23.06.2018
 
אל חבל הבאסקים

אל חבל הבאסקים

מאת אתי ישיב

בצפון ספרד, מקום בו גלי האוקיינוס האטלנטי מכים בחופים רגע לפני שהם עוזבים את ספרד ועולים צפונה אל דרום מערב צרפת, יושב החבל הקטן ואפוף האגדות, חבל הבאסקים.

נשמות רומנטיות אולי מדמיינות לעצמן את הבאסקים כפלמ"חניקים צעירים, מזוקנים ויפי בלורית, שהחליפו את כובעי הגרב בכובעי בארט שחורים ונלחמים על עצמאות למדינתם. המציאות כמובן קצת שונה. את הבארטים השחורים אפשר היום למצוא כמעט רק בחנויות המזכרות שבחבל הבאסקים, או אוסקאדי (Euskadi) בשפתם ו-85 אחוזים מתושבי החבל הנהנים מאוטונומיה נרחבת בענייני פנים, מתנגדים לשאיפות הבדלניות של הלאומנים המבקשים להתנתק מהממשל במדריד ובודאי לפעולות הטרור המזוויעות שאלה מצליחים לבצע אחת לכמה שנים.

גם אם אינם תומכים בפלג הבדלני, עדיין תושבי החבל המיוחד הזה גאים במורשת העתיקה שלהם בהיותם צאצאי העמים העתיקים ביותר בפרה היסטוריה של אירופה, במיתוסים ובשפה שלהם, השגורה יותר ויותר בפי הצעירים ומופיעה בכל שלטי הדרכים ורחובות היישובים לצד הקסטיאנית.

הבאסקים חיים גם במחוזות נאבארה ולה ריוחה הצמודים לחבל במזרחו ובדרומו וגובלים יחד בצרפת, ועוד סיבה לגאווה שלהם טמונה במטבח המקומי הנחשב לטוב בספרד וביינות לה ריוחה שהם מהטובים בה. הוסיפו לכל אלה את הנופים הנהדרים של פנים הארץ ההררי, של הגבעות המיוערות, הירוקות, המשתפלות לעבר האוקיינוס האטלנטי והמפרצונים הסלעיים עם כפרי הדייגים הקטנים בחופים של צפון החבל, של הרי הפירינאים במזרח נאבארה ושל כרמי לה ריוחה בדרום ותבינו מה עשה את העם הזה מיוחד וגא ומדוע אמר לנו מכר באסקי המתגורר כבר שנים במדריד - מעבר לכל אני באסקי!

 

עולים לרגל למוזיאון

אל העיר הראשונה שלנו בחבל הבאסקים, בילבאו, הגענו מחבל קנטבריה שבמערב ומהעיירה הימי ביניימית הזעירה סנטיאנה דל מאר שליד מערות אלטאמירה, בהן נמצאו ציורי המערות היפים בעולם. המערות אמנם סגורות לקהל, אך את העתקיהם המדוייקים של הציורים אפשר לראות במוזיאון הסמוך. לאורך הדרך ליוו אותנו גבעות והרים מיוערים או מעובדים, הקרובים מאוד לאוקיינוס. הים מפציע לרגעים, במקומות הכי לא צפויים, בין ההרים, המשמשים לו מסגרת כמעט כמו חלון טבעי.

על בילבאו, עיר נמל תעשייתית שהפכה לבירת הפיננסים של הצפון, לא מצאנו הרבה מלים טובות במדריכי התיירות. מה שבכל זאת מושך אליה תיירים, הוא כמובן מוזיאון גוגנהיים לאמנות בת זמננו, וזאת בזכות המבנה הכסוף של טיטאניום וזכוכית שעיצב האדריכל האמריקני פרנק גרי במראה של ספק ספינה, דג, או פרח. כך או כך, הבניין הגלי עם הגשר ומסילת הרכבת הסמוכים שלמרות כל המבנים ה"מטורפים" האחרים שנחנכו בעולם מאז חנוכתו לפני 12 שנים, הוא באמת יצירה חד פעמית שבישרה את האדריכלות של המאה ה-21 ומומלץ מאוד לבקר בו. במיוחד ייהנו בו אוהבי  האמנות העכשווית וכדאי לראות בו גם את האוסף הקבוע המצויין וגם את התערוכות המתחלפות. מחוץ למוזיאון יש בית קפה עם רחבה יפה הפונה אל המבנה ושעה ארוכה בילינו בו עם כוס קפה מצויין וכמה טאפאס טעימים, צופים אל "הספינה" ומתרגשים מכל קפל ומכל זווית שלה.

 

חזרה גנרלית למלחמת העולם השנייה

בדרך מבילבאו לסן סבסטיאן, ירדנו בכבישים פנימיים יפהפיים אל העיירה הקטנה גרניקה, ששנים רבות מלווה אותנו סיפורה דרך ציורו המפורסם של פיקאסו הנושא את שמה. לבאסקים יש קשר מיוחד וסמלי עם העיירה, בה, מתחת לענפי עץ אלוןArbol de Gernika נהג להתכנס הפרלמנט שלהם במשך מאות בשנים. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, חבר חבל הבאסקים לרפובליקנים. לבקשת גנרל פרנקו הזועם, שלחו בני בריתו הגרמנים את חיל האוויר שלהם לגרניקה וזה  הפציץ והרס אותה והרג למעלה

מ-2,000 איש מתושביה, במה שנחשב למתקפה האווירית הגדולה הראשונה כנגד מטרה אזרחית וכחזרה גנרלית לפני מלחמת העולם השנייה שפרצה כשנתיים מאוחר יותר. פיקאסו המזועזע צייר את גרניקה שלו, ציור השמור היום במוזיאון במדריד ועותקיו נמצאים כמעט בכל ספר אמנות. בעיירה עצמה נמצא עותק מוגדל מקרמיקה ולמעשה, העיירה שנבנתה מחדש, משמשת כיד זכרון למתקפה ההיא, כשנוסף לציור הקרמיקה הוקדש מוזיאון גרניקה, שאירועי אותו יום משוחזרים בו, לקורבנות המלחמה מקרב האזרחים בעולם; שרידי האלון שמורים היטב בביתן מיוחד בגן של קפלת קאסה דל חונטאס וסביבו אלונים צעירים שצמחו מבלוטי העץ העתיק כשהבאסקים העולים אליו לרגל מתייחסים אליו כסמל לשורשיו העתיקים של העם. באחד מחדרי קפלת קאסה דה חונטאס, בה מתכנס היום הממשל המקומי, אפשר לראות תקרת זכוכית מרהיבה המתארת את האלון ומתחתיו אזרחים באסקים, חקלאים ודייגים,  כשהם מתווכחים ודנים כנראה בזכויותיהם.

 

מלכת הטאפאס העולמית

מגרניקה מתפתלת הדרך וחוזרת צפונה אל האוקיינוס ואל סן סבסטיאן, או דונוסטיה (Donostia) בלשון המקום, והיא יפהפייה הפרושה כמניפה סביב למפרץ מקסים בצורת צדפה (La Concha), עטופה בגבעות מיוערות כששתי פסגות הרים שולטות בנופה האחת בצדו זה של המפרץ והשניה בצדו האחר. העיר ידועה בין היתר בטאפאס (ה- pintxo) הנפלאים המוגשים בבארים הרבים שלה כשהעיניים ממש יוצאות מחוריהן למראה המגוון האין סופי, האסטטיקה והצבעוניות שלהם, במטבח המקומי שהוא אמנות ותענוג כאחד ובשפים הידועים שלה שייצאה לכל העולם.  נדמה לי שאין עוד עיר בעולם היכולה להתפאר בשלוש מסעדות  בנות שלושה כוכבי מישלן ובעוד שלוש,להן כוכב אחד, סך הכל 12 כוכבי מישלן! העיר ידועה גם בפסטיבלים הרבים המתרחשים בה ועל תושביה אומרים שהם חיים מפסטיבל לפסטיבל. רשימה חלקית ביותר היא קרנבל בחודש פברואר, פסטיבל פרסומאים בחודש מאי, פסטיבל הג'ז הבינלאומי בחודש יולי, פסטיבל הסרטים בספטמבר, מירוצי חתירה ושיט ביולי, אליפות בגלישת גלים גם היא ביולי, בישול ואופנה בדצמבר ועוד ועוד. מרכז החיים הוא כמובן בעיר העתיקה, שרחובותיה צרים, ארוכים וצפופים ומלאים מסעדות, ברים וחנויות יפות. מרכז העצבים של העיר העתיקה הוא כיכר הקונסטיטוציה בה מתרחשים רוב האירועים החגיגיים בעיר. חזיתות הבתים בכיכר צבעוניות ובמרפסות הקומה השנייה מוטבעים מספרים, המעידים על כך שהכיכר היתה זירת מלחמות שוורים, כשהצופים היו יושבים מסביב במרפסות. למי שאוהב כנסיות מומלץ לבקר בכנסייה הגותית סן ויסנטה, הכנסייה העתיקה ביותר בעיר שנבנתה בתחילת המאה ה-16, ובבסיליקה של סנטה מריה הבנוייה על חורבות כנסייה רומנסקית ולה חזית בארוקית הנשלטת על ידי פסלו של הקדוש הנוצרי סן סבסטיאן. במוזיאון סן תלמו, הממוקם במנזר דומיניקני ישן, לא הצלחנו לבקר בשל עבודות שיפוצים שככל הנראה לעין יימשכו עוד זמן רב. אולי נצליח יותר בביקור הבא. בחלקים אחרים של העיר מפוזרים פסלים רבים, שבולטות בהן יצירותיו של הפסל הנפלא אדוארדו צ'ילידה. הפסלים הרבים הללו עושים את העיר לגן פסלים מרתק.

למשפחות עם ילדים מציעה סן סבסטיאן ביקורים באקוואריום היפה שלה ובמוזיאון הימי (במזג אוויר יפה אפשר להקיף ברגל את מונטה אורגוי (Monte Urgull) ולהגיע כך אל המוזיאון הימי הנמצא למרגלותיו.  ולהגיע  עלייה בפניקולאר אל פסגת איגלדו (Monte Igueldo) שם נמצא פארק שעשועים בן מאה שנה עם אטרקציות רבות וגם תצפית יפה על הנוף, והרבה פארקים בהם יכולים הילדים להוציא מרץ. וכמובן חופי רחצה. אנחנו, הרגילים למי הים התיכון, מצאנו את מי האוקיינוס קרים במקצת, אבל אמיצים אחרים שוחים שם בהנאה ואף מגיעים בשחיה אל האי הבודד איסלה דה סנטה קלרה (Isla de Santa Clara), הרובץ בכניסה למפרץ לה קונצ'ה.

במי המפרץ משייטות הרבה סירות דייגים ובלילה נהנינו מארוחת דגים ופירות ים מצויינת (ובלי כוכבי מישלן), שאכלנו במרפסת של מסעדה קטנה, אלמונית, מול נמל הדייגים הססגוני, כשפנסי הסירות המשייטות נדלקים ומקשטים את מי המפרץ בשרשרת אורות מקסימה. אגב, התנועה בעיר לרכבים פרטיים לא פשוטה וצריך להיזהר לא להיכנס למסלול של אוטובוסים. עם קצת סבלנות אפשר גם להסתדר עם חניה, כאשר בלילה, החניה לאורך רחובות העיר חופשית ובמשך היום (מבוקר עד ערב) יש לרכוש תווי חניה בעמדות המפוזרות בכל רחוב.

אל האזור הזה נצטרך לשוב באחד מחודשי יולי הבאים, כדי לחוות את הפייסטה של לוס סנפרמינס (Los sanfermines), הנערכת כל שנה בין ה-7 ליולי וה-14 בו, אותה תיאר ארנסט המינגוויי עוד לפני 83 שנים בספרו "וזרח השמש", וחזר וסיפר עליה ג'יימס מיצ'נר בספרו "איבריה" ובאותה הזדמנות לבקר ברבעים היהודיים העתיקים השמורים היטב בעיירה הנבארית טודלה היושבת על גדת נהר האברו והיא עירו של בנימין מטודלה, שב-1165 עזב את החיים בגטו היהודי הצפוף שלה לטובת נדודים והרפתקאות והיה לאחד התיירים הידועים בעולם. במהלך נסיעותיו ביקר האיש האמיץ הזה ביותר מ-300 מקומות, כולל ארץ הקודש ובכל מקום חקר ותיעד את תנאי החיים של יהודי המקום, ערך רשימות של כל המשפחות שהיו ידועות כיהודיות והשאיר אחריו תיאור רב ערך של חיי היהודים בזמנו.

 

תודה לג'וני קלוט ממונה טורס על עצות טובות שנתן לנו לפני הנסיעה