פורטוגל - שורשים יהודיים בארץ שבקצה אירופה
מאת אתי ישיב
פורטוגל, הרפובליקה הקטנה (כולה 92,090 קמ"ר) השוכנת בחלקו המערבי של חצי האי האיברי, לאורך האוקיינוס האטלנטי מצדה האחד וספרד מצדה השני, היא אחד האזורים הקדומים ביותר באירופה. היא מבורכת בנופים מרשימים בצפון, רצועת חוף מדהימה עם חופים שטופי שמש, שגולשים מכול העולם מגיעים להתעמת בהם עם גלי ענק, תרבות עתיקה, מזכרות פרה היסטוריות בנות עשרות ומאות אלפי שנים, אוצרות ארכיטקטורה, ערים תוססות, מזג אוויר נוח, מוזיקה, אנשים ידידותיים, לבביים, המוכנים תמיד לבוא לעזרה. והיסטוריה יהודית מרתקת ומיוחדת.
כשהחלטנו לבלות השנה את חג הפסח בפורטוגל, התברר לנו פתאום, שכיוונו לטעמם של רבים ופורטוגל הפכה להיות יעד התיירות החם של אירופה וגם של אלפי ישראלים, שבימים של טרום החג מילאו שלושה, ארבעה מטוסים כול יום בדרכם לפורטוגל. אנחנו ממש מאוהבים בארץ הזו גדושת ההפתעות, חוזרים אליה כול כמה שנים וכבר ביקרנו ברבים ממחוזותיה. הפעם ממש הופתענו לראות את הארץ, אחת העניות יותר באירופה אבל תמיד שלווה וגאה, מפוצצת ממש מתיירים, רובם צעירים, הממלאים את אתרי התיירות הידועים, ובעיקר את מועדוני המוזיקה, בתי הקפה, המסעדות, הברים ומועדוני הלילה של ארץ ההיפסטרים החדשה. תראו איך ההיסטוריה משחקת: לפני 500 שנה פורטוגל שלחה את בניה לגלות עולמות רחוקים ואילו עכשיו, כול העולם מגלה אותה.
עוד החלטנו, שלרגל החג, נקדיש הפעם את עיקר המסע ל"מסלול היהודי" ( Ruta Judaica) של פורטוגל, שהוא היום חלק בלתי נפרד מהתיירות אליה. המסלול הזה פותח בזכות שיתוף פעולה של יהודים מקומיים, צאצאי האנוסים, עם הממשלה הפורטוגלית, המשלבת בחכמה את המשאב היהודי המקומי עם הכמיהה של התייר היהודי לשורשים ולהיסטוריה.
בכול מסלול שבוחרים בו לטיול בפורטוגל, ליסבון (ליסבואה) היא תמיד המרכז והלב הפועם של הארץ. האגדות מספרות שאודיסאוס היה הראשון שהגיע אליה. היה או לא היה, מה שבטוח הוא, שסוחרים פיניקים הגיעו אליה לפני כ- 3,200 שנה וכינו אותה אליס אובו ( "חוף נפלא" - Alis Ubbo), שהוא מקור שמה עד היום - ליסבואה. בעקבותיהם הגיעו היוונים, הקרתגים, הרומים, המורים הצפון אפריקאים, לוחמי מסעות הצלב, עד שהעיר התבססה וב- 1255הייתה לבירה החדשה והטבעית של המדינה בזכות מיקומה המרכזי וביחוד בזכות נמלה המצוין במימיו העמוקים של שפך נהר הטאגוס (ריו טז'ו - Rio Tejo). מליסבון הפליגו למרחקים מגלי העולם הגדולים והפכו אותה לבירת אימפריה ענקית, פורחת ועשירה.
אבל הסיפור של ליסבון הוא סיפור של עליות ומורדות, של תהילה ושפל וכך, ב- 1755, בעוד החגיגה נמשכת, פקדה אותה מכת מוות בדמות שלוש רעידות אדמה קשות, שריפות וגלי צונאמי הרסניים. חלק גדול מהעיר נהרס, כשליש מתושביה נהרגו וכשנבנתה מחדש בהשראה ובהנהגה של המרקיז פומבאל, אמנם לא הייתה זו שוב אותה עיר, אבל עדיין היא גרנדיוזית, מפוארת, ועם כול הארמונות, המבצרים, הכנסיות, הרחובות המסחריים הרחבים שנפרצו בה, הכיכרות הגדולות, הפסלים ההרואיים, המזרקות ושערי ניצחון, שובת לב ומקרינה חום וידידות.
את היומיים שהקדשנו הפעם לליסבון, בילינו בכמה מהיפים באתריה, שאנחנו שבים וחוזרים אליהם בכול ואחד מביקורינו. בית המלון שלנו נמצא למרגלות רובע אלפמה, הבנוי למרגלות קשטלו דה סאו ז'ורז'ה - שרידי טירה מבוצרת, המבנה העתיק ביותר בעיר ואחד מסימני הזהות שלה, השוכנת בראש אחת הגבעות עליהן בנויה ליסבון. אלפמה המורית, שנפגעה פחות מאזורים אחרים בעיר ברעידת האדמה, היא השכונה הציורית ביותר בעיר, עם סבך סמטאות צרות, מפותלות, מרוצפות באבנים חלקלקות ומקושטות בקשתות, דקלים נטועים בכיכרות הקטנות, בתים צרים עם גגות רעפים והמון מסעדות, משתפלת ויורדת ממרומי הגבעה עד לנהר הטאגוס הנוצץ למטה. רצינו לעלות אל המבצר בחשמלית היסטורית שמספרה 28 והיא מוזכרת בכול ספרי ההדרכה על העיר, אבל למראה תור הנוסעים, שהשתרך מהתחנה לאורך עשרות מטרים ויותר משעה של המתנה, ויתרנו ושכרנו לסיבוב בן שעה אחד מכלי הרכב המאולתרים להסעת נוסעים (מכוניות, אופנועים, אופניים ומה לא, כולם עוטים יריעות ניילון נגד גשם - מין טוקטוקים ליסבוניים), שפשוט נמצאים בכול מקום. טיפסנו בו, מקרטעים, על האבנים, בין הבתים היפים, עוצרים בקתדרלה דמויית המבצר, בת המאה ה- 12, שנבנתה אחרי הניצחון על המורים, על שרידי מסגד. בתוכה אנחנו מתפעלים מהחלון עם הרוזטה היפהפיה, המאירה את חלל הפנים ובחוץ נהנים למראה הגרגוילים (מפלצות הניצבות בפתחי המרזבים) שכבר מאות שנים לא זזו ממקומם. עוברים ליד כנסיות מסוידות לבן, חנויות קטנות שבכול אחת יש ערבוביה של מוצרים: קצת מכולת, קצת "טמבוריה" וקצת "אופנה", וליד חצרות, שנטועים בהן שיחי בוגונביליה ועצי תפוז. עוצרים גם בכול מיראדור שבדרך - מרפסות תצפית מופלאות, מרוצפות אזואלז'וש - אריחים מצויירים בכחול לבן, שאיך שהוא תמיד נמצא בהן זמר, השר שירים מלנכוליים ומלווה עצמו בגיטרה. אנחנו מהופנטים שם למראה הנוף המשתפל של גגות רעפים כתומים, בתים צבעוניים בכל צבעי הקשת, ציורי גרפיטי, צריחי כנסיות המבצבצים מעל הבתים , צמרות דקלים, ומגיע למטה, עד הנהר. ככול שמטפסים גבוה יותר הנוף מהמיראדורים נעשה פנטסטי יותר. מתחילים לחזור למטה ועכשיו עוברים ב"שוק הגנבים", שהתואר הזה לא באמת מגיע לו. זהו פשוט שוק פשפשים שכיף לשוטט בין דוכניו הצבעוניים, וכמותו יש בפאתי כמעט כול עיר גדולה בעולם. הספקנו גם לחלוק כבוד לגדולי גיבוריה של פורטוגל (בהם וסקו דה גאמה וזמרת הפאדו הידועה עמליה רודריגז ) בפנתיאון הלאומי, מיבנה בארוקי לבן כפנינה, שניבנה ככנסייה והפך מקדש לאומי. אנחנו נחזור לאלפמה לערב מרגש של שירת פאדו, ובינתיים נפרדים מה"מונית" המאולתרת וממשיכים ברגל.
שירת הפאדו
פאדו בפורטוגזית משמעו "גורל", והוא הסגנון המוזיקלי המפורסם של ליסבון ושל הארץ כולה, ש, מה לעשות, הולך כיום ודועך בקרב הצעירים, לטובת מוזיקת פופ והיפ וכול מה שאהוב על צעירים בכול העולם. שירת הפאדו היא חלק מהמושג סאודאדה ( Saudade), שהוא מין געגוע מלנכולי לעבר, אם זה מקום, אדם, או כול דבר שהיה ולא ישוב ומקבל ביטוי לא רק בשירה, אלא גם בספרות ובקולנוע. הוא נוצר אולי בתקופת המסעות הגדולים, בהשראת צלילים אפריקניים וברזילאיים, בתוספת שירים מוריים ושירת טרובאדורים צרפתיים. יורדי הים בילו אז חודשים רבים באניות, על פני האוקיינוסים ובארצות רחוקות, וביטאו בשירים הללו את הגעגועים לחיים, למולדת או לאהובים שהשאירו בבית, שם נותרו הנשים, ששרו שירי געגועים דומים לגברים שלהן שבמרחקים. השירים מלאי רגש האלה היו דווקא שיריהם של העניים ורק בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 התקבלו על ידי בני המעמדות העליונים והפכו מוכרים בכול הארץ ובעולם. היום אפשר לשמוע את הפאדו בכמה אולמות גדולים ובהרבה מסעדות קטנות, כשלרוב שר אותם זמר יחיד, מלווה בגיטרה פורטוגזית בעלת 12 מיתרים, או כמה זמרים נודדים, שכול אחד מהם שר שלושה שירים ועובר למסעדה הבאה.
אכלנו ארוחת ערב במסעדה קטנטונת, במבנה עתיק ברובע אלפמה. שררה בה אפלולית ורק כמה נרות דלקו כרקע לזמרים המתחלפים, שקולותיהם המלנכוליים חדרו ישר ללב וחשפו אצלנו געגועים ישנים לימים רחוקים. ומי כמונו, יהודים, יכול להתרגש, יחד עם פורטוגזים מקומיים, מהעבר, גם אם הוא אחר ושונה משלהם... פקידי הקבלה בבתי המלון ישמחו להפנות אתכם אל בית הפאדו האהוב עליהם.
מוזיאון קטן של סופר גדול
היעד הבא שלנו הוא מוזיאון קטן, המוקדש לסופר הפורטוגזי הנודע, זוכה פרס נובל 1998, ג'וזה סאראמאגו, שנפטר ב- 2010 לאחר שכתב כ- 20 נובלות ועוד עשרות רבות של מאמרים, ספרי שירה, מסות, מחזות וזיכרונות. תרגומי ספרים רבים שלו שוכנים בביתנו ותמיד חיכינו בשקיקה לספר הבא שלו, שיתורגם כבר... טוב, לא כולם בארץ אהבו את השקפותיו על ישראל, אבל זאת כבר פוליטיקה, לא ספרות. המוזיאון שוכן בבית היסטורי, קאזה דוס ביקוש (Casa dos Bicos), ביתו בן המאה ה- 16 של מי שהיה בזמנו המשנה למלך בהודו, המרקיז דה אלבוקרקה, וחזיתו מיוחדת במינה עם 1,125 אבנים חצובות כפירמידות, או "שפיצים" קטנים. הבית שופץ והוא מכיל היום מרכז ארכיאולוגי ואת מוזיאון סאראמאגו , מעין מקדש מעט ובו מוצגים כול ספריו בפורטוגזית ובתרגומים לשפות רבות (כמה מהם גם בעברית), תצלומי ענק שלו, חדר עבודה צנוע שכאילו זה עתה יצא ממנו הסופר, אמרות שפר ותולדות חייו . הרגשנו כעולים לרגל אל סופר נערץ.
לפנינו עוד חצי יום ודי שעות אור לסיורים נוספים. הגענו לכיכר קומרסיו (פראסה דו קומרסיו) ההיסטורית, הענקית והמפוארת, שפסל מרשים של המלך דון ז'וזה הראשון מתנשא במרכזה ושער ניצחון מרהיב, ארקו דה ויקטוריה (Arco da Victoria), שפסלי ידוענים פורטוגזים מתנוססים בראשו (מנחשים? נכון! ביניהם ואסקו דה גאמה, אלא מה), מושך את רוב המבקרים בה. הכיכר נמצאת ממש על שפת הנהר ושימשה בזמנה כ"אולם הנוסעים" המגיעים לליסבון דרך הים או הנהר. כיום עוברות בה כמה חשמליות ואנחנו עולים על החשמלית הישישה והעמוסה, הנוסעת מרחק של 15 תחנות לרובע בלן (בית לחםBelem-), הבנוי ממש על שפת הנהר וכמה מהמבנים שלו הם משיאי הסגנון המנואליני, המיוחד לפורטוגל.
הסגנון המנואליני
מנואל הראשון, המלך האחראי לסגנון המופלא הקרוי על שמו, הוא המלך שבשנת 1501 גירש את היהודים מארצו, 9 שנים לאחר שעשו זאת שכניו הספרדים, פרדיננד ואיזבלה. ולמה נכנע המלך הנאור הזה לדרישת שכניו? חפשו את האשה! מנואל רצה לשאת את בתם לאשה וביקש לרצותם. לסיפור היהודי עוד נחזור ובינתיים - שלטונו של מנואל הראשון היה תחילת תקופת הזוהר של פורטוגל, תור הזהב של התגליות הגדולות ובנייה מפוארת בכול רחבי הממלכה. הסגנון המנואליני ביטא את הגאווה הלאומית שעוררו כיבוש נתיבי הים והמסעות הגדולים לגילוי ארצות, והפגין את הכוח שהתפתח על גדות נהר הטאגוס והעושר שהצטבר שם. הוא עתיר עיטורים עד כדי הגזמה, מעין רנסנס עם מוטיבים דמיוניים, ששאבו השראה מאלמנטים ימיים כמו עוגנים, חבלים, אלמוגים, או בנות ים, שגולפו באבן, כמו גם מדגמים של כיפת השמים, צמחים, פרחים, בעלי חי, דמויות אגדיות, ותמיד תמיד הצלב של מסדר ישו (מסדר צבאי-דתי שמימן כמה ממסעות הגילוי של פורטוגל) וקדושים רבים. הגילופים המסולסלים והמצועצעים האלה כבשו כול פינה במדינה ואפשר לראות אותם עד היום בעמודי כנסיות, במנזרים, בכנסיות, במגדלים, בחלונות מבצרים, לפעמים בולטים על רקע חזיתות פשוטות דווקא.
מגלה הנתיב הימי להודו ומשורר לאומי בכנסייה אחת
קבוצת המבנים החשובה ביותר בבלן היא מנזר ג'רונימו, (מושטיירו דוש ז'רונימוש), אתר מורשת עולם של אונסק"ו, שכול פעם שאני מגיעה אליו, נשימתי ממש נעתקת למראה יופייה המדהים של החזית החיצונית, עם אלפי הדמויות המקשטות אותה (בהן גם זו של משה רבנו). מנואל הראשון הזמין את בניית המנזר לציון גילוי הנתיב הימי להודו על ידי ואסקו דה גאמה, ולהאדרת שמו של ישו. נזירי מסדר הירונימוס הקדוש מצדם, העניקו תמיכה רוחנית לספנים, שנהגו להתוודות שם ולקבל ברכות לפני צאתם לדרכים לא נודעות בים. המקום המהמם עוד יותר באתר, הוא חצר המנזר המנואלינית, העשירה בפיתוחים מעולם הטבע, בנויה אבן בגון דבש, קשתות צדפה מסוגננות מקשטות אותה, ועוד צריחים קטנים מפוארים בגפנים, בעלים, ובצלב של מסדר ישו, ועל המעקה העליון מיני גרגוילים וחיות דמיוניות אחרות. חוויה שלא תיאמן! בכניסה לכנסייה הצמודה אפשר לראות את קברו המפואר של ואסקו דה גאמה , מקושט באלמנטים ימיים ומאוד מרגש לראות סמוך לו, את קברו של המשורר הלאומי בן המאה ה- 16, לואיש ואז' דה קאמויש (Camoes) המכונה " שקספיר הפורטוגזי", מקושט בנבל.
אתר מורשת עולם נוסף בבלן הוא "טורה דה בלן" (Torre de Belem), מגדל מבוצר, שנבנה ב- 1515 ממש על שפת מי הטאגוס, להגנה על הנמל. המגדל מרהיב בפיתוחי האבן המורכבים שלו וכיפותיו המחודדות ומראשו יש תצפית נהדרת אל בלן והנהר. עוד על שפת המים - אנדרטת התגליות, שנחנכה במלאת שנת 500 למות הנסיך אנריקה "הספן", הידוע כ"אבי" הצי של פורטוגל . האנדרטה נראית כמפרשית שקפאה בראשו של גל וגובהה 52 מטרים עמוסי פסלים. הנסיך אנריקה ניצב בחרטום ומאחוריו אישים כמו ואסקו דה גאמה, דייגו קאו ופרדיננד מגלן . בפסיפס הנמצא בחזית אפשר לראות את מסלולי ההפלגות של הספנים הפורטוגזים.
יש בבלן גם כמה מוזיאונים מעניינים (למשל המוזיאון הימי) וגם קונדיטוריה, המתפארת במוניטין של עוגות "פשטייש דה נאטה" שלה (תחתיות בצק קטנות ממולאות קרם וניל ועליו סוכר מושחם עם קינמון) שהן הטובות ביותר בכול ליסבון. את העוגיות האלה (ממש עוגיות לאומיות) אפשר למצוא בכול קונדיטוריה פורטוגל ואפילו בכול מזנוני ארוחות הבוקר בבתי המלון. המוניטין יצר תורים כול כך ארוכים, שוויתרנו על התענוג והזמנו אותן, לצד קפה, בבית קפה שכונתי ליד בית המלון שלנו ואיזה טעם מופלא היה להן...
עוד יום והמוזיאון שבחרנו לחזור אליו בליסבון הוא מוזיאון קאלוסט גולבנקיאן ( Calouste Gulbenkian), סוחר עתיר נכסים, ששמו מעיד על מוצאו הארמני. שלא כמו רוב המוזיאונים בעולם, המרוכזים במבנה אחד, בגולבנקיאן יש אוסף של ביתנים שטוחים , מודרניים, המפוזרים בתוך פארק מרהיב, שמשפחות רבות מבלות בו ימים יפים בין מקווי מים, מדשאות, ציפורים וברווזים, וחורשות עצי במבוק מצלות. התערוכות, קבועות ומתחלפות, נפלאות באיכותן ועונות למוטו של גולבנקיאן "רק הטוב ביותר". אפשר לראות שם אוספים נדירים של אמנות עתיקה ומודרנית מהמערב ומהמזרח הקרוב והרחוק, וכדאי לשים לב במיוחד לאוסף הנדיר של שטיחים פרסיים והודיים - איזה כישרון וסופיסטיקציה הושגו על ידי הטווים האלמונים! כול אלה וגם קפטריה שחזיתה פולשת היישר אל הפארק והיא יופי של מקום לנוח בו קצת באמצע היום.
סנטיאגו קלטראווה בליסבון
ואם כבר הזכרתי אמנות, מומלץ לבקר גם באזור החדש ביותר של ליסבון, "גן האומות" (פארקה דאש נאסויש), שהקמתו החלה לפני עשרים שנה, לכבוד תערוכת אקספו 1998. ברובע ניטעו גנים יפים על גדת הנהר וניבנו מגדלי מסחר ומגורים ענקיים, אקווריום מרשים (אם אתם באים עם ילדים זו ממש חובה), מיצבי אמנות ציבוריים, ואנחנו נסענו במיוחד כדי לראות את תחנת הרכבת הגרנדיוזית "תחנת המזרח" (גארה דו אוריינטה), שתיכנן סנטיאגו קלטראווה, האדריכל הספרדי הבלתי נלאה (שתיכנן, בין היתר, את גשר המיתרים בירושלים), כמבנה בעל תקרות מצולעות, עם רשת של עמודים דקים מתחת לגג דמוי מניפה. לאורך הדרך ברכבת התחתית ממרכז ליסבון לתחנת המזרח, עברנו תחנות יפות רבות, צבעוניות, מעוטרות באריחים מצוירים, אבל "תחנת המזרח" היא המפוארת מכולן, עם קירות שלמים שצוירו על ידי אמנים בני ארצות שונות. כדאי להקדיש כמה שעות ולבקר באזור החדש הזה, שהוא כל כך בן המאה ה- 21, ובכול זאת איבר מאיבריה של ליסבון.
בפורטוגל, ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות בעיקר דרך סיפורים אישיים של משפחות, או יחידים, המגלים את זהותם היהודית אחרי מאות שנים של "אנוסות". המסע שלנו בעקבות האנוסים יתחיל בליסבון, יימשך במחוז אלנטז'ו, שמתייחס בצורה בולטת לנוכחות היהודית כחלק ממורשתו התרבותית ויסתיים בעיר הנמל פורטו.
הכול מתחיל בליסבון, בכנסייה עתיקה, סאו דומינגו, השוכנת מזרחית לכיכר רוסיו היפה , בסימטה צרה, המסתיימת בכיכר קטנה. סאו דומינגו מפתיעה ממש. חזיתה השמורה היטב אינה מגלה את גודלה האמתי של הכנסייה, וגם לא את ההרס שעשו בה שתי רעידות אדמה במאות ה- 16 וה- 18 ושריפה ענקית בשנת 1959. מה שנותר מפאר העבר הם שורות עמודים גבוהים, אפורים וקשתות ענקיות, מתפוררות. אלא שאותנו מעניינת בעיקר דווקא הכיכר הקטנה.
הזכרנו כבר את המלך מנואל הראשון ואת הצו לגירוש יהודי פורטוגל, שמספרם גדל מאוד לאחר גירוש ספרד והגיע לכדי עשירית מכול תושבי הארץ. הצו קבע התנצרות או גירוש ולפני מי שנותר בפורטוגל הונחו האופציות צלב או מוות. רוב הנשארים בחרו בחיים, התנצרו והיו ל"קונברסוס", או "נוצרים חדשים", או "מאראנוס", שלפי גרסה אחת מקורה העתיק של המילה הוא "חזירים", ולפי גרסה אחרת, ששמענו בעיירה בלמונטה (שעוד נגיע אליה), פירושה "מר אנוס", ואילו היהודים כינו את עצמם "אנוסים". רובם התחזו לנוצרים אמתיים ובסתר שמרו על יהדותם דרך מסורות ומנהגים עתיקים וחלקם אף לא נישאו לנוצרים במשך 500 שנים. בשנת 1506, בערב פסח, התפלל אחד האנוסים הללו בכנסיית סאו דומינגו ומול פסלו של ישו שאל שאלת כפירה, שחשפה אותו לבריונים. אלה, בשיתוף פעולה עם הכמרים, פתחו במסע טבח בן שלושה ימים, בכיכר הקטנה שליד הכנסייה. גרסה אחרת מספרת על מגפה שהכתה בעיר ושימשה תואנה לטבח בנוצרים החדשים. בשנת 1536 הוקמה בפורטוגל האינקוויזיציה שהחלה להעלות על המוקד אשמים בכפירה. עיריית ליסבון הפכה את הכיכר לאנדרטה, עם שתי מצבות ועוד כיתוב אחד, לזכר הטבח. האחת ממש מול הכניסה לכנסייה, בצל עץ זית, הוקמה בשנת 2000. השנייה קצת שמאלה ממנה, בדמות כדור אבן בקוטר של מטר אחד, חלקו העליון קטום ובתוכו חרוט מגן דוד ותיאור הטבח ולמרגלותיו הפסוק "ארץ, אל תכסי דמי" מספר איוב, פרק ט"ז, הוקמה במלאת 500 שנה לטבח. שנתיים מאוחר יותר, ב- 2008, נחקק עוד כיתוב הזיכרון ברצפת הכיכר.
עוד יד זיכרון מודרנית לאנוסי פורטוגל נמצאת בחזית המכון להיגיינה ורפואה טרופית בליסבון. ב- 1956 הוצב שם פסל ברונזה של יהודי אנוס בשם גרסיה דה אורטה (Garcia de Orta), אוחז בידו האחת ספר ובשנייה - צמח. דה אורטה, שנולד בעיירה קשטלו דה וידה ב- 1501, למד רפואה בספרד ונחשב לאבי הרפואה בפורטוגל, חלוץ הרפואה הטרופית וחוקר טבע. ב- 1534 עזב את פורטוגל והתיישב בגואה שבהודו וב- 1563 פירסם את ספרו-מחקרו "שיחות על אודות צמחי מרפא וסמים של הודו". שלוש מאות שנים מאוחר יותר הספר זכה למהדורה חדשה, מתוקנת. לא כמו הספר, סופו של דה אורטה היה ממש טרגי. האינקויזיציה שלחה זרועות גם לגואה הרחוקה, האשימה את בני משפחתו של דה אורטה בכפירה, העלתה את אחותו על המוקד ושנה לאחר מותו, שרפה גם את עצמותיו באוטו דה פה. נוסף לפסל הברונזה בליסבון, הופיעה דמותו ב- 1971, על שטר בן 20 אשקודו פורטוגלים...
אנחנו נפרדים עכשיו מכול האנדרטות בנות ימינו ויוצאים לפגוש שרידים בני 500 שנה מעולם רפאים המנסה, זה כמה עשרות שנים, לחזור לעולם החיים. יוצאים במכונית שכורה מזרחה, לכיוון מחוז אלנטז'ו, הגדול במחוזות פורטוגל. עוברים את גשר הפלדה האדום, התלוי, ששני עמודים תומכים ב- 2,278 המטרים שלו ונטועים בנהר הטאגוס. מעבר לגשר חולפים על פני כרישטו ריי (Cristo Rei), פסלו הענק של ישו, הניצב על כן בגובה של 110 מטרים, פורש ידיים ונראה כמעט מכול מקום בליסבון (ואם זה מזכיר לכם את ההוא מ"הר הסוכר" בריו דה ז'ניירו - צדקתם). התחנה הראשונה שלנו - העיירה אבורה ואנחנו מגיעים אליה דרך המישורים הזהובים, הגבעות הירוקות המתגלגלות, כרמי הגפן, עדרי הבקר והצאן ועצי האורן הענקיים, רחבי הצמרות, המבצרים העתיקים על ראשי הגבעות והכפרים המסוידים לבן של אלנטז'ו. מלווים אותנו בדרך גם עשרות קנים גדולים שבנו חסידות על ראשי עמודים ואנטנות, כשהציפורים הגדולות מציצות אלינו מתוכם בסקרנות.
אינקוויזיציה וקפה בכיכר אחת
אבורה מוקפת החומה, אחת מעיירותיה המקסימות של פורטוגל, נוסדה על ידי הקלטים, נכבשה על ידי הרומים, הויזיגותים, המורים והנוצרים, עברה תקופות של פריחה ושקיעה והצליחה לשמר את המרכז העתיק, היפהפה שלה, המעניק תחושה של חזרה אחורה לזמן רחוק, רחוק. מתחילים מהקתדרלה העתיקה, בת המאות ה- 12 וה- 13, שעם שני מגדליה נראית כמבצר ותוכה - גותי. מציצים בחצר המנזר, מטפסים בגרם מדרגות אפל ולולייני אל הגג (130 וכמה מדרגות) ומבין הצריחונים שעליו, מגלים את נוף העיירה שלמרגלות הקשטלו ויורדים לחרוש את הנוף ברגליים, דרך הסימטאות הצרות- מתפתלות, המבנים המעניינים, המוזיאונים המצוינים, הפארקים והכיכרות. מול הקתדרלה אנחנו סובבים 14 עמודים קורינתיים, מושלמים, שנותרו, ללא פגע, ממקדש דיאנה (או יוליוס קיסר לפי גרסה אחרת) הרומי וניצבים שם כבר 1,800 שנה. באולם הכניסה של בית העיריה אפשר לראות גם את השרידים של מרחצאות רומיים - חדר אדים ובריכה עגולה, שמורה נהדר. השוק העירוני סגור היום, לרגל חג הפסחא, אבל כנסיית סאו פרנסישקו העצומה, הסמוכה אליו, פתוחה, ועם סגנונה הגותי-מנואליני היא מלאה מוטיבים ימיים המעטרים את הקירות ומפארים את ימי התגליות הגדולים. מהשכונה היהודית הישנה נותר רק השם, אבל בכיכר המרכזית, ההיסטורית, של העיירה, פראסה דו ז'יראלדו, שמורים עדיין זיכרונות מימי האינקוויזיציה ושריפת הקורבנות במאה ה- 16. היום נהנים תושבי אבורה לשבת בכיכר, לשתות קפה וליהנות מהשמש ומחברת מכרים מזדמנים. את הקפה שלנו בחרנו לשתות במקום עמוס פחות בזיכרונות... את "אמת המים הכסופה" (אקוודוטו דה אגואה פראטה), בת המאה ה- 16, שאורכה כשמונה וחצי ק"מ, ראינו חודרת אל תוך העיר ביציאה ממנה לכיוון צפון-מערב. יפות במיוחד הקשתות המושלמות שלה, שהן כמסגרת מקסימה לשכונות העיר, שכמו מציצות דרכן.
נופים ומבצרים
מאבורה אנחנו מצפינים, לאורך הגבול עם ספרד, לעבר שרשרות הרים, שבאחת מהן, סרה דה אסטרלה ( Sera da Estrela) נמצאות הפסגות הגבוהות ביותר במדינה (1,993 מ') ושפע של מבצרים, שהוקמו לאורך הגבול בתקופות שונות, מזדקרים שם על רקע האדמה החקלאית העשירה. אנחנו נוסעים בין העיירות והכפרים, שכול אחד מהם מתפאר בקשטלו שלו, השולט על כול השטח והוא תמיד במצב כזה או אחר של התפוררות, בסימטאות המתפתלות, בכנסיות, ורק בביקור במקום אפשר לראות את היופי והשוני שבכול אחד מהם. כזה למשל הוא הכפר מארבאו ( Marvau ), היושב על צוק גבוה, מעל נוף כפרי, והנסיעה אליו היא טיפוס ארוך בכביש עקלקל. הכפר כולו, על סמטאות האבנים שלו, בתיו הלבנים, גגות הרעפים הציוריים והפרחים הפורחים בכדים בפתחי הבתים, בנוי כולו בין חומות הקשטלו המרשים, שהטיול לאורכן מרהיב ממש. הכפר רחוק מכול מקום ורבים מתושביו נוטשים אותו לטובת מקומות נוחים יותר. הנותרים מקיימים בקושי סוג של חיים, עם כמה מסעדות קטנות, אמנים בודדים המוכרים את יצירותיהם, חנות מכולת זעירה, כמה חדרים להשכרה ומרכז מידע לתיירים, שהרי התיירות היא מה ששומרת היום מהתפוררות על הכפר-מוזיאון המיוחד הזה.
מזוזות בכיס ופמוטי שבת מוסווים
עיירה כפרית, זעירה, אחרת, קשטלו דה וידה ( Castelo de Vide), היא אחד היעדים החשובים במסע שלנו. ביציאה מהכביש הראשי אל העיירה, אנחנו מופתעים לראות שלט גדול, שהשם קשטלו דה וידה מופיע עליו בעברית, מעוטר במגן דוד. הימים ימי חג הפסחא הנוצרי , העיירה מלאה חוגגים המצפים לתהלוכת החג ואנחנו - מצפים לפגישה, שקבענו מראש, עם קרולינו טפדז'ו (Carolino Tapadejo), יליד המקום, שכמו רבים אחרים בעיירה הוא נצר ל"נוצרים החדשים". בעברו כיהן קרולינו כראש העיירה וכבר עשרות שנים הוא משוגע לדבר אחד - שימור וטיפוח הזיכרון היהודי של קשטלו דה וידה. אנחנו נפגשים בלשכת המידע העירונית ושוב הפתעה. שולחן ערוך לכבוד הפסח עם עוגיות ויין כשרים, ואנחנו מוזמנים להתכבד כאילו היינו בפתח-תקוה... קרולינו, הדובר רק פורטוגזית, הגיע לפגישה עם נכדו ז'וזה, צעיר מהמם בן 20, שבאהבה רבה מתרגם עבורנו לאנגלית את סיפורי סבא, תוך שהוא מחקה בשלמות את שפת הגוף שלו כאילו היו השניים אדם אחד.
לפני 1492 חיו בקשטלו דה וידה כ- 800 תושבים, בהם גם קהילה יהודית קטנה, שחיתה בשלום עם הסביבה וקיבלה אפילו אישור להקמת בית כנסת, עם התניה, שהמבנה יוקם באזור נפרד מבתי הנוצרים ויהיה שונה מהם. לאחר גרוש ספרד, נוספו לקהילה כ- 2,500 מהמגורשים, בהם משפחתו של קרולינו, שמוצאה בעיר טולדו בספרד. כמו בכול פורטוגל, הם חיו כאן ברובע יהודי נפרד, ולא הפריעו להם לקיים את המצוות והמסורות היהודיות. אחרי גרוש פורטוגל, בחרו רובם להישאר בפורטוגל ולהמיר את דתם, והיו ל"נוצרים חדשים". הם חויבו לעזוב את בתיהם, לעבור מהרובע היהודי לרובעים אחרים ולהזדהות על ידי כתיבת שמותיהם ומשלח ידם על משקופי הבתים. על חלק מבתי היהודים השתלטו נוצרים ואילו אחרים הצליחו להתחלף בבתים עם שכנים נוצרים.
ברובע היהודי העתיק, הנמצא במחצית הדרך בין העיירה למבצר, נותרו עדיין כמה בתים בני 500 שנה. לבתים, ששימשו גם כמגורים וגם לעסקים, היו בדרך כלל שתי כניסות. האחת צרה, שהובילה אל אזור מגורי המשפחה והשנייה רחבה יותר, לבית המלאכה או העסק המשפחתי. על אחד הבתים ראינו חריטה באבן של שם משפחה (מרוק) ולידה סימן דג, המסמן שהם נוצרים. על בתים אחרים ראינו חריטות של אותיות עבריות וסימני צלב.
כול היום ירד גשם, שהלך והתחזק עם מטחי ברד ורוחות חזקות. אנחנו מסתובבים, חמושים במטריות, בסמטאות האבן הצרות של הרובע היהודי, נזהרים לא להחליק ומדשדשים אחרי קרולינו וז'וזה, שרצים בהן כאילו היו עזי הרים. עוצרים לפני דלת קטנה שחייבים להתכופף כדי לעבור בה ונכנסים לתוך בית הכנסת הישן שהתגלה דרך מקרה לפני יותר מ- 30 שנה. העירייה המקומית דאגה להפוך אותו למוזיאון מודרני, קטן, מכמיר לב - יד זיכרון ליהודים שסבלו מאימי הגירוש והאינקוויזיציה. בין המוצגים יש פריטים שנשמרו במשפחות במשך מאות שנים ונתרמו למשמורת במוזיאון. קרולינו מספר לנו על כמה מנהגים עתיקים שנשמרו בסתר על ידי הנוצרים החדשים. בקשטלו דה וידה למשל, אופים עד היום, בימי הפסח , מצות, הנראות כמין עוגות עגולות, תפלות טעם (למזלנו הימים היו ימי הפסח ויכולנו לטעום "מצה" כזו), שבשעתו נאפו במיתקנים מיוחדים, שהוסתרו במחבוא בין התקרה לרעפי הגגות. את ה"סדר" נהגו לערוך במסווה של אירוע חברתי, את המזוזות החזיקו בכיס ופמוטי השבת היו מוסווים בתוך כלים אחרים. פריטים מרגשים במיוחד במוזיאון, הם שני מפתחות ברזל עתיקים, והסיפור הנלווה עליהם מרגש לא פחות:בשנת 2015 הגיעה לקשטלו תיירת מישראל, שסיפרה כי בני משפחתה נמלטו מקשטלו לקונסטנטינופול בתחילת המאה ה- 16 ומשם עברו לישראל ולארה"ב. היא הראתה לקרולינו שני מפתחות, שלדבריה היו מפתחות בית המשפחה בקשטלו ונשמרו לאורך 500 שנים. המפתחות מוצגים עתה במוזיאון וקרולינו עדיין מתרגש כשהוא מציג אותם לאורחים.
בתחתית הרובע היהודי אפשר לראות מזרקה עתיקה, שבה טבלו את היהודים לנצרות ולידה ביקש בשנת 1986מריו סוארש, נשיא פורטוגל לשעבר, את סליחת היהודים על אירועי העבר. מיוחד ומעניין לבקר גם ברחוב נובה (Nova), שברובע היהודי. מאז המאה ה- 16 אכלס הרחוב בתי מלאכה אחדים של חרשי ברזל "אנוסים", שהיו מפורסמים בכול פורטוגל בעבודות הברזל היפות שלהם. אחרון החרשים היה אביו של קרולינו, שעבד שם עד 2001. שלושת בניו הפכו את בית המלאכה שלו למוזיאון זעיר ולסדנת ברזל, שז'וזה הנכד חולם לעבוד בה פעם ולהמשיך את המסורת.
מה אומר, לבנו יצא אל הנוצרים הללו, שאחרי 500 שנים הם עדיין קשורים לעברם ולשורשיהם ולצד האבנים הדוממות וזוכרות, הם מהווים עדות חיה לרוח ולעקשנות היהודית.
ארוחה ישראלית במנזר עתיק
המסלול היהודי מוליך אותנו עכשיו מקשטלו דה וידה צפונה, לאורך הגבול הספרדי, אל עיירה כפרית נוספת, שמיקומה הנהדר, הצופה אל המורדות המזרחיים של רכס הרי אסטרלה (הרי הכוכב), מצדיק לגמרי את שמה, בלמונטה Belmonte ) - הר יפה, אם כי יש הטוענים כי פירוש השם הוא דווקא "הר מלחמה" - Belli Monte). עמדנו מוקסמים מעל עמק יפה פה, זרוע סלעים שחורים וצמחיית אביב ירוקה-צהובה, כפרים זעירים מנקדים אותו, סביבם שטחים מעובדים ומעליהם מתרומם רכס אסטרלה, עם פסגותיו הזוהרות מלובן השלג הרובץ עליהם. רק כ- 3,000 תושבים חיים בעיירה, הידועה בעיקר כמקום הולדתו של פדרו אלוורש קברל, מי שגילה במסעותיו את ורה קרוז, ברזיל של היום. מעניין, אבל לנו יש כאן עניין אחר. כאן שוכנת קהילת יהודים אנוסים, שהסיפור שלה התחיל כמו זה של קשטלו דה וידה, אבל סופו שונה. אחרי ששרדה את הגירוש, את רדיפות האינקוויזיציה ו-500 שנים של חיים בסתר, נחשפה הקהילה בשנת 1917 על ידי שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יהודי-פולני. את ההמשך אנחנו שומעים מז'וזה לוי דומינגוש, יהודי מקומי, המקדיש את רוב זמנו לשימור המסורת היהודית המיוחדת של העיירה. ז'וזה מטייל אתנו והסיפורים ממש נשפכים מפיו.
היהודים שנשארו בעיירה אחרי הגירוש והמירו את דתם, היו מנותקים לגמרי מכול מקום והיו משוכנעים שהם היהודים האחרונים שנותרו בעולם. כששוורץ הגיע לבלמונטה וסיפר שהוא יהודי, סרבו להאמין לו ורק כששלף את ההוכחה האולטימטיבית וקרא "שמע ישראל", השתכנעו...במשך מאות השנים הקודמות הם חיו כיהודים בבית ונוצרים בחוץ, נמנעו מקשרי נישואין עם נוצרים, כשנכנסו לכנסייה היו נוקשים שלוש פעמים כאילו אמרו: 1. אני אמנם נכנס, 2. אבל אני לא מאמין בעץ , באבן או בכומר ו-3. אני מאמין באלוהי ישראל... את החגים היהודיים חגגו במסווה של ערבי משחק בקלפים, את הצלבים בכניסות לבתיהם, שסימנו את היותם נוצרים, חרטו עם מיני עיוותים משונים, את המתים קברו בבתי קברות נוצריים אבל ללא ציון שמות וללא צלבים וכך, בעזרת טקטיקות משונות, שמרו על המסורות הישנות, גם אם לא תמיד זכרו את מקורן .
עברו שנים מאז הגילוי של שוורץ עד שנות ה-90 של המאה ה- 20, אז ערכה הרבנות הראשית לישראל טקסי "השבה ליהדות" לאנוסי בלמונטה. עד היום יש כאן משפחות שלא מעזות להזדהות כיהודיות, ואחרות, המחליטות להצטרף ל"שבים". בית הכנסת הישן נהרס ובמקומו ניבנה בית כנסת חדש, שבכניסה אליו נחקק כך באבן: "כאן, במקום הזה לא נותקה השלשלת.....כאן לא כבה הנר לעולם....כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד". טיילנו לאורך הרחובות הקטנים, מחפשים עדויות ומוצאים - פה חריץ למזוזה, שם צלב מעוות...
הימים ימי חג הפסח והמוזיאון היהודי היה סגור לרגל החג, אבל ז'וזה לוי מספר לנו שאפשר ללמוד בו את ההיסטוריה של יהודי בלמונטה. בחצר ניצבת חנוכייה גדולה, שהקימה העירייה המקומית ופעם בשנה, בחנוכה, מדליקים אותה ברוב עם. מול המוזיאון יש כמה חנויות של יהודים: מזכרות, ענתיקות. אנחנו פוגשים גם סוכן נדל"ן יהודי, שמתעקש להציע לנו לרכוש בית יפה בבלמונטה תמורת 40,000$. שווה לבדוק אם לא מגיעה לנו במקרה אזרחות פורטוגלית
לפני שנפרדנו מז'וזה, הוא הוציא מהכיס מין לוחית מתכת עתיקה (אולי קמע אולי לא), שקיבל מבת למשפחת אנוסים. על ה"קמע" נמצא כיתוב באותיות עבריות, שלא הצלחנו לפענח את משמעותן. הבטחנו, שבשובנו הביתה ננסה לפתור את החידה. פנינו לכמה מומחים לעברית עתיקה וגם מהם העלינו חרס. הנה תצלום ה"קמע" ואם למישהו יש רעיון/הצעה, נעביר בשמחה לז'וזה.
את הלילה הזה אנחנו מבלים בפוזאדה היסטורי, אחד מכ- 40 פוזאדאש השייכים לרשת מלונות ממשלתית וכול אחד מהם הוא אתר עתיק מרהיב ביופיו, שהוסב למלון מפואר ומפנק. יש בהם טירות עתיקות, בתי אחוזה וזה שלנו, Pusada Convento de Belmonte, הוא מנזר לשעבר, בן המאה ה-13, הבנוי במרחק קילומטר אחד מהעיירה, צופה אל העמק וההרים, עטוף חורשות עצי שיטה, שעכשיו, באביב, הם מלאים פרחים קטיפתיים, צהובים. המבנה העתיק שופץ והורחב, עם תמהיל נפלא של ארכיטקטורה היסטורית, בנייה מודרנית ואוצרות אמנות בריהוט, תמונות וקישוטים. החדרים רחבי ידיים ונוחים כול כך ובמקום מספרים, מכונה כול חדר בשם נזיר. והנה, להפתעתנו, גם כאן אנחנו ניתקלים בסיפור היהודי. לכבוד חגי הפסחא והפסח, הכין השף פסקואה ישראל תפריט מיוחד על טהרת המטבח הישראלי ולא תאמינו מה הגישו שם: טעימות מהמזרח התיכון (פלאפל, טחינה, בבגנוש, חומוס), דג בקלה עם עדשים וירקות קלויים, רגל טלה צלוי עם רוזמרין ונענע ולקינוח - בקלאוות פיסטוק וקליפת אגוז עם גלידת יוגורט יוונית. הבאתי אתי הביתה תפריט מודפס לעדות אבל לארוחת הערב שלנו העדפנו אוכל פורטוגזי...
שלוש שעות נסיעה מערבה מבלמונטה הביאו אותנו אל העיר היפה פורטו, עיר נמל, השנייה בגודלה בפורטוגל. בימי הרומאים שכנו שתי ערים, פורטוס וקאלה, משני צדי הנהר דורו (Duro). במשך הדורות אוחדו השתיים לעיר אחת , פורטוקאלה (הנמל של קאלה), שמשמה נגזר שם המדינה כולה. ההיסטוריה המפוארת והעשירה של העיר מוצאת ביטוי באזור העתיק מוקף החומה, עליו חולשת בגאון הקתדרלה הענקית. הרחובות הצבעוניים מתפתלים בין בנייני העיר המפורסמים, כמו כנסיית סנט פרנסיס הגותית, שתוכה הבארוקי, הראוותני, עוצר נשימה ביופיו, ועוד רבים אחרים. אבל על פורטו אכתוב פעם אחרת והפעם רק אספר, כי הקהילה היהודית העתיקה של פורטו חידשה ימיה בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 בזכותו של "דרייפוס הפורטוגזי", קפטן ארתור קרלוש דה בארוש באשטו, קצין בעל עיטורי מופת בצבא, ששמע מסבו על שורשיו היהודיים, נסע למרוקו ושב שם ליהדות, דבר שגרם להדחתו מהצבא. הוא המשיך בפעילותו היהודית, גיבש את הקהילה בפורטו והחזיר ליהדות אנוסים רבים. כשנפטר, נקבר במדי צבא וב- 2012 טוהר שמו. כמרכז הקהילה בעיר משמש בית הכנסת "כדורי", או "מקור חיים", שנבנה בעזרת משפחת כדורי הנודעת, על אדמה שתרם הברון אדמונד דה רוטשילד, "הנדיב הידוע". המבנה, שנחנך ב- 1938, הוא בית הכנסת הגדול ביותר בחצי האי האיברי.
כול חיינו מלווה אותנו זיכרון גירוש ספרד כאחד האסונות הכבדים שנפלו עלינו במהלך ההיסטוריה והנה מצטרף למסכת הארוכה הזאת גם גירוש פורטוגל, עם סיפורו המופלא וסופו המופלא עוד יותר.
___________________________
תודה לתמי פורטיס, אוהבת פורטוגל ומדריכת טיולים בה, על עצותיה הטובות