מחברת פולאריס על עצותיהם הטובות והארגון המצויין.