23.03.2017
 
וינה בחורף – שלג, אוויר צח ופינות מילוט חמימות

 

 

וינה בחורף - שלג, אוויר צח ופינות מילוט חמימות

מאת אתי ישיב

החורף הגיע ואיתו השלג. וינה, באמצע חודש ינואר, עטופה כולה לבן. עוד לפני הנחיתה נראים מהמטוס למטה שטחים נרחבים שבימים אחרים יש בהם שדות מעובדים, אגמים, נחלים ושדרות עצים ירוקים. עכשיו הכל לבן וקשה לנחש מה רובץ לו מתחת לשמיכת השלג. רק כמה כבישים מתפתלים בשחור בתוך הלובן ושדרות עצים ערומים שולחים למעלה ענפים חפים מכל עלה.

גם בחורף, וינה היא עיר של ארמונות קיסריים נפלאים, של מוזיאונים וגלריות, של מוזיקה, של סוסים לבנים, אצילים, מאולפים להפליא, של מסעדות טיפוסיות ובתי קפה נעימים עם עוגות שהן חוויה לחך. ובוינה של אמצע ינואר, גגות הבתים מכוסים שלג וכמותם גם המכוניות החונות, ברחובות מטאטאים כל יום את השלג הנערם אל שולי המדרכות ועדיין הוינאים, עטופים בשכבות רבות של בגדים, מבוססים בבוץ השלג הדק, נזהרים לא להחליק לתוכו, מעריצים את עירם ומעריכים את שפע האמנות שהעיר אוצרת בתוכה.

וינה, שער הכניסה למזרח אירופה, הייתה מיושבת כנראה כבר בתקופת האבן. אחר כך שימשה תחנת מסחר קטנה של השבט הקלטי ויניד. שנים מעטות לפני התחלת הספירה הנוצרית הגיעו גם הרומאים שהקימו את המחנה שכינו בשם וינדובונה (Vindobona), על שם אותו שבט קלטי קדום. המחנה הרומי גדל והפך לעיר בין המאות השלישית והרביעית לספירה, אבל צריכות היו לעבור עוד ארבע מאות שנים לפני שהארכיהגמון של זלצבורג יזכיר אותה ברשומותיו בשם וניה (Venya). העיר סבלה מחילופי שלטון רבים עד שהתבססה בה שושלת הבסבורג, וכן ממלחמות דת וממגפת הדבר ורק כשהגיעה המאה ה- 18, היא הביאה אתה את תור הזהב של העיר, את אדריכלות הבארוק ששינתה את פניה, רפורמה אזרחית ומהפכה בתחום המוסיקה הקלאסית. ההסטוריה המשיכה לשבש את החיים בוינה עם כיבושה על ידי נפוליאון, עם מלחמת העולם הראשונה שאחריה קמה הרפובליקה האוסטרית שקבעה את וינה כבירתה, ולבסוף עם עליית הפשיזם ומלחמת העולם השניה, שהשאירה את העיר פגועה קשות מהפגזות בנות הברית ונשלטת על ידן עד 1955, אז קיבלה שוב את עצמאותה. היום זוהי עיר האוהבת את עברה ועם זאת תוססת ומתחדשת כל יום מחדש.

 

הלב האמיתי של וינה

1.6 מיליון תושבים חיים בוינה, כאשר 50% משטחה הם פארקים ויערות קטנים, העושים אותה לעיר הירוקה ביותר באירופה. העיר מחולקת ל-23 רובעים ולבה הוא הרובע הראשון המוקף ברחוב טבעתי הנקרא בקיצור "רינג" (Ring). בין הסימטאות הסבוכות והמתפתלות, המרוצפות אבנים עגולות של רובע עתיק זה המכונה גם "העיר הפנימית" (אינרה שטאט), נמצאים רוב האתרים המעניינים בעיר במרחק הליכה זה מזה ואפילו הקור המקפיא של ינואר לא הפריע לנו לשוטט ביניהם.

הלב האמיתי של העיר והמקום בו כדאי להתחיל את ביקור בה, הוא קתדרלת סטפאן הקדוש (Stephansdom) והכיכר שלידה. הקתדרלה הגותית המרהיבה נבנתה על שרידי כנסייה בת המאה

ה-12 עם הצריחים היפהפיים שלה וגג הרעפים הצבעוני ששוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה, היא המבנה המזוהה ביותר עם העיר. היא גם מזמנת הפתעות לא צפויות וכך, לפני המיסה של יום ראשון, בעודנו צופים בחמודותיה, מילאו אותה פתאום מאות תושבים מחבל טירול, שהגיעו ממרחקים קבוצות קבוצות על תלבושותיהם העממיות - הנשים בחצאיות תפוחות פרחוניות וחולצות לבנות, הגברים במכנסי עור ושלייקס, זמרים ונגנים עם כליהם הנוצצים, ציידים ורוביהם על כתפיהם, חקלאים וקלשוניהם עמם, רקדנים וחיילים וותיקים עם שפמים אדירים וחזות מכוסים מדליות ולאחר שהפליאו לנגן ולשיר את מזמורי המיסה, יצאו אל הכיכר ועברו בתהלוכה ססגונית לפני העוברים ושבים.

רק אחרי שמבקרים בתוך הקתדרלה, מגלים את אוצרותיה וסודותיה ומקיפים אותה גם בחוץ כדי ליהנות מהקישוטים ומהפסלים הנפלאים, אפשר באמת להתחיל לגלות את וינה. ואם יש מילה אחת שיכולה לתאר את העיר הריהי "בארוק". קחו למשל את כנסיית פטר (Peterskirche), שכנה קרובה של הקתדרלה, שנבנתה על חורבות מקדש רומי בסוף המאה השמינית ונבנתה מחדש בסגנון הבארוק במאה ה-18: שני מגדלים שפסלים בגומחותיהם וכיפת נחושת ירקרקה ענקית, תמונות קיר המתארות סצנות מחיי ישו, פסלים רבים ועוגב שפיתוחיו מדהימים ביופיים; או עמוד ה"דבר" שנבנה בסוף המאה ה-17 בכיכר גראבן לזכר עשרות אלפי הנספים במגפות והוא נושא עליו תבליטים בנושאים תנ"כיים, נוצריים והיסטוריים; או אפילו מעדניית יוליוס מיינל הסוגרת את כיכר גראבן בקצה המערבי שלה ועם שתי קומותיה המכילות מעדנים מכל רחבי העולם היא אחד ממקדשי הקולינריה של העיר, והיא בנוייה בסגנון הבארוק, צבועה בוורוד-חום האופייני לו והכניסה אליה נתמכת על ידי שש קריאטידות - פסלי נשים חשופות חזה הנושאות את המיבנה כולו על ראשן; וכמובן הארמון הקיסרי ענק המימדים "הופבורג", ששימש במשך 600 שנים את בני שושלת הבסבורג, כשכל שליט,בזמנו, מוסיף לו עוד ועוד אגפים במגוון סגנונות, עד שהכיל בנוסף למגורים הקיסריים גם מוזיאונים, תיאטרון, את בית הספר הספרדי המפורסם לרכיבה שסוסיו האצילים "רוקדים בלט" לצלילי מוסיקה קלאסית ואת מה שעניין אותנו במיוחד - הספריה הלאומית, אחת הספריות ההיסטוריות היפות בעולם והאולם הגדול שלה, ה"פרונקזאל" ( Prunksaal) שאורכו 78 מטרים והוא יצירה בארוקית עם כיפה מרכזית, ציורי קיר עוצרי נשימה, ארונות ספרים המכילים כ- 200,000 ספרים עתיקים בכריכות עור וסולם גבוה, נייד, עומד ליד כל ארון כדי להגיע אל כל הספרים הללו.

 

עיר של סודות והפתעות

אנחנו נמשיך להיתקל ביצירות ברוקיות גם באזורים אחרים של העיר ובינתיים ממשיכים בסריקת הרובע הראשון, שכל פנייה וסמטה שבו הן סודות לפיצוח. כך למשל מסגרת סתמית של אבני ריצוף בכיכר הקתדרלה הנראית כמו משחק "קלאס" גדול, התגלתה לנו כסימון כנסיה שנבנתה במאה ה-13 בסגנון רומאנסקי לכבוד מריה מגדלנה, נעלמה מתחת ל-12 מטרים של אדמה וניצבה נשכחת במעמקים עד שהתגלתה במקרה בשנת 1973. ירדנו אל תחנת הרכבת התחתית שבכיכר ומבעד לחלון זכוכית יכולנו לצפות בכנסיה האבודה - מראה מרגש מאין כמוהו.

דלת העץ של מרתף אסטרהאזי ההיסטורי גם היא אינה מגלה את הנמצא מאחוריה. המרתף נמצא ברחוב הרהוף (Haarhofgasse) סמוך לכיכר העתיקה אם-הוף ששימשה בזמנה שוק דגים, שוק ירקות, מקום הוצאה להורג ובית סוהר והיום יש בה תחנת מכבי אש ומוזיאון מכבי אש. המילה המגדירה את המוסד הזה טוב ביותר אינה מסעדה וגם לא בר, אלא דווקא בית מרזח, והוא העתיק ואחד היפים בבתי המרזח הטיפוסיים של וינה. ירדנו מהכניסה 27 מדרגות והגענו אל אולם מקומר, ארוך, אפוף עשן סיגריות וריחות יין, שתקרתו נמוכה, קירותיו מעוטרים במוטיבים כפריים וחדרים קטנים יותר מתפצלים ממנו, בכולם יושבים וינאים מקומיים מסביב לשולחנות עץ גסים כשכוסות בירה או גביעי יין בידיהם. שלושה וחצי עמודים של התפריט בן ארבעת העמודים מוקדשים כאן ליינות ולבירות ורק כמה שורות בו מוקדשות לאוכל, שעיקרו שניצל וינאי מבשר חזיר או תבשיל מבשר תרנגול הודו - במחירים זולים להפליא. עשן הסיגריות הכבד הבריח אותנו חזרה אל הקור שבחוץ ואל כמה אמני רחוב אמיצים שגם בקור הזה המשיכו לנגן ולהציג. באביב ובקיץ יצטרפו אליהם עשרות רבות של אמנים ותשומת הלב תתחלק בין רבים. עכשיו הם מעטים והם זוכים בכל תשומת הלב והתשרים.

כמו בערים עתיקות אחרות בעולם, בתיה של העיר הפנימית בוינה סמוכים, כמעט דבוקים זה לזה. אבל יש גם בתים אחרים, המקיפים חצרות גדולות המכונות כאן "חצרות הבתים" (Innenhoefe) שהן עוד אחד מהסודות הכמוסים של העיר. ילדים משחקים בהן בצילם של עצים גדולים, מבוגרים נחים שם על ספסלים, אמנים מציירים ומפסלים ומקשטים בעבודותיהם את קירות הבתים, ואפילו בתי קפה קטנים חבויים בתוכם. אלא מה? החצרות סגורות מאחורי שערים כבדים ולזרים קשה לזהות את הכניסה אליהן. אין ברירה אלא להשתמש בכל כישורי הבילוש והקשרים המקומיים כדי לאתר את הכניסות ולזכות בפרס הגדול - פיסה אמיתית של וינה האוטנטית. לאחר שזיהינו כניסה אחת כזו ברחוב זינגר 7, ממש קרוב אל הקתדרלה, התחלנו מסע פתלתל וקסום שהביא אותנו דרך כניסות, חצרות, גרמי מדרגות וסימטאות זעירות אל אחד הבתים בהם התגורר מוצרט בוינה , אל אולם המופעים העתיק בו ניגן המלחין הגאון, אל בתי קפה חבויים ופאב קטנטן הפתוח רק בערבים, אל סדנאות של אמנים, כיכרות קטנות וכנסיות, עד שלפתע יצאנו מהמבוך ומצאנו את עצמנו שוב בלב ההמולה של כיכר הקתדרלה - חזרה בעולם של היום.

 

עשרים וכמה סוגי קפה

מה שבאמת הציל אותנו מהקור המקפיא בוינה היו בתי הקפה שלה, שלא צריך לחפש אחריהם. הם פשוט נמצאים בכל מקום והם אחת מאבני היסוד של התרבות הווינאית. כל כמה שעות נמלטנו אל אחד מהם אם זה בית קפה שכונתי בו השולחנות עשויים מפלטות שיש, הכסאות מעץ במבוק מעוגל, הכורסאות מרופדות קטיפה רכה והמלצריות הקשישות חביבות מאוד אל "הקבועים" וחסרות סבלנות אל אורחים מזדמנים; אם זה אחד מאלה המפורסמים כמו קפה זאכר המגיש עדיין את טורט הזאכר המפורסם שלו, קפה מוצרט, קפה צנטרל המפואר שעמודיו שיש, תקרותיו קמורות, נברשותיו מנצנצות, אחר הצהריים אפשר להאזין בו למוסיקה קלאסית ובזמנם שתו בו את הקפה שלהם בין היתר - קפקא, בנימין זאב הרצל וטרוצקי, קפה-קונדיטוריה דמל (Demel ) המהודר והיקר, או קפה-מסעדה לנדטמן הקיים כבר יותר מ- 130 שנה, לצד אולמו הגדול יש אולמות קטנים צדדיים וחדרים קטנים המתאימים לפגישות אינטימיות ובין מבקריו הקבועים היו הידוענים זיגמונד פרויד ותומס מאן כמו גם מרלן דיטריך וגארי קופר; או אם זה בית קפה של אחת הרשתות, כמו קפה אאידה שעשרות סניפיו פרושים בכל העיר, מה שלא מפחית מאיכות הקפה והמאפים שלו. לתיירים כמונו שאינם בקיאים ברזי הקפה המקומי, היה קשה להחליט בין עשרים וכמה סוגי הקפה, חמישה סוגי הקקאו או תשעה סוגי התה המוצעים למשל בקפה מוצרט, וזאת עוד לפני בדיקת דוכן העוגות. אגב, בכולם מוגשים ספלי הקפה באלגנטיות על מגש אובלי מבהיק, כשלצדם כוס מים קטנה. את הקקאו המושלם שתיתי דווקא בבית קפה מקרי ברחוב הקניות מריה הילפר, שם הזמנתי מתוך רשימה של 10 סוגי קקאו את זה המכונה "קלאסיקה" וקיבלתי מעדן סמיך שהכפית ממש עמדה במרכזו בלי לזוז. אם יש משקה לאלים אז זהו..

עדיין ברובע הראשון חיפשנו את עקבותיהם של יהודי וינה ומצאנו אותם ב"כיכר היהודים" (Judenplatz) בה הם התיישבו עוד במאה ה-13 והיא הפכה להיות מרכז החיים היהודיים של העיר עם בית כנסת, בית חולים ומשרדי הקהילה. כשהגענו, הייתה הכיכר המלבנית ריקה ועגמומית, כמו מוזיאון בלי מבקרים, או כמו כיכר היהודים בלי יהודיה... בצדה האחד עומד פסלו של זיגפריד שארו "נתן החכם" (על פי ספרו של אפרים לסינג), שהוקם ב-1935, נהרס על ידי הנאצים ושב והוקם ב- 1968. מאחוריו עומד הבית העתיק ביותר בכיכר, בית מספר 2, בית של גויים שבחזיתו תבליט אבן המתאר את ישו הטובל בירדן ומתחתיו כתובת לטינית הקוראת לנקות את העיר מלכלוך. ולמה התכוון המשורר ב"לכלוך" אם לא ליהודים? מסתבר שיחסי שכנות ממש טובים לא היו שם בכיכר... בצדה האחר ניצבת אנדרטת זכרון ל-65,000 יהודי אוסטריה שהושמדו בשואה, "הספריה האלמונית", שהיא מבנה דמוי קופסה סגורה שדפנותיה בנויים לבנים דמויות ספרים. ממש מאחורי האנדרטה נמצא "מוזיאון יודנפלאץ" ובו שרידי בית כנסת ימי ביניימי שעמד בכיכר במשך 180 שנה, מ-1240 עד חורבנו ב-1420 בעת הפוגרום הראשון בעיר והגליית היהודים מהעיר להונגריה - בדיוק כפי שביקשו השכנים הטובים מבית מספר 2. מי שמעוניין בהיסטוריה מפורטת של יהודי וינה החל מהמאה ה-13 ועד ימינו, מוזמן לבקר בשלוש הקומות של ארמון אסקלה (Eskeles) הניצב ברחוב דורותיאה 11, שם שוכן המוזיאון היהודי ולצפות בהולוגרמות, אוספי יודאיקה וחפצים שונים אחרים.

לא רק בסודות מלאה "העיר הפנימית" אלא גם בהפתעות, שחזרנו וניתקלנו בהן בכל פינה של שיטוטינו.

כך, בצדה של כיכר הוהרמרקט, שבמרכזה מזרקה בארוקית עם דרקונים שופעי המים המתפתלים בין פסליהם של ישו ומריה, נתקלנו בשעון אנקרור (Ankeruhr) הציורי והענק בסגנון אר-נובו, המאכלס דמויות היסטוריות הקשורות בעיר וינה כמו מרקוס אורליוס הרומי שמת כאן, הקיסרית מריה תרזה, המלחין, יוזף היידן ואחרים. הדמויות נעות לאיטן על פני השעון ובשעה 12 בצהריים עוברות כולן בסך כשהן מלוות במוזיקת עוגב המיוחדת לכל דמות. בכיכר השוק החדש התפעלנו ממזרקת דונר גדושת הפסלים, ברחוב בקר (Baeckerstrasse) מספר 12 ניתקלנו בפרסקו ישן, מדהים, של פרה מרכיבת משקפיים המשחקת שש בש עם זאב ומעליהם מה שנותר מחלקה התחתון של אשה בחצאית אדומה המאיימת עליהם עם מטאטא קש. לא רחוק משם, ברחוב שנלטרן (Schoenlaterngasse) מספר 7, בבניין הבזיליסק (מפלצת משונה, מסריחה, הזוללת ילדות) נמצא פרסקו עתיק אחר, המתאר כיצד התגבר נער אופים על המפלצת והפך אותה בעזרת מראה לאבן (וריאציה על נושא מדוזה גורגונה ושער הנחשים שלה). ברחוב גרינאגר (Gruenagergasse) מספר 8 מצאנו מעל השער תבליט המראה סוגי מאפה שונים המיוצרים בוינה, מלחם, לחמניות ועד בייגל. ובכיכר אלברטינה, במקום בו עמד בניין גדול שנפגע מהפצצות בנות הברית וקבר תחתיו מאות אנשים, נמצאת היום אנדרטת זכרון לקורבנות המלחמה והפשיזם, אנדרטה מוזרה המנציחה באחת את התושבים, את היהודים ואת החיילים הגרמנים. כאמור, אין סוף להפתעות.

אי אפשר לצאת מ"העיר הפנימית" בלי להזכיר את מדרחוב קרטנר החוצה אותה מבניין האופרה וכיכר קארל בדרום ומגיע עד קתדרלת סטפן בצפון. הרחוב היוקרתי הזה ירד קצת מגדולתו אחרי מלחמת העולם השנייה שהותירה בו רק בתים אותנטיים בודדים בהם אפשר לרכוש כלי חרסינה של רוזנטל, כלי פורצלן ונברשות קריסטל של בית החרושת ההונגרי הרנד וכמה בוטיקי בגדים יקרים, אך הוא בכל זאת מושך לב עם שדרת העצים וספסלי העץ המקיפים אותם, חנויות המזכרות הרבות, בתי הקפה, מופעי הרחוב של אמנים המגיעים מכל העולם וסרסורי כרטיסים הלבושים בבגדי המאה ה-17 כולל פאות נוכריות מסוגננות ומשדלים את העוברים והשבים לרכוש כרטיסים למופעים מוזיקליים בסגנון מוצרט הנערכים כל ערב באולמות שונים בעיר. התוספת האחרונה לרחוב קרטנר נמצאת במספר 24 שלו והיא חנות חדשה , נוצצת וזוהרת של רשת אבני הקריסטל סברובסקי שהביקור בה הוא חווייה קליידוסקופית בלתי נשכחת.

נו, הגיע הזמן להגיח החוצה מ"העיר הפנימית" והמקום הבא להגיע אליו הוא ה"רינג", טבעת הרחובות המקיפה אותה. ולפני כן טיפ בקשר לתחבורה הציבורית. מחיר כרטיס יומי התקף ל-24 שעות ומאפשר נסיעות בכל אמצעי התחבורה, כולל אוטובוסים, חשמליות ורכבות, הוא 5.70 אירו. לכולם לוח זמנים נוח וקישור מצויין לכל חלקי העיר. מומלץ.

לאורכה של הרינג ולשני צדיה, נמצאים מבני ציבור מרשימים הבנויים בסגנונות שונים בהם הפרלמנט הבנוי בסגנון יווני עתיק, האוניברסיטה, תיאטרון הבורג, האופרה ואחרים הבנויים בסגנון הרנסנס ובית העירייה המפואר מכולם, שסגנונו נאו גותי והפארק סביבו משמש בקיץ לפסטיבלים ועכשיו, בחורף, זירת החלקה על קרח ענקית שבכל שעות היום ובעיקר בערבים ובלילות מחליקים עליה ילדים ומבוגרים עם נעלי ההחלקה שלהם, חגים, מנופפים ידיים, קדים זה לזה ולא מפסיקים לחייך בהנאה. מי שמגיע למקום בלי מחליקיים יכול לשכור אותם במקום ויש גם כמובן דוכני מזון ושתיה להתרעננות.

 

באיזה מוזיאון לבחור?

וינה היא עיר עתירת מוזיאונים ואיך מתגברים על השפע הזה כשהזמן מוגבל? החלטנו להתרכז בכמה אמנים מקומיים והקדשנו את הזמן לגוסטב קלימט, לאגון שילה ולקוקושקה שאת ציוריהם מצאנו בארמון בלבדרה הבארוקי שברובע הרביעי. הארמון היפהפה הזה הוא בעצם שני ארמונות, תחתי ועילי, שגן מדהים ביופיו מחבר ביניהם. טיפסנו לאורכו של הגן על סדרת מדרגות דקורטיביות, דרך ברכות מים ,מזרקות ופסלים קלאסיים, והשלג המכסה בימים אלה את הצמחייה הירוקה ואת ערוגות הפרחים רק הוסיף קסם לאווירה המיוחדת של המקום. בארמון התחתון נמצא מוזיאון לאמנות הבארוק ובעליון מככבות כמה מהעבודות המפורסמות ביותר של קלימט, שילה וקוקושקה. מאוחר יותר בקרנו גם בבניין הסצזיון (Seccession), בניין פונקציונלי ומרשים שכיפתו מעוטרת עלי זהב. הבניין ניבנה תוך שנה אחת, ב- 1897, על ידי קבוצת אמנים, ביניהם קלימט, שכינו את עצמם "פורשים". חברי הקבוצה ביקשו להתנתק מזרם האמנות השמרני וחיפשו צורות הבעה אסטטיות חדשות שיבטאו את החיים המודרניים בלי התייחסות לאמנות העבר. קלימט פרש מהקבוצה אחרי שמונה שנים, אך בבניין נותרה עבודה מופלאה שלו, "הפריז של בטהובן", שנוצרה כמחווה למלחין הידוע. את ההשראה לפרסקו המונומנטלי שאורכו 34 מטרים, קיבל קלימט מפירושו של ווגנר לסימפוניה התשיעית של בטהובן. ה"פריז" מאוכלס בסמלים ווגנריים (אבירים והמוזות שלהם, כוחות שחור, מפלצות, כמיהה לאושר, אהבה אבסולוטית) בלבוש קלימטי ומוצג היום בחדר מיוחד במרתף הבניין.

אמן נוסף שהקדשנו לו חצי יום, הוא האמן הססגוני האוסטרי-יהודי פרידנסרייך ("ממלכת השלום" בגרמנית) הונדרטוואסר, שהיה אחד היוצרים המרתקים ביותר בסוף המאה ה-20 ועסק בציור, פיסול, אדריכלות ועיצוב, תוך כדי עיסוק בפעילות חברתית וסביבתית רחבה. את השפעותיו קיבל מאנטוני גאודי הספרדי ומקלימט ושילה בני ארצו והוא מצדו השפיע על מעצבים ואדריכלים בעולם כשדוגמא לכך אפשר לראות ב"בית המשוגע" ברחוב הירקון בתל-אביב, שנבנה על ידי אריך מנדלסון בהשראת הבתים שבנה הונדרטוואסר בוינה. הוא האמין בשילוב הטבע באמנות ושילב בבתים שעיצב חומרים שונים כמו שברי זכוכית או חרסים, עצים הצומחים בתוך הבית כשענפיהם מבצבצים מהחלונות, קוים עקומים, צורות מוזרות המזכירות יצורים חיים וצמחייה עבותה, רצפות גבעתיות, והשתמש בבתיו, בציוריו ואפילו בדגלים ובבולים שעיצב, בצבעים עזים ובקווים עבים, שכן האמין שלצבע יש חשיבות כמו לצורה.

ביקרנו במוזיאון הפרטי שלו שנחנך ב-1991, 9 שנים לפני מותו של האמן, שם מוצגות תערוכה קבועה של יצירותיו ותערוכות מתחלפות של אמנים אחרים. נרגשים ממה שראו עינינו, יצאנו לחפש את מה שמכנים בוינה "בית הונטרוואסר" והוא שני בנייני מגורים ברחוב קגל (Kegelgasse) 36- 38, שניתן לצפות בהם כמובן רק מבחוץ, בהיות כל הדירות מאוכלסות. ומה שרואים מבחוץ הוא מראה בלתי אפשרי, אגדי שכל דירה בו צבועה בצבעים שונים, שהעמודים בו עקומים וכך גם זוויות הקירות, שהחלונות והמרפסות בגדלים ובצורות שונות, שצמחייה משולבת בו בלי סדר וכל כולו אוטופיה של אדם אחד. בילינו מול הבניינים הללו שעה ארוכה והוספנו לשבת בבית קפה קטן , ממש מולם, עוד שעה ארוכה, מסרבים להתנתק מהחלום הצבעוני.

ואז, כדי להרגע, חזרנו שוב אל הבארוק והפעם בכנסיית קרל הקדוש הנמצאת ברובע הרביעי, באזור כיכר קרל. כמו עמוד הדבר שבכיכר גראבן, גם כנסייה זו נבנתה לאחר מגפת הדבר הגדולה בתחילת המאה ה-17 והיא אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר עם סגנון בארוקי מפואר ששולבו בו אלמנטים יווניים ומזרחיים. הכנסייה המקושטת בציורי קיר בני 275 שנה, מזמנת למבקרים חווייה מיוחדת במינה, והיא מעלית המעלה אותם אל מרומי הכיפה האובאלית, הצויירת להפליא. עמדתי שם למעלה, כמעט נוגעת בדמויות השמימיות שבין העננים וחשתי שאני ממש עפה אל השמים המקיפים אותי.

 

על "כדורי מוצרט" ו"נאשמרקט" אסור לוותר

"קניות" הן לא באמת חובה בוינה, שיש בה כל מה שיש בארצות ובערים אחרות באירופה, כולל המטבע - אירו. אבל איך אפשר בלי? אז קודם כל שוקולד. מתחת לכל עץ רענן אפשר למצוא מגוון של כדורי מוצרט הידועים, שהם מתנה מתאימה לכל אחד וכדאי לקנות אותם בסופרמרקטים שם הם הכי זולים. כדאי גם לנסות לקנות דווקא את אלה של חברת מירבל, שהם הטעימים ביותר. רחוב הקניות העיקרי בעיר הוא רחוב מריה הילפר, לאורכו מצאתי חנויות זולות עם "שמעטס", חנויות איכותיות במחירים בינוניים ובית כלבו גדול ששמו Gerngoss החולש על חמש קומות מלאות כל טוב, וגם את חנויות המותגים הבינלאומיים. יש ברחוב גם שפע של בתי קפה, מזללות ומסעדות ואיך לא - שתי כנסיות יפות, כך שברחוב אחד, אם מוכרחים, אפשר למצוא כל מה שמחפשים. יש כמובן גם שווקים בעיר ואחד הטובים בהם הוא "נאשמרקט" הענק, המציע פירות וירקות נהדרים, המון חמוצים ודברי מתיקה תורכיים, דברי מאפה, בגדים זולים, שוק פשפשים, ספרים ומה לא. וגם המון ברים יש בו, שם נשפכת הבירה כמים ומסעדות מקומיות, אירופיות, מסעדות דגים ופירות ים כמו סניף של מסעדת הדגים ופירות הים העממית "נורד-זה", ומסעדות מזרחיות, יפניות, סיניות וקוראניות. בסופי שבוע המקום מפוצץ, אבל דווקא אז מצאנו אותו מלא חיים ותנועה. זה המקום להזכיר גם את דוכני המזון המפוזרים על המדרכות בכל פינות העיר, בהם אפשר לשבור את הרעב בזול, כל היום, כולל בשעות המוקדמות של הבוקר והמאוחרות של הלילה. נקניקיות, פסטה או פיצה הם הכוכבים הבלתי מעורערים של הדוכנים הללו שנוסף לכל מעלותיהם הם גם אסטטיים ונקיים מאוד.

מי שיגיע בחורף עם ילדים לוינה, ימצא את המצב קצת פרובלמטי. יש אמנם המון גנים בעיר בהם אפשר להוציא מרץ, אבל קר נורא. לעומת זאת, הלונה פארק בגני הפראטר שמעבר לתעלת הדנובה בוודאי יקסום לקטנים שישמחו, בין היתר, להסתובב בגלגל הענק הוותיק (גם המבוגרים ייהנו מהנוף הנהדר המתגלה במהלך 20 הדקות של הסיבוב) ויש גם גן החיות העתיק בעולם, ה"טירגארטן" שליד ארמון שנברון עם מאות חיות. אבל מה לעשות, תפארתה של וינה היא על המוזיאונים, והארכיטקטורה והמוסיקה (בגללם אנחנו באים לשם) וקשה לי לראות את ילדינו נהנים מההפעלות המיוחדות שמציעים בשנים האחרונות המוזיאונים החשובים ועוד בשפה הגרמנית (אני יודעת, הילדים הפרטיים שלכם בטח ייהנו, אבל כל האחרים...), אז רק כדאי לקחת את זה בחשבון.

את ארוחת הערב האחרונה שלנו בעיר אכלנו ב-Salm Brau, מבשלת שיכר עתיקה הסמוכה לארמון בלבדרה התחתון. קיוויתי שנמצא כאן אוכל טיפוסי ואכן מצאתי. בעודי לומדת את התפריט, הביאה מלצרית לשלושה סועדים וינאים בשולחן סמוך, צלחות גדושות במה שנראה היה כמו עדשים שחורות ועליהן כופתה (קוגל) ענקית, כמו זו שאמי היתה מוסיפה לצ'ולנט של שבת. זהו זה, חשבתי. הזמנתי את מה שמתואר בתפריט כ"עדשים עם בייקון בתוספת כופתת לחם ונקניק" וקיבלתי מנה של אוכל אמיתי, פשוט וטעים להפליא. בן זוגי הזמין שניצל תרנגול הודו (בלי פירורי לחם) עם תפוחי אדמה מבושלים, עוד מנה מקומית בסיסית, טעימה. לא הפסקנו "לטעום" האחד מצלחת השני, כשאנחנו טובלים ברוטב העדשים פיסות מהלחם הכהה, הכפרי, לוגמים מכוסות מיץ התפוחים המעולה ונהנים מהשירות הלבבי ומהאווירה הידידותית בעוד פינת מילוט חמימה בחורף הווינאי המקפיא.

 

_____________________________________________________

הכותבת היתה אורחת רשות התיירות האוסטרית וחברת התעופה אוסטריאן איירליינס